הושענא רבה ושמיני עצרת
מי סובר שאין צובע במשקין בשבת? רבי אליעזר ממיץ כמובן.
ומי אמר שמסתכלים על האתרוג ממרחק נטילתו? די מפתיע - שו"ת המבי"ט.
אחד מההשתעשעויות האהובות עלי בדברי תורה היא מציאת קשר בין שם אומר הסברה לסברתו. לכן היה נחמד לגלות שהשפת אמת הוא זה שמזהה את שמיני עצרת כזמן לתיקון חטאי הלשון והדיבור.
השפת אמת (סוף תרל"ט) מסביר ששלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות הקדושים שכל אחד מהם תיקן מידה מסוימת. פסח בו שחטנו את אלילי מצרים הוא כנגד אברהם אבינו שלחם נגד הע"ז, יעקב שעשה למקנהו סוכות שייך לסוכות מצד שתיקן חטאי גילוי עריות (ראובן ראשית אוני). ויצחק כנגד עניין שפיכות הדמים בתיקונו את מידת הגבורה בעקדת יצחק כנגד חג שבועות בו זכינו לתורה שנתנה מפי הגבורה (ועיין זוה"ק ח"ג רנז ע"ב). שמיני עצרת הוא 'רגל בפני עצמו' שרומז לרגל הרביעית במרכבה - דוד המלך עליו השלום. העוון אותו משווה הגמרא לשלושת העוונות החמורים של גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה הוא לשון הרע, בימי דוד היו בעלי לשון הרע רבים ופסוקים רבים בתהלים עוסקים בשמירת הלשון. למעשה חלק נכבד מעניינו של חג הסוכות סובב סביב האחדות. ארבעת המינים הרומזם לכל סוגי היהודים שרק כאשר הם באגודה אחת ניתן לברך עליהם. וגם הסוכה המדגישה את המכנה המשותף המאחד - האבות והאמהות, השורש של כולנו שבאים לבקר. חז"ל היטיבו להגדיר - ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת.
בהסתכלות זו כל חגי תשרי הם המעלה המוביל לפסגה - שמיני עצרת. בימי התשובה ניקינו את עצמנו מן החטא, ביום הכיפורים נטהרנו סופית מהפגיעה ומהשנאה שבינינו, עד שבחג הסוכות הצלחנו סוף סוף להתאחד. כאן בשיא עומד שמיני עצרת ומלמד אותנו להמשיך את הברכה של האחדות על ידי דיבור טוב ומאחד.
כהמשך לכך ניתן לומר שעניינו של הושענא רבא דומה, ראשית פשוט כי הוא שייך לאושפיזא דדוד. אך גם מבחינת התוכן. יושב עם ישראל כל הלילה ועוסק בפיו בתורה הקדושה. נהגו ללמוד בו ספר דברים וספר תהלים. תהלים כי זהו יומו של דוד, ואת משנה תורה כהקדמה לסיום התורה והתחלתה מחדש. אולי ספר דברים מלמד אותנו איך מדברים דיבור נכון. במה מעסיקים את הפה? בשינון התורה הנעשה בפה - ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך. בתורה שהיא המכנה המשותף המאחד של כולנו, סביבה כולנו רוקדים יחד במעגל. האם למדנו ש"מרפא לשון עץ חיים" או שמא נמשיך בעיסוק המכוער של "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי"?
בספר חמדת הימים המחבר מסביר באופן מוסרי שחלק מעניין חבטת הערבות הוא להזכיר בדיוק את זה. המדרש מקביל בין ארבעת המינים וצורתם החיצונית לאברי האדם - אתרוג דומה ללב, הדס לעיניים, לולב לשדרה, והערבה רומזת לשפתיים. לפי זה הערבה מקבלת חבטה בקרקע על מנת להזכיר לנו להשתמש בשפתיים שלנו נכון לדבר דיבור טוב ולא דיבור רע.
כהסבר נוסף מדבר המחבר על כך שבימי הדין עבדנו קשה נגד כל מיני סוגי קטרוג שנמצא על עם ישראל. קטרוג של המלאכים, של השטן, של אומות העולם ועוד. בימים הללו בקשנו מהקב"ה "חתום פה שטן ואל ישטין עלינו", והוא ברחמיו המרובים הקשיב. לכן בחבטת הערבות הדומות לשפתיים בקרקע, ישנו רמז לסתימת פי הנחש שהיה המקטרג ובעל הלשון הרע הראשון וגם הוא קבל את עונשו בדמות 'ונחש עפר לחמו'. הכוונה בחמשת החבטות בקרקע היא בכל אחת מחמשת האותיות הסופיות בלשון הקודש (מנצפ"ך), כביכול אנו אומרים למקטרג - סיימת את דבריך.
נראה כי שני ההסברים מתלכדים ע"פ ההבנה שהבאנו קודם - כעת לאחר שכל המקטרגים סוכרים את פיהם החשש היחיד הוא פן נקטרג אנו איש על אחיו ח"ו בלשון הרע ונפתח אנו את פינו לרעה. לכן בשמיני עצרת אנו ניגשים לתיקון הדיבור.
בראשי פרקים בלבד נציין כי בעולם הקבלה הדיבור הוא מידתה של ספירת המלכות. המנהיג נקרא דבר, וכוחו של דוד המלך היה בכך שריוה לקב"ה שירות ותשבחות. העוה"ז כולו הוא כנקבה כלפי גילוי עליון יותר שנקרא זכר ובכך אנו מתאימים להגדרת ט' קבין של דיבור וכו'. גם תיקון העולם לעת"ל ייעשה על ידי מציאת שפה ברורה אחת שבה יעבוד העולם כולו את ה' שכם אחד (צפניה ג).
מי סובר שאין צובע במשקין בשבת? רבי אליעזר ממיץ כמובן.
ומי אמר שמסתכלים על האתרוג ממרחק נטילתו? די מפתיע - שו"ת המבי"ט.
אחד מההשתעשעויות האהובות עלי בדברי תורה היא מציאת קשר בין שם אומר הסברה לסברתו. לכן היה נחמד לגלות שהשפת אמת הוא זה שמזהה את שמיני עצרת כזמן לתיקון חטאי הלשון והדיבור.
השפת אמת (סוף תרל"ט) מסביר ששלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות הקדושים שכל אחד מהם תיקן מידה מסוימת. פסח בו שחטנו את אלילי מצרים הוא כנגד אברהם אבינו שלחם נגד הע"ז, יעקב שעשה למקנהו סוכות שייך לסוכות מצד שתיקן חטאי גילוי עריות (ראובן ראשית אוני). ויצחק כנגד עניין שפיכות הדמים בתיקונו את מידת הגבורה בעקדת יצחק כנגד חג שבועות בו זכינו לתורה שנתנה מפי הגבורה (ועיין זוה"ק ח"ג רנז ע"ב). שמיני עצרת הוא 'רגל בפני עצמו' שרומז לרגל הרביעית במרכבה - דוד המלך עליו השלום. העוון אותו משווה הגמרא לשלושת העוונות החמורים של גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה הוא לשון הרע, בימי דוד היו בעלי לשון הרע רבים ופסוקים רבים בתהלים עוסקים בשמירת הלשון. למעשה חלק נכבד מעניינו של חג הסוכות סובב סביב האחדות. ארבעת המינים הרומזם לכל סוגי היהודים שרק כאשר הם באגודה אחת ניתן לברך עליהם. וגם הסוכה המדגישה את המכנה המשותף המאחד - האבות והאמהות, השורש של כולנו שבאים לבקר. חז"ל היטיבו להגדיר - ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת.
בהסתכלות זו כל חגי תשרי הם המעלה המוביל לפסגה - שמיני עצרת. בימי התשובה ניקינו את עצמנו מן החטא, ביום הכיפורים נטהרנו סופית מהפגיעה ומהשנאה שבינינו, עד שבחג הסוכות הצלחנו סוף סוף להתאחד. כאן בשיא עומד שמיני עצרת ומלמד אותנו להמשיך את הברכה של האחדות על ידי דיבור טוב ומאחד.
כהמשך לכך ניתן לומר שעניינו של הושענא רבא דומה, ראשית פשוט כי הוא שייך לאושפיזא דדוד. אך גם מבחינת התוכן. יושב עם ישראל כל הלילה ועוסק בפיו בתורה הקדושה. נהגו ללמוד בו ספר דברים וספר תהלים. תהלים כי זהו יומו של דוד, ואת משנה תורה כהקדמה לסיום התורה והתחלתה מחדש. אולי ספר דברים מלמד אותנו איך מדברים דיבור נכון. במה מעסיקים את הפה? בשינון התורה הנעשה בפה - ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך. בתורה שהיא המכנה המשותף המאחד של כולנו, סביבה כולנו רוקדים יחד במעגל. האם למדנו ש"מרפא לשון עץ חיים" או שמא נמשיך בעיסוק המכוער של "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי"?
בספר חמדת הימים המחבר מסביר באופן מוסרי שחלק מעניין חבטת הערבות הוא להזכיר בדיוק את זה. המדרש מקביל בין ארבעת המינים וצורתם החיצונית לאברי האדם - אתרוג דומה ללב, הדס לעיניים, לולב לשדרה, והערבה רומזת לשפתיים. לפי זה הערבה מקבלת חבטה בקרקע על מנת להזכיר לנו להשתמש בשפתיים שלנו נכון לדבר דיבור טוב ולא דיבור רע.
כהסבר נוסף מדבר המחבר על כך שבימי הדין עבדנו קשה נגד כל מיני סוגי קטרוג שנמצא על עם ישראל. קטרוג של המלאכים, של השטן, של אומות העולם ועוד. בימים הללו בקשנו מהקב"ה "חתום פה שטן ואל ישטין עלינו", והוא ברחמיו המרובים הקשיב. לכן בחבטת הערבות הדומות לשפתיים בקרקע, ישנו רמז לסתימת פי הנחש שהיה המקטרג ובעל הלשון הרע הראשון וגם הוא קבל את עונשו בדמות 'ונחש עפר לחמו'. הכוונה בחמשת החבטות בקרקע היא בכל אחת מחמשת האותיות הסופיות בלשון הקודש (מנצפ"ך), כביכול אנו אומרים למקטרג - סיימת את דבריך.
נראה כי שני ההסברים מתלכדים ע"פ ההבנה שהבאנו קודם - כעת לאחר שכל המקטרגים סוכרים את פיהם החשש היחיד הוא פן נקטרג אנו איש על אחיו ח"ו בלשון הרע ונפתח אנו את פינו לרעה. לכן בשמיני עצרת אנו ניגשים לתיקון הדיבור.
בראשי פרקים בלבד נציין כי בעולם הקבלה הדיבור הוא מידתה של ספירת המלכות. המנהיג נקרא דבר, וכוחו של דוד המלך היה בכך שריוה לקב"ה שירות ותשבחות. העוה"ז כולו הוא כנקבה כלפי גילוי עליון יותר שנקרא זכר ובכך אנו מתאימים להגדרת ט' קבין של דיבור וכו'. גם תיקון העולם לעת"ל ייעשה על ידי מציאת שפה ברורה אחת שבה יעבוד העולם כולו את ה' שכם אחד (צפניה ג).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.