העם הנבחר

 (מתוך הביאורים בסוף ספר לאור עמים)

בשאלת הבחירה בישראל ישנן שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה רואה בבחירה בישראל גזרת שמיים, ללא טעם מובן; מעין אקסיומה שאין לתהות עליה מבחינה מוסרית או רציונאלית. בהיבטים מסוימים של גישה זו, ניתן לומר כי מדובר ב"גנטיקה רוחנית", ואולי אפילו פיזית, שונה מזו של הגויים. גישה זו ידועה בשם המהר"ל (נצח ישראל יא, וע"ע גבורות ה' כד), אשר מתחיל משאלה בסיסית ביותר - מדוע לא מתוארת בתורה צדקתו של אברהם אבינו בטרם דיבר אליו ה'? מדוע התורה עצמה לא מנמקת, כפי שעשתה אצל נח, את הסיבה שהקב"ה בחר לומר "לך לך" דווקא לאברהם? (הוא מביא את השאלה הזו מהרמב"ן שתירץ באופן אחר, ע"ש) תשובתו המפתיעה של המהר"ל: משום שאברהם כלל לא נבחר בגלל מעשיו - הוא נבחר מלידתו; ואף אם היו מעשיו רעים, לא היו יכולים לקלקל את הבחירה בו. בספר הכוזרי (א צה) מתוארת השתלשלות של אב ובן (עם דילוגים קלים) שבהם עוברת הסגולה, או העניין האלוהי, כלשונו, באופן גנטי. על פי גישה זו, ההבדל בין ישראל לאומות כלל לא נובע ממעשים רעים או טובים שלנו או של אבותינו, אלא מדובר בפער בלתי ניתן לגישור כהבדל שבין האדם לחי. מתפיסה זו נובע יחס שונה לגרים. לדעת ריה"ל גר לא יכול לקבל נבואה, כך שההבדל הקטגוריאלי בין ישראל לגוי נשמר. את הצורך בעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו יסבירו מצדדי גישה זו כגילוי הכוחות שבו, ולא כבירור אמיתי האם הוא מתאים לשליחות האלוהית או לא. כך גם יש להסביר את המושג "סגולה", כדבר שאינו תלוי במעשינו, אלא בבחירה האלוהית בלבד. ישנן תובנות רבות נוספות הנובעות מגישה זו, ואין כאן המקום להאריך בביאורן.

וע"ע במאירי (פתיחה למסכת אבות) שכתב על אברהם 'הוקדש מרחם ומלידה ומבטן ומהריון' וכן בהקדמה לפירושו לתהילים. ובהקדמה לחיבורו על התשובה הוסיף המאירי ראיה לכך מהגמרא (נדרים לב א) האומרת שאברהם הכיר את בוראו מגיל שלוש, וכתב על כך שבגיל שלוש זה אמנם ניכר כלפי חוץ, אך בפועל זה היה כך כבר מהרחם.  ועיין גם בפירוש רש"י לתהלים קי ג.

גישה זו מעלה סוגיה מוסרית ראשונה במעלה: האם המוסר האלוהי הוא שרירותי, והוא אינו עשוי להשמיע כל נימוק בכלים מוסריים ההולמים את טבע האדם? כך עולה מגישה זו. הבחירה באברהם אבינו היא אינדיפרנטית למעלתו המוסרית, והיא נכונה אך ורק בגלל שהקב"ה בחר כך באופן שרירותי, ככל הנוגע לנו. בנוסף, היא הופכת את האדם הישראלי לדואלי, אזרח בשני עולמות. מחד, הבחירה בו ובעמו היא שרירותית וחסרת משמעות מוסרית, מאידך מצופה ממנו להתנהל על פי אמות מידה מוסריות של התורה (שמירת מצוות, מעשים טובים), שעל פיהן הוא נשפט ונמדד. השניות החריפה שנוצרת בין הסגולה לבחירה החופשית קשה מאוד להבנה.

הגישה השניה רואה את הבחירה באבות וממילא  בישראל כפועל יוצא של מעשיהם הטובים. בתמצית: האבות בחרו בקב"ה, וכתוצאה מכך בחר הקב"ה באבות. הרמח"ל (דרך ה' ב ב) מחלק את האנושות לשתי תקופות: תקופת השורשים ותקופת הענפים. בתקופת השורשים כל באי עולם יכלו לבחור לתקן את דרכיהם ולהיות השורשים לתיקון העולם. בתקופת הענפים ממשיכה הבריאה על פי התבניות שנקבעו בתקופת השורשים. מי שירצה כעת להשתתף בפרויקט האדיר של תיקון העולם, יהיה חייב להצטרף לקבוצת המשימה שנקראת "עם ישראל", מיסודו של אברהם אבינו. תקופת השורשים נגמרה בדורו של אברהם אבינו, לא רק מפני שהוא נמצא מתאים ונבחר ע"י הקב"ה, אלא גם מפני שהיה זמן קצוב מראש לתקופת השורשים. בתקופה זו, אברהם היה היחיד שתיקן את דרכיו באופן הרצוי לפני ה' יתברך, כפי שהתברר בעשרה נסיונות שעבר, אשר חלקם התרחשו עוד בטרם זכה להתגלות. גם לאחר מכן היו צריכים להוכיח את עצמם שאר האבות, ואכן הם נבררו בקפידה: יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עשו. לגישה זו יש סימוכין חזקים מאוד בפשטי התורה; הן בנימוקים לבחירה באבות והן בנימוקים לבחירה בעם ישראל. לגבי אברהם אבינו כותבת התורה שני שבחים עיקריים; הראשון נוגע לאמונה שביטא: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו ו), ופירש רש"י שהצדקה היא הזכות של אברהם. השני מופיע בפסוק המתאר את הליכתם של אברהם ובני ביתו בדרך ה', והנחלת דרך זו לדורות הבאים: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח יט).
גם להסברה זו אנו מוצאים מקורות רבים ומהם – רב ניסים גאון בהקדמה לש"ס, הרמב"ן עה"ת דברים לב, כו, ר"י ג'יקטיליא בפירושו להגדה של פסח צפנת פענח, בני יששכר סיון מאמר ב אות יח, ועוד.

ומה בדבר הבחירה בעם ישראל כולו? בשני פסוקים מסבירה התורה את טעם הבחירה בישראל. הראשון: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם, וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים י טו). והשני: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז ז). ההנמקה בפסוק הראשון ברורה - ה' אוהב את האבות ולכן בוחר בישראל. אך מהי ההנמקה בפסוק השני? חז"ל מלמדים אותנו (תנחומא עקב ג, ומעין זה בחולין פט א): "'לא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם', לא ממה שאתם מרובים מכל האמות, ולא ממה שאתם עושין מצוה יותר מהם. שהאומות עושין מצוה שלא נצטוו יותר מכם, והם מגדילים שמי יותר מכם… אלא בזכות שאתם ממעטין את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם". הקב"ה בחר בנו משום שהוא ידע שזה לא יגרום לנו להתנשא על אחרים. המדרש עצמו מחבר את ההנמקה הזו לבחירה באבות: "זה שאמר הכתוב: 'וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר', ללמדך שכל המצטער בתחלתו, נוח לו בסופו. ואין לך שמצטער מתחלתו יותר מאברהם, שהושלך לכבשן, וגלה מבית אביו, ורדפו אחריו ששה עשר מלכים, ונתנסה בעשר נסיונות, וקבר את שרה, ולבסוף נח, שנאמר: 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים'. דווקא הענווה וחוסר ההתנשאות כלפי האומות, העומדים ביחס הפוך למאמצים שעשה עם ישראל כדי להגיע למעלתו הרוחנית, משמשות כהנמקות יסודיות של הבחירה האלוהית. בניגוד לגישה הראשונה שהצגנו, שיש בה זלזול כמעט מובנה בגויים, בגישה זו ההיפך הוא הנכון. גישה זו כמעט מחייבת כבוד מסוים אל אומות העולם, שהרי מתוך כך, בין השאר, נובעת הבחירה בישראל.