החטא הקדמון - אבטיפוס של חטא

אנשים רציניים מבררים דברים ביסודיות, מהשורש. גם ר' צדוק הכהן מלובלין מלמד שכל תופעה שאנו מבקשים לעמוד על עומקה, יש ללמוד אותה מהשורש. השורש עליו הוא מצביע הוא המקום הראשון בו היא נזכרת בתורה. 

בפרשת בראשית אנו מוצאים את החטא הראשון. חטא עץ הדעת הוא אב טיפוס של כל חטאי האנושות. נראה שאם נשכיל להתבונן בו נוכל להבין לעומק את ההתמודדות עם היצר הרע ואולי אף ללמוד מטעויות וללקט עצות לניצחון. בשורות הבאות נעיין יחד בסיפור.
(לנוחיותכם הפסוקים מובאים בסוף המאמר)

הנחש

מדוע בכלל בחרה התורה מכל החיות בעולם דווקא בנחש כנציגו של היצר הרע. אם הערמומיות היא הנקודה אזי השועל נחשב הערמומי מכולם, ואם הדגש הוא על נשיכתו הקטלנית, הרי נשיכותיהם של הארי והנמר נראות קשות בהרבה. נראה כי דבר אחד מבדיל בין הנחש לשאר בעלי החיים הקטלניים. ההכשה איננה כנשיכה. את תוצאות ההכשה לא רואים מיד, תוצאותיה הסופניות נראות רק לאחר זמן. ואכן, חסידי פשיסחא נהגו לומר שעיקר ההנאה של היצר הרע איננה מהנפילה עצמה אלא מרעל היאוש והעצבות שהצליח להכניס לליבו של האדם. רעל משתק זה אט אט יגרום לאדם לא להאמין בעצמו וביכולתו להיות צדיק, יגרום לו להיות עצוב ולא יאפשר לו לעבוד את ה' בשמחה. 

השיווק של הנחש

הנחש המפתה את חווה הוא מופת שיווקי. מאופן השיווק שלו גם סוכני מכירות ממולחים יכולים ללמוד. הכלל הראשון בשיווק אומר - 'היכנס לראש של הלקוח, הבן מה הכי חסר לו והסבר לו כיצד מה שאתה מוכר ימלא בדיוק את החסר הזה'. מה מציע הנחש לחוה? "וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע". מכאן יש ללמוד הרבה מאוד על עצמנו. מה הכי מעניין אותנו כבני אדם? - להיות כאלוקים. לחוש כל יכולים, הרדיפה אחרי הכסף בשורשה מגיעה ממקום נפשי בו האדם רוצה לחוש 'בעל אמצעים' לעשות ככל העולה על רוחו. רדיפת החופש מגיעה ממקום נפשי שרוצה לחוש כל יכול וכן על זה הדרך. מצד אחד זוהי 'קנאה מוזרה' (עיין אורות הקודש ח"ב ,ה) שכן האדם שכל תפקידו להשתלם בתהליך ארוך ומתמיד מקנא בשלמות המוחלטת והאינסופית של הבורא. אך מצד שני לפנינו שורש של שאיפה של החלק אלוק ממעל שנמצא בכל אחד מאיתנו (הנשמה) אל ההתכללות באלוקות. משה רבינו השתבח בהיותו איש האלוקים, ואכן כולנו קרואים להיות אלוקיים. מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש וכו'. אז מה הבעיה במה שנחש עושה? הבעיה היא שנחש מוכר לנו זיוף - כאלוקים. המסלול המהיר ל'להיות אלוקים' של כסף, כבוד וכדומה הוא חיקוי חיצוני של העיקר והוא רק מרחיק מדבקות אמתית בה'. אנו מכוונים למשהו עמוק בהרבה.   

הנחש אומר לחוה: "וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃". זוהי עוד אחת משיטותיו של היצר הרע, להראות כאילו 'הכל אסור'. לדתיים הכל אסור כי אי אפשר ליסוע לים בשבת. השולחן מלא בכל טוב, אך אם דבר אחד לא כרצונך - הכל תפל, לא שווה ולא כדאי. 

האור החיים הקדוש מעמיק ומראה לנו כאן דרך פעולה נוספת של היצר הרע. את היצר הרע קל לנצח אם פשוט לא 'נכנסים איתו בדברים'. הגמרא במסכת קידושין מלמדת שיצר הרע דומה לליסטים מזויין (שודד חמוש) אך ללא רגליים. אם תכנס לבין ידיו מי יודע איך תצא אך יש דרך פשוטה מאוד שלא ליפול אצלו, פשוט לעקוף אותו. אם מיד כשמתחיל היצר הרע לטעון טענות פשוט בורחים ממנו ומסלקים אותו מדעתנו, לעולם לא חוטאים. הנחש שיודע זאת אומר משהו מציק ומרתיח עד כדי כך שחוה לא יכולה להתאפק מלשאת ולתת איתו. אם תדקדקו תגלו שחוה ממש לא נותנת לו להשלים את המשפט (שהרי הנחש התחיל במילת תנאי 'אף' ומעולם לא השלימו) ומיד נזעקת 'להגן' על שמו הטוב של אלוקים - "וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃". האור החיים הקדוש מזהה כאן את תחילת הנפילה של חוה בפח של היצר הרע, מדוע בכלל נכנסת עימו בדברים?

למה החליטה חוה לחטוא?

פעמים שאנו מוסיפים על עצמנו חומרות וסיוגים וכשאנו לא עומדים בהם אנו מתייאשים וחוטאים בחטאים של ממש. כך היה גם במקרה של חוה שלהוסיפה מדעתה איסור על הנגיעה הפרי העץ. וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ על פי המדרש לאחר שאמרה זו חוה, דחף אותה הנחש על העץ כך שנגעה בו ומשראתה שלא קרה כלום הייתה הדרך סלולה אל החטא עצמו. 

הכלי יקר מסביר שלא חוה הוסיפה ציווי מדעתה אלא כאשר מסר אדם הראשון את דברי האל לחוה הוא הוסיף לה איסור מדעתו ולא אמר לה שזהו מדבריו ולא מדברי אלוקים. גם כאן לימוד המדרגות של דברי חכמים ודברי תורה ללא טשטוש עשוי להציל אותנו מן החטא. כשם שאין להקל במה שה' החמיר כך אין להחמיר במה שה' הקל. 

הנצי"ב מוולוז'ין הלך צעד קדימה והסביר שגם איסור נגיעה היה כאן היישר מבורא עולם אלא שהעונש עליו לא היה מיתה כמו על האכילה. זהו יסוד נוסף. לעיתים האדם מחמיר בעונשו, ובכך גורם לעצמו להתייאש מן האפשרות לעשות תשובה ולהתקדם. הוא שוקע בעבר ובכך נעשה עבריין גדול יותר...

לאחר החטא

אדם וחוה מתחבאים מפני הקב"ה בתוך עץ הגן. מדקדוק במילים עולה כי הם התחבאו בעץ הדעת עצמו. במבט שטחי נראה מוזר מאוד להתחבא דווקא במקום החטא. במבט פסיכולוגי אנו מזהים כאן מנגנון ידוע - הפושע יחזור למקום העבירה. אך מה הטעם העמוק לכך? הרמב"ם בהלכות תשובה מסביר ששיא התשובה הוא כשאדם חוזר למקום העבירה ויש לו את היכולת לעבור ואת היצר הרע ובכל זאת איננו חוטא. מסתבר שזהו הצורך הנפשי העמוק שלנו לחזור למקום החטא - לתקן את מה שקלקלנו. באופן עמוק יותר לא רק הסיטואציה המדוייקת צריכה תיקון. בספר אור יקר (על זוהר ויקהל סי' ה) מסביר הרמ"ק שבכל טוב או רע שאדם עושה יש קשר למקום ולזמן החטא. ישנו מעין רשימו שנשאר שם. לאור דבריו מתבאר שיש לתקן את המקום עצמו וזוהי סיבה נוספת לכך שאדם וחוה חוזרים דווקא לשם. ואכן גם תפירת עלה התאנה נעשית דווקא מהתאנה שלאחת הדעות היא עץ הדעת.

הפסוקים לפניכם:

וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃ וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃

וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃... וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃  וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃ וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃ וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃ וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ (ס) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ (ס) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃ וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃ וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ (פ) וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ (ס)

קללות החטא הקדמון - איך יוצאים מזה?

כחלק מסט של קללות שקיבל העולם לאחר חטא אדם הראשון, נתקללה חוה 'בעצב תלדי בנים'. כך משחר האנושות בעיות של קשיים בפוריות, תמותה בשעת הלידה, וצער ההריון והלידה עצמם. בדורנו מצאנו פתרונות רבים והשאלה עולה מאליה - האם התקדמות הרפואה שהביאה מציאת פתרונות של פוריות, המצאת האפידורל, והורדת שיעור התמותה בשעת לידה היא התחמקות מלאכותית מהקללה או אדרבה, יציאה מכלל ארור לברכה? עיון ברש"י בסוף הפרשה מגלה לנו דבר מדהים - 

'זה ינחמנו. יָנַח מִמֶּנּוּ אֶת עִצְּבוֹן יָדֵינוּ. עַד שֶׁלֹּא בָא נֹחַ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלֵי מַחֲרֵשָׁה וְהוּא הֵכִין לָהֶם וְהָיְתָה הָאָרֶץ מוֹצִיאָה קוֹצִים וְדַרְדַּרִים כְּשֶׁזּוֹרְעִים חִטִּים, מִקִּלְלָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבִימֵי נֹחַ נָחָה, וְזֶהוּ יְנַחֲמֵנוּ.'

נוח מייצר כלי עבודה מלאכותי שמיקל מאוד על קללת האדם 'בזיעת אפך תאכל לחם' וכן 'קוץ ודרדר תצמיח לך', והתורה אומרת על כך שבני האדם ראו בזה נחמה מהקללה אליה הביא האדם את האנושות במו ידיו. 

מפירוש הרא"ם לדברי רש"י עולה כי היה מי שפירש את הפסוק כך - זה ינחמנו - ממעשינו. הנחמה תבוא מתוך מעשי האדם תיקונו ושותפותו בבריאה.

יש להעיר כהמשך טבעי למהלך זה שגם קללות האשה ב"ה הולכות ונגמרות יחד עם עליית מעמד האשה העולמי.

קרדיט על התמונה: Rod Waddington

הושענא רבה ושמיני עצרת

הושענא רבה ושמיני עצרת

מי סובר שאין צובע במשקין בשבת? רבי אליעזר ממיץ כמובן.
ומי אמר שמסתכלים על האתרוג ממרחק נטילתו? די מפתיע - שו"ת המבי"ט.
אחד מההשתעשעויות האהובות עלי בדברי תורה היא מציאת קשר בין שם אומר הסברה לסברתו. לכן היה נחמד לגלות שהשפת אמת הוא זה שמזהה את שמיני עצרת כזמן לתיקון חטאי הלשון והדיבור.

השפת אמת (סוף תרל"ט) מסביר ששלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות הקדושים שכל אחד מהם תיקן מידה מסוימת. פסח בו שחטנו את אלילי מצרים הוא כנגד אברהם אבינו שלחם נגד הע"ז, יעקב שעשה למקנהו סוכות שייך לסוכות מצד שתיקן חטאי גילוי עריות (ראובן ראשית אוני). ויצחק כנגד עניין שפיכות הדמים בתיקונו את מידת הגבורה בעקדת יצחק כנגד חג שבועות בו זכינו לתורה שנתנה מפי הגבורה (ועיין זוה"ק ח"ג רנז ע"ב). שמיני עצרת הוא 'רגל בפני עצמו' שרומז לרגל הרביעית במרכבה - דוד המלך עליו השלום. העוון אותו משווה הגמרא לשלושת העוונות החמורים של גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה הוא לשון הרע, בימי דוד היו בעלי לשון הרע רבים ופסוקים רבים בתהלים עוסקים בשמירת הלשון. למעשה חלק נכבד מעניינו של חג הסוכות סובב סביב האחדות. ארבעת המינים הרומזם לכל סוגי היהודים שרק כאשר הם באגודה אחת ניתן לברך עליהם. וגם הסוכה המדגישה את המכנה המשותף המאחד - האבות והאמהות, השורש של כולנו שבאים לבקר. חז"ל היטיבו להגדיר - ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת.   

בהסתכלות זו כל חגי תשרי הם המעלה המוביל לפסגה - שמיני עצרת. בימי התשובה ניקינו את עצמנו מן החטא, ביום הכיפורים נטהרנו סופית מהפגיעה ומהשנאה שבינינו, עד שבחג הסוכות הצלחנו סוף סוף להתאחד. כאן בשיא עומד שמיני עצרת ומלמד אותנו להמשיך את הברכה של האחדות על ידי דיבור טוב ומאחד.

כהמשך לכך ניתן לומר שעניינו של הושענא רבא דומה, ראשית פשוט כי הוא שייך לאושפיזא דדוד. אך גם מבחינת התוכן. יושב עם ישראל כל הלילה ועוסק בפיו בתורה הקדושה. נהגו ללמוד בו ספר דברים וספר תהלים. תהלים כי זהו יומו של דוד, ואת משנה תורה כהקדמה לסיום התורה והתחלתה מחדש. אולי ספר דברים מלמד אותנו איך מדברים דיבור נכון. במה מעסיקים את הפה? בשינון התורה הנעשה בפה - ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך. בתורה שהיא המכנה המשותף המאחד של כולנו, סביבה כולנו רוקדים יחד במעגל. האם למדנו ש"מרפא לשון עץ חיים" או שמא נמשיך בעיסוק המכוער של "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי"?

בספר חמדת הימים המחבר מסביר באופן מוסרי שחלק מעניין חבטת הערבות הוא להזכיר בדיוק את זה. המדרש מקביל בין ארבעת המינים וצורתם החיצונית לאברי האדם - אתרוג דומה ללב, הדס לעיניים, לולב לשדרה, והערבה רומזת לשפתיים. לפי זה הערבה מקבלת חבטה בקרקע על מנת להזכיר לנו להשתמש בשפתיים שלנו נכון לדבר דיבור טוב ולא דיבור רע. 

כהסבר נוסף מדבר המחבר על כך שבימי הדין עבדנו קשה נגד כל מיני סוגי קטרוג שנמצא על עם ישראל. קטרוג של המלאכים, של השטן, של אומות העולם ועוד. בימים הללו בקשנו מהקב"ה "חתום פה שטן ואל ישטין עלינו", והוא ברחמיו המרובים הקשיב. לכן בחבטת הערבות הדומות לשפתיים בקרקע, ישנו רמז לסתימת פי הנחש שהיה המקטרג ובעל הלשון הרע הראשון וגם הוא קבל את עונשו בדמות 'ונחש עפר לחמו'. הכוונה בחמשת החבטות בקרקע היא בכל אחת מחמשת האותיות הסופיות בלשון הקודש (מנצפ"ך), כביכול אנו אומרים למקטרג - סיימת את דבריך. 
נראה כי שני ההסברים מתלכדים ע"פ ההבנה שהבאנו קודם - כעת לאחר שכל המקטרגים סוכרים את פיהם החשש היחיד הוא פן נקטרג אנו איש על אחיו ח"ו בלשון הרע ונפתח אנו את פינו לרעה. לכן בשמיני עצרת אנו ניגשים לתיקון הדיבור.        

בראשי פרקים בלבד נציין כי בעולם הקבלה הדיבור הוא מידתה של ספירת המלכות. המנהיג נקרא דבר, וכוחו של דוד המלך היה בכך שריוה לקב"ה שירות ותשבחות. העוה"ז כולו הוא כנקבה כלפי גילוי עליון יותר שנקרא זכר ובכך אנו מתאימים להגדרת ט' קבין של דיבור וכו'. גם תיקון העולם לעת"ל ייעשה על ידי מציאת שפה ברורה אחת שבה יעבוד העולם כולו את ה' שכם אחד (צפניה ג). 

הבית הירוק

כל החג אנו משקיעים בהידורי ונויי מצוה בארבעת המינים ובסוכה, והנה לגבי הסכך, שהוא עיקר הסוכה, התורה אומרת לנו לעשות אותו מ'פסולת גורנך ויקבך', מדוע? 

בספר התמוטטות של ג'ארד דיימונד, מצביע המחבר על סיבת התמוטטותן של ציביליזציות מן העבר. הוא מראה כי חוסר הכבוד לסביבה בה הם חיו היווה את הגורם המכריע. בליית קרקע, מרעה יתר (או כל ניצול יתר של משאבים), בזבוז מים או זיהום אויר עלול להביא לכלייה. 

נדמה לי שחג הסוכות מזמין אותנו להסתכלות מחודשת על היחסים שלנו עם העולם שמסביב. 

בכל השנה אדם כובש ומשתמש בשדהו על מנת להוציא ממנו את המירב. והנה מגיע לו יום הפדיון, האסיף. בעת כזו מתחשק לאדם להסתגר בטירתו המנוכרת ולחגוג עם מרעיו. בנקודה זו פונה אליו התורה ומבקשת ממנו כבוד,  כבוד לתהליך ולמשאבים בהם השתמש. עצור, אל תשתמש ותברח. האדם עלול ליחס כפוי הטובה כלפי הסביבה.

ניצול השדה תוך זלזול בה, לראות בה אמצעי בלבד להפקת טובות הנאה [אין טעם העץ וטעם הפרי שווים]. 

לכן מדריך ה' יתברך את האדם - את הענף עליו גדלו פירות הביזנעס שלו יעשה האדם (באקט של מיחזור) סכך לראשו. כך ישב בסוכה טבעית ורעננה בריח של עשבים (הבית הירוק הראשון?).
את הדרו התמיר ישא בידו ויברך עליו, הלולב כ'שליח הציבור' של הטבע.
את פירות ההדר של הטבע, ודווקא כאלה שאין לנו שימוש ישיר וגס בהם כמו אכילה, את האתרוג הוא ינענע לפני ה' ומול פניו עצמו, כך שלא יוכל לפספס עד כמה הם יפים. למעשה האתרוג שריד מגן העדן שנעלם בעטיו של האדם נבחר לתפקיד משום שטעם העץ וטעם הפרי בו שוים - 'פרי עץ הדר'. העלים הפשוטים ביותר - ערבי הנחל, יזכירו לו את זרימת החיים הטבעית זו שעלולה להאבד בין קירות האבן ואזורי התעשייה. מהריח המיוחד של ארבעת המינים ידבק בידיו ובביתו. ואפילו מה שההלכה אוסרת להריח בהם בכוונה הוא מפני ש'מוקצים הם למצוותם' או במילים אחרות הם חשובים באשר הם, לא בגלל שיש לך שימוש בהם, אלא פשוט כי שם ה' חל עליהם.   

כך ישוב האדם לחוש את קישורו החדש-ישן לטבע הפשוט, זה המביא שמחה.
מקרא הקודש קורא באוזני האדם - 'דע להעריך את התשמישים שלך, את הדרך ואת הקדושה שבה'. ואולי זה גם עניין ה'סוכות ממש' - זכירת הסוכות בהן השתמשנו ב'דרך' לא"י, ודווקא אותם חוגגים. 

איך עוברים מימי הדין לימי השמחה?

קרדיט על התמונה: כרמית דאלי מתוך אתר סוכות הדר

שאלות רבות איננו שואלים פשוט מפני שכבר התרגלנו.
מאז שהיינו בגן הילדים הורגלנו לשיר שירי ראש השנה בסמיכות לשירי חג סוכות. לאחר מכן באזור בית הספר, הורגלנו גם למושג 'אחרי החגים', מושג שמתאר את ראש השנה, כיפור וסוכות כמקשה אחת.
ההרגלים הללו גורמים לנו להתעלם משאלה שאמורה הייתה להזדקר לעינינו בקלות – מה הקשר בין ימי הדין של תשרי לימי השמחה של חג הסוכות. ברם, המעבר הזה שבין יום הכיפורים לסוכות העסיק את גדולי המדרש והפרשנים.
לכאורה מדובר בשני מעגלים שונים לחלוטין. מעגל אחד של שלושת הרגלים השייכים לעבודת השדה (חג הקציר, האסיף וכדומה). ומעגל שני של ימי הדין – ראש השנה ויום כיפור. אך הסמיכות בין כיפור לסוכות מראה שבכל זאת אמור להיות קשר ביניהם. מה גם שלדעת המקובלים הושענא רבה הוא יום החותם בתוך חותם של ימי הדין (ולכן לומדים כל הלילה ובהושענות אנו אומרים אפילו י"ג מידות). בשורות הבאות נביא מקבץ תשובות שעוסקות בשאלת הקשר הזה שבין כיפור לסוכות.

לדעת המדרש רבה היציאה לסוכה היא מעין גלות. כך שגם אם אדם התחייב מיתה ביום הכיפורים, ציותה אותו התורה ברחמים לקיים בעצמו גלות ועל ידי זה שכמאמר הגמרא 'גלות במקום מיתה עומדת' יתהפך דינו לטובה. אלא שקשה לי להזכיר טעם זה ולא להפטיר אחריו – אם הסוכה היא אכן גלות הרי שאין גלות יפה מזו...

כהמשך אפשרי לאותו רעיון, מסביר הרב דסלר שלאחר שעשינו תשובה עלינו להכנס לבית סטרילי וקדוש כדי שלא ליפול חזרה למצב בו היינו. לכן מיד לאחר יום הכיפורים עוברים לעסוק בעשייה חיובית של מצוות והולכים לבית שבו אין לשה"ר או עסקי חול.

במדרש תנחומא מצאנו רעיון הפוך. כאשר אדם נכנס למשפט, גם אם יצא זכאי ידברו אחריו. שכן לא ידוע אם זוכה באופן מוחלט או שמא קיבל קנס, או שאולי הראיות לא היו חותכות מספיק וזוכה רק מחמת הספק. לכן נותן השופט לנאשם לשעבר את שרביטו על מנת שידעו שבאמת אין שום ממש בהעמדתו למשפט והוא זכאי באופן מוחלט. כך ארבעת המינים הן האות משופט כל הארץ  על כך שאנחנו נצחנו בדין.

הגר"ח פלאג'י (מועד לכל חי כ, יב) מביא בשם כמה גדולים שטעם אמירת זמן שמחתנו הוא מפני שנמחלו העוונות. יוצא ששמחת חג הסוכות היא על המחילה לה זכינו בימי הדין. מעין סעודת הודיה על כל הטוב אליו זכינו בימי הדין.

פעמים שאדם חולה ונדרש לטיפול חזק, זרם חשמלי או אנטיביוטיקה חריפה. על אף התועלת המיידית שבו, דרכו של טיפול שכזה לייצר בעיות אחרות. לכן מסביר בעומק הראי"ה קוק (עולת ראיה ח"ב עמ' שס"ח) שלאחר שבימי התשובה נחלשים כוחות חיים באדם, והוא נוטה מאוד אל הרוחניות באים ימי השמחה הגדולים ומחדשים את כוחותיו. ביום הכיפורים התרחקנו מאוד מהטבע הגשמי. לא אכלנו ולא שתינו, התרחקנו מהיחסים האינטימיים שבין איש לאשתו, הסתגרנו בבית הכנסת ואפילו לא רחצנו או סכנו. בסוכות אנו שבים ופוגשים את הטבע מתוך טהרה נפשית. הפגישה הזו מעוררת אותנו מחדש כמו אדם הראשון שנולד ורואה סביבו את העולם בעיניים בראשיתיות. פתאום אנו מוצאים שהמקום הנוח לנו ביותר הוא בסוכה שדפנותיה אווריריים והיא נמצאת בין העצים. בבית בו נושאים עיניים כלפי מעלה ופוגשים את השמיים. גם הדר הטבע איננו מאיים עלינו עוד ואנו מניפים אותו כלפי מעלה בהודיה לה' במצוות ארבעת המינים.

ניתן להוסיף שלאחר הטהרה העצומה של ימי היראה האדם זוכה למה שהתפלל עליו דוד מקים עולה של תשובה – לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, ואכן בשמחת בית השואבה שואבים גם רוח הקודש. והסוכה הרומזת לענני הכבוד גורמת להתגלות כבוד ה' הנגלה בענן (כמו שאמרנו בראש השנה - אתה נגלת בענן כבודך), סוכה מלשון סוכה (מביט) ברוח הקודש. ובתקיעות השופר של ברכת שופרות בראש השנה אנו נפגשים שוב בירידה לשאוב מים לשמחת בית השואבה.

בעניין מצוות אכילה בערב יום כיפור

ויקרא כג לב

שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃

יומא פא ע"ב

האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי דתני חייא בר רב מדיפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

וכן נפסק בטור ובשו"ע בסי' תרד סע' א שמצווה לאכול בערב יום כיפור ואסור להתענות בו (פסחים סח ע"ב)[1].

יש להבין מה טעם מצוות האכילה בערב יום כיפור ולאור הטעמים השונים יתבארו נפקא מינות שונות כדרכה של תורה.  

רש"י ביומא שם כתב שהטעם הוא כהכנה לצום 'התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה'. ובפשטות המשמעות כדי שיקל עליו הצום. ובר"ה ט ע"א כתב רש"י שככל שמרבה באכילה ושתיה מרבה במצווה. וכן הביא המאירי הפסחים וביומא.

וכטעמו של רש"י נראה גם מהרא"ש ומהטור. והטור סי' תרד הוסיף והסביר ששורש המצווה 'והוא מאהבת הקב"ה את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה ולטובתם לכפר עונותיהם וציום שיאכלו וישתו תחלה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי משל למלך שהיה לו בן יחיד וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו קודם כדי שיוכל לסבול' וכ"כ הב"ח.
הוי אומר שאכילה זו נושעת מרחמיו המרובים של הקב"ה ומבטאת את אהבתו לנו על אף חטאינו.

אלא שמצינו טעם הופכי לכאורה. בשבלי הלקט סדר יום הכיפורים סי' שז הביא כמה טעמים לאכילת ערב כיפור. ובין היתר הובא שם בשבה"ל שטעם האכילה הוא כדי שיהא צער גדול יותר בעינוי וכפי שמצינו שהקושי של המעבר מעונג לסבל גדול יותר מאשר סבל רצוף.

נפק"מ בין הטעמים יכול להיות בדיון על לקיחת 'קלי - צום' שהוא כדור להקלת הצום לפני התענית (או מאכלים אחרים המקלים את הצום). שאף שיש לצדד שמי שיש סיכוי שישבור את הצום ודאי יקח כדור זה מראש לכל הדעות. בעניין אדם בריא שהכדור רק יקל עליו את הצום יש לומר שלדעת רש"י יהיה מותר (ואולי אפילו מהודר) לקחת את הכדור, ולדעת השבה"ל יהיה אסור או לפחות כנגד רוח התורה שכן התורה ציותה ציווי מפורש שמטרתו להקשות את התענית.  

אלא שהערוך שולחן שם הביא את שני הטעמים בניחותא והסביר שבפן החיזוק הפיזי ברור שהאכילה קודם התענית מועילה לשמירה על הגוף, ובפן של תחושת הקושי של הצום האכילה המרובה מקשה. לשיטתו יש לומר שאם הקלי צום מקל מצד חיזוק הגוף מותר אך אם הוא מקל מצד תחושת הרעב והצמא לא ראוי ואולי אף אסור להשתמש בו[2].

ובשם אחיו רבי בנימין הביא השבה"ל שמטרת האכילה היא להוציא מלב הצדוקין שסברו שיש להתענות יומיים, ובעצם המצווה בלהרבות באכילה זו היא רק להראות אמונת חכמים (ומשמע שלדעתו הוי מדרבנן), אך התורה רק התירה לאכול.

בשערי תשובה בשער ד ח – ט הביא שאוכלים כדי להראות את השמחה על שהגיע זמן כפרתו (ובזה גם מראה בדרך הפכית את יגונו על חטאיו). ועוד הביא שיוה"כ הוא יו"ט ומכיוון שצמים בו משלימים את הסעודות בערב יוה"כ. ואם כן אלו סעודות שמחה של תשובה. ובשבה"ל הביא
ובב"י משמע שחיבר שני הטעמים שכתב - והא דמצוה להרבות במאכל ובמשתה ביום זה היינו כדי להראות שנוח ומקובל עליו י"ה והוא שמח לקראתו על שניתן כפרה לישראל דכיון שי"ה עצמו א"א לכבדו במאכל ומשתה כדרך שמכבדין שאר י"ט צריך לכבדו ביום שלפניו.

ובפני יהושע ר"ה ט כתב שנ"ל שהמצווה שלא להתענות היא מטעם ההכנה לתענית והמצווה להרבות בסעודה היא מטעם שערב יום כיפור הוא יו"ט. 

בשבה"ל הובא ש'צריך אדם לקבוע סעודתו כדרך שאר ימים טובים'. ומשמע שהוא יו"ט בעצמו.

ולכאורה ע"פ הטעם שסעודות ערב יוה"כ עניינן להשלים סעודות יו"ט דיוה"כ (ובוודאי ע"פ הטעם שהוא עצמו יו"ט)  אזי גם את סעודת ליל היו"ט היה צריך להשלים וממילא יוצא שאף בליל ערב יום הכיפורים יש מצווה להרבות באכילה ושתיה. וכ"מ מברכ"י סי' תרד סק"ב. וכ"מ מספר נגיד ומצוה שכתב שיש לאכול בערב יום הכיפורים כשיעור שני ימים וכן הביא בבא"ח וילך ש"א א. אלא שמרוב האחרונים שמצאתי משמע שאין מצווה להרבות בליל תשיעי בתשרי באכילה. וכ"כ בהדיא בספר מועד לכל חי סי' טז סי"ד[3]. וכן העיד בגודלו הגרע"י ביבי"א ח"א לז אות ב שכן דעת הרבה גדולים.

נפק"מ נוספת היא מה התפריט הראוי לערב יום הכיפורים. שכן אם מדובר בהשלמה של יו"ט סביר שנמצא לנכון שיאכלו בשר וישתו יין כדין השמחה ביו"ט. ואכן במשנה בחולין פג ע"א מוכח שאכלו בשר שכן היו שוחטים הרבה בערב יום כיפור. וממעשה החייט שהובא בטור מוכח שהיו נוהגים לאכול דגים.  אך אם העניין הוא לחוש קושי גדול יותר בצום עדיף לאכול דברים שמתעכלים מהר (ועיין כלבו סי' סח).

ועוד נראה לדקדק שממעשה החייט שהביאו הטור והרא"ש יוצא טעם נוסף לאכילת ערב יום הכיפורים. שכן משמע שסעודות ערב יום הכיפורים עניינן הביטחון בתשובה ואהבה שאוהב אותנו ה' (מעין אכילת ר"ה[4]) שכ"כ: במדרש מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים ולא מצא אלא דג אחד ונתן בו זהוב והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו עד שהעלוהו לחמשה ונשאר לחייט בא העבד אל אדוניו וספר לו כל המאורע שלח השוטר אחר החייט ואמר לו מה מלאכתך אמר לו חייט אמר לו ולמה קנית דג שוה זהוב בה' זהובים ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלהתיו לקנותו לי השיב לו והיאך לא אקננו אפילו בי' כדי לאוכלו ביום כזה שצונו הקב"ה לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו עונותינו אמר לו א"כ יפה עשית ופטרו והלך לשלום:

נפק"מ נוספת היא  - האם יש מצווה באכילת ערב יום הכיפורים למי שאיננו מתענה כלל ביום כיפור (בשל פיקו"נ). שכן לטעמים שהוי הכנה לצום (בין להקל את התענית ובין על מנת להקשות) – אין המצווה מתקיימת בו ואכן כך משמע מלשון השאילתות קסז שגרס: כל האוכל בתשיעי ומתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב וכו'. אך לטעמי הב"י והטור בטעם העולה ממעשה החייט וסייעתם האכילה היא השלמה ליו"ט (או יו"ט בעצמו) או על הבטחון במחילת העוונות והרי גם מי שבאונס לא מתענה נמחלים עוונותיו.

---

[1] ואמנם עיין תוס' ר"ה ט ע"ב שמדגיש שדרשה זו איננה לכל השיטות ועיין פנ"י שם שמיישב.

[2] למעשה פסק הגרע"י שמותר לחלשים להשתמש בקלי צום.

[3] ואולי יש ליישב ע"פ מה שכתב שם בסעיף קד שאחד מטעמי השופר בסוף יום הכיפורים הוא להורות שהוא יו"ט ושילכו להרבות בסעודה בצאתו. וא"כ טעמי השמחה והיו"ט מופיעים בדבריו כבר שם ולכן לא כתב כב"י. ויש לדחות ואכמ"ל.

[4] כדמוכח בטור סו"ס תקפא ועיין ב"י שם וכן בירו' ר"ה א, ג וב"ה שמצאתי שבריטב"א ר"ה ט חיבר העניין בהדיא. ועוד עיין מדרש דברים רבה ב, טו ובמתנות כהונה שם דבר מבהיל - אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא, אֵיזֶה אֻמָּה שֶׁגִּדְּלָהּ אֱלֹהֶיהָ כְּאֻמָּה זוֹ,  כלו' כביכול גידלה אותו על פי דרכה וכפי רצונה כאב שגידל את בנו והגדילו כפי רצונו עכ"ל.

טעמי תקיעת שופר

טעמי תקיעת שופר - דף מקורות

המיוחסים לרס"ג (מובאים באבודרהם):
רב סעדיה גאון נתן עשרה טעמים למצוות שופר. ואלו הם:

א. היום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם. וכך נאמר: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהילים, צ"ח). 'ורבינו היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל עולמות'. רבינו כאן איננו רבי נחמן או אדמו"ר אחר אלא הגאון מוילנא. ובעצם זהו מאמר הנביא: 'ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם... וילכו כל העם לאכול ולשתות... ולעשות שמחה גדולה".

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב - ישוב, ואם לא אל יקרא תגר (אל יתלונן) על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות, י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז ואמרו- "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לתקיעת שופר. כמו שנאמר (יחזקאל, ל"ג) "ותקע בשופר והזהיר העם..."

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים, כמו שנאמר: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מאת ה', על בנין בית המקדש.

ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין הוא ראש השנה.

ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').

ח. להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו,כמו שנאמר: "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום ה'... יום שופר ותרועה" (צפניה, א').

ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור" וכו' (ישעיה, כ"ג).

י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

רמב"ם (הל' תשובה):
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, (כלומר, שאין כתוב בתורה טעם לכך)- רמז יש בו: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזיכרו בוראכם.."

בספר בית ישי הסביר בדעת ר"ת:
תקיעת שופר היא כתפילה וזעקה. וכן הוא בירו' – תוקע מן הקצר שנאמר מן המיצר קראתי י-ה, ובברכת שופרות שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים.

ספר החינוך: 

לפי שהאדם בעל חומר (גוף), לא יתעורר (יקום) לדברים כי אם על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה יריעו כדי שיתעורר למלחמה. וגם כן ביום ראש השנה שהוא היום לדון כל באי עולם... השופר מעורר הרבה לב שומעיו, העומדים לפני ה' במשפט לחיים, או ח"ו למוות.

כדאי להכיר - איגוד רבני הקהילות!

הקהילה היא חלק מהותי בעולמו של היהודי. החל מברית המילה, אותה יש לחגוג ברבים, כפי שנאמר: 'איספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח', דרך הנישואין שמחייבים מניין, וכלה בדרכו האחרונה של האדם, אליה ראויים כל ישראל לצאת. למעשה, כינון הקשר האישי האינטימי ביותר בין אדם לבוראו, התפילה, אף הוא מצריך ביהדות עוד תשעה גברים בני מצוות. עוד לפני מושג ה'מניין' ההלכתי, הייחוס של עם ישראל לשבטים ולמשפחות בולט בתורה. לכל שבט נחלה גיאוגרפית ואופי משלו. יתרה מזאת, כל שבט הוא מעין שורש רוחני לכל בני השבט. האר"י הקדוש מלמד אותנו שכל אחד מהשבטים מבטא מהות רוחנית אחרת, ומהווה מעין שער מיוחד לשמיים. דומה כי אין צורך להכביר במילים, די לנו אם נזכיר שגם ההלכה מתייחסת לקהילה כיישות הלכתית בהקשר של מחויבות של הפרט כלפיה, הן מבחינת מיסים שונים והן מבחינות רוחניות, כמו נוסחאות התפילה או מנהגי איסור והיתר.

מעבר לכך, בקהילתיות היהודית ישנו ביטוי ליסוד מהותי בעבודת ה'. מעמד הר סיני נחשב להתגלות הגדולה ביותר שחווה האדם מאז ומעולם. חשוב לתורה ללמד כי הקשר הזה נוצר בין עם ישראל כולו לקב"ה. גם בגישתו היומיומית של כל יהודי ללימוד התורה אנו מוצאים יסוד זה. ראשית הוא אומר 'אשר בחר בנו מכל העמים' ורק לאחר מכן 'ונתן לנו את תורתו'. בפנימיות התורה אנו מוצאים הסברה שורשית של אותו רעיון: עם ישראל אינו קובץ של נשמות רבות, לעם ישראל כולו ישנה נשמה אחת גדולה שמכונה 'כנסת ישראל'. המציאות הרוחנית הזו שנקראת גם 'שכינה' היא השער היחיד להיפגש דרכו עם הקב"ה. נשמתו הפרטית של כל יהודי היא גילוי של גוון אחד מאותה נשמה מיוחדת, שהשתלשל לעולם הזה בגוף משלו.

נמצאנו למדים כי ההתפתחות הרוחנית של האדם תלויה ואף נמדדת ביכולת שלו להיפתח למציאויות רוחניות כוללות יותר. ההיפתחות של אדם למשהו שהוא מעבר לעצמו, לגבולות הגוף שלו, ואף לגבולות האישיות הפרטית שלו, איננה מובנת מאליה. אדם שמלא מעצמו בוודאי לא יוכל להצליח בכך. אדם שלא מתקן את מידותיו הנפשיות עלול לשקוע ב'אני' המוגבל לאינטרסנטיות ולמקום של אהבה עצמית מוגזמת. במובן זה, אף אהבת אדם למשפחתו עלולה להיות אגואיסטית – "חוטרא לידא ומרא לקבורה". הקהילה היא שלב חשוב במעבר מתודעה פרטית לתודעה כוללת יותר.

למדנו אם כן, שבין היהודי הפרטי לבין כלל ישראל ניצב מושג הקהילה. אלא שבימינו עלול להיות מצב בו כל קהילה 'בונה במה לעצמה'. מכירה רק את עצמה ולא רואה קשר בינה לבין קהילות אחרות וממילא נוצר מצב בו הקהילה עלולה להסתיר את הכלל. כמו כן כוחה של כל קהילה הוא מוגבל, אין לה אלא מה שיש בסך חבריה. לשם כך בדיוק נולד איגוד רבני הקהילות מיסודו של הרב מרדכי אליהו. האיגוד נותן גב ומשפחה לרבני הקהילות המאמינים בדורנו המיוחד ומשתדל להעצים את כוחם של הרבנים וקהילותיהם. סיורים במערת המכפלה או סליחות בירושלים (דבר שעשינו בשנה שעברה), כנסים, הכשרות לרבנים ולגבאים, שילוב האמירה תורנית בתקשורת ואפיית מצות ברחובה של עיר הם חלק מהפעילויות של האיגוד. גם אני הקטן זכיתי להשתלב בפעילויות האיגוד בהקשרים שונים ובעיקר סביב מכון ראשית שהוא מכון שנועד לברר את החזון האמוני של רב בדורנו המיוחד וכיום עומדים בראשו הרב גיא אלאלוף ואני.

איגוד רבני הקהילות -הקהילה של הקהילה שלנו!

דף מקורות – זיכוי הרבים

חובות הלבבות שער אהבת ה' פרק ה

ומהם שיאשר ויודה לעבודת האלהים בין ברכה בין בקשה כפי הצריך לזמן ולמקום ולכתות בני אדם ולמעלותם מהגדולים ועד אנשי השוק כמ״‎ש החכם (שם א) ישמע חכם ויוסף לקח וגו׳ ‎‎לתת לפתאים ערמה וגו'. וראוי לך אחי לדעת כי זכיות המאמין אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלהים ית׳ ‎‎ואלו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו אינם כזכיות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא שזכיותיו נכפלות בעבור זכיותם בכל הימים ובכל הזמנים. והמשל בזה משני סוחרים הגיעו אל המדינה הרויח אחד מהם בסחורה אחת שהיתה בידו עשרת כפלי הקרן והיה הכל מאה זוז. והרויח השני כפל אחד בלבד והיו לו סחורות רבות והגיעו לידו עשרת אלפי זוזים. והיה ריוח הסוחר הראשון עם רוב כפלי הריוח תשעים זוז ועשרה חלקים מאחד עשר חלק בזוז והיה ריוח הסוחר השני חמשה אלפים זוזים עם מעט כפל הריוח. כמו כן אחי מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד תהיה זכותו מעטה ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות תכפל זכותו כפי זכיות כל מי שיתקן לאלהים כמ״‎ש רז״‎ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ואמרו משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה׳ ‎‎עשה ומשפטיו עם ישראל ואמר (משלי כד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ואמר (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו וגו׳ ‎‎ואמר (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ועל כן צוה הבורא להוכיח את המקצרים כמ״‎ש (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתך ואמרו ז״‎ל עד היכן היא תוכחה רב אמר עד קללה ושמואל אמר עד הכאה ונאמר (משלי כח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא.

שערי קדושה, חלק ב ז׳:ז׳
מזכי לחייביא אמרו רבותינו ז"ל (אליהו רבא ספ"ח) למה זכה אלקנה להעמיד שמואל ששקול כמשה ואהרן, מפני שהיה עולה לרגל ומעלה לבני אדם הרבה עמו ומזכה אותן, וכן שמואל בנו נוהג אחריו, כמו שכתוב וסבב בית אל והגלגל וגו' ושפט את ישראל ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ואברהם לא זכה לכל מעלותיו אלא משום ואת הנפש אשר עשו בחרן, וכתיב (שם י"ח י"ח) ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' כי ידעתיו אשר יצוה וגו', ושמרו דרך ה' וגו', וכל ראשי הדורות אינן זוכין או אינן נענשים אלא על סבה זו:

אברבנאל ריש שמואל
ועלה האיש ההוא וגומר. זכר שהיה מנהג אלקנה כל השנים להיות עולה מעירו שנה בשנה להשתחוות ולזבוח וגו' שהוא פירוש מימים ימימה, כמו ושמרת את החקה הזאת למועד' מימים ימימה, והיה עולה בחג האסיף שהוא זמן השמחה... ועם היות כפי הדין הנשים והטף פטורים מן המצוה הזאת (רוצה לומר מן הרגל) הנה היה אלקנה עולה עם נשיו ובניו ואנשי ביתו, וזה כדי להישירם באמונה האמתית במה שיראו מעניני המקדש, וגם לפי שאין לאדם שמחה שלמה כי אם עם אשתו ובניו, והיה תכלית הליכתו להשתחוות ולזבוח ליי' צבאות זבחים בשילה ששם היה אז הארון: ובדרש (מ"ש פרש' א') לא בדרך שהיה עולה שנה זו היה עולה בשנה אחרת אלא בכל שנה היה עולה בדרך אחר, בשביל שישמעו ישראל ויעלו גם כן לשילה להשתחוות ולזבוח, הקיש התפלה לזבחים לפי שחביבה תפלה כקרבנות. ואמרו ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה', הוא להגיד שעם היות שחפני ופנחס שני בני עלי היו במקדש והיו לוקחים הזבח בחזקה ושוכבים את הנשים כמו שיזכור אחר זה, הנה עם כל זה לא נמנע אלקנה מבוא שמה שנה בשנה להשתחוות ולזבוח, כי חשש לעבודת האל יתברך ולא חשש לרשעת הכהנים לגודל צדקתו, והותרה בזה השאלה השניה:

האם התורה במצבה הנוכחי יכולה להנהיג?

ליאור ומשה הם שני חברים שעובדים יחד במגדלים החדשים ברמת גן. בצהריים הציע משה לליאור לאכול יחד במסעדה הבשרית החדשה שנפתחה לא הרחק ממקום עבודתם וליאור הסכים. אך כאשר התקרבו למקום, אמר פתאום ליאור למשה – 'סליחה, אבל לא נוכל לאכול במסעדה הזו כי אני שומר כשרות'. משה התבלבל לרגע אך אמר מיד – 'גם אני אוכל רק כשר והנה כתוב – כשר'. 'נכון', הסביר ליאור בסבלנות, 'אך אני ספרדי, והבשר שאיננו 'חלק' הוא טרף לשיטתי'. משה כמעט נעלב – 'אתה אומר שאני אוכל טרף?' ליאור מיהר להתנצל – 'לא, אני רק אומר שלדעת רבותי זה אסור ולדעת רבותיך זה מותר'. עכשיו משה איבד את העשתונות – 'רבותי, רבותיך אבל מה אלוקים רוצה שנעשה?! '

הסיטואציה הטריוויאלית הזו יכולה לחזור בוריאציות רבות ובמיקומים שונים. האם התורה תומכת בריבוי הדעות ההלכתיות הללו או שמא מגבילה אותו? בפרשה הקודמת למדנו את 'איסור לא תתגודדו' משורשי האיסור הוא על מנת שלא תהא התורה כשתי תורות כלשון הגמרא. בימינו נראה שנעשתה התורה לאלף תורות (כלשון הקדמת הבית יוסף), וכל הרוצה לפסוק יבוא ויפסוק. על אף ניסיונות שונים במהלך ההיסטוריה לכבד את כל המסורות ולשלב אותם לשיטת פסיקה אחת הדבר לא צלח. ניסיונות כמו כתיבת השולחן ערוך, מחיקת מנהגים מסוימים בכפיה או קבלה מרצון של אחרים לעיתים צמצמו את הבעיה ולעיתים החריפו אותה, אך אף פעם לא הביאו לפתרונה. בכל תקופה הופיע ספר פסיקה שניסה לאחד את השיטות ובכך לצמצם אותן.

בעבר הבעיה לא הייתה חריפה כמו שהיא היום. לצורך העניין, בימי הגלות יכל יהודי לחיות חיים שלמים עם מנהגי קהילתו ולא לדעת בכלל על קיומו של מנהג מדינה אחרת. עם השיבה לציון בה זכינו לקיבוץ גלויות מכל חלקי העולם כולנו מכירים את המנהגים של כולם וחשים את הסתירה בחריפות. לא הגיוני שדבר מסוים מותר לי ואילו חברי היהודי האשכנזי נמנע ממנו ברטט של יראת שמיים (או להיפך). סיבה נוספת להחרפת הבעיה היא ההתעוררות הבריאה של העם לחיות יחד באופן של מדינה. נסו לתאר לעצמכם את הסיטואציה הבאה – בעוד עשרים שנה יש רוב דתי בארץ וראש הממשלה רוצה לקבל דעת תורה בסוגיה מסוימת. הוא פונה לנציגי ש"ס והם אומרים לו בשם מועצת חכמי התורה חד משמעית תשובה מסוימת, אלא שנציגי יהדות התורה פונים למועצת גדולי התורה שלהם והם עונים בדיוק להיפך. כמובן שגם לרבנים הדת"ל  גישה משלהם... המדינה מאוד רוצה לעשות כדעת תורה אך מה היא בעצם?

בפרשת השבוע שלנו מלמדת אותנו התורה את הדרך הנכונה – התורה מצווה להקים בית דין גדול בלשכת הגזית. בבית דין ישבו יחד שבעים ואחת חכמים גדולים מכל המגזרים ידונו ויקבלו הכרעה בענייני הכלל והפרט. תורה אחת תצא מציון לכל ישראל. לאור מה שכתבנו לעיל נראה כי זו המשימה הקרובה של עולם הרוח היהודי – להביא למצב שבו יושבים גדולי ישראל יחד ומקבלים את הכרעת הרוב וההכרעה המתקבלת מחייבת את כולם ספרדים אשכנזים דתיים וחרדים.

האם בידינו הדבר? ובכן, הגדולים הם אלה שצריכים לשבת יחד ולהקים את המוסד החשוב הזה. אך כמו שכבר ראינו בעבר בסוגיות רבות, הלחץ הציבורי עובד. כאשר מתוך הקהילות רבים ידברו על הצורך הדרמטי בהכרעה, כאשר יימאס לנו מקללת הגלות של פירוד הלבבות מהמצב בו כל אחד בונה במה לעצמו, כשנרצה מאוד להתקדם עם תהליך הגאולה ולהדביק את הפער שבין הגאולה הגשמית לגאולה הרוחנית, כאשר כל זה יקרה השדר יעבור הלאה וישפיע גם על הגדולים שפע של גבורה לעשות את המעשה הנכון.

על רבנות, גימטרייה ובמי לבחור

בדרשת ליל שבת שלפני הבחירות, נוהג היה רב בית הכנסת של ילדותי להזכיר "גימטרייה נאה שבמקרה מצאתי תוך כדי עיוני בפרשת השבוע". בפועל, הייתה זו גימטרייה אשר עלתה בדיוק כמניין שם המפלגה בה יש לבחור, עם הכולל כמובן. כילד, זכור לי איך המחזה הזה שחזר בבחירות העירוניות, בבחירות לכנסת ולעיתים גם בבחירות לוועד בית הכנסת, היה מעורר אי -נוחות בקרב השומעים. בימים ההם, רבנות קהילה ופוליטיקה לא היו חיבור טבעי, והאמת היא שאני נוטה לפקפק בכך גם כיום.

סוף כל סוף, הגענו למדינה משלנו. יש לנו זכות גדולה ליטול חלק במעשה הפוליטי במדינת ישראל. בהצבעה אחת אנחנו יכולים לתת כוח לבניית מקוואות, ישיבות וישובים חדשים ברחבי הארץ. על זכות כזו לא כדאי לוותר. מובן בעיניי מדוע רב ינסה להשפיע לטובה על בני קהילתו שיבחרו ''נכון'', ממש כמוהו. בדרשה מעל הדוכן הרב משתמש בסמכות שיש לו - סמכות שניתנה לו מתוקף היותו מייצג את התורה במידה זו או אחרת. ברור שיש סיכון מסוים בניסיון לומר בשם ה' במי נכון לבחור. הסיכון הזה מתחיל בכך שה' פשוט לא אמר לרב מה הוא ממליץ לבחור. אין לרב מסורת על מפלגה מסוימת או סברות מוכרחות בעניין. זה פשוט לא תחום המומחיות שלו. כמו כן, כאשר הרב מדבר על דברים שבהם הוא לאו דווקא נתפס כמבין יותר, תדמיתו הופכת להיות מגוחכת בעיני חלק משומעי לקחו.

מעבר לכך, פוליטיקה היא עסק בלתי צפוי. באמת לא ברור אם הבחירה במפלגה המסוימת תביא בפועל לתוצאות להן אתה מצפה כבוחר. כמו כן, ב'ריאל פוליטיק', בפוליטיקה המעשית, יש גם חיבורים שאינם נכונים מוסרית וחינוכית אך נכון לעשות אותם בכל זאת לצרכים מסוימים. בגלל שתי הבעיות הללו, רב שלקח על עצמו להורות במי לבחור עלול למצוא את עצמו מהר מאוד בעמדת דובר המפלגה. בני קהילתו יערימו עליו קושיות או אפילו יצטערו על בחירתם. הרב שאמור לסמל נקיות מוסרית ויציבות אידיאולוגית נכנס לשדה גמיש מאוד מבחינה מוסרית, ויש שיאמרו אף מלוכלך.

כל אלו הם מחירים שרבנים רבים מוכנים לספוג באומץ למען האפשרות שיוכלו לעזור לעם ישראל. ובכל זאת, אני חושש שיש מחיר נוסף שאנו הרבנים לא נותנים עליו את הדעת.

כאשר סיפרתי לחבריי הרבנים שאיני חושף את עמדתי הפוליטית בקהילה, הגיב אחד מהם: 'לא באנו ארצה כדי שרב יהיה כלוא בבית הכנסת', וזה נכון. התורה נוגעת לכל תחום בחיים, גם לזה הנסתר מאחורי מסך הקלפי. אך כדאי לשים לב לעובדה שהשדה הפוליטי מספק לרב כלא משלו - כלא הסקטוריאליות. אם בתי הכנסת ייתפסו כמעוזי ש"ס, אוהדי ביבי או שרופים על סמוטריץ', מאות אלפי יהודים שמגדירים את עצמם אחרת, כבר לא יוכלו לראות בו בית.

אז איך בכל זאת ניתן לתת תחושה חיובית לכולם מבלי להפוך לרב אנמי וחסר אמירה? לעסוק בהרבצת תורה ולהרבות בדיבורים של עין טובה ואהבה. ואם עמדתך הפוליטית היא אכן התוצאה הטבעית של התורה שלמדת, אזי למד את תורתך בעוז והמסקנה המתבקשת תמצא כבר את דרכה לשומעים באלגנטיות. ועל כל זה צריך להוסיף שגם האהבה היא מסר, ואולי המסר החשוב ביותר. בכל מפלגה יש טוב אותו היא מייצגת. הפוליטיקה חשובה אך האהבה בינינו חשובה בהרבה.

ואם מצאת בדברים טעם, אולי חסכתי לך מציאת גימטרייה לדרשת ליל שבת שלפני הבחירות.      

למתוודה על חטאתיו

לדעת הרמב"ם מצוות התשובה מוגדרת בתורה כמצווה להתוודות[1]. על אף שאפשר היה לומר שדין הוידוי הוא דין צדדי בלבד והוא איננו מעכב את הכפרה שאמורה לבוא בעקבות התשובה[2], ברור שאם התורה קראה למצוות התשובה על שם הוידוי זה אומר שיש בוידוי מאפיין מהותי לתשובה.
בשביל להבין מהו ראשית כל עלינו לשאול את עצמנו - מדוע בכלל להתוודות ולא להסתפק בתשובה בלב?
לשון הרמב"ם בהלכות תשובה: וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר... וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר... וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם... וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

בתשובה ארבעה חלקים – עזיבת החטא במעשה ובמחשבה, חרטה וקבלה חזקה לעתיד שלא לחטוא עוד באותו החטא. רק לסיום כותב הרמב"ם שאת מה שגמר בלבו צריך להוציא בפיו. לפי זה נראה כי הוידוי הוא מעין סיום ונתינת תוקף לתהליך שעבר החוזר בתשובה בליבו. מעין דין הדיבור בנדרים, מחשבה טובה היא דבר נפלא אך כדי שיהיה משהו שיחייב אותנו בעולם הזה היא צריכה להתגלות לעולם לפחות בדיבור. הנדר מחייב רק משעה שיצא מפיו של האדם.

בחיד"א בספר מדבר קדמות[3] אנו מוצאים עוד תוכן בוידוי.
בשם ספר בינה לעיתים[4] אומר החיד"א: 'עיקר הודוי לצייר שחטא בהחלט ושלא לבקש שום מין התנצלות'. הודוי נועד כדי שאדם יקבל על עצמו את האחריות על מעשיו ללא הכחשה וללא זריקת האחריות על הנסיבות או על מישהו אחר. לאחר קבלת האחריות על המעשה לשעבר גם האחריות לתקן אותו מקבלת משנה תוקף. בהמשך מסביר החיד"א שזה ההבדל העקרוני בין שאול שחטא בכך שהעם לקחו שלל ממלחמת עמלק ובעקבות כך נענש ולא המשיכה שושלת המלכים שלו לדוד שחטא בבת שבע ונשאר הוא וזרעו על כסא ממלכתו. לאחר החטא של שאול ותוכחתו של שמואל שאול מסביר לשמואל שבעצם הסיבה ללקיחת השלל היא שהוא ירא מהעם. לעומת זאת, כאשר נתן הנביא מגיע ומוכיח את דוד המלך הוא מקבל את מלוא האחריות על עצמו בלבד. התכונה המלכותית הזו של קבלת האחריות והתיקון נדרשת לא רק כדי להיות מלך אלא גם כדי לחזור בתשובה, להיות מלך על עצמו. מעניין שהפה והדבור הם עניין המנהיג שנקרא ביהדות גם דבר (עם ב' דגושה) – דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור[5], וגם בפנימיות התורה ספירת המלכות מתייחסת לפה. אם החטא נמשל למוסרות, לדבר שאוסר אותנו תחת ממשלת היצר הרע, העבדות לחומר ולתאווה, הוידוי הוא פעולה משחררת, סוף המהפך של חירות התשובה שבלב בה האדם משתחרר ממשלת היצר והופך אדון לעצמו. הוידוי הוא פעולה מלכותית מסתבר.

בהמשך החיד"א מביא פירוש נוסף והפעם בשם עצמו.
את הוידוי יש לשייך לממד החרטה שבתשובה: 'עוד אפשר לרמוז שעיקר הודוי שיכנע לפני ה' ויבוש ויכלם מאד על חטאו. כי החוטא לשר וכל שכן למלך האדיר מלך מלכי המלכים הקב"ה, הדין הוא שימות. וברוב רחמיו מרחם עליו ומעביר אשמתו ומקבלו בתשובה כי חנון ורחום הוא ורב חסד. לכן תיבת ודוי גימטריא השם המיוחד הוי"ה ברוך הוא שמספרו כ"ו כמספר ודוי שם רמז שיהי' נגד עיניו למי חטא, וגם שה' ברחמיו מרחם עליו בשם ה' שהוא מדת רחמים ככל צדקותיו:'

בוידוי האדם מכיר במה שהתודעה האנושית הטבעית מבקשת להתעלם ממנו – החטא, כל חטא הוא מרידה ברבונו של עולם שציווה עלינו שלא לחטוא. המחשבה על כך מכניסה בלב חרטה מעומקא דליבא. החרטה נמשלה בדברי הראשונים לבורית, לסבון בו מכבסים ורוחצים את החטא מעלינו. ככל שיש יותר מאותו הסבון כך נצא נקיים יותר ונגדע את הקשר בינינו לבין מעשה החטא בצורה מלאה יותר. ובהתאמה לאחר שמרדנו אנו מגלים שהקב"ה הוא בעצמו צריך לסלוח. מכאן שבתשובה יש אינטימיות גדולה בין האדם לבוראו, שכן אם חטאנו חטאנו לו, אך זה אומר שרק הוא יכול לסלוח. לכן הודוי גימטריא שם הוי"ה – אנו מתוודעים לכך שאנו עומדים לפני ה'.

---

[1]  מצווה עג בסהמ"צ וכ"כ במניין המצוות הקצר ריש הל' תשובה אך עיין רמב"ן עה"ת דברים ל בהתחלה.

[2] מנחת חינוך שס"ד.

[3] ערך וידוי.

[4] דרוש מז.

[5] סנהדרין ח א.