מה באמת חשוב לך?

 

Photo by Eiliv-Sonas Aceron on Unsplash

סיפר המחנך הידוע הרב יחיאל יעקובסון:           
יום אחד לאחר שיעור מוצלח ביותר, לאחר שהילדים שרו והתלהבו מדברי התורה והסיפורים, עמד רב בתלמוד תורה (חיידר) ורגע לפני הצלצול שאל בקול רם ובחיוך – 'ילדים יקרים וכי יש משהו חשוב מהתורה?' וכולם ענו – 'לא'. כולם, למעט ילד אחד שקולו כמעט שנבלע בבליל הקולות, אותו ילד צעק 'חמין'. הצלצול נשמע והרב ששם לב לעניין היה מוכרח להבין כיצד דווקא אחד הילדים המוצלחים בכיתה אומר דבר כל כך משונה. הוא ביקש ממנו בעדינות להשאר בכיתה ושאל אותו 'אתה באמת חושב שחמין יותר חשוב מהתורה?' והתלמיד מביט בו ועונה בתמימות 'כן'. הרב הסקרן המשיך ושאל 'מה גרם לך לחשוב כך?' ונענה בפשטות: 'בכל בוקר שבת אבא מבקש שאומר דבר תורה. בינתיים אמא מגישה את החמין לשולחן ואז אני רואה מה באמת משמח ומעניין את אבא שלי...'

פעמים רבות החינוך שלנו נעשה בדרך עקיפה, ברגעים בהם אנחנו חושבים שהילדים לא רואים, לא שמים לב, ברגעים בהם אנחנו לא מחנכים.  בספר כף החיים (פלאג'י) מסופר על מנהג להניח ידיים על הראש ולברך את הילדים לא רק בליל שבת כי אם גם במוצאי שבת, בדרך אגב מלמד אותנו הרב גם כלל חשוב בחינוך. הגמרא מסבירה שתלמידי חכמים לא זוכים שבניהם יהיו תלמידי חכמים 'על שלא ברכו בתורה תחילה'. וכך מסביר רבי חיים פלאג'י (כה"ח לב, סג) על פי העוללות אפרים את הסיבה שפעמים רבות החינוך של תלמידי חכמים לא מצליח:

שמי שאוהב תורה הוא מברך תחילה שיהיה בנו תלמיד חכם אבל מי שאינו אוהב את התורה מברך תחילה שיהיה עשיר ולכן יפה אמרו כי הסיבה שאינם יוצאים בניהם תלמידי חכמים הוא מפני שלא ברכו בתורה תחילה ירצה ברכה ראשונה לא ברכו שיהיו תלמידי חכמים שיעסקו בתורה לשמה.

על מה אנחנו מתפללים מכל הלב? - זו השאלה. בפרשת לך לך מבטיח הקב"ה לאברהם בן, אברהם מצידו אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית יז, יח). אך מה פירוש תפילה זו?

הרמב"ן מסביר שעכשיו אחרי שהובטח לאברהם בן נוסף שממנו ימשיך זרעו והפעם סוף סוף מאשתו שרה פחד אברהם וחשש שזה אומר שבנו ישמעאל ימות, ולכן התפלל שגם ישמעאל וזרעו יחיו ויתקיימו לעולם. אך תרגום יונתן, רש"י ואור החיים מסבירים אחרת. ההדגשה 'לפניך' במילים 'יחיה לפניך' אומרות יחיה כמו שאתה רוצה, יחוש שאתה תמיד איתו וממילא ינהג כרצונך ובלשון רש"י 'יחיה ביראתך'. אור החיים הקדוש מחדד שלא היה זה רק ביטוי של ענווה – 'איני כדאי לקבל מתן שכר כזה' (רש"י שם). רבי חיים בן עטר מסביר שאברהם ראה בישמעאל סימנים לא טובים של התנהגות לא ראויה ולכן על אף שכל חייו התפלל על בן משרה, ועל אף שהובטח לו שמבנו זה יצא לו עושר וכבוד "מלכי עמים ממנה יהיו", באותו רגע קדוש מתפלל אברהם מקירות ליבו על מה שבאמת מפריע לו – שישמעאל בנו יהיה צדיק.

החינוך ה'דתי לאומי' מרים דגלים רבים, אך חשוב שהדגל הראשי יהיה התורה. שהדיבור בבית לא יהיה 'תגדל ותהיה רופא' ואפילו לא 'תגדל ותהיה רמטכ"ל' אלא 'תגדל ותהיה תלמיד חכם' זה הדבר החשוב ביותר. ובעז"ה אם יחפוץ ליבך - רופא תלמיד חכם או רמטכ"ל תלמיד חכם... 

פעם נשאלה אמו של החפץ חיים איך זכתה בבן כזה. לאחר שאמרה בענווה שבאמת אינה יודעת ולאחר הפצרות רבות אמרה כך: 'אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי, אמרה לי אמי: "בתי, הקשיבי לדברי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים, על כן אני מבקשת ממך דבר אחד: בכל עת פנויה, טלי סידור זה לידיך, והעתירי תפילה לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדיך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להזיל דמעות בעת תפילתך" בסיום דבריה, העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהילים'. זה כל מה שעשיתי...' סיימה בתמימות אמו של ה"חפץ חיים". 'בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע"ה ובוכה בדמעות שליש לרבש"ע שיפתח את עיניו של ישראלק'ה שלי, ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים". 
(הסיפור האחרון מהאתר הנפלא של הרב חייא בן חמו הי"ו 'דרשות פור יו')

אדמה ושמיים (1)

Photo by Steffan Mitchell on Unsplash

למשפחת אדם הראשון נולדו שני בנים - קין והבל. בנים שעליהם היה מוטל לתקן את העולם כולו לאחר הקללות שבאו בעקבות החטא של הוריהם.

קין לקח על עצמו את התיקון והשמירה על האדמה והבל את התיקון והשמירה על החי[1], אין ספק כי הירידה עד עבודת האדמה היא גדולה ומצריכה חוסן רוחני מיוחד על מנת שלא להפוך לאדם שרחוק מאלוקות[2]. שניהם היו צריכים לתקן את העולם במובן של לעובדה ולשומרה אך גם להרים את המבט אל עבר הקב"ה. בשלב הראשון נדמה היה ששניהם עושים עבודה טובה. נראה היה שקין כבכור האנושות עומד במשימה שכן הוא מציע להקריב קרבן לה'. הקרבן לשון קירבה מסמל את הרמת המבט כלפי שמיא בתחינה שתיקונם יעלה לרצון. אלא שאז קין מביא מפרי האדמה הבאוש.

אם ננסה לדמיין את מצב האנושות אחרי הקללות, נבין כי הקללה שתפסה את מלוא תשומת הלב כבר מרגע הגירוש מגן עדן, הייתה דווקא קללת הארץ. משמעות הקללה עלולה להיות שבני האדם יישארו רעבים. הם יעבדו קשה, יזרעו חיטה והארץ תצמיח במקומה קוץ ודרדר[3]. עלינו לזכור שלא עמדה בפניהם שום ברירה אחרת. אכילת בעלי חיים הייתה אסורה להם[4] וככל הנראה, בדומה לאכילת בשר אדם בדורנו, אפילו לא נלקחה בחשבון. אכן, הניסיון של קין לא היה קל. את מעט הפירות הטובים שהניבה לו הארץ רצה לשמור לו ולמשפחתו. וכאן בדיוק טמונה הטעות היסודית של קין. 

קין חושב שהקב"ה הוא מעין פריץ שיש לרצות, הוא לא מבין שגם למען עבודת תיקון העולם עצמה אתה חייב להחזיר את שם שמיים לבריאה. השראת השכינה טומנת בחובה גם את הברכה הגשמית. קין מקנא בהבל על כך שאלוקים שעה למנחתו. במקום ללמוד לקח ולתקן את עצמו הוא מעלים את האדם הגורם לו לייסורי המצפון ומעורר אותו לשינוי, ורוצח את אחיו.

בעקבות המעשה נגזר על קין שהאדמה לא תוסיף לתת לו את כוחה, עליו להיות נע ונד בארץ. זהו הביטוי של איבוד תפקידו כאחראי על תיקון האדמה. 

קין לא מתייאש ומחליט לבנות עיר. מכיוון שבגלל הגזירה הוא לא יכול לקרוא אותה על שמו, הוא קורא אותה על שם בנו חנוך[5]. חנוך מעבה את העיר וקורא לבנו עירד – ככל הנראה הלחם של המילים עיר עד[6]. בשלב הזה קין מנסה לתקן ולהיטיב את העולם שסביבו ללא קשר לה'. הוא כביכול אומר: 'אם ה' גירש אותי ובכל זאת נתן לי את האדמה הרי שאעשה הכל כדי לחיות בה היטב'. חישבו בעצמכם, אדם שנמצא מגורש מעם פניו של אלוקים לא בונה בגלותו עיר אלא אם כן הוא בטוח שהוא הולך להישאר שם. נראה ששושלת קין מוותרת על הנוכחות האלוקית בחייה ומנסה להתגבר על מכשולי המציאות בלי קשר לאלוקים. לכן שם בנו של עירד הוא מחויאל  - מבחינתו מחוי האל, עזב ה' את העולם ח"ו. כשמדברים כך אז אולי גם ה' עצמו לא חזק כל כך, שכן במקום שהוא כשל – בריאת עולם מוצלח ונוח, אנחנו בני האדם הצלחנו, לכן בדור הבא נקרא בנו מתושאל (תש האל ח"ו) והוא זה שמוליד את למך. למך זה עתיד להיות אבי הדור השביעי של שושלת קין, הדור הקריטי[7]. 

התורה מרחיבה מעט בעניינו של למך בן מתושאל וכך גם המדרש. מה אנו יודעים על למך? הוא הראשון במקרא שמתועד שלקח שתי נשים עדה וצילה. המדרש מסביר שכוונתו הייתה אגואיסטית – אשה לילדים ואשה ליופי. אך אם למך הראשון לפגוע במעמד האשה הרי שנשותיו היו הראשונות למרוד בו – גם עדה וגם צילה מולידות והן גם אלה שמחליטות להפסיק להוליד[8]. עדה מולידה את יבל ויובל ואילו צילה את תובל קין ואת אחותו נעמה. כל אחד מבניו של למך היה מיוחד בפיתוח העולם – יבל – אבי יושב אוהל ומקנה שעבוד החומר, ביות הבהמות. מדוע יש צורך במקנה אם לא אוכלים בשר? מסתבר כי בשושלת קין נפרץ גם העניין הזה. יש לעמוד גם על המילים יושב אוהל. אצל יעקב אבינו נאמר שהיה יושב אוהלים והכוונה בפשטות שהיה אדם רוחני שלא מצא את מקומו בעיר עם המון האדם. האם גם אצל יבל ישנה נטייה רוחנית? המדרש מספר שיבל היה גם אבי מיסוד העבודה הזרה בבתי ע"ז[9]. אחיו של יבל היה יובל אבי כל תופש כינור ועוגב. המוזיקה גם היא נועדה לפיתוח העולם אך באווירה בה שם האל אינו נישא צפוי שהמקום הרוחני אליו תלך ותתפתח יהיה גם הוא נוטה לע"ז או לתאוות זרות[10] . 

תובל קין היה הראשון ללמוד להשתמש במתכת. בראיה היסטורית ההמצאה החשובה ביותר שפתחה את עידן המהפכה התעשייתית הייתה המצאת מנוע הקיטור. מקובל לומר כי ההמצאה החשובה ביותר לפניה הייתה המחרשה שעל מנת להמציא אותה היה צריך לדעת להשתמש בברזל. אלא שבניגוד מדהים לשמות שקרא למך לבניו אשר כולם סובבים סביב בקשת היבול, במדרש אנו מוצאים שבמקום להמציא אמצעים פרודוקטיביים מתוך ההמצאה החדשה, יצאו למך - שהיה כבר זקן וחצי עיוור - ותובל קין בנו לציד עם הנשק שבנה תובל קין. מסופר שם שתובל קין טעה וחשב שקין הוא חיה ולכן אמר לאביו למשוך בקשת. אביו ירה והרג את קין ומתוך תסכול על המעשה ספק את כפיו והרג בטעות גם את תובל קין[11]. מצמרר לגלות שסופה של שושלת קין אירע ביום אחד בו ראשי החץ שייצר תובל קין סוף שרשרת הדורות הרגו את אבי השושלת ובעקיפין גם אותו. הפיתוח הטכנולוגי אשר לא נקרא עליו שם ה' ולא היה מכוון לרצונו הפך להיות לאדם לרועץ ולמכלה.  

כאן מתפנה התורה לספר כי לאדם וחוה נולד בן נוסף ששמו שת, המילה שת בלשון הקודש משמשת גם ליסוד, תשתית. אלו שתי שושלות מתחרות, שושלת קין ושושלת שת[12]. בשתי השושלות ישנה הקבלה מסוימת בין שמות הנולדים דבר שמרמז על קשר ואולי קשר של ניגוד ביניהן. שת מוליד את אנוש אשר בימיו הוחל לקרוא בשם ה'[13]. עיסוקו הוא רוחני, הוא קורא לקב"ה. המושג קריאה בשם ה' משמש הן לתורה והן לתפילה[14] ובשליחות זו המשיכו גם אבותינו אשר גם עליהם כתובה לשון זו. נכדו של אנוש הוא מקבילו של מחויאל בשושלת קין, אלא ששושלת שת קוראת לו  - מהללאל. שימו לב להבדל העצום, לא מחוי כי אם אדרבה מהולל[15]. בשושלת שת נולד גם חנוך אחר. לעומת חנוך אשר עיסוקו בעיר, את חנוך בן ירד מעניינים השמים – ויתהלך חנוך את האלוקים[16]. אל מול מתושאל נולד בשושלת שת מתושלח וגם הוא הוליד אדם בשם למך. בשתי השושלות למך היה אבי הדור האחרון, בשושלת קין אבי הדור השביעי שכן שבעתיים יוקם קין, ובשושלת שת הדור העשירי שכן עשרה דורות מאדם עד נוח[17].

כשלמך הוליד את נח הוא קרא לו כך משום שהוא האמין שנח יביא מנוחה לארץ ואולי גם נחמה לבני האדם[18]. ואכן נח נשא את נעמה אחות תובל קין* והשתמש בהמצאת הברזל והנחושת למטרה יצרנית אשר באמת תביא יבול לעולם – נוח הוא אבי המחרשה. הנישואין בין נח סוף שושלת שת לנעמה סוף שושלת קין הביאו לכך שבפועל שתי השושלות ניצלו ובנו את העולם מחדש לאחר המבול. אלא שנח עצמו בצאתו מן התיבה נוטע כרם נטיעה ששוב מתייחסת להנאות העולם הגשמי ולא חיטה כראוי וכמתבקש מאבי המחרשה.

המבול הוא סוף נאה לאנושות שעסקה מאוד בתיקון הארץ אך שכחה לגמרי מהשמיים. במבול הארץ נמחתה ובכך נקראה האנושות להבנה מחדש שה' נתן את הארץ לבני האדם כדי שיחברו אותה לשמיים.

המשיכו איתנו למאמר הבא על מגדל בבל

---

[1] מסתבר שגם החלב נאסר עליהם שכן מה שיוצא מבהמה אסורה אסור (היוצא מן הטמא טמא). ואם כן הסיבה שיש צורך ברועה צאן היא למען הצאן. כפי שהקב"ה רועה שלנו במזמור לדוד ה' רועי, וכפי שמשה רבינו הוא הרועה הנאמן של ישראל. לא כדי לקבל מהצאן טובה אלא כדי לשמור ולפתח אותם. עוד על עילוי החי תוכל לקרוא בחזון הצמחונות והשלום של הראי"ה. ואולי החלב הותר להם כדרך שמותר בימינו חלב אשה ואכמ"ל בזה.

[2] שימו לב לכך שדבר דומה חוזר בקשר שבין יעקב לעשיו, יעקב אמור להיות איש הרוח – איש תם יושב אהלים ובתפקידו רועה צאן ואילו עשיו צריך להיות איש השדה. זאת לאחר שיצחק אבינו היה האב היחיד שהצליח להיות איש שדה רוחני – "ויצא יצחק לשוח בשדה", וכן יצחק זורע בארץ וחופר בארות ולא רועה צאן כבנו וכאביו. לאחר שעשיו לא מממש את יעודו (מרשיע דרכו – מתכחש ליעודו) יעקב מקבל על עצמו את שני התפקידים ולכן מקבל גם את אשתו לאה שיועדה בכוונה המקורית לעשיו. בין בני יעקב המאבק הזה יחזור (יהודה ויוסף) וכאשר יוסף יצליח להשאר יוסף הצדיק גם בהיותו משביר לכל הארץ הוא יהפך להיות המקטרג הגדול של עשיו שלא הצליח כמותו - וְהָיָה֩ בֵית־יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יֹוסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ (עובדיה א, יח).

[3] "וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃" בראשית ג, יז – יט.

[4] "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה׃ וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃" בראשית א, כט – ל. סנהדרין נט ע"ב.

 

[5] רמב"ן בראשית ד, כב.

[6] דרישת שמות שושלות בני האדם היא דבר שנעשה במדרש בסוד אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות (בשין צרויה - ברכות ד ע"ב). ולכאורה ההיגיון מכריח את הדבר שכן מדוע תטרח התורה לתעד ארוכות את מהלך הדורות אם לא שיש מה ללמוד מכך. ואמנם יש לציין כי ע"פ המו"נ נכתבו השמות במפורט כדי להביע את האמינות של התורה אמנם אם זו הסיבה היחידה, מדוע להאריך בעניינו של למך בן מתושאל או לספר פתאום על שמות נשותיו ובתו דבר שלא נעשה לשאר בני האדם.

[7]

[8]

[9] בראשית רבה כג, ג, וכן ברש"י ורד"ק. אמנם עיין בהכתב והקבלה מה שכתב בשם הגר"א שהיה מתבודד לעבודת ה'. וע"פ זה אולי יש לומר שדווקא בני האשה שלקח למך לשם הולדת בנים יצאו שמיטיבים את מעשיהם ובנה של צילה הרשיע כמבואר בהמשך.

[10] עיין מלבי"ם שמדייק שעוגב מלשון עגבים. וע"פ ההערה הקודמת אפשר לדרוש לטובה ועיין אבע"ז ורד"ק.

[11] הדבר מזכיר באופן מצמרר את שעתיד לקרות אלפי שנים לאחר מכן עת השתמשו בני האדם לראשונה בנשק כימי. אחד הסיפורים מספר שכאשר השתמשו הראשונים לראשונה במתקפת גז כלור הם עשו בצרפתים שמות אך לאחר מכן השתנה כיוון הרוח באופן פתאומי וגם מהם נפלו חללים רבים בצורה אכזרית ומאיימת. 

[12] פרקי דרבי אליעזר

[13] לכאורה מצאנו במקורות מחלוקת האם המילים "אז הוחל לקרוא בשם ה' " מבטאות דבר חיובי או שלילי, וממילא האם אנוש היה צדיק או רשע. ניתן ליישב שאנוש היה צדיק והחל לקרוא בשם ה' במובנים חיוביים אלא שדורו היה רשע ובידם הקריאה בשם ה' הפכה לע"ז.

[14]

[15] אם המילה הלל מורה על אור (יהל נרו – ישעיה  ) אזי מהללאל הוא כמו יאיר על ה' או יאיר ה' את דרכו.

[16] בראשית ה, כב, וכד.

  [17]ההבדל שבין שבע לעשר בעולם פנימיות התורה מתייחס בד"כ לעם מוחין או ללא מוחין, שכן ג' הספירות העליונות הן הכתר החכמה והבינה. זהו גם אחד ההבדלים שבין הקלי' לעולמות הקדושה. המוחין מסמלים את הקשר למעלה.

[18] רש"י ו

* אמנם מצאתי בספר הישר שהייתה נעמה נוספת ואותה נשא נח לאשה - נעמה בת חנוך. דבר זה מיישב גם את הסתירות בנוגע לדמותה של נעמה - האם הייתה צדקת או מרשעת. אלא שיש לשאול כיצד על פי זה נשאר מזרע קין לאחר המבול.

דרוש מתקן עולם (3)

 

Photo by Eugen Str on Unsplash

אם נביט על התורה ממעוף הציפור נגלה דבר מעניין. פרשות בראשית ונח מתפרסות על כמעט אלפיים שנה. כל שאר התורה מדברת על כחמש מאות שנה בלבד. יתרה מכך, בפרשות בראשית ונוח מדובר על כל האנושות, מפרשת לך לך והלאה התורה סובבת סביב משפחה אחת, שהופכת לעם אחד.

מצד שני, הקב"ה מוצג בתורה עצמה כבורא עולם ולא רק כאל המוציא ממצרים וגם ברור שה' טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו - כולל העולם כולו, על הדומם הצומח החי ובני האדם שבו. אם כך מהו פשר ההתעסקות המוגברת בעם ישראל. פרשות בראשית ונוח באות להבהיר את הסיבה – היו ניסיונות לתיקון העולם לפני ישראל, הם הסתיימו באופנים קטסטרופליים. הבחירה באברהם אבינו ובעם ישראל לתקן את העולם היא בעצם הצ'אנס האחרון לתיקון העולם (לכן גם לא תתואר החלפת עם ישראל שכן כמוה כהתייאשות מהעולם כולו והחרבתו).

אך מדוע חשוב ללמוד את פרטי הקורות את הדורות ההם? דור המבול ודור הפלגה מלמדים אותנו תובנות חשובות על הניסיונות הקודמים לתיקון העולם ומתוך כך אנו לומדים מתוך הניסיון של האנושות על שליחותנו בעולם.

בדור המבול מצאנו פיתוח טכנולוגי שהיה לאנושות כגולם שעלה על יוצרו. תובל קין אבי כל חורש נחושת וברזל לקח את פיתוחיו לכיוון תעשיית הנשק, וצד איתו בעלי חיים (דבר שהיה אסור ע"י אלוקים באותו זמן) ואולי גם מעבר לכך. גם הקריאה בשם ה' הוחלה, הפכה להיות כחולין (רש"י). אקסטזות דתיות של עבודה זרה ועריות היו המקסימום התרבותי שהאנושות ידעה לייצר בדמות יובל שהיה אבי כל תופש כינור ועוגב (מלבי"ם על אתר). בסופו של דבר ראשי החץ שפיתח תובל קין שימשו להרוג את ראש השושלת שלו קין ולהביא להשמדתה. שושלת שת גם היא נתקעה ולמעט מס' צדיקים בודדים (חנוך, מתושלח ונח) גם היא שקעה באכילת הבשר, הגזל והניאוף. המצאת המחרשה על ידי נוח גיסו של תובל קין שהשתמש בהמצאתו לטובה, הייתה מעט מדי ומאוחר מדי מכדי שהאנושות תשתלט על עצמה. ובא הקב"ה והפך את העולם.

בדור הפלגה הבינה האנושות שכוחה רב מדי ועליה להתאחד כדי לשלוט בו. הם בחרו להקים מגדל שראשו בשמיים, פרוייקט אנושי אדיר שעשוי לספק עבודה ומזון לכולם אך ללא קריאה בשם ה'. הגמרא ממשילה את הצעד הזה לשימת ע"ז בראש המגדל, כמו שלמדנו שבמקום שיש יחסים חברתיים ללא תורה – יש מעין ע"ז, שלשה שאכלו ולא אמרו ד"ת כאילו אכלו מזבחי מתים.  תשובתו של הקב"ה – ללא הקשר האמיתי שמאחד בין הכל שם שמיים, סופה של אחדת כזו הוא פירוד גדול. הם נלחמים זה בזה ויחד עם קטסטרופה טבעית גדולה העולם נמחה (בחלקו) שוב. 

על רקע זה מגיע אברהם (בשנת 1948 לבריאת העולם) הוא קורא בשם ה' ומתחיל בפרוייקט הטבת ותיקון העולם מהשורש על ידי בניית משפחה ועם שיעשה זאת במשפחת העמים.

ואולי יש בדבר גם תובנה אלינו. לאחר הפיתוחים הטכנולוגיים האדירים בדורות האחרונים, ובסוף המהפכה התעשייתית אנשים ניצלו את הטכנולוגיה להתחמש אלו כנגד אלו, עד שבאה מלחמת העולם הראשונה והחריבה את הכל. לאחר מכן ניסתה האנושות להתאחד בחבר הלאומים, בשיטות כלכליות חובקות עולם או בשיטות פוליטיות בעלות משמעות לחברת המונים ושוב באה מלחמת העולם השניה והראתה איך הכל הוביל לפירוד ולא לאיחוד של אמת. 

האם הצעד הבא יהיה ההזדמנות של עם ישראל היושב במדינתו להאיר את אורו המיוחד במשפחת העמים? 

אל תהיה למך!

הביטוי 'למך' השתמר בעם ישראל כתיאור לאדם שלומיאל, ביש גדא, חסר אחריות ובכללות הטיפוס ה'לא יוצלח' האולטימטיבי. מהו מקור הביטוי?

מקובל לחשוב שהביטוי לקוח מסיפורו של למך בן מתושאל מפרשת השבוע. לאחר שהרג את אחיו ברחמי שמיים נתקלל קין בגלות אשר במקום מיתה עומדת. קין הוסיף להוליד בנים ובנות ואף בנה עיר על שם בנו חנוך. לחנוך נולד נכד ששמו מתושאל ומתושאל הוליד את למך. למך נשא את עדה וצילה ונולדו להם שלשה בנים – יבל, יובל ותובל קין. כל אחד מבניו היה 'תכשיט' מיוחד, יבל היה ראשון יושבי האוהל וטיפוח המקנה, יובל היה ראשון המנגנים וממציא הכינור והעוגב ואילו תובל קין היה ראשון חרשי הברזל ויוצרי הנשק. התורה ממשיכה ומספרת שלמך התוודה והצטער בפני נשותיו על הריגת איש וילד. במה מדובר? רש"י מביא בשם המדרש כי פעם הלך למך (שהיה עיוור) עם בנו תובל קין לציד חיות בשדה . תובל קין ראה בשדה את קין (סב סבו) התבלבל וחשב שהוא חיה, ולכן אמר לאביו למך למשוך בקשת וכך מצא קין את מותו. כשלמך הבין שהרג את קין הוא ספק את כפיו בתנועה אלימה והיכה את בנו תובל קין למוות – 'כי איש הרגתי לפצעי' – קין, 'וילד לחבורתי' – תובל קין. אכן מעשה שלומאלי ביותר.

אך כשהרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב שמע על כך הוא אמר פירוש חדשני משלו. לא יוצלח איננו אדם שלעיתים לא מצליח שלא באשמתו. על אדם כזה אין ללגלג כי אם לרחם. אין גם סיבה להזהיר שלא להיות כמוהו – 'אל תהיה למך' -  שכן אין הדבר תלוי בבחירתו. ולכן הפנה הרב שפירא את האצבע ללמך אחר, גם הוא מפרשתנו. למך בנו של מתושלח ואביו של נח הצדיק.

מרתק לגלות שבשתי השושלות האנושיות הראשונות של קין ושל שת (בנם השלישי של אדם וחוה) ישנה הקבלה מסוימת בשמות. בשתי השושלות יש בנים בשמות חנוך ולמך, אצל קין יש בנים בשם מחויאל ומתושאל ואצל שת כנגדם מהללאל ומתושלח. לכן כדאי לשים לב ולא להתבלבל בין למך ממשפחת קין ללמך ממשפחת שת.    

על למך ממשפחת מתושלח לא מסופר הרבה. אולי זה מפני שאביו ובנו העמידו אותו קצת בצל. מתושלח האיש שחי הכי הרבה שנים, 969 במספר, יותר ממספר שנות חייו של אדם הראשון עצמו. במדרש הוא מוזכר כצדיק גדול עד שבגללו המבול נדחה עוד שבעה ימים שאר לאחר פטירתו שלא יהיה בצער. במאמר מוסגר - לפני כמה זמן למדתי שאצל אחינו האתיופים נשתמרה ברכה קדומה. אם ברוב עם ישראל מברכים ליום ההולדת באורך ימים 'עד מאה ועשרים שנה', אצל אחינו יוצאי אתיופיה מברכים – שתזכה לחיות כימי מתושלח... על אביו של למך אם כן יש אנקדוטה מתוקה והוא היה יחידני.

בנו של למך היה נוח שהיה צדיק, נביא, ובפועל מצילה של האנושות והבונה שלה מחדש. בעצם כל מה שכתוב על למך בן מתושלח הוא שכאשר ראה את בנו הוא קרא לו בשם – "ויקרא את שמו נח לאמור זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' ". מה אם כן הבעיה באותו למך עד שאלפי שנים אחרי פטירתו אנו משתדלים להמנע מלהיות דומים לו?

וכך אמר ר' אברום שפירא – 'דרך ה'למכים' לפטור עצמם מן החובות שלהם ולהטיל אותם על אחרים באומרם: בני כבר יהיה טוב יותר. אבל אתה – מה איתך? למה אתה למך בעצמך לא מתקן את העולם? לא! למך זורק את זה על בנו – הוא ינחמנו, הוא ולא אני'. (אמרי שפר עמ' סב).

נמצינו למדים: מי שעושה בעצמו, לוקח אחריות ומשתדל אף אם לא הצליח הוא המוצלח. ומי שנמנע מעשיה ותולה הכל באחרים שיעשו עבורו הוא למך.

איך מתקנים נפילות בשמירת העיניים והברית

 

"אהלן, קודם כל תודה רבה!!! אתם עושים קידוש ה' ענק!
השאלה שלי היא פחות מעשית אלא יותר נובעת מלחץ לעתיד- אז כן אני מנסה להתמודד ולהפחית כמה שאפשר צפיה וכו', אבל עדיין היו כבר המון נפילות! והפחד שלי הוא שזה ישפיע לי על חיי הנישואין... אחרי כל נפילה מייד צצה לי המחשבה שהזוועות הללו יישארו לי בראש בעתיד וזה יכול להרוס לי את חיי המשפחה, אני רוצה להגיע לאשתי טהור ונקי! - ואני מרגיש שלמרות שאני משתדל את הנעשה אין להשיב והמראות נחקקו לי בראש."    

כיתה יא

שלום עליכם גיבור טהור לב,
מצד אחד היראה שלך היא יראה טובה וקדושה ואין לי רשות או רצון להמעיט אותה. אך מצד שני יש לדעת כי רעיון התשובה מלמדנו שאת הנעשה יש להשיב (!), יש יכולת גם לשכוח מראות אסורים. אלא שכדי להגיע לכך יש צורך לעשות כמה דברים -

ללמוד הרבה הרבה תורה בחשק ובשמחה. ההרהורים שורים בלב הפנוי מהחכמה. התורה מטהרת את השכל ומגרשת בדרך ממילא הרהורים רעים וזיכרונות של מראות אסורים. לנסות לחזור על הלימוד במטרה לזכור אותו כמה שיותר.

בפרקי אבות (ג,ח) למדנו שמי ששוכח דבר ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו והמשנה פירשה שביושב ומשכח הכתוב מדבר. זאת אומרת שיש אפשרות לשכוח בכוונה וניתן ללמוד מכך שני עניינים -  

לשכוח בכוונה - לפתח רצון עז לשכוח מהמראות האסורים, לתעב אותם ממש ולהתפלל שימחקו ממנו.

לא לשוב על העבירה. ע"פ חלק ממפרשי המשנה (ברטנורא, דרך חיים למהר"ל ועוד) 'יושב ומשכח' הכוונה למי שלא חוזר על לימודו שחזקה עליו שישכח. ובאופן הופכי משמע שמי שלא יחזור על קיאו לשוב ולראות מראות אסורים הם ילכו וישתכחו ממנו.

ואחרי כל זאת, וחשוב מהכל – להאמין בתשובה, בטוב ה' ובטוב שבך.
לתשובה יש כוח אמיתי על הנפש הרוח והנשמה של בן ישראל.
הי"ת הוא טוב וכאשר הוא רואה את ההשתדלות שלך והרצון הטהור שלך לבנות בית ניתן לבטוח בו בלב שלם שיסייע בעדך.
והטוב שבך גם הוא ידחה את המעט רע שנכנס דרך הכשלונות שאתה מואס בהם.

לסיכום – בטח בה' ועשה טוב, ובמהרה תבנה ביתך (משפחתך) בטהרה כאוות לבבך הטהור.

אוהבך ומוקירך
נתנאל טל שאוליאן

----- חזקים ברשת -----

המקום למי שבוחר להתמודד ברשת ולנצח!

בקבוצה תוכל לשאול באופן אנונימי על ההתמודדות שלך באינטרנט, ולקבל תשובות ממיטב הרבנים והעוסקים בתחום.

👈להצטרפות לקבוצה ולשליחת שאלה אנונימית :

https://mmb.org.il/chazakim/

שתי דרשות לפני נעילה

Photo by Danielle MacInnes on Unsplash

דרשות לפני תפילת נעילה צריכות להיות חזקות, מעוררות וחשוב לא פחות - קצרות. 
לפניכם שתי דרשות שנאמרו בכמה הזדמנויות לפני קהלים שונים - קהילה עירונית, קהילה ישיבתית, ונוער. כבכל דרשה כדאי להתפלל לפני אמירת הדברים שיתקבלו על לב השומעים ויעוררו לתשובה ותפילה בכוונה.

שימו לב - אין לפניכם את סיום הדרשה, דברי הכיבושין הפשוטים והיקרים מפז לגבי עוון מסוים אשר ידוע לדורש כי יש להתחזק בו והדרישה מן האדם לקבל על עצמו קבלה טובה לשנה החדשה. זה הוא נופך שעל הדורש להוסיף בעצמו בהתאם לשומעים.

לסיום נזכיר את הכלל החשוב ביותר בבניית דרשה - מה שמעורר אותך יעורר גם את הקהל שלך.

בהצלחה! 

כל אחד והסיפור שלו!

להתחיל לעשות תשובה אומר להיישיר מבט לעוונות ולחטאים בעיניים ולהתייחס אליהם. בנביא מצאנו דימוי של העוונות למחלה 'הסולח לכל עוונייכי הרופא לכל תחלואייכי'. לפי דימוי זה באנו עד עכשיו ביום הכיפורים כמו חולה אנוש שמגיע לרופא מומחה, בוידוי אמרנו לפני הרופא 'כואב לי ברגל (אל תבואני רגל גאוה), כאבים בפה (מרוב לשון הרע) יש לי זיהום קשה בכף הרגל (שמיהרה לרוץ לרעה) וכו'. הרופא בתורו מרפא כל מחלה ואנחנו הולכים ומבריאים.  

אבל, הדימויים האלו מפסיקים להיות רלוונטיים בתפילת נעילה. רוב היום עבר, עיצומו של יום כיפר, ועכשיו אנו מתכוננים לשלב עמוק בהרבה. אם בתחילת יום הכיפורים הורדנו את מנעלינו, כאן אנו מבקשים להינעל מחדש. נסביר את הדברים.

אחד המרכיבים היסודיים בסליחות ובתפילה הוא מרכיב הסדר האלפביתי. אשמנו, בגדנו, גזלנו. על חטא שחטאנו לפניך באונס, בבלי דעת, בגילוי עריות,  וגם באור חוזר (סדר תשר"ק) - על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב, בשנאת חינם, ברגליים ממהרות לרוץ לרעה וכו'. אנשי אמונה אבדו, באים בכח מעשיהם, גיבורים לעמוד בפרץ. אשמנו מכל עם, בושנו מכל גוי, גלה ממנו כבוד, ועוד אלפא ביתות רבות (בסדרים שונים). מן הצד עלולים לחשוב שמדובר בנוסח לתפארת המליצה או באמירה עקרונית ש'עברנו על כל התורה', אך ע"פ פנימיות התורה (עיינו למשל שערי קדושה חלק א א׳:י״ד, לקוטי מוהר"ן ד, ה) יש כאן עומק נוסף. 

החטאים והעוונות מסדרים את אותיות החיים שלנו וחוקקים אותן בנו 'ותהי עוונתם על עצמותם' (יחזקאל לב, כז). כל אחד כותב את הסיפור שלו איך חייו יראו בעולם הזה ובעולם הבא. אך כאשר העוונות חקוקים בנו כל כך עמוק, כשהסיפור שלנו כבר מסופר הוא קצת יוצא משליטתנו, מעשינו אתמול מכתיבים את מעשינו להבא. בוידוי אנחנו בעצם משחררים את האותיות של החיים שלנו ורוכשים את היכולת והאמונה לכתוב את הסיפור שלנו מחדש. 

למעשה התורה עצמה נכתבה מחדש וניתנה בצורתה המחודשת של לוחות שניים ביום הכיפורים. לכן לאחר שהורדנו את כל בחינות המנעולים מעלינו, בתפילת נעילה אנו מבקשים מה' להינעל על החירות הזו, לא להפסיד אותה שוב. למעשה אנחנו רוצים להינעל רק על דבר אחד - על הקשר עם הקב"ה.

נזכור את דברי הרמב"ם (הל' תשובה ריש פרק ה) - רשות ביד כל אדם נתונה שיהיה צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם בן נבט. כל אחד מאיתנו יכול להחליט עכשיו איך הסיפור שלו יראה, בואו נכתוב הכל מחדש, נתחיל עכשיו, ביחד, בתפילה הזו, מכל הלב.

השמחה שבלעמוד לפני ה' / שתי תורות

בשו"ע נאמר שנהגו ללון בליל יום כיפור בבית הכנסת ולומר שם שירות ותשבחות (או"ח תרי"ט ז). במבט ראשון הדברים תמוהים - בליל יום כיפור לומר שירות ותשבחות, למה לא לומר סליחות ווידויים? המפרשים הסבירו שיום הכיפורים הוא יום שיש בו שמחה משתי פנים. האחד - מחילת עוונות. אדם שמאמין שביום אחד נמחלו לו עוונות של שנה חייב להיות מאושר ולהודות על החסד הגדול שנעשה עימו. אך הסיבה השנייה היא זו שבה פעמים רבות איננו מעמיקים מספיק.

יום הכיפורים הוא יום שמח משום שבו ניתנו לנו לוחות שניות, זהו יום חגה של התורה. למעשה גם תקיעות השופר שמראש חודש אלול נועדו כדי לקשר את העם למה שעושה משה בשמם בפסגת הר סיני באותו זמן ובכך למנוע אפשרות נפילה לחטא עגל נוסף (טור או"ח תקפ"א). באופן כזה כל העינויים מקבלים משמעות מחודשת, אנו עולים יחד עם משה רבינו לראש ההר ומקבלים תורה, ולכן אנו מתנהגים כמוהו - משה לא אכל ולא שתה ואף אנו לא אוכלים ושותים, משה לא קרב אל אשה ואף אנו נזהרים מתשמיש המיטה, משה השיל נעליו מעל רגליו וגם אנו חולצים מנעלינו וכן הלאה.

יום מתן תורה אותו אנו מציינים בחג השבועות הוא יום הגילוי האלוקי הראשון לעם כולו. אך הגילוי ההוא היה 'גדול עלינו', תורה של צדיקים. לכן נשברו הכלים שלנו, נשברו הלוחות, נשברו לוחות הלב. הקב"ה ירד אלינו אך אנו לא עלינו אליו. ביום הכיפורים אנו מתחילים מחדש עם תורה של בעלי תשובה, לוחות שניים, לב שיודע להשבר ויודע גם לתקן.

בתפילת נעילה אנו רגע לפני הירידה מאור פני השכינה, מבקשים מה' עוד רגע בפסגת הר סיני, עוד רגע בנקרת הצור, להיות מוגנים מן החטא ונהניםמזיו השכינה. לנעול את הרגע הזה בנו. 

האזינו

מסופר (הו' בספר 'והגדת', של הגה"צ רבי יעקב גלינסקי), על סוחר יהודי שהתגורר בסין והחליט לייבא בעצמו סחורות מאירופה. הפליג ויצר קשרים עם יצרנים וספקים, ולפני שובו נסע לראדין לקבל ברכת ה'חפץ חיים'. הציג עצמו: כאדם שהגיע מסין.

סין, בקצה העולם. "מה נשמע בסין?", התעניין ה'חפץ חיים', נאנח: "העניינים יגעים. היהודים מפוזרים. אין חנוך יהודי, אין שחיטה כשרה, יש ניסיונות קשים בשמירת השבת, השם ירחם".

ה'חפץ חיים' לא התפעל. ענה: "צרתכם צרת רבים בדורנו. בקהילות רבות, מאוסטרליה ודרום אפריקה ועד לדרום אמריקה וצפונה. חברתי עבורם את ספרי 'נדחי ישראל'. קח עמך כמה ספרים תפיץ אותם בסין. הם מורים איך להחזיק מעמד בתנאים הקשים  - "ומה עוד נשמע בסין?"

תמה: על מצב היהודים כבר ספר, על מה עוד ידווח? אמר: "זה כמה שבועות שיצאתי משם". "אבל לפני שהפלגת, על מה דברו שם, על מה דווחו העיתונים?", ענה: "הסינים בנו סכר ענק, שפנה עמק שלם להתיישבות חקלאית, אבל הסכר נבנה ברשלנות ומסת המים הכבירה ערערה אותו. הוא קרס ומאה אלף סינים טבעו למוות!"

ה'חפץ חיים' הזדעזע: "אוי ואבוי, מדת הדין מתוחה, עד לסין הגיעה!", "הרב, מותר לשאול שאלה?", "ודאי", "כשספרתי על מצבם העגום של היהודים, הגיב הרב בהשלמה. וכשספרתי על טביעתם של איכרים סיניים, מזדעזע הוא כל כך?!". "ברכות יחולו על ראשך! אמור לי, בוורשה היית?", "ודאי!", לראדין, מגיעים דרך וורשה.

"כמה יהודים גרים שם, ומה חלקם באכלוסיה?", תמה, אבל ענה: "מספרים שכשלוש מאות אלף יהודים, מתוך כמיליון תושבים". "כן" אשר ה'חפץ חיים', "כך אומרים". "אמור נא, אלו היית רואה אדם עומד בכיכר העיר ונואם באידיש, אל מי הוא פונה?", "מה השאלה? ליהודים העוברים ושבים!", "אבל בעצמך אמרת שאינם אלא מעוט!", חייך: "אכן הגויים הם הרוב, אבל אינם מבינים אידיש. אם דיבר באידיש, ליהודים דיבר!".

"כדבריך", הנהן ה'חפץ חיים', "אם כך, הלא תבין? שטפון הגורף מאה אלף יצורי אנוש, 'מי במים', השם ירחם, שפת שמים הוא, אותות ממרום. אך מי מבין אותו? מי יתבונן בו ומי יזדעזע ממנו? הסינים? אינם מבינים שפה זו! אם כן, אל מי פנו, למי אותתו? לנו! אבל אנו, בראדין אנו. ומהיכן נדע על האתות, איך נשמע את הנאום השמימי? הביאוך הנה, שתספר אודותיו!". זה המבט הנכון, המפוכח, המבט של ה'חפץ חיים' זצ"ל. ע"כ.

הפרשה מבקשת מאיתנו בראש ובראשונה להאזין, לשמוע, להקשיב ולשים אל ליבנו את הקורה סביבנו. רק אם נאזין וננסה להבין מה ה' רומז לנו יש סיכוי שנוכל להיטיב את מעשינו ולשנות את המצב.

אז איך ממליכים את הקב"ה ב'זום'?

 

שנה מיוחדת הייתה השנה שעברה. היא לימדה אותנו הרבה על מגבלות הכוח האנושי והטכנולוגיה. נגיף קטנטן במיוחד שגרם לקריסת מערכות בקול אדירים ועל הדרך הכניס בנו קצת מידת הענווה והזכיר לנו ש'אדם להבל דמה'.

אתגר מיוחד שמזמנת לנו הקורונה היא תפילות ימים נוראים שרבים יאלצו להתפלל ביחיד ורבים אחרים במקומות ציבוריים שאינם בתי כנסת. הלב נחמץ, מדוע שלא נזכה להתפלל ולתקוע בשופר במקום המתאים, ובפורום רחב ככל האפשר?! אך אנו מקבלים עלינו דין שמיים באהבה מתוך אמונה באדון שמיים שהכל עושה לטובה.

ואף על פי כן, בכל מאורע שקורה ליהודי עליו לשאול את עצמו כיצד עלי לעבוד את ה' בסיטואציה המיוחדת אליה זימנה אותו ההשגחה העליונה. כשמתבוננים בדבר מגלים שגם בראש השנה הראשון, יום ההולדת של האדם הראשון, היה האדם לבדו. מדוע לא ברא הקב"ה מיד כמה אנשים, משפחה גדולה או חברה שלמה. בתחילת המחשבה זה נשמע מוזר, אדם הראשון חייב להיות אחד, לא? אך דמיינו לעצמכם שהיו מספרים לנו שה' ברא שבעים אנשים כנגד שבעים אומות העולם זה היה נשמע לנו לגיטימי לגמרי. מדוע אם כן ברא ה' אדם אחד שימליך אותו והלוא אדרבה, ברוב עם הדרת מלך?

המשנה והגמרא במסכת סנהדרין (לז) עוסקות בשאלה זו ונותנות כמה כיוונים לתשובה, אך דווקא התשובה הידועה ביותר שם היא זו שרלוונטית לענייננו – 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם'. ה' ברא את האדם יחידי כדי שכל אדם ירגיש כאילו נברא העולם בשבילו. מצד אחד כל אילנות גן עדן, ההרים והנהרות הנאים הכל נברא בשביל האדם אך מצד שני האדם נברא כדי לעבוד, לשמור ולתקן – "לעובדה ולשומרה". ואכן רבי נחמן מברסלב 'הצדיק של ראש השנה' מדגיש את הצד השני של המשפט הזה:  'כי צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי - נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם'.

נסו להעמיק במשפט הזה, המשפט הזה מדגיש את האחריות של האדם כלפי תפקידו – אתה חייב לתקן את העולם והאחריות הזו כפולה משום שאין מי שיעשה זאת במקומך! ההסתכלות הזו הופכת את המבט. אתה לא ברוא אחד ממליארד מליארדי ברואים, אתה שותף של הקב"ה. בתקיעות ההמלכה של הי"ת אתה לא רק ממליך את ה' בשמיים, אתה גם מוריד את מלכותו לארץ, אתה הופך להיות בן מלך ומבקש גם על כל עם ישראל אחיך בני המלכים.

כשמקבלים אחריות והופכים לשותפים מלאים של הקב"ה זוכים להשתתף במאורע העיקרי של יום הבריאה. הקב"ה הפיח באדם הראשון רוח חיים וגם אנו מפיחים חיים דרך השופר וממלאים את העולם במשמעות.

בראש השנה התשפ"א, בראש השנה בבידוד יש לנו הזדמנות להעמיק בהמלכת הקב"ה עלי תוך לקיחת אחריות אישית משמעותית להיות טוב יותר שהרי הכל תלוי בי, ומתוך כך לפרוץ לאחר מכן את גבולות בית הכנסת ולהמליך את הקב"ה בכל אתר ואתר, חניות, גינות שעשועים מרכזי שכונות מגורים וכו'.

תשובה מאהבה (מאהבת ישראל)

בימים בהם איסור התקהלות בראש השנה ויום הכיפורים מאיים לשבור את ליבנו אני מוצא נחמה גדולה בדברים שכתב רבי שלמה אפרים לונטשיץ על פרשת השבוע (וילך) לפני כארבע מאות שנה :

וכך אומר הכלי יקר על מצוות הקהל (דברים לא, יב): 
ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רז"ל (ויק"ר לז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, ע"כ הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כבושים, וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי ע"י שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ הקב"ה מקבל תשובת היחיד אבל בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים, (ר"ה יח.) וזהו שדרשו רז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות כו'. ולמה הזכיר הכתוב ענין זה דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ד' מינים ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה, אלא לפי שבלקיחת ד' מינים נרמזו כל ד' כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפר' אמור (כג מ) והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת למה דווקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ר"ה עד יום כיפור הקב"ה מקבל אפילו תשובת היחיד על כן אינן צריכן עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן י"כ עד חג הסוכות אין עושין עונות כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב ומצוה גוררת מצוה ע"כ מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עונות, ע"כ צריכין לעשות הכנה אל התשובה והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ד' מינים אלו לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כנותן טעם לשבח למה זה צויתי לכם על לקיחת ד' מינים אלו באגודה ביום זה דווקא, לפי שהוא יום הראשון לחשבון עונות ע"כ אתם צריכין לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה והכנה זו היא כשתהיו באגודה אחת כמו ד' מינים אלו אז יקבל ה' תשובתכם כי הן אל כביר לא ימאס.

סדר תפילת יום ראש השנה ויום הכיפורים ביחיד

למגינת לב נראה כי קצב התפשטות הקורונה במדינת ישראל עולה. נראה שיש להערך לקראת אפשרות של סגר כללי בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה ולברכה. על אף שמוזר מאוד לגלות שהפגנות של אלפי אנשים יכולים להתקיים אך תפילות במניין לא עלינו לכבד את החלטות הממשלה ולזכור את מאמר חז"ל בפרקי אבות 'הוי זהיר במוראה של מלכות שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'. בשורות הבאות ננסה לתת הדרכה קצרה למי מאיתנו שלא יוכל להתפלל במניין בשל השתייכותו לקבוצת סיכון או היותו מעבר למכסה המאושרת.

הכלל הפשוט - אפשר להתפלל כל מה שמופיע במחזורים המיוחדים לימים אלו כולל הפיוטים המיוחדים, מלבד דברים שבקדושה שתוקנו להיאמר בעשרה בלבד. הקדיש, ברכו, ושלש עשרה מידות של רחמים, וכן ברכות חזרת התפילה המיוחד לשליח ציבור בבית הכנסת כולם לא יוכלו להיאמר על ידי היחיד.

המתפללים בחוץ ראוי שיקדימו זמן תפילתם בשל החום והשמש הקופחת ואף מותרים בשתיית מים (ללא קידוש) עד תפילת מוסף (למי שקשה). את הפיוטים שבין שחרית למוסף ניתן לקצר ואף לא לומר כלל, ומוטב לומר מעט עם כוונה מהרבה בלא כוונה.

מבחינת מצוות היום של תקיעת שופר, קורא הדורות מראש חסך מאיתנו בשנה זו מצוות תקיעת שופר דאורייתא וראויה היא זכות השבת שתגן במקומה. אך ביום השני של ראש השנה כל מי שיודע לתקוע ראוי שיצטייד בשופר ויתקע לו ולבני ביתו. ומי שלא יודע, יברר על זמני תקיעות בקרבת ביתו ויאזין להם מבעד לחלון פתוח, ועדיף שהבעל תוקע יראה אותו ויתכוון להוציא אותו ידי חובה באופן ספציפי והשומע יעמוד ויתכוון לצאת ידי חובה (למי שיש בעיה ספציפית יתקשר אלי מבעוד מועד ונשתדל לתאם איתו זמן בקרבת ביתו). כל מי שמתכנן לתקוע יחזור על ההלכות הרלוונטיות לפני ראש השנה (אפשר למצוא זאת בשיעור שהעלנו בחסדי ה' ליו טיוב או בשיעור של הרב בני טבדי מאיגוד רבני קהילות – חפשו ברשת). בתקיעות ביחיד אין לתקוע במוסף בלחש ומן הדין די בשלושים התקיעות דמיושב. הרוצה להדר ישלים את שאר התקיעות עד מאה ואחת קולות לאחר תפילת מוסף. אם קשה, ניתן לבצע השלמה זו לאורך כל היום.

כאשר לא ניתן לצאת לתשליך אפשר לומר את הנוסח בבית ליד קערה או דלי מלאים מים.

נוסף על האמור, ביום הכיפורים אין לומר ביחיד גם את הקטעים שבארמית, אמנם ניתן לומר ויעבור עם טעמי המקרא.

כי תבוא בראש השנה לארץ...

בימים בהם חוסר האפשרות של נסיעה לאומן בראש השנה (התשפ''א) עולה לכותרות כדאי להיזכר במעלתה המיוחדת של תפילה בארץ ישראל בכלל ובראש השנה בפרט. נאמר מראש - אין כאן 'מתקפה' על ההולכים לקברות צדיקים ח"ו, ואם יש בדבר חיזוק בעבודת ה' הרי שמצינו כמה פוסקים שמתירים יציאה לחו"ל באופן שיש כרטיס הלוך וחזור וכו'. אך על יושבי ארץ הקודש יש חובה להכיר בגודל מעלת תפילתם שהיא הנבחרת מכל תפילה, על פי תורתנו הקדושה.

פעמים שמילים מקבלות עדנה מחודשת. מאז הסכם השלום המפתיע בין מדינת ישראל לאיחוד האמירויות נכנסה מילה חדשה לשיח – אמירות. האמירויות הערביות הם בעצם נסיכויות ומכאן שאמיר הוא מפקד, שליט או מלך. גם בפרשה אנו פוגשים את השורש א.מ.ר בהקשר זה. בפרשת השבוע נאמר "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים". מהו יום ההמלכה של הקב"ה? על איזה יום מדובר? רש"י מפרש בעקבות חז"ל במדרש תנחומא – 'שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם'. באמת לא מדובר ביום ספציפי, כל יום הוא יום לתורה. אך האור החיים הקדוש מנסה לענות בדרך הפשט, הוא מסביר שמדובר ביום מיוחד משום שהם נכנסים לארץ. הוא כותב בפשטות – 'את ה' האמרת היום - בכניסתך לארץ' ומביא שלושה הסברים לחשיבות הכניסה לארץ בהקשר של המלכת ה'.

ראשית, הגמרא (כתובות קי) אומרת שכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה ולכן היום בו ממליכים את ה' ('האמרת היום') הוא היום של הכניסה לארץ.

שנית, יום הכניסה לארץ הוא גם היום שבו מתחילים לשמוע בקול ה', במצוות התלויות בארץ כמו ביכורים שבה פותחת הפרשה. אך מצאנו בחז"ל ובראשונים, שבעומק, העניין של כל המצוות תלוי בארץ, עיינו למשל ברש"י (דברים יא, יח), ברמב"ן (ויקרא יח, כה) וברשב"א (שו"ת ח"א קלט). הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה הל' תפילה עמ' רע"ו בהערה) היה נוהג להזכיר את החתם סופר בחידושיו למסכת גיטין (מד ע"א ד"ה חוץ) שניסח את זה בחדות כדרכו: "ויש לומר ששם אינו מקיים שום מצוה, דכל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, אפילו קריאת שמע שקורא בחו"ל איננו כקורא בא"י, כי גרשוהו מהסתפח בנחלת ה'. וזהו מוסר גדול" עכ"ל.

לבסוף מביא האור החיים הקדוש מהזוהר (וירא קח ע"ב) שכל הארצות נמסרו ביד שרי מעלה והם המעבירים את התפילות לארץ ישראל ומשם עולות התפילות דרך הר הבית ומקום המקדש.  מה שאין כן בארץ ישראל "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אתה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", התפילות עולות ישירות אל הקב"ה ומידת רחמנותו מרובה. לכן כותב המקובל הקדמון רבי יוסף ג'יקטיליא בספר שערי אורה (סוף שער שני) שבארץ התפילות מקובלות יותר מכל מקום בחו"ל - ואם כן בחו"ל הכל סתום אצל השמים... וכל [המלאכים] המקטרגים על ישראל בארץ האומות, כולם עומדים בין הארץ ובין השמים, כדמיון כותל ומחיצה להפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, והם נקראים 'ענן' המפסיק. 'סכותה בענן לך מעבור תפילה' (איכה ג, מד) ... המבין פסוק זה יבין כמה מחיצות מעכבות בגלות" עכ"ל. וכן כתבו גדולי הפוסקים והמקובלים בכל הדורות.

בשולי הדברים אציין כי רבי נחמן עצמו היה מגדולי אוהבי א"י והיא מוזכרת בכתביו אינספור פעמים. בחיי מוהר"ן מעידים חסידיו כי הוא ראה באומן מעין מאסר והכרח (פס' ריג), והוא התאווה להקבר בא"י. אך כשראה שאי אפשר שיעלו שם החסידים בימיו בחר באומן (קסב, ועיין גם פסקאות טו, נה ורה).  

לאור האמור מובן כי מקום המלכת ה' עשיית המצוות וקיבול התפילות הנכון ביותר הוא ארץ הקודש נשמח כולנו בשבתנו במקום אליו לא זכו אפילו משה ואהרן להכנס, ותפילות כולנו יעלו יחד בשמחה ואהבה.

אני כל כך בודד, איך לא אפול בפגם הברית?

"אני בחור רווק וממש קשה לי. לפעמים אני נופל כי אני מרגיש שאין לי סיפוק ואהבה בהיתר.
מה לעשות?"     
בחור ישיבה       לא נשוי

 

שלום עליכם גיבור החיל,
שאלה שכזו מגיעה מעדינות רוח ודקות ההרגשה. אכן סיפוק היצר המיני אמור להתקשר לצרכיו הרגשיים של האדם. אך ידע כבודו כי גברים רבים נמצאים במקום אחר, מקום בו הסיפוק המיני מנותק מבחינתם מעולמם הרגשי והרוחני ואם כן משאלתך ניכרת מעלתך.

אתה מעיד על עצמך שאינך נשוי, ברור כי המענה המובן מאליו לרצון באהבה ולסיפוק המיני נמצא בכלל העניין של נישואין והקמת זוגיות בריאה אוהבת ושמחה. אני בטוח שכבודו מבין את זה ועושה כל שביכולתו להתקדם בכיוון[1].

אלא שלעיתים בשל נסיבות חיים כאלה ואחרות איננו יכולים להתחתן, מה נעשה במצב כזה? פגם הברית מגיע ממקום של בדידות, לכן אם נוכל למצוא מקום של חיבור עם חברים טובים ומשפחה נוכל 'לפצות' באופן זמני על החסך הרגשי שמצוי בעצם חייו של אדם ללא זוגיות. אולי יש בדבר פשט של מאמר הגמרא (קידושין ל) 'אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש', לא נאמר רק ללמוד תורה מול ספר או לשמוע שיעור ברשת אלא להגיע פיזית לבית המדרש ולשבת עם הלומדים, שם התורה הנקנית בחבורה תביא מזור ותנפץ את היצר הרע לרסיסים.

עלה והצלח!

----- חזקים ברשת -----

המקום למי שבוחר להתמודד ברשת ולנצח!

בקבוצה תוכל לשאול באופן אנונימי על ההתמודדות שלך באינטרנט, ולקבל תשובות ממיטב הרבנים והעוסקים בתחום.

👈להצטרפות לקבוצה ולשליחת שאלה אנונימית :

https://mmb.org.il/chazakim/

---

[1] במובן זה חברה (כמו זו המערבית) שבה לא מקובל להתחתן בגיל מוקדם יחסית מציבה לנו ניסיון קשה מאוד – אנו חווים כמעט בהכרח התפתחות פיזית ורגשית שלא תואמת את גיל הנישואין.