למתוודה על חטאתיו

לדעת הרמב"ם מצוות התשובה מוגדרת בתורה כמצווה להתוודות[1]. על אף שאפשר היה לומר שדין הוידוי הוא דין צדדי בלבד והוא איננו מעכב את הכפרה שאמורה לבוא בעקבות התשובה[2], ברור שאם התורה קראה למצוות התשובה על שם הוידוי זה אומר שיש בוידוי מאפיין מהותי לתשובה.
בשביל להבין מהו ראשית כל עלינו לשאול את עצמנו - מדוע בכלל להתוודות ולא להסתפק בתשובה בלב?
לשון הרמב"ם בהלכות תשובה: וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר... וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר... וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם... וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

בתשובה ארבעה חלקים – עזיבת החטא במעשה ובמחשבה, חרטה וקבלה חזקה לעתיד שלא לחטוא עוד באותו החטא. רק לסיום כותב הרמב"ם שאת מה שגמר בלבו צריך להוציא בפיו. לפי זה נראה כי הוידוי הוא מעין סיום ונתינת תוקף לתהליך שעבר החוזר בתשובה בליבו. מעין דין הדיבור בנדרים, מחשבה טובה היא דבר נפלא אך כדי שיהיה משהו שיחייב אותנו בעולם הזה היא צריכה להתגלות לעולם לפחות בדיבור. הנדר מחייב רק משעה שיצא מפיו של האדם.

בחיד"א בספר מדבר קדמות[3] אנו מוצאים עוד תוכן בוידוי.
בשם ספר בינה לעיתים[4] אומר החיד"א: 'עיקר הודוי לצייר שחטא בהחלט ושלא לבקש שום מין התנצלות'. הודוי נועד כדי שאדם יקבל על עצמו את האחריות על מעשיו ללא הכחשה וללא זריקת האחריות על הנסיבות או על מישהו אחר. לאחר קבלת האחריות על המעשה לשעבר גם האחריות לתקן אותו מקבלת משנה תוקף. בהמשך מסביר החיד"א שזה ההבדל העקרוני בין שאול שחטא בכך שהעם לקחו שלל ממלחמת עמלק ובעקבות כך נענש ולא המשיכה שושלת המלכים שלו לדוד שחטא בבת שבע ונשאר הוא וזרעו על כסא ממלכתו. לאחר החטא של שאול ותוכחתו של שמואל שאול מסביר לשמואל שבעצם הסיבה ללקיחת השלל היא שהוא ירא מהעם. לעומת זאת, כאשר נתן הנביא מגיע ומוכיח את דוד המלך הוא מקבל את מלוא האחריות על עצמו בלבד. התכונה המלכותית הזו של קבלת האחריות והתיקון נדרשת לא רק כדי להיות מלך אלא גם כדי לחזור בתשובה, להיות מלך על עצמו. מעניין שהפה והדבור הם עניין המנהיג שנקרא ביהדות גם דבר (עם ב' דגושה) – דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור[5], וגם בפנימיות התורה ספירת המלכות מתייחסת לפה. אם החטא נמשל למוסרות, לדבר שאוסר אותנו תחת ממשלת היצר הרע, העבדות לחומר ולתאווה, הוידוי הוא פעולה משחררת, סוף המהפך של חירות התשובה שבלב בה האדם משתחרר ממשלת היצר והופך אדון לעצמו. הוידוי הוא פעולה מלכותית מסתבר.

בהמשך החיד"א מביא פירוש נוסף והפעם בשם עצמו.
את הוידוי יש לשייך לממד החרטה שבתשובה: 'עוד אפשר לרמוז שעיקר הודוי שיכנע לפני ה' ויבוש ויכלם מאד על חטאו. כי החוטא לשר וכל שכן למלך האדיר מלך מלכי המלכים הקב"ה, הדין הוא שימות. וברוב רחמיו מרחם עליו ומעביר אשמתו ומקבלו בתשובה כי חנון ורחום הוא ורב חסד. לכן תיבת ודוי גימטריא השם המיוחד הוי"ה ברוך הוא שמספרו כ"ו כמספר ודוי שם רמז שיהי' נגד עיניו למי חטא, וגם שה' ברחמיו מרחם עליו בשם ה' שהוא מדת רחמים ככל צדקותיו:'

בוידוי האדם מכיר במה שהתודעה האנושית הטבעית מבקשת להתעלם ממנו – החטא, כל חטא הוא מרידה ברבונו של עולם שציווה עלינו שלא לחטוא. המחשבה על כך מכניסה בלב חרטה מעומקא דליבא. החרטה נמשלה בדברי הראשונים לבורית, לסבון בו מכבסים ורוחצים את החטא מעלינו. ככל שיש יותר מאותו הסבון כך נצא נקיים יותר ונגדע את הקשר בינינו לבין מעשה החטא בצורה מלאה יותר. ובהתאמה לאחר שמרדנו אנו מגלים שהקב"ה הוא בעצמו צריך לסלוח. מכאן שבתשובה יש אינטימיות גדולה בין האדם לבוראו, שכן אם חטאנו חטאנו לו, אך זה אומר שרק הוא יכול לסלוח. לכן הודוי גימטריא שם הוי"ה – אנו מתוודעים לכך שאנו עומדים לפני ה'.

---

[1]  מצווה עג בסהמ"צ וכ"כ במניין המצוות הקצר ריש הל' תשובה אך עיין רמב"ן עה"ת דברים ל בהתחלה.

[2] מנחת חינוך שס"ד.

[3] ערך וידוי.

[4] דרוש מז.

[5] סנהדרין ח א.