מגילת אסתר - הסיפור האמיתי

התמונה מהאתר: https://readthespirit.com/religious-holidays-festivals/purim-jews-masquerade-and-celebrate-the-story-of-esther-and-mordecai/mask-script-purim-jewish/

מגילת אסתר - הסיפור האמיתי

"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" 

בתוך מגילת אסתר גלול סוד, סוד שאותו עלינו לגלות.

אכן, לא לחינם בפורים ישנו חיוב שתייה. בעבר היין שימש חוקרים כסם אמת כדי לגלות את הסודות של הנחקרים, ובלשון חכמים - נכנס יין יצא סוד. יהי רצון שמתוך יינה של תורה נצליח לפצח יחד את סוד המגילה.

מגילת אסתר לא מתחילה בהתחלה ולא מסתיימת בסוף, היא חתיכה אחת מסיפור ארוך וחשוב בהרבה. יתרה מזאת, כפי שכותב האבן עזרא בהקדמתו למגילה המגילה נכתבה בדרך שיכולה להתקבל אצל מלכי פרס ומדי, כאילו עברה צנזורה מסוימת. לכן הכרחי שנבין את הרקע ההיסטורי - נבואי של המגילה לאשורו[1]. בדרך רמז ניתן לומר כי על מנת להבין את סוד המגילה אנו מוכרחים לגולל את הסיפור בשלמותו ולפושטה כאגרת. רק יחד עם ההקשר הרחב יותר נוכל לראות את המהלך הכולל ולהבין את סוד המגילה.

התחלה

נתחיל ונספר את השתלשלות האירועים העולמית לצד השתלשלות האירועים שבארץ ישראל בתקופת מגילת אסתר.

סיפור המגילה מתרחש בסוף גלות בית ראשון. לא פעם אחת גלתה יהודה כי אם פעמיים. הגלות הראשונה הייתה גלות יהויכין, גלות של שמנה וסלתה (החרש והמסגר) של החברה היהודית באותה תקופה, זה קרה בשנת ג' אלפים שכ"ז. בשנית גלתה יהודה אחת עשרה שנה מאוחר יותר בחורבן עצמו, עת גלה רוב העם - ג' של"ח. לשתי הגלויות אחראי מלך אכזרי אחד - נבוכדנצר מלך בבל. כמתואר בתחילת המגילה מרדכי גלה בגלות יהויכין[2].

התנ"ך לא מתיימר להחליף את ספרי ההיסטוריה ולכן לקורא התנ"ך יש פער שהתנ"ך כמעט מתעלם ממנו. כיצד נעשה המעבר מזמן החורבן [3]עת המלכות הייתה ביד בבל ועד תחילת המגילה בה השלטון העולמי נמצא ביד אחשוורוש מלך פרס ומדי. לפער הזה נכנסים שברי פסוקים ומדרשי חז"ל רבים אותם יש לסדר.

ע"פ התנ"ך לאחר נבוכדנצר מולך בנו אוויל מרודך ולאחריו בלשצר[4]. על בלשצר מסופר בספר דניאל. הוא נלחם נגד המדיים והפרסים שמרדו בו. מלכויות פרס ומדי כרתו ברית להביס את מלכות בבל והחליטו ביניהן על שלטון בשיטת הרוטציה ואיזון הכוח. הם עשו זאת בדרך של מעין הפרדת רשויות פרימיטיבית - אם מפרס יהיה המלך אזי ממדי יהיו השרים, ולהיפך[5]. 

כחלק מהברית בין פרס למדי נתן דריווש בן אחשוורוש המדי[6] את בתו למצביא פרסי צעיר ומוכשר, ששמו כורש[7].  מסתבר שזו הייתה הכנה לאיחוד מושלם של הממלכות בטווח הארוך - בנו של כורש יהיה גם נכדו של דריווש והוא אשר ישלוט במדי ופרס כממלכה אחת. עוד נחזור לנקודה זו.

 מדהים לגלות כי רעיון המרד היה ביסודו אלוקי, דניאל היה זה שהמריד את מלכי פרס ומדי נגד בבל כאשר סיפר להם את נבואת ישעיה ואת הידיעה כי את הכול ה' פועל על מנת שיתנו רשות לעמו לבנות את ביתו[8].

 בינתיים במאבק בין דריווש וכורש לבלשצר דווקא יד ממלכת בבל הייתה על העליונה. בלשצר הלך וניצח בקרבות רבים, ובשלב מסוים כאשר היה נראה שהוא כבר דיכא את המרד של דריווש וכורש הוא אפילו ערך משתה נצחון[9]. במשתה זה הוא הפריז בשתיית היין וביזה את כלי המקדש בכך שאכל ושתה בהם מתוך טענה כי ישראל כבר לא ייגאלו עוד שכן הקץ כבר עבר[10].

באותו לילה עצמו נראות המילים 'מנה מנה תקל ופרסין' על הקיר וכמענה לבקשתו לפיענוח הכתובת המוזרה, דניאל מתנבא ואומר לו שהגיעה עת קריסתו[11]. נגד כל היגיון בלשצר אכן נהרג ביד חייליו. זה קורה כאשר הוא יוצא את עירו לראות בעיניו במפלת שונאיו וכשבא לחזור לעירו השומר הורג אותו בטעות.

דריווש נכנס באלגנטיות, מיסב על כסאו של בלשצר, ונותן לכשדים המבולבלים להרוג איש את אחיו. כאשר ושתי בתו של בלשצר[12] רצה אל כיסא אביה בתקווה למצוא שם את אביה המגונן היא נופלת היישר לחיקו של דריווש הזקן[13]. דריווש מרחם עליה[14] ונותן אותה לבנו אחשוורוש[15], הוא אחשוורוש של המגילה. לאחר ניצחון מדי ופרס על בבל דריווש מציע את המלוכה לכורש ואומר לו שהוא הראוי למלוכה. אך כורש מצידו מסרב וטוען שהקיום המושלם של הנבואה יתרחש כשהמלך הראשון יהיה ממדי.  

וכך דריווש המדי היה למלך וכורש הפרסי חתנו של דריווש היה שר הצבא[16]. דריווש הופך למלך האימפריה הגדולה בעולם. כפי שראינו מהצעתו של דריווש גם לדידו של דריווש עצמו הבחירה הטבעית למלך הייתה בכורש, אולי מפני זקנותו של דריווש או מפני שהיה פחות חזק[17]. דריווש שמועל בתפקיד ההיסטורי שהוטל עליו ולא נותן ליהודים לעלות חזרה לארצם מולך כשנה בלבד[18] ומיד מחליף אותו כורש חתנו שהומלך בתוך המלחמה עצמה[19]. בראשית מלכותו[20],  מצהיר כורש שהיהודים יכולים לעלות חזרה לארץ ולבנות בה את בית המקדש מחדש[21]. בהמשך נבין מדוע בכל זאת ארכה מלכותו של כורש רק כשלוש שנים.

 

לאור מה שלמדנו עד כה יש לשאול, הגמ' מספרת[22] שאחשוורוש לא היה ראוי למלוכה ונהיה למלך ע"י ששילם ממון רב. אך לפי דברינו היה אחשוורוש ראוי מראש למלוכה בהיותו בנו של דריווש מלך מדי?

ועוד - מדוע קוראת ושתי לאדם שהוא מלך בן מלך 'מנקה האורוות של אבא'[23]?

לסיום יש לשאול - כיצד אחשורוש הפך למלך פרסי אם הוא בנו של דריוש המדי[24]?
בריש הפירוש של מגילת אסתר של הגרע"י הוא מציין כי כנראה אלו מדרשים חלוקים. אך נראה שניתן לתרץ בדרך הפשט.

 

בתחילת ספר דניאל מצאנו שנבוכדנצר נהג לקחת מזרע המלוכה והפרתמים (משפחות האצולה) של העמים שנשלטו על ידו. הוא לקח אותם בגיל צעיר בולל אותם בתרבות הכשדית (למשל שינה את שמותם, מאכליהם ומושאי הערצתם) ולאחר שנתיים או שלוש הוא עמד על טיבם ומינה מהחכמים שבהם להישאר אצלו כיועצים. מה עשה המלך עם בני המלכים שלא בלטו בכישרונותיהם? מסתבר שהם חזרו לממלכתם לתפקידי הנהגה כאשר הם ספוגים הערצה ונאמנות לממלכת בבל. ומה בדבר אלו שלא השתכנעו להתבולל בתרבות הכשדית או שלא התאימו גם לתפקידי הנהגה כאלה? הם כנראה הוחזקו כקלפי מיקוח על מנת למנוע מרידות[25]. דניאל שהיה חכם כל כך מצא חן בעיני מלכי בבל שהפך להיות יועצם האישי, לעומתו, אחשוורוש שהיה טיפש (לפחות למראית עין) לא התמנה ליועץ. כשהתעורר חשש של מרידה מכיוון מלכות האם שלו מדי הוא הפך לשומר הסוסים של בלשצר ובאופן זה זכה לכינוי המפוקפק 'בר אהוריירה'. כך הכירה לראשונה ושתי הנסיכה הבבלית את אחשוורוש, וכך גם זכרה אותו לאחר שנישאה לו בעל כורחה[26]. 

רש"י[27] מסביר כי לאחר מותו הפתאומי של כורש[28] הומלך בנו כמבישה[29]. כאמור זו הייתה תוכניתם של דריווש וכורש לאיחוד הממלכה. 

אך בן זה מלך כחצי שנה בלבד ולאחריו מלך אחשוורוש. אחשוורוש ככל הנראה הדיח אותו  ע"י שוחד או התנקשות (דבר שמסביר את החשש של אחשוורוש ממעשה דומה במקרה של בגתן ותרש) וכך זכה במלוכה שלא הגיעה לו ע"פ דין[30]. הממלכה נכנסה לסחרור נוסף ומרידות פרצו בכל רחבי הממלכה. נדרשה לא פחות מגאונות פוליטית על מנת ליצור הזדהות בקרב כל חלקי הממלכה למלך החדש. וכך, אחשוורוש כ'יורשו' של כורש[31] מלך פרס היה מוכרח לנהוג גם כמנהגי הפרסיים וכך זכה לכינוי 'הפרסי'. נראה כי ייצוב הממלכה הוא גם ההסבר להתנהגותו המוזרה משתה בו קירב את הרחוקים דווקא. וזו הסיבה שאחשוורוש ביקש להתגאות בנסיכה הבבלית ושתי, כאילו ביקש לומר שהוא גם הנצר האחרון לממלכת בבל[32]. נשים לב כי אחשוורוש עצמו הוא מלך מחופש שחרד ממרידות. נקודה זו אקוטית להבנת פשט המגילה גם בהמשך.

ככלל את התנהלותו של אחשוורוש ניתן להגדיר כהתנהלות הוללת ולא אחראית. אולי בשל הפסדו בקרבות, ואולי בשל הוללותו, זלזל בו כורש ולכן לאחר שמת דריווש לא מלך אחשוורוש בנו תחתיו אלא החתן כורש. ועוד ועיקר שכך הייתה הנבואה - מלכי מדי ופרס, קודם ימלוך מלך ממדי ורק אח"כ מפרס[33].

לאחר הצהרת כורש שנחזתה בנבואות[34], עלה זרובבל בן שאלתיאל בראש כמה אלפי עולים מבבל לארץ ישראל[35]. לחלק מהעולים (הדבר נכון בעיקר לעליית עזרא המאוחרת יותר) היו בעיות יוחסין[36], הם היו נשואי נשים נוכריות ואפילו עבדו בשבת, ועליהם מדברת הגמרא בפרק ד בקידושין[37]. ברשימת העולים עם זרובבל אנו מוצאים את מרדכי בלשן אשר חז"ל מזהים אותו כמרדכי היהודי[38] [40]. רבים נלאו להסביר כיצד מרדכי שכבר חזר לארץ עם זרובבל נמצא פתאום בשושן ולכן לא קבלו את דברי חז"ל והציעו הסברים אחרים. אך דברי חז"ל מסתדרים היטב כפי שנראה בהמשך.

עם עליית זרובבל עולים גם שלושה נביאים אשר מלמדים אותם את מקום המזבח, מידותיו וכן את ההלכה הכל כך רלוונטית - מקריבין אע"פ שאין בית[39]. זרובבל מחדש את עבודת הקרבנות עוד בטרם היכל ה' נבנה. וכן מייסד לאחר מכן את הבית.

 

בשנת שצ"ב נשלח כתב שטנה מאת הגויים יושבי ארץ ישראל בנושא בניין הבית. בין החתומים על המכתב אנו מוצאים אדם בשם שמשי הסופר, שבמקורותינו נזכר כבנו של המן[40], כמו כן אנו מוצאים את תתני פחת עבר הנהר שהיה אביה של זרש אשת המן או במילים אחרות חמיו של המן[41] [43] . המכתב נכתב בפעילות סבא - נכד מקורית. עמלק מעביר את השנאה מדור לדור. כורש שסרח[42], מקפיא את בניית הבית בירושלים כתוצאה מכתב שטנה זה, אך הבנייה ממשיכה בטפטופים.

 

כפי שהזכרנו לעיל, כשנה וחצי מנקודת זמן זו יורד כורש מעל במת ההיסטוריה באופן סופי. אנו מגלים כי מי שלא שותף למהלך האלוקי שהחל, יורד מעל במת ההיסטוריה. כך קרה לבלשצר, לדריווש המדי וכך קרה לכורש כשהפך את עורו ולא קיים את הצהרתו. כך אנו עתידים לראות גם בעתיד, איילת השחר רבה והולכת ודבר אלוקינו אחור לא ישוב, ומי שלא ידע ויכבד סוד זה - ייעלם.

 

כאשר עולה אחשוורוש למלכות, מזהים יושבי הארץ משני צידי המתרס את חלון ההזדמנויות של מלך בעל אופי חלש אשר מנסה לייצב את שלטונו ופתוח לבעלי ברית חדשים. בנקודת זמן זו נכתב כתב שטנה שני[43]  ע"י עשרת בני המן[44] והוא נשלח יחד עם דיפלומט שידאג שהדברים יקרו. כותבי השטנה, צרי יהודה ובנימין, שולחים את המן. עם ישראל השב לארצו מבין גם הוא את המצב ושולח מצידו את מרדכי[45]. מרדכי והמן אם כן הם לוביסטים [שתדלנים] שמנסים להשתלב במלכות הפרסית החדשה על מנת להשפיע על מדיניות השלטון. כך יובן כיצד הוגלה מרדכי יחד עם יהויכין לבבל[46], נזכר בין החוזרים לארץ בימי זרובבל[47] ולפתע מופיע שוב בפרס[48].

 

נראה כי עם הגעת הלוביסטים החדשים לפרס בודק אחשוורוש את נאמנותם בכך ששולח אותם לדכא עבורו מרידות על ידי מלחמה. כל אחד מהם מקבל גדוד ואחראי לכל ענייניו. מרדכי עושה ומצליח אך המן לא מכלכל את צעדיו בתבונה ומגיע לכדי רעב יחד עם צבאו. בנקודת זמן זו ככל הנראה מתרחש גם הסיפור הידוע על קניית המן לעבד ע"י מרדכי[49]. כך גם יובן מדוע לא יכל לתת מרדכי להמן למות[50] שהרי צעד כזה היה מצטייר אצל אחשוורוש כבגידה במלכות והשליחות הייתה נכשלת[51] או גרוע מזה מביאה לגל של רדיפות יהודים בכל מלכות המלך אחשוורוש. במקביל מרדכי מנסה לגרום להמן להפסיק להשטין ולכן קונה אותו[52].

 

מרדכי והמן חוזרים בשלום מן הקרב, ואחשוורוש נדרש להכריע – להמשיך את הקפאת הבניה או לתת אישור ליהודים שבארץ לבנות את המקדש. ושתי קרת הלב והמרושעת עומדת ליד המלך, לוחשת על אוזנו ומטה את ליבו של אחשוורוש לכיוונו של המן המשטין. היא טוענת באוזניו בדיוק את מה שהיא יודעת שישפיע עליו הכי הרבה, היא אומרת לו ללכת בדרכי אבותיה מלכי בבל הגדולים שהיו מחריבי המקדש ולא לבנות אותו[53], אחשוורוש המלך הדואג להמשכיות ויציבות שלטונו וככל הנראה גם מתרשם מרוב עושרו ובניו של המן[54] מקשיב לה ומגדל את המן להיות אחד משבעת השרים הנכבדים ביותר, שבעת רואי פני המלך[55]. מסתבר לומר שהשתתפותו המסוייגת של מרדכי היהודי [56]במשתאות של אחשוורוש לעומת המן איש המסיבות, גרמה גם היא למרדכי להדחק לשער המלך בעוד המן נכנס לרשימת רואי פני המלך.

 

ההקפאה של בניין המקדש, של כורש ושל אחשוורוש יחד, התרחשה בפועל בין השנים שצ"ב לת"ח.

 

אמצע

רק כאן, בשנת שלוש למולכו של אחשוורוש, לאחר דיכוי המרידות וביסוס השלטון החדש מתחיל סוף סוף סיפור המגילה.

בראשית המגילה מתואר המשתה אשר נעשה כשמחה על דיכוי המרידות ברחבי הממלכה, מעין המלכה מחודשת[57]. היעדרותו של מרדכי אחד מהמפקדים הבכירים הייתה בולטת במיוחד. אך מרדכי לא יכול היה לשאת את הידיעה כי אחשוורוש הרשע סועד את ליבו בשמחתו על סיום חשבון שבעים השנה כסעודת ייאוש מהגאולה[58].

 

כחלק מהסיפור הידוע, ושתי המלכה מבזה את אחשוורוש ומזכירה לו את היותו שומר הסוסים של אביה ומוצאת עצמה נהרגת בעצת ממוכן הוא המן[59], כך צרי יהודה מחסלים זה את זה בסוד הקליפה מכלה את עצמה.

אסתר עולה למלכות ולא מגלה את עמה ומולדתה בהוראת מרדכי ככל הנראה להצלחת ההשתדלות על בניין הארץ וירושלים[60]. מרדכי בונה לחץ משני כיוונים – לוביסט הפועל יחד עם סוכנת חשאית המשמשת כגברת הראשונה. המן יועצו של אחשוורוש בעניין הריגת ושתי וכותב השטנה עולה לגדולה[61]  ומרדכי מקבל מינוי פחות יחסית - 'יושב בשער המלך'. אמנם האבע"ז על המגילה מסביר שמדובר בתפקיד, אך ניתן לומר בדרך פשט שהיה יושב שם ומחכה לפגישות, היינו עוסק בשתדלנות מחוץ למרכז העניינים[62]. ע"פ המדרש [63]את המינוי הזה מרדכי מקבל בעצתה של אסתר שמשכנעת את אחשוורוש לקחת 'יהודי חצר' כמו שהיה ל'מלכים הראשונים'.

בכך שאחשוורוש מגדל את המן בן המדתא האגגי צורר היהודים[64] נראה בעליל כי קבל את כתב השטנה וביטל לגמרי את עבודת בניין הבית וירושלים [65].

לא מפתיע יהיה כאשר לאורך המדרש נגלה כי מלכות ישראל ובניין הבית הם החוט החורז את המגילה כולה בצורה נסתרת וכמעט מצונזרת[66]. בין היתר: 

מדוע הציל מרדכי את אחשוורוש מבגתן ותרש? המדרש מסביר שהיה זה כי קיווה שדרך אחשוורוש יצליח לבנות את המקדש[67].

במדרש מובא כי אחשוורוש חושש לפגוע בישראל אך המן מרגיע אותו ואומר שרק כשבית המקדש היה קיים ה' היה מגן על ישראל[68].

באילו הלכות היה עוסק מרדכי עם ילדי ישראל באותה התקופה? לא תפילין ולא שבת אלא הלכות העבודה בבית המקדש כהכנה לחידוש העבודה[69].

כשאחשוורוש יושב במשתה של אסתר הוא אומר לה 'מה בקשתך אסתר המלכה עד חצי המלכות ותעש' חצי המלכות מתפרש בגמרא ולא דבר החוצץ בפני המלכות – בית המקדש[70]. זאת אומרת שהיה ברור שאת בית המקדש היא לא יכולה לבקש.

 

לאחר ההצלה מן הגזרה מבקשת אסתר לתלות את עשרת בני המן 'מחר', למרות שכבר הרגו אותם אתמול[71]. ניתן לומר שהיה זה ע"מ להכשיר את הלבבות ואולי את אחשוורוש עצמו לכך שהמשטינים על ירושלים כבר מתו ובוזו כמערערי המלכות בעצמם ועתה רק נשאר לבטל את מחשבתם הרעה מעל ירושלים[72]. הסבר מחודש ומצמרר אחר יובא בהמשך. חלק מהכסף שנלקח מהמן מוקדש לבניין בית המקדש[73].

סוף?

לאחשורוש ניתנת הזדמנות היסטורית להסרת הקפאת הבנייה מעל א"י וירושלים, אך גם הוא מחמיץ אותה. נס פורים שהתרחש בשנת ת"ה מבטא כבר את סוף מלכות אחשוורוש שנהרג רק בשנה לאחר מכן ונעלם מעל בימת ההיסטוריה.

את אחשוורוש יורש מלך צעיר[74], בנו של אחשוורוש. ע"פ ההלכה ייחוסו הוא בעצם יהודי בהיותו בנה של אסתר, שמו דריווש השני[75].

בשנת ת"ח, השנה השנייה למלכות דריווש השני מנצלים היושבים בציון את המצב החדש בעצת הנביאים חגי וזכריה וחוזרים לבנות ללא אישורים. בשלב זה נשלח כתב שטנה שלישי לדריווש השני ע"י תתני ושתר בוזני[76] אך הפעם תשובתו של דריווש היא היתר בנייה ברור[77]. בניית בית המקדש השני מסתיימת בשנת תי"ב [78]ובשנת תי"ג עולה עזרא[79] יחד עם עוד רבים וחשובים[80].

שלוש עשרה שנה אחר כך, בשנת כ' למלכות דריווש השני, אנו מוצאים את נחמיה בן חכליה בתור 'התרשתא'[81], שר המשקים של דריווש השני[82]. מובא שם סיפור מוזר אודות פעם שדריווש רצה להרוג אותו כי 'פניו היו רעים'. נחמיה התחנן ואמר שפניו רעים בשל מצבה העלוב של ירושלים בהיותה יושבת ללא חומה. הפעם עמדה לצד המלך מלכה אחרת, לא ושתי כי אם אסתר וע"פ המדרש היא זו שדוחפת את בנה דריווש לעשות את המעשה הנכון. נחמיה מקבל אישור עלייה וכן אישור לעלות ארצה ולבנות את חומת ירושלים אך רק כ'ויזה זמנית', דריווש מקפיד לראות בחזרתו[83]. דבר זה יובן בצורה נפלאה על רקע חששות המלכים מפני כינון מחודש של מלכות ישראל ע"י אדם מבית דוד ומזרע המלוכה שהרי נחמיה בן חכליה הוא זרובבל בתחפושת[84]. ואולי זו חלק מהסיבה שלדריווש מציק מצב הרוח של נחמיה, כמלך יהודי יודע דריווש על הצו האלוקי[85] שהמלכות תהיה דווקא לבית דוד.  

אם מבינים כך, יובן מדוע במגילה אין את שם ה' וכן לא את שמה של ירושלים. המגילה נכתבה באופן שיכולה להירשם גם בדתי פרס ומדי כביכול. היה צורך במהלך שקט ובלי תשומת לב מצד השלטונות הנכרים[86]. אך אסתר ברוח קודשה והחכמים בחכמתם מוצאים את הדרך לרמוז לנו על חגה של ארץ ישראל. הם מתקנים שני תאריכים לחג – יד וטו[87]. כאשר האיזכור לעיקר הנס יכול להיות רק בשמות קוד – 'ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון'. 

 

למעשה, הסיבה לכך שאנו דנים ערים המוקפות חומה ככאלה מימות יהושע בן נון ולא מימות אחשוורוש מובאת בשני התלמודים באופן שונה. אך קודם לכן נציין כי אכן לדעת רבי יהושע בן קורחה הולכים לפי ערים המוקפות חומה מימות אחשוורוש, מהו בעצם ההיגיון לומר אחרת, מדוע לחזור לימים עברו. בתלמוד הירושלמי נאמר על כך שזה משום כבודה של ארץ ישראל[88], שכן אם היו מתקנים על פי ימות אחשוורוש היה הדבר מנציח את היות ארץ ישראל חרבה ובזויה שכן לא הייתה אף עיר מוקפת חומה בארץ באותו זמן. אך התלמוד הבבלי[89] עונה על כך תשובה שונה. מבואר שם כי ישנה גזרה שווה[90] של המילים 'פרזי' 'פרזי' מימי כיבוש הארץ על ידי יהושע. הגמרא שואלת – אם כך מדוע שושן עצמה חוגגת בט"ו ועונה ששושן היא החריגה מכיוון שסוף סוף נעשה בה נס באותו זמן. זוהי תשובה מדהימה שבמבט ראשון הפוכה מההיגיון הפשוט. לכאורה ברור מן המגילה ששושן היא העיקר והארץ לכל היותר נגררת אחריה בצורה מכובדת יחסית. אך בבבלי אנו לומדים כי ההיפך הוא הנכון. העיקר הוא שמועה של תלמיד מפי רבו שעברה מכותבי המגילה שעיקר התקנה נעשה לארץ ישראל. יותר מזה לבניין חומותיה של הארץ, הצבת גבול האלמנה. החומות היו האקט הבולט ביותר לחזרתם של ישראל לארץ ולכן אף לאחר שהבית כבר היה בנוי היה צורך באישור נוסף לבניין החומות כמבואר בנחמיה לעיל. ימות יהושע בן נון מוזכרים כאן בהקשר של הכיבוש הראשון של הארץ מידי האויב. התלמוד הבבלי והירושלמי אינם חולקים, לפי הבבלי תשובת הירושלמי מקבלת ממד עומק חדש[91].

הגמרא[92] משתמשת בלשון משונה ביחס לקריאת המגילה. 'כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה'. מדוע לומר דווקא על ביטול העבודה, לא מצאנו לשון דומה במצוות אחרות. אולי יש כאן רמז לקורא הנבון על עניין ביטל עבודת בית אלוקינו הנזכרת בתנ"ך שהיא בעצם הסיפור הראשי של המגילה. 

כך גם יוסבר בטוב טעם מנהג ישראל[93] שהיו מתחילים את הסעודה בסוף יום י"ד ונמצא שסועדים את עיקר סעודת הפורים בליל ט"ו. החתן סופר על פורים מסביר שזה היה בגלל שעיקר הנס נעשה לצורך ארץ ישראל וכך אנו מנציחים זאת שחוגגים בשאיפה לחגיגת ט"ו כביכול. החתם סופר בדרושים[94] כותב אפילו מעבר - בתחילה תיקן מרדכי יום טוב בפורים כמו ביציאה מעבדות לחירות של פסח. אך לשנה הבאה, כשמרדכי ראה שישראל לא עולים הוא הפך את פורים ליום חול עם מצוות משתה ושמחה כפי שאנו מכירים אותו כיום[95].  

ואיפה אנחנו בסיפור?

עד כאן סיפרנו את סיפור שיבת ציון הקודמת. אך כדי שנלמד מהתנ"ך ולא רק את התנ"ך עלינו לשאול כיצד הסיפור הזה משליך על שיבת ציון לה אנו עדים או נכון יותר, בה אנו נוטלים חלק, כיום.

רבותי, ההיסטוריה חוזרת          
אם נחליף כמה שמות נגלה דבר מצמרר. לפני קצת יותר משבעים שנה הדברים התנהלו כך: עלה שליט עולמי בשם מלכות בריטניה הגדולה, שר המושבות של הממלכה החליט להצהיר את 'הצהרת בלפור' [הצהרת כורש המודרנית] המפורסמת האומרת למעשה שכל יהודי הממלכה יכולים לעלות לארץ ולהקים בה מחדש בית יהודי. כמו בימי עזרא כך גם בימינו מעט צדיקים עלו בראש העולים שככלל לא הצטיינו בשמירת התורה והמצוות. יחד איתם עלו חלוצים מודרניים. אלו שעלו באותם ימים היו לאו דווקא קדושי עליון. למעשה חלקם הגדול חילל שבת ולא הקפיד על קלה כבחמורה בלשון המעטה. דבר זה מזכיר את החלוצים שעלו בימי עזרא ונחמיה שהיו מחללי שבת ונשואי נשים נוכריות. אמנם בימינו לפחות את החטאים החברתיים בקשנו לתקן [עיינו שם בנושא שיחרור העבדים]. עם ישראל לא עולה כדברי התורה הנביאים, השליטים העולמיים לא נותנים את האישור לבניין הארץ - צרי יהודה ובנימין המודרניים [ה'פלשתינאים'] עשו רעש פוליטי עולמי וכך הוחלט על הקפאות בניה למיניהן [ספרים לבנים, ועדות וכדומה].
ודבר אלוקינו? - אחור לא ישוב ריקם. הקב"ה העמיד עלינו מלך שגזרותיו קשות כשל המן, היטלר שמו. אך הפעם לא היו לנו מנהיגים כמו מרדכי ואסתר, לא למדנו מתענית אסתר שהתענינו כמעט אלפיים חמש מאות שנים, תענית שנועדה לשמש כתמרור אזהרה והכוונה. לא עלינו לארץ כשהיה אפשר, התפרדנו בינינו לבין עצמנו ואף שילמנו מחיר דמים נוראי. סיפור מרד גטו ורשה לאור הגילויים החדשים על מספר המחתרות הלוחמות וחוסר הסכמתם להתאחד אפילו בשעות הקשות ביותר ואל מול האויב הנאצי הן דוגמא קיצונית אך לצערנו לא חריגה לכך. הפרק הבא בהיסטוריה הוא הפרק הבא בנחמיה - בניין הארץ על חומותיה [ביצוריה הביטחוניים] והקמת בית המקדש השלישי כבימי זרובבל הוא נחמיה.

מתי פוגשים את עמלק?

את עמלק פגשנו בכמה סיבובים, ובכולם בשלב מכריע של חילופי הנהגה. המפגש הראשון עם עמלק היה בדרך לארץ ישראל. גם בזכירת עמלק אנו מתבקשים לזכור את זה 'אשר קרך בדרך'. בעת חילוף ההנהגה של חו"ל להנהגת א"י תקף עמלק. במפגש השני בימי שאול אנו פוגשים את עמלק והפעם במלחמה יזומה מצידנו. היה זה בחילוף ההנהגה שבין השופטים למלך הראשון של עם ישראל. הסיבוב השלישי נמצא במילת אסתר ועסקנו בו לעיל. אך הסיבוב הרביעי הוא מהמעניינים ביותר.

הגמרא במסכת סנהדרין[96] עוסקת בשאלה האם הגאולה תלויה בתשובה או לא. הגמ' מעלה כי אם ישראל לא יעשו תשובה אך יגיע זמן הגאולה יעמיד עליהם הקב"ה מלך שגזרותיו קשות כשל המן ומיד יעשו תשובה ויגאלו. בל נתבלבל, למרות שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו מופע של מלך שגזרותיו קשות כשל המן הוא מופע נדיר מאוד. השמדה מוחלטת של עם שלם, אנשים נשים וטף, ללא קשר לדתם או אמונתם, איננו דבר שכיח כלל ועיקר. למעשה, מתוך לימוד ההיסטוריה מעניין לגלות שרק הצורר הנאצי היטלר יימח שמו וזכרו ענה לקריטריון. למעשה הסיפור שלנו די דומה. במקום הצהרת כורש נציב את הצהרת בלפור שהיה השר האחראי על תחום המושבות של האימפריה הגדולה בעולם באותה תקופה שלא לחינם נקרא שמה בריטניה הגדולה. אחרי כמעט אלפיים שנה, עם ישראל סוף סוף יכול לחזור לארצו. אלא שבפועל לא עולים הרבה יהודים. אלה שעולים הם בחלקם הגדול, יהודים עם תודעה יהודית מאוד מסוימת ולאו דווקא מהמעולים שבאומה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה במדויק. ואז, כצפוי, הקב"ה מעמיד על עם ישראל מלך שגזרותיו קשות כשל המן – הצורר הנאצי. אי אפשר לקבוע בוודאות אך מעניין לבדוק את ייחוסה של ממלכת גרמניה לעם העמלקי. הגמרא במגילה[97] אומרת (שבזמנה) עמלק נמצא בגרממיא של אדום והגר"א שם גרס בהדיא - גרמניא של אדום. הגמרא גם אומרת כי ממלכה זו מורכבת מכמאתיים נסיכויות, דבר שמתאים לידוע לנו מבחינה היסטורית על גרמניה של ימינו.

אולי כתזכורת לבעיה שאנו עלולים ליפול אליה תוקנה תענית אסתר[98]. לדעת שהקטרוג עיין קיים ולא לשכוח איך פותרים אותו – בהתקהלות, באחדות, בהתקרבות מחודשת לבורא עולם, ובעלייה ובנייה של ארץ ישראל. לצערנו לא עמדו לנו מנהיגים כמרדכי ואסתר, ולא התעוררנו בזמן. הצורר הרג בנו כשליש מעמנו אך הנקמה בעמלק בוא תבוא.

לעיל הזכרנו כי אסתר ביקשה שגם למחר יינתן לה להמשיך את המלחמה בשונאי ישראל וגם למחר יתלו את בני המן על העץ. אסתר שהייתה נביאה ביקשה על 'למחר', והגמרא לימדה שיש למחר שהוא לאחר זמן רב.

במשך כל ההיסטוריה הופיעו ברשימת השמות של עשרת בני המן שבמגילה, שלוש אותיות זעירות - ת' מפרשנדתא, ש' מפרמשתא וז' מויזתא. במשך דורות היו הסברים שונים לענין, אולם את ההסבר המודרני של הדור האחרון, שעונה על שתי השאלות יחד, אי אפשר היה להמציא. במשפטי נירנברג נשפטו בכירי צמרת הפושעים הנאציים שנתפסו על ידי בעלות הברית. המשפט שפורסם אז בכל העולם, ידוע עד היום בשם משפט נירנברג על שם העיר בה נערך. בנירנברג נקבעו חוקי הגזע הנאציים ולכן היה זה מעשה סמלי לדון שם את הפושעים הנאצים. בית המשפט הורכב על ידי בעלות הברית שקיימו בגרמניה הכבושה שלטון צבאי זמני וישבו בראשו שמונה שופטים אמריקאים, בריטים, צרפתים ורוסים. למעשה נלכדו עשרות פושעי מלחמה נאציים, אך לא העמידו את כולם לדין. משפט נירנברג נועד להיות משפט ראווה שבו רצו בעלות הברית לפרסם בעולם שהצדק חזר לנצח את כוחות הרשע. לכן בחרו רק את הפושעים הגדולים ביותר.

בתום מתן פסק דין הגיעו השופטים לידי פסק דין מתוך עשרים ואחד הנאשמים נותרו אחד עשר פושעים נאציים שעמדו לקבל את עונשם במוות בתלייה. הבחירה בתלייה איננה מובנת מאליה, בימים אלו כבר נהגו להרוג על ידי כיתת יורים ובכל זאת קבעו השופטים שדינם לתלייה בטענה שכפי שהיו הנאצים נוהגים לעשות לאחרים ייעשה להם בעצמם. מעניין שגם הבחירה לתלות דווקא על כלונסאות עץ איננה מחויבת המציאות, היא יכלה להיעשות על מוטות מתכת אך בסופו של דבר נעשתה על כלונסאות עץ שיצאו בצורה אלכסונית מהקיר. הנידונים למוות היו מגדולי הרשעים - רודולף הס - ממלא מקום היטלר. הרמן גרינג - המשנה להיטלר. אלברט שפר- שר החימוש. אלפרד רוזנברג - האידאולוג של תורת הגזע. יוליוס שטרייכר התועמלן השני בחשיבותו רק לגבלס, ריבנטרופ שר החוץ הגרמני ועוד. באופן מדהים הכל מתרחש בהתאמה למה שבקשה אסתר. אלא שאסתר ביקשה על עשרת בני המן ולא על אחת עשרה. ברבע לאחד עשרה בלילה נשמעו צעקות מסוף המסדרון. השומר הציץ לתא של גרינג, ומצא אותו בשלבי גסיסה. ממכתבים שהשאיר אחריו המתאבד נודע שהיו ברשותו גלולות ציאניד אותן החביא. הוא שמע את קול הקמת הגרדום, והסיק את מסקנותיו. נותרו עשרה נידונים. אך אם למישהו עדיין לא היה ברור מה שקרה כאן ניתנו עוד שתי אותות שמיימיים. השנה העברית בה הוצאו להורג עשרת בני המן המודרניים היא תש"ז. אלו בדיוק האותיות הקטנות אותן רמזה אסתר הנביאה במגילה. אך הנתון הבא מדהים לא פחות: כשהגיע תורו של שטרייכר, גרמני מלידה, הוא צעק: "הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוקים. משתה פורים 1946!" [99].

 

השלב הבא

לאור המודלים שהוצגו לעיל, והניסיון ללמוד מההיסטוריה, השלב הבא וההכרחי הוא בניית בית המקדש כאשר קודם לכן עשוי להופיע עמלק. כדי שנגיע אל המפגש הזה מוכנים וננצח אחת ולתמיד נתנה לנו התורה את מצוות זכירת עמלק. וכהגדרת הרמב"ם[100]:

היא שצוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו, ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן.

 

 

 

וזה לשון המדרש ילקוט שמעוני אסתר:

אחר הדברים האלה גדל המלך את המן - הרהורי דברים היו שם,

ומי הרהר?

רבי יהודה אמר המן הרהר...          
רבי יהודה אמר אחשוורוש הרהר, אמר מרדכי מבקש לבנות בית המקדש, לבנות אי אפשר, ולהחזירו אי אפשר, אלא הריני מגרה בו את המן ויהא זה בונה וזה סותר.
וחכמים אומרים הקב"ה הרהר, יבא המן ויכנוס ויכין רשע וצדיק ילבש, ואח"כ יבא מרדכי ויטלה הימנו ויבנה בו בית המקדש. 

 

 

נספח

ציר זמנים ומלכים [101][96]

·         ג' שי"ט [444-] - תחילת מלכות נבוכדנצר

·         שכ"ז [436-] -  גלות יהויכין

·         של"ח [425-] -  חורבן בית ראשון [י"ט למלכות נבוכדנצר]

·         שס"ג [400-] – תחילת מלכות אויל מרודך

·         שפ"ו  [377-] - תחילת מלכות בלשצר

·         שפ"ט [374-] - תחילת מלכות פרס דריווש הראשון

·         ש"צ  [373-] – כורש עולה למלוכה והצהרת כורש

·         שצ"א [372-] – עליית זרובבל לארץ ישראל

·         שצ"ב [371-] – ת"ח - הקפאת בנייה בירושלים ברמות שונות

·         כמבישה [או כנבוזי] בן כורש מולך כחצי שנה

·         שצ"ב [ 371-] - אחשוורוש עולה למלוכה

·         שצ"ו [368-] – המשתה בתחילת המגילה

·         שצ"ט [364-] – לקיחת אסתר לאשה לאחשוורוש

·         ת"ה [355-] - נס פורים

·         ת"ו [354-] - אחשוורוש מת ועולה למלוכה בנם של אחשוורוש ואסתר דריווש השני

·         ת"ח [-352] – תי"ב  [348-] - בניית בית שני בהנהגת זרובבל והנביא חגי

·         תי"ג [349-] - עליית עזרא

·         תכ"ו [ 336-] - נחמיה עולה ובונה את חומת ירושלים תוך כחמישים יום

·         ת"מ [320-] - מסע כיבושי אלכסנדר הגדול מתחיל

·         ג' תש"ס [שנת ה-0  לספירת הנוצרים]

 

 

 

 

---

[1] בהקשר התנכ"י ניתן לומר כי תחילת סיפור המגילה מופיע בספר דניאל ובתחילת ספר עזרא וסיומו בעזרא ונחמיה. עוד נציין כבר בפתח דברינו כי זו שיטת רש"י בכל פירושו בתנ"ך וכן על הש"ס וכן הסכימו עוד מן המפרשים. ישנן שיטות אחרות אשר לא מוזכרות כאן (למשל רס"ג על עזרא ד,ו). את סדר עולם או את ספר יוסיפון הבאתי רק במקומות בהם רש"י הזכיר אותם. ישנן נקודות מעטות בהן השלמתי ע"פ הסברה על מנת להתאים עם שאר דברי חז"ל והם מתחילים במילה 'נראה' ומצויינים ללא מקור. במובלע נוסיף כי המהלך הפשטי מתאים עד למאוד למהלך בכתבי האריז"ל בנוגע לדורמיטא והתעוררות הז"א ויש להאריך בכך המאמר נוסף.

[2] אסתר ב', ו'.

[3] שנת ג' של"ח.

[4] בנו או אחיו – מחלוקת.

[5] אי מינייכו איפרכי מינן מלכי ולהיפך. מגילה יב ע"א.

[6] דניאל ט', א' אין זה אחשוורוש של המגילה אלא הסבא שלו ככל הנראה, האם אחשוורוש זה היה מלך או לא? לא מפורש, אולי היה מלך אזורי. דריווש הזה ודאי היה מלך מדי עוד בטרם התאחדה הממלכה.

[7] רש"י דניאל ו', כ"ט.

[8] ילק"ש סוף רמז תתרמ"ט.

[9] דניאל ה', א' וברש"י שם מספר יוספון.

[10] מגילה יא ע"ב.

[11] דניאל פרק ה'. מכאן מגיעה האימרה הידועה - הכתובת הייתה על הקיר.

[12] אמנם בתרגום היא מוזכרת כבתו של אויל מרודך אך המדרש מתאר אותה כבתו של בלשצר.

[13] דריווש נולד ביום גלות יהויכין דניאל פרק ו' פס' א' וברש"י שם ולכן בשנת שפ"ט הוא בן שישים ושתיים כמובא בהדיא בכתוב.

[14] או שמא חושב על עתיד איחוד הממלכה – גם הוא חושש ממרידות ורוצה להראות מעין רצף קוהרנטי של שלטון במעבר בין בבל למדי. בת המלך הקודם היא עדיין מלכת המלכות הבאה.

[15] כמובא במגילה. שימו לב לשושלת - דריווש קורא לבנו בשם אביו, בעתיד כך ינהג בנו גם כן ויקרא לבנו דריווש הלא הוא דריווש השני.

[16] ילקוט שמעוני רמז תתרמ"ט וכן רש"י יומא י' ע"א ד"ה נפלו.

[17] לקמן נחזור לשאלה המתבקשת מדוע אחשוורוש לא זכה למלוך. נראה שישנה תשובה פשוטה לשאלה זו. 

[18] רש"י במגילה י"א ד"ה שנים מקוטעות ע"פ סדר עולם בג' שפ"ט.

[19] רש"י דניאל ו', כ"ט מספר יוסיפון.

[20] בשנת ש"צ.

[21] מעניין לציין כי במשך שנים רבות טענו חוקרי מקרא והיסטוריונים כי אין שום ראיה להצהרה זו. אך בשנת 1879 נמצא 'גליל כורש' שהוא מעין מודעת רחוב עליה נכתבה הצהרה ברוח אוניברסלית המבשרת חזרת כל עם לארצו ואלוהיו כחלק מהשחרור מן הבבלים. ממצא מעניין זה מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון. ובימינו זכינו לשמוע באוזנינו דברים גדולים את הצהרותיהם של דונלנד טראמפ נשיא ארה"ב ועוד יותר מכך של סגן הנשיא מייק פנס.

[22] על המילים 'המולך מהודו ועד כוש'. מעניין שאכן מצינו במדרש דעה נוספת שמסבירה שאדרבה הוא היה הראוי ביותר למלוכה. וע"פ דברינו לקמן מובן כי שתי הדעות נכונות, ובבת אחת.

[23] אהוריירה דאבא מגילה יב ע"ב, ובמדרש בר אהוריירה שמשמע שהוא אפילו פחות משומר האורוות. זו שאביה נפל בליל המשתה, מזהירה את בעלה מנפילה דומה.

[24] כמבואר בהדיא בתרגום על מגילת אסתר א', א'.

[25] עיין גם בספר מלכים שם מסופר שבני המלכים בורחים מירושלים בטרם תיפול ביד סנחריב כביכול.

[26] אפשרות נוספת היא שאחשוורוש הגיע לארמון בלשצר כשבוי מלחמה. לא רחוק לשער שכחלק מניצחונות בלשצר, הוא הצליח לשבות את אחשוורוש בן דריווש שאולי אפילו שימש כמצביא בעצמו. יש לציין כי בימי קדם היה מנהג בין המלכים שלא לפגוע אחד בשני אולי כתוצאה מהבנה שהחיים הם כמו גלגל ובפעם הבאה אני שעכשיו המנצח עלול להיות בצד המפסיד. בלשצר שהבין כי בידיו קלף מיקוח חזק לא הרג אותו אלא שמר אותו בחיים, ובימי השבי העסיק אותו בעבודת כפיה בזויה במיוחד - ניקוי האורוות של חייליו. 

[27] דניאל י"א, ב'.

[28] או במבישה ע"פ רש"י שם. כנראה שהוא מכונה כנבוזי בספרות המחקרית. ניתן לשער ולהוסיף סיבה נוספת לכך שאחשוורוש לא נראה מועמד טבעי למלוכה. אחשוורוש שהה בארמון הבבלי משך זמן רב, מנותק מממלכת האם שלו ויש חשש אמיתי שהוא 'עבר צד'. בנוסף חוסר הצלחתו שם העידה על אופיו החלש. בהצטרפות אלו להתחייבויותיו לממלכת פרס, אחשוורוש לא היה מועמד ראוי למלכות.

[29] בספר יוסיפון הוא מוזכר כאכזרי ביותר. שם גם כתוב שהוא נרצח ביד מלכתו תלמירא באמצע קרב, אך פרט זה לא מוזכר ברש"י. או במבישה ע"פ רש"י שם. כנראה שהוא מכונה כנבוזי בספרות המחקרית. ניתן לשער ולהוסיף סיבה נוספת לכך שאחשוורוש לא נראה מועמד טבעי למלוכה. אחשוורוש שהה בארמון הבבלי משך זמן רב, מנותק מממלכת האם שלו ויש חשש אמיתי שהוא 'עבר צד'. בנוסף חוסר הצלחתו שם העידה על אופיו החלש. בהצטרפות אלו להתחייבויותיו לממלכת פרס, אחשוורוש לא היה מועמד ראוי למלכות.

[30] עיין פרקי דרבי אליעזר פרק מט שכתוב שם שאחשוורוש היה עשיר מכל מלכי פרס ומדי. אפשרות נוספת – מסתבר שושתי ידעה דבר או שניים על אוצרות אבותיה ואחשוורוש ניצל את מעמדו החדש כמעין נסיך בבלי [לאחר נישואיו לושתי] ו'ניקה' את האוצרות לחשבונו הפרטי.

[31] יש לשים לב שאחשוורוש רצה מאוד לרשת את כורש משום שהוא היה לא רק מלך אלא גם עשיר גדול לאחר שמצא את אוצרות נבוכדנצר כמבואר בילק"ש תתרמ"ו. המדרש מסביר שהסיבה הפנימית להתגלגלות אוצרות נבוכדנצר לידי כורש הייתה על מנת שכורש ישתמש בהם כדי לבנות את המקדש.

[32] מגילה יב ע"א וכן עיין בפירוש אבן יחיא במגילה פרק א: התכלית שצוה שתבוא לפניו בכתר מלכות. היה כדי להראות העמים והשרים כי המלכות היה נאות לו מצד אשתו ושתי בת אויל מרודך היורשת המלכות. כי מזרע נבוכדנצר הרשע לא נותר כי אם זאת הרשעה.

[33] ילקוט שמעוני רמז תתרמ"ט.

[34] ישעיה מ"ה, א.

[35] עזרא א', בשנים: ג'ש"צ – ג'שצ"א.

[36] נחמיה ז', ס"א.

[37] עזרא עצמו עלה רק מאוחר יותר ולא בימי זרובבל משום שלא רצה לעלות קודם שנפטר רבו ברוך בן נריה כמבואר בגמרא [מגילה דף טז ע"ב] והיה זה רק בשנת ג'תי"ג לאחר השלמת בניין הבית - עזרא ז, ח.

[38] בין היתר נכתב שם גם על אדם ששמו נחמיה. לאור דברי הגמ' בסנהדרין לח המזהה את זרובבל כנחמיה בן חכליה קשה לומר שזהו נחמיה בן חכליה ואולי היה זה נחמיה בן עזבוק המוזכר בהמשך או נחמיה אחר עיין מרגליות הים שם. [לפי זה אפשר לתרץ את הקושיה בנחמיה יב, מז ששם כתוב 'בימי זרובבל ובימי נחמיה' שמשמע שזרובבל אינו נחמיה, אך עדיין צ"ע כי משמע שמדובר בנחמיה העיקרי שהוא בן חכליה ולא בן עזבוק, ואכתוב עוד יישוב אפשרי קושיה זו לקמן בסוף החיבור]. ועיין לקמן הערה 85.

[39] זבחים ס"ב, שם גם מבואר כי היו אלה חגי, זכריה ומלאכי. אלא שבעזרא ז, ח נראה כי עזרא עלה רק לאחר בניין הבית בשנת תי"ג יחד עם כאלף חמש מאות עולים ואם כן לפי הדעה של עזרא הוא מלאכי [מגילה טו ע"א] יש לומר או שעלה וירד [דבר שקשה להולמו ע"פ הגמ' שם דף טז ע"ב שכן מפורש שם 'שכל זמן' שברוך בן נריה היה קיים עזרא לא עלה] או שדעה זו סוברת כברייתא השנייה שם בזבחים שאחד הנביאים הוא זה ששינה את הכתב לאשורי ולא עזרא וכן מסתבר שכן עובדה זו ידועה לנו ממקורות אחרים.

[40] רש"י עזרא ד',ח' שמשי זה מופיע גם כזה אשר קורא לפני אחשוורוש את ספר הזיכרונות ומנסה להעלים את טובת מרדכי ואם נשאל מדוע לא נתלה בין עשרת בני המן יש לומר שהיו להמן בנים רבים שלא מוזכרים שם כדרשת המדרש על הפסוק רוב בניו ואולי היו ממזרים.

[41] תרגום ראשון לאסתר ה', י'.

[42] מגילה יב ע"א.

[43] עזרא ד', פס' ד' – ז'.

[44] רש"י במגילה [טז ע"א] על עשרת בני המן. ועיין פרקי דרבי אליעזר פרק נ' שעשרה מבני המן היו סופרי המלך.

[45] ילק"ש רמז תתרמ"ה.

[46] ריש פרק ב' במגילת אסתר.

[47] כפי שמוזכר שמו בין העולים בריש עזרא.

[48] יש לציין כי ע"פ המדרש מרדכי עלה שוב מיד אחרי שהוגלה עם יכניה וגלה שוב עם החורבן, מרדכי אוהב א"י בנימי נשמתו חוזר אליה כל אימת שרק יוכל. כפי שמפורש בילק"ש תתרנ"ב על הפסוק אשר הגלה מירושלים. [אך עיין עוד במגילה דף יג ע"א 'אשר הגלה מירושלים. אמר רבא: שגלה מעצמו.' רש"י: מדלא כתיב אשר היה מן הגולה אשר הגלתה וכתיב אשר הגלה עם הגולה משמע שלא היה כשאר ישראל שגלו על כרחן, והוא גלה מעצמו, כמו שעשה ירמיהו שגלה מעצמו, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לחזור.] עוד יצויין כי ע"פ רבותינו וכמובא ברש"י על עזרא א, ח גם דניאל (או בשמו ששבצר) הועמד ע"י כורש בראש העולים ונמצא בהמשך בשושן הבירה כהתך או ממוכן (כמובא במסכת מגילה) מהמקורבים למלכות. ניתן לומר שהייתה זו משלחת צדיקים שלמה שירדה לשושן כדי להשתדל עבור עם ישראל ולא פעולת יחיד של מרדכי ואסתר.

[49] בגמ' מגילה טו ע"א – ע"ב, וכן בדף טז ע"א במפורש 'עבד שקנה וכו'', וכן בפדר"א פרק נ'.

[50] צעד זה מוזר אף יותר אם נזכור שמדובר באדם שהוא מזרע אגג מלך עמלק ואנו מצווים בתורה להורגו וכל שכן שלא להחיותו.

[51] בפרט ששמשי ושאר בני המן יכולים בקלות להחליפו בשטנה.

[52] בזה יתפרש פשט יפה בפסוק 'אם רעב שונאך האכילהו לחם'.

[53] אסתר רבה ה, ב.

[54] פרקי דרבי אליעזר פרק נ.

[55] שכן המן הוא ממוכן המוכן לפורענות. (אך עיין פדר"א פרק מט הובא בתוס' במגילה יב ע"ב שממוכן הוא דניאל).

[56] אמנם עיין במגילה יב ע"א 'לעשות כרצון איש ואיש אמר רבא לעשות כרצון מרדכי והמן' ורש"י: הם היו שרי המשקים במשתה. אך עיין גם בילקוט שמעוני  שמדבר על כך שהקב"ה אומר שלא יוכל לצאת ידי חובת רצונות סותרים כשל מרדכי והמן.

[57] גמ' מגילה יא ע"ב וכן ילק"ש על בשנת שלוש למולכו עשה משתה.

[58] מגילה יא ע"ב. על רקע הייאוש מחזרת שלטונם של מלכי יהודה תובן גם דרישתו הסמלית של אחשוורוש לשבת על כס מלכותו של שלמה המלך.

[59] אסתר א', ועיין הערה 47. מובא במדרש שהמן חשב להחליף את ושתי ברעותה הטובה הימנה דהיינו בבתו. כך חשב המן לקבל עמדת כוח מרכזית יותר בחצר המלוכה ואולי אף לסמן את עצמו או אחד מצאצאיו כיורש עתידי.

[60] רש"י מפרש שזה על מנת להקטין את סיכוייה להיבחר על ידי אחשוורוש בהיותה אסופית ולא ממשפחת מלוכה חשובה בישראל הלוא היא משפחת המלך שאול. בפועל הדבר התהפך ועזר לבחירתה שכן ותמצא אסתר חן בעיני כל רואיה מסבירה במגילה [יג ע"א] שהחן שלה היה שכל אחד חשב שהיא מהאומה שלו [בבחינת חן מקום על יושביו – תחושת שייכות ונוסטלגיה].

[61] וגם שימשי בנו הופך לסופר המלך כמובא בגמ' ט"ז ע"א על קריאתו את ספר הזיכרונות כנ"ל. אך עיין רש"י שם שאולי דבר זה קרה כבר בימי כורש קודם לכן ואולי ניתן לראות על כך שכורש ניסה להרגיע את צרי יהודה ובנימין גם על ידי מתן ג'ובים כמקובל.

[62] על פי פדר"א פרק נ מרדכי היה יושב בשער לראות שלא יטמאו אסתר ונערותיה במאכלות אסורות (ואגב ניתן לומר שזה בגלל שכשהייתה בבית הנשים הגמרא אומרת שהאכילו אותה בכתלי דחזירי, לפי רש"י הכוונה לדבר אחר ממש ואכלה מכיון שהייתה אנוסה, ואז מרדכי 'קיבל על עצמו' לוודא שלא יקרו יותר מקרים כאלה אמנם לפי הערוך והתוס' שכתבו שלא אכלה לא כשר כל זה לא שייך...).

[63] ילק"ש תתרנ"ב על פסוק בימים ההם ומרדכי יושב.

[64] מתכתב עם הלשון בעזרא 'צרי יהודה ובנימין' וכן עם מרדכי שהוא יהודי- בנימיני מגילה יב ע"ב – יג ע"א.

[65] עזרא ד, ד – ז. וכן בפתיחתא דאסתר רבה ח' ובחידושי הרד"ל שם וכן ילק"ש תתרמ"ה.

[66]  עיין בהערה 59.

[67] ילק"ש על פסוק ועשרת אלפים ככר כסף.

[68] וכן עיין מגילה יג ע"ב, ועיין עוד בזה בפדר"א פרק מט, שישראל שנכנסו להיכל אמרו שאין צר ואויב יכול לעמוד בפנינו ועל זה ה' הביא את נבוכדנצר שיחריב את הבית, משמע שגם הם הבינו שהמקדש מספק להם הגנה כלשהי (ואולי גם ניתן להבין כך ממה שה' אומר לחזקיה 'וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי' ש'למעני' היינו 'למען בית מקדשי').

[69] מגילה טז ע"א [ויש לעיין ביחוד במצוות העומר המוזכרת גם בהקשר של הצום הכללי וגם בהקשר של הקמיצה כאן].

[70] מגילה טו ע"ב. נראה לומר שודאי שאחשוורוש לא אמר זאת במפורש שהרי לא ידע מאיזה עם אסתר. כוונת המדרש כנראה היא להסביר מדוע לא ניצלה אסתר את שעת הכושר הזו כדי להעלות את כל ישראל לירושלים ולבנות אותה. ויותר מכך כדי ללמד על העקשנות של אחשוורוש בעניין הבית, שגם ב'עת רצון' שכזו לא היה מסכים לו הייתה מבקשת.

[71] מגילת אסתר ט, ז-יג.

[72] שבדרך כלשהיא ניצלו מהנקמה שעשו היהודים בשונאיהם בכל מדינות המלך [שא"י ודאי אחת מהן (כדמוכח במגילה ב ע"ב) – ועיין הקדמת הרמב"ן על הש"ס למסכת מגילה ששם היה עיקר הנצחון אך מצד שני זה מתאים למשמעות דברי הגמרא במגילה יד ע"א שעיקר הנס לא היה בארץ, אלא בחו"ל].

[73] מדרש תהילים כ״ב:כ״ה - יאכלו ענווים וישבעו. זה מרדכי ואסתר. תנא לשלשה חלקים נחלק ממונו של המן. שליש למרדכי ואסתר. ושליש לעמלי תורה. ושליש לבנין בית המקדש.

[74] אם אחשוורוש לקח את אסתר בשנת שלוש למולכו [מייד עם הריגת ושתי] דריווש בערך בן ארבע עשרה בעלותו למלוכה.

[75] ויקר"ר יג, ה, ילק"ש סוף פרק ד' וכן רש"י עזרא ד', כ"ד ודלא כאבע"ז שם. ברש"י בדניאל ח', כ"א גם מובא שלאחר דריווש השני נגמרת מלכות פרס שכן אלכסנדר מוקדון מלך יוון הורג את דריווש בשנת ת"מ (וכ"כ בפירוש רבי יעקב בר' שמשון על אבות א, ב ומקורם ביוספון פ"י). דריווש זה נקרא גם דריווש הפרסי להבדיל מדריווש המדי הוא דריווש הראשון סבו.

[76]עזרא ו, יג.

[77] שם שם ה – ז.

[78] שם ו, טו.

[79] בשנה השביעית למלכות דריווש עזרא ז', ח'.

[80] בסיכום כאלף וחמש מאות איש, עזרא ח'.

[81] נקרא כך משום שחכמים התירו לו לשתות סתם יינם מתוקף תפקידו כשר המשקים ומפאת גודל שליחותו ע"פ הגמרא. התר – שתא = מותר בשתייה. 

[82] השם ארתחששסתא בלבל מאוד את החוקרים וגרם להם להוסיף שלושה מלכים שלא נזכרו במסורת – ארתחששסתא הראשון, השני, השלישי. ועיין במאמרו הנפלא של הרב יהושע ענבל באתר רציו. יש לשים לב לשם ארתחששסתא המובא בכמה מקומות בתנ"ך. בגדול יש לומר שזהו שם גנרי כמו השם פרעה במצרים, אבימלך בפלישתים ואגג בעמלק. שם שניתן לכל המלכים של אותו עם. לכן פעמים שארתחששסתא הוא כורש, פעמים שהוא אחשוורוש או דריווש השני. רש"י והמפרשים עוסקים בכל מופע של שם זה ועיין ר"ה ג ע"ב.

[83] נחמיה ב. נחמיה מזכיר שם את ירושלים כ'עיר קברות אבותי'. יש כאן שוב ביטוי של ירושלים כאתר מורשת עבר ולא 'מקדש מלך עיר מלוכה' כדי לא לעורר חששות של מרד. כמו כן כדאי לעיין שם בביטויים הקרובים למגילת אסתר 'אם על המלך טוב' וכדומה. אין ספק שהדברים נכתבו בצורה דומה בכוונת מכוון.

[84] יש לציין שבנחמיה יב, מז כתוב 'בימי זרובבל ובימי נחמיה' ומשמע שאלו שני אנשים שונים. ואולי יש לתרץ בדוחק שלדעה שנחמיה הוא זרובבל יש לומר שכתובים כאן שמו ושמו הבדוי כשני אנשים שונים כצנזורה אלוקית [בדיוק כפי שהמגילה צינזרה נקודות רבות] וצ"ע.

[85] המתבטא בין היתר בעיקר השנים עשר ברמב"ם המדבר על האמונה במשיח שיהיה ממשפחת דוד המלך.

[86] וכן כתב הרמב"ם בהלכותיו. מגילה ז ע"א חכמים סברו לגנוז את המגילה מפחד קנאת האומות. כמענה לכך אמרה אסתר לחכמים שהיא כבר כתובה בדברי ימי פרס ומדי וזה לא עורר קנאה. לאור דברינו הטיעון מובן.

[87] החג כפי שנחוג בגלות והשמחה רק כי לא הצליחו להרוג אותנו (אכתי עבדי אחשוורוש אנן) והחג כפי שנחוג בארץ ישראל ולעולם לא יסוף (קרייתה זו היא הלילא – ההלל טמון בהבנת המגילה באמת).

[88] מגילה פ"א, ה"א.

[89] מגילה ב ע"ב.

[90] עיין רש"י שם ד"ה פרזי. יש לציין כי גזרה שווה בנביאים או בכתובים היא דבר לא שכיח ואולי לא אפשרי כדמוכח בגמ' בפסחים. ועיין בראשונים כריטב"א ועוד שכתבו שזה מעין גילוי מילתא ולא ממש גזירה שווה.

[91] מנהג שלא עלה ביד הרמ"א ושאר אחר למנוע. באופן חיצוני נראה שהיה זה כי רבים עבדו בפורים ואכלו אחרי העבודה.

[92] מגילה ג ע"א.

[93] מגילה ו ע"ב.

[94] דרוש יג משנת תק"צ.

[95] עיינו במגילה ה ע"ב.

[96] צז, ב.

[97] מגילה ו,ב.

[98] תענית אסתר שונה משאר התעניות שכן אינה מציינת מאורע שבו קרה אסון כלשהוא. לדברינו מוסבר שהיא מתכוונת למנוע את האסון שעלול להתרחש בעתיד.

[99] דבר זה התפרסם בעיתונות העולמית ונחשב לפלא גם בזמנו.
 https://www.nytimes.com/1946/10/16/archives/sketches-of-the-11-nazi-leaders-who-paid-with-their-lives-at.html.

https://en.wikipedia.org/wiki/Julius_Streicher

סרטון יפה שהפיקו לאחרונה בערוץ הדברות מביא את ההקלטות:
https://www.youtube.com/watch?v=4wwxilevJUo

[100] סה"מ עשה קפ"ט.

[101] ע"פ המקורות שמובאים במאמר.

סיפורה של ושתי

(זכויות תמונה - ג'ון מיילי)

כורש ודריוש ישבו במארב וחיכו. הם ידעו כי בלשאצר מחפש אחריהם בכל כוחו, ומלך האמפריה הבבלית הוא אחד שלא חסר לו כוח. מחשבותיו של דריוש הזקן היו נתונות לבנו אחשורוש השני שהיה בשבי ביד בלשאצר. 'האם בני חי או מת? נכון שבלשאצר רואה בו קלף מיקוח, אך האם זעמו כבר העביר אותו על דעתו והוא פגע בו?'. שניהם שאבו עידוד מאמירתו של יועצו היהודי המוערך של בלשאצר, דניאל, שאמר להם שאם ימרדו יצליחו, אך כעת המצב נראה חסר תקנה. ברגעים אלה ממש בלשאצר שותה מכלי המקדש היהודי במעין משתה ניצחון על דיכוי המרידות. ובכל זאת דניאל נראה בטוח בדבריו מאי פעם. לאחרונה הוא גם סיפק מידע פנימי מעודד ביחס למצבו של אחשורוש - 'הוא חי, בלשאצר מחזיק בו כשומר סוסים בזוי. חלש ורעב, אך הוא חי'.

לפתע מגיעות שמועות מפתיעות מכיוון הבירה הבבלית, בלשאצר נמצא מוטל מת מחוץ לחומות העיר. מספרים שחייל בבלי הרג אותו בטעות. 'טעות או לא טעות' חושב לעצמו דריוש, 'זו ההזדמנות האחרונה שלנו', כורש מפעיל את כל כשרונו בהפעלת חייליו ושוב מצדיק את השם שנודע לו כמצביא פרסי מהולל. חיילי פרס ומדי נלחמים בכל כוחם ונדמה שעוזרת להם יד נעלמת. עוד באותו לילה בתוך הבלבול הגדול ששורר בעיר הבירה מצליח דריוש בן אחשורוש הראשון מלך מדי להתיישב על כס האמפריה הגדולה בעולם כשלצידו כחוש ועייף יושב אחשורוש בנו האהוב. לפני דריוש הזקן מוצגת נסיכה בבלית צעירה שנמצאה מתחבאת בארמון. הנסיכה הייתה יפת תואר אך גווה היה זקוף בגאווה ומעיניה הקרות ניבטה אכזריות קפואה. אכן בכל רחבי הממלכה נודע כי יופיה הגדול התחרה רק ברשעותה, שושלת מאבותיה האיומים. דריוש חייך לעברה ואמר: 'חבל על יופי כזה שיתבזבז. ושתי בת בלשאצר - מעתה תהיי כלתי, אחשורוש בני ידאג לך כראוי'. אחשורוש עיוות את פניו בחיוך ובלע את רוקו. הוא זכר היטב כיצד הייתה ושתי משפילה אותו ואת חבריו בעודם משמשים עבדים נרצעים בארמון אביה.

ושתי התעוררה מהרהוריה בעבר, לשמע דפיקות בדלת אולם משתה הנשים. סריסי המלך עמדו שם – 'המלך האדיר אחשורוש בן דריוש מבקש להראות את יופי מלכתו בין כל העמים, הוא מבקש שתבואי כשכתר המלכות לראשך. רק כתר'. כנראה שחצי שנה של משתה [ועוד שבוע] גרמו לאחשורוש להתגבר על הפחד.

מכאן, פחות או יותר, סיפור המגילה מתחיל...

רוצים לשמוע עוד? 
   https://www.youtube.com/watch?v=_2XOSPeZgTE 

מקורות: דניאל ט' א' וברש"י, ילק"ש רמז תתרמ"ט, דניאל פרק ה' וברש"י, מגילה י"ב ע"ב, תרגום שני ריש המגילה.

ענן או ענן גדול?

*יש לך דבר תורה לפרשת פקודי?!*

כך פנה אלי ביום חמישי רב חבר שלי ונפשו בשאלתו. הוא נראה אובד עצות לגמרי, והאמת שכך גם אני הרגשתי. אבל בתורה כמו בתורה תמיד יש מתיקות וחידושים...

חשבתם פעם על עניין *הענן*?

_מצד אחד_, הענן מעיב  במשמעותו השלילית- 'סכות בענן לך מעבור תפילה', ובעולם הקבלה יש אפילו קליפה טמאה שנקראת 'ענן גדול'. הענן מכסה ומסתיר לנו את השמיים.

_מצד שני_, עמוד הענן, ענני הכבוד, גילוי הר סיני היה בענן וגם בפרשה המשכן מכוסה בעננים. זוהי משמעות חיובית בהחלט!

*סוד הענן לוטה בערפל...*

בדף לבן גנוז כל מה שיכול להיכתב. מבחינה פוטנציאלית, מידע מכל סוג, סיפורים, וכו' הכל כבר שם, ובכל שפה. אך כדי שהדף יביע משהו חייבים לכתוב עליו, או במילים אחרות לכסות בדיו חלקים ממנו. דווקא הכיסוי של הדף מגלה לנו את הכתוב בו.
כך גם באדם. הנשמה לא יכולה להתגלות בעולם היא אור גדול מדי. למעשה, אפילו הגוף עלול לסנוור אותנו. לכן כדי שיהיה ניתן להכיר מישהו באמת, ולא להסתנוור מיופיו של הגוף ולשקוע בשטחיות, עליו להתלבש.
שוב, הכיסוי מאפשר גילוי.

מאורו של הקב''ה אי אפשר להנות ישירות לכן הוא מתגלה בענן. ואולי זהו רמז לכך שעל האדם לראות גילוי בכל כיסויי העולם הזה. כמובן כיסוי גדול מדי עד כדי החבאה, מבטא הסתרה מכוונת ולא מאפשר גילוי. לכן אנחנו לא אוהבים 'ענן גדול'...

אם כן, סוד הענן הוא הסוד של הצניעות.

*שנזכה להיות צנועים מספיק כדי שכולם יוכלו להנות מאורנו!*

*טל שאוליאן*
*ציון בית להתחדשות יהודית* 🇮🇱

החצי שלי

אחת השאלות הידועות על פרשיית שקלים היא למה ה' מצווה לתרום דווקא מחצית השקל ולא מטבע שלם.
תשובות רבות נאמרו על העניין אך הפשוטה והמחודשת מביניהן שמורה לאלשייך הקדוש [ל', י"ג] - 

עניין מחצית השקל הוא 'לכפר על נפשותיכם' כמבואר בפרשה. הכפרה היא על עוון העגל, שם הביאו ישראל זהבם וכספם לעגל ואילו במחצית השקל מביאים למקדש. אך בחטא העגל רק 50% מהעם חטאו, שהרי הנשים לא חטאו בו. ומכאן שיש להביא רק מחצית השקל וזו הסיבה שנשים אינן חייבות במצווה. 

העניין הזה הזכיר לי עוד פשט נפלא.

המשנה האחרונה בש"ס מלמדת שלכל צדיק יש ש"י עולמות שמוכנים לו לעוה"ב. מה פשר המספר 310?

וראיתי פעם חכם אחד שהסביר שיש 620 מצוות, 620 עמודי אור. למה תר"כ? תרי"ג מצוות ועוד שבע מביאים 620. כל צדיק נשוי לצדיקה שהביאה אותו לאן שהביאה. לכן הם מתחלקים חצי חצי, כל אחד מבני הזוג זוכים לש"י עולמות.

למה לומדים גמרא?

הגמרא או בעברית התלמוד הוא מעין פרוטוקול הדיון של בתי המדרש שהתקיימו עד לפני כאלף חמש מאות שנה. בימינו לא ניתן לגזור הלכה היישר מלימוד הגמרא אלא יש צורך בלימוד של עוד שורה של ספרים. אם כן לימוד גמרא הוא לא דבר מובן מאליו ובכל זאת את הגמרא אנו ממשיכים ולומדים מדורי דורות עד עצם היום הזה, והוא גם הלימוד העיקרי בישיבות ובבתי המדרש.

אז מדוע בעצם ללמוד גמרא?

ראשית, מי שיודע ללמוד גמרא היטב יבין כל ספר אחר בארון הספרים היהודי. בלשון הפנימי של הישיבות ישנו תואר נחשב 'יודע ללמוד' והכוונה – אדם שיודע לפתוח דף גמרא לשאול את השאלות הנכונות ולהבין אותו על בוריו. הגמרא מרגילה אותנו ללשון מסוימת ולדרך חשיבה שניפגש בהן לאחר מכן בשאר הספרים, הן ההלכתיים, הן במפרשי התורה והן בספרי האמונה והמוסר.

שנית, הגמרא מכילה את עולם המושגים ההלכתי כולו [למעט המסכתות שאבדו לנו בסדרים שלא היו נהוגים בגלות], אדם שלומד גמרא מקבל בקיאות גדולה במושגי היסוד ההלכתיים.

ויש סיבה נוספת, לימוד הגמרא מקנה לנו שכל ועיניים של תורה. לימוד רם מעלה שכזה מלמד אותנו כיצד לחשוב בצורה תורנית בעצמנו. הגמרא לא רק מציעה לך ללמוד אותה, היא מציעה לך לחיות אותה, להיות חלק אנטגרלי מבית המדרש החי: להעלות קושיות ותירוצים, ולהעמיד אותם למבחן תוך כדי לימוד הדף. כמה מאושר תלמיד שרואה ששאלתו כל כך טובה עד שהיא נשאלה בידי חכמים בגמרא. בלימוד כל אחד מאיתנו יושב ליד אביי ורבא בספסלי בית המדרש, מעלה סברה או שאלה ורואה בפועל כיצד יש להתייחס אליה. בכך מקרבים התלמידים את שכלם לשכל גדולי האומה, וזוכים להידמות להם. לכן, הגמרא איננה רק לימוד הלכה חיצוני של מה אסור ומה מותר - היא מעצבת את השכל ובכך מקדשת את האדם מבפנים. אדם שיגע בגמרא שכלו מתחדד לא רק במובן האנושי אלא הוא בעיקר מתכוונן לאיך שהתורה רואה את המציאות.

לימוד הגמרא הוא עיקר לימוד תורה שבעל פה. התורה שבע"פ מורכבת מההבנה שלנו את דבר ה', על פי הכללים שניתנו לנו כמו המידות שהתורה נדרשת בהם וכדומה. הגמרא מורכבת מהפרוש שאנחנו מבינים על-פי הבנתנו, שכלינו ויכולתנו, ועל-פי הנשמה שהקב"ה ברא בנו. לכל יהודי אות בתורה ובמפגש בין שכלו לתורה יצאו ניצוצות אחרים. כלומר, תורה שבע"פ זה אנחנו! זה עם ישראל! תורה שבע"פ היא העצמיות של עם ישראל, והברית שהקב"ה כרת עם ישראל. 'וחיי עולם נטע בתוכנו' - זאת תורה שבע"פ, שהקב"ה נטע בתוכנו סגולה אלוקית נשמתית פנימית, שאנחנו יכולים להבין ולפרש את התורה כמו שהוא רוצה.

אז בוא ללמוד גמרא יחד איתנו, להיות חלק מבית המדרש היהודי שמתקיים כבר מאז מתן תורה. שמרנו לך מקום!

לכל שבת יש מוצאי שבת ✨

כולם מכירים את התופעה הידועה של דיכאון יום ראשון. לאחר המנוחה של סוף השבוע החזרה לששת ימי המעשה מהווה נחיתה לא פשוטה. בגמרא דורשים את שורש התופעה כך: 'וביום השביעי שבת וינפש' - וי אבדה נפש.
אך הבעל שם טוב היה שואל - מדוע הידיעה ששבת תצא והקושי הנלווה אליה נרמזים דווקא בפסוקי הקידוש שאנו אומרים בכניסת השבת, הרי דיה לצרה בשעתה, במוצ"ש נזכור את מוצ"ש...
התשובה לכך היא שיעור חשוב לחיים: הידיעה הזו באה 'להוסיף לנו אהבה ושמחה משבת קודש בזוכרנו כי אחרי כן תפסוק הנשמה היתרה הגדולה'. הידיעה על הסופיות גורמת לנו לחיות חזק יותר. המוות מביא לתגבורת החיים [בעניין זה ניתן לעיין גם באורות הקודש ח"ב עמ' ש"פ - שפ"ב].

x

מסיבה על סיום של דף אחד!

יהודי אמריקאי אחד, מתאגרף במקצועו, פעם ראה באחד העלונים שה'חפץ חיים' זצ"ל היה אומר: "איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא". הדבר נגע אל לבו והוא אמר לעצמו: "אני יהודי. ואף פעם לא ידעתי מה זה גמרא ולא ראיתי דף גמרא, אבל אם כתוב פה שזה דבר שאי אפשר לחיות בלעדיו, אני מוכן לנסות ללמוד".

מה עשה? הלך לתלמוד תורה שבו למד בנו. נכנס לחדרו של המנהל ברכו לשלום ושאל: "אתה זוכר אותי? אני אבא של פלוני אלמוני". "כן, בודאי", השיב לו המנהל "ובמה אוכל לעזור"? "תראה", אמר לו האיש, "אני רוצה ללמוד דף אחד גמרא". המנהל תמה לרגע ומיד השיב: "תראה פה זה תלמוד תורה, פה לא מלמדים גמרא למבוגרים". אבל האב מתעקש ומסביר: "תראה אין פה בסביבה שום מקום שבו אני יכול ללמוד ואני קראתי, שה'חפץ חיים' כתב שלא יכול להיות שיהודי יצא מהעולם בלא ללמוד דף גמרא ואני רוצה ללמוד דף אחד". ראה המנהל שהוא רציני ואמר לו: "טוב תשמע, אני אעשה איתך משהו, אני אכניס אותך לאחת הכיתות שמתחילים בה ללמוד גמרא ואתה תשב שם ותלמד כאחד הילדים. אבל אם ישאלו אותך התלמידים מה עושה אדם בגילך פה? נגיד להם שאתה ממשרד החנוך ובאת לבדוק את רמת הלמודים". הסכים האיש לתנאי והוזמן להצטרף לכיתה.

התחיל המתאגרף ללמוד ולאט לאט לטפס כלפי מעלה. שלש שנים לקח לו ללמוד דף אחד גמרא, כמו שצריך. שלש שנים! וכשגמר את דף הגמרא, צלצל לגר"מ פינשטיין זצ"ל, "שלום כבוד הרב, מדבר פלוני אלמוני, אני רוצה להזמין את כבודו לסיום הדף". הגאון התפלא - "סיום הדף? על מה אתה מדבר"? סיפר הלה את ספורו : "ראיתי שכתוב בשם ה'חפץ חיים' 'איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא' אז אני למדתי דף אחד גמרא, עכשיו סיימתי אותו אחרי שלש שנים ואני רוצה לעשות סיום". הרב שמע, כנראה מהקול הנרגש והכנה ניכר שהענין רציני, הסכים ואמר: "אני בא".

שש שעות נסע הגר"מ פינשטיין זצ"ל עד למקום הסיום ושש שעות חזור. האבא 'הבוקסר' חגג את 'סיום הדף'. בארוע נכחו רבנים ותלמידי חכמים רבים ועד לשעות הקטנות של הלילה דברו במעלת התורה ובשבח לומדיה. בשתים לפנות בקר, האבא הלך לישון מאושר, על שזכה לעשות את שכתב ה'חפץ חיים' וסיים את הדף.

בבקר יום הבא, הוא כבר לא קם. הוא נפטר. ברוך דיין אמת.

כל גדולי ישראל ובהם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שהשתתפו כמה שעות לפני ההסתלקות, ב'סיום הדף' של הנפטר עשו שוב את הדרך, הפעם להלויה. בדברי ההספד, אמרו עליו על אותו יהודי: "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו ב'דף אחד', כי .. ירבו ימיך ויוסיפו .. שנות חיים" מי יודע אולי כל ימיו לא בא לזה העולם אלא להשלים דף אחד...

מחלוקת לשם שמיים או פשוט אהבה?

זכרת לצום השבוע?

השבוע התקיים צום עלום ומיוחד. צום ט' אדר. נחזור אליו בהמשך.

בפרשת תצוה מתוארים בגדי הכהונה ובראשם בגדי אהרן הכהן הגדול. 
ידוע שכשראה אהרון את משה ושמע שהוא נבחר להיות השליח לגאולת ישראל ממצרים הוא לא קינא באחיו אלא שמח בלבו.
בפרשתנו ניכרת אהבת האחים מצידה השני. משה (ששמו אפילו לא נזכר בפרשה) מצטווה להכין בגדי כהונה: 'ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך' 
משה עושה זאת באהבה ושמחה גדולים. ע''פ האור החיים הקדוש, אהבה ושמחה אלו הופכות לנשמת הנשמה של המעשה (כלשונו שם).

ט' אדר מוזכר בפוסקים כיום צום על מחלוקת בית הלל ובית שמאי. אע''פ שמחלוקתם הייתה 'לשם שמיים' כעדות המשנה באבות, מחלוקת זו התגלגלה עד כדי הרג של 3000(!) תלמידי בית הלל על ידי בית שמאי (פני משה ירושלמי שבת פ"א) ועל זה אנו צמים. 

בתקופת בחירות כולם חושבים על 'כלל ישראל' וכך מתרבות להן המחלוקות לשם שמיים. 

נזכור לאן עלולה להגיע אפילו מחלוקת כזו ונתחזק באהבת החינם של האחים הקדושים - משה ואהרון.❤

מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים האמריקאים?

מסופר על אחד מבעלי המוסר שהלך לבקר את בנו בישיבה. באותם ימים היו הישיבות רחוקות והאב רצה לראות האם בנו לומד תורה כראוי או שמא הוא מתבטל ומבזבז את זמנו לריק. משהגיע האב לישיבה ראה שבנו באמצע ה'סדר' לומד עם החברותא בקולי קולות. האב הנמרץ לא בזבז את זמנו ועלה ישירות אל חדרו של הבן. לאחר שנגמר ה'סדר' סוף סוף פגש האבא בבן, והם התחבקו בחמימות. האב אמר לבנו שבא על מנת לדרוש בשלומו ולהתרשם האם הוא בונה את אישיותו כדבעי, ועכשיו הוא צריך כבר לחזור הבייתה ברכבת האחרונה. שאל הבן 'ובזמן הקצר ששהית בישיבה מה כבר הספקת לראות?' ענה לו אביו: 'כשעליתי לחדרך ראיתי שהמיטה מוצעת, מברשת השיניים נחה על מקומה כשלצידה המשחה, הבגדים מקופלים בארון ושאר החדר מסודר ונקי. אדם שחדרו וחפציו מסודרים, מקובלני שיש סדר גם בנפשו'.

בסרטון השראה מפורסם שרץ עכשיו ברשת, רואים אדמירל מחיל הים האמריקאי שמספר על הכשרתו בקומנדו הימי היוקרתי של ארה"ב - הלוא הם 'אריות הים'. הוא מספר שם על האימונים המפרכים והימים שלא נגמרו. על כישלונות צורבים וקשיים עצומים. למרבה הפלא נראה כי עיקר השיחה שלו נסובה סביב סידור כלי המיטה לאחר השינה. הוא אומר כי ההרגל לסדר את השמיכה והכרית בבוקר לא רק שהקנה חווית ניצחון קטנה עם פתיחת היום אלא גם היווה אבן דרך של סדר ומקצועיות שבה יתחיל היום ובה הוא גם יסתיים.

בפרשות העוסקות במשכן [תרומה, תצוה, ויקהל, פקודי] ישנו פירוט רב ומדוייק. למעשה ישנה כפילות של הציווי בזוג הפרשות שהוזכרו ראשונות ובין היישום בפרשות ויקהל פקודי.  אם נמשיך בקו זה נגלה כי מירוף המילים הנפוץ ביותר בפרשת ויקהל  הוא ככל הנראה 'כאשר ציוה ה' את משה'. אך על אף שהרעיון נכון לכשעצמו, אין כוונתי לומר שלולא שהייתה כאן עשיית רצון ה' בשלימות לא הייתה שורה שכינה.

הזוהר הקדוש מלמד כי לעיתים מה שלנו נראה פרט איזוטרי, הוא הוא יסוד העניין. הסדר, הדיוק הוא המביא את גילוי השכינה. השכינה שורה במקום מסודר, ובמקום שאינו מסודר, בערבוביה – שם שרים כוחות הסטרא אחרא.
המשכן הוא בית מלא בפרטים ופרטי פרטים שלכולם סדר מדוייק. הקומץ נקמץ בדיוק – לא חסר קורטוב, מידות הכלים מדויקות, וכן אופן העשייה. הכל עומד ונח על מקומו בשלום. על אף היות המשכן או המקדש מקום שבו נעשים אלפי קרבנות בכל יום, לא היה המקום מלוכלך חס ושלום. בית הבחירה היה משוש כל עין, מקום שנשטף בכל יום לחלוטין [אמת המים היתה עולה],עשרה קבין של יופי ירדו לעולם אך תשעה נטלה ירושלים וכל העולם יסתפק באחד.

נראה שכך גם מתוארת בריאת העולם, המקום בו איוה ה' להשרות שכינתו. בראשית ימי הבריאה העולם היה תוהו ובוהו, מציאויות קיימות אך במצב של ערבוביא. בכל יום מששת ימי הבריאה אלוקים הפריד סידר ו'שם במקום' כל דבר. ביום הראשון הפריד בין האור לבין החושך, בשני בין מים למים וכו'. וכך בסוף ששת הימים עמד עולם מסודר לתפארת ובמרכזו כהן גדול – אדם הראשון.

גם בימינו, כדאי ללמוד שהסדר החיצוני לא רק מקנה ומורה על סדר בנפש אלא הוא גם ובעיקר כלי מרכזי להשראת שכינתו של מקום.

הר סיני - חופה, משפטים - שגרה

על הקשר שבין פרשות יתרו ומשפטים נכתב רבות. ידוע הרעיון שדווקא לאחר מעמד מתן תורה המרומם שבהר סיני, יש צורך בבניית מערכת דינים ומשפטים מפורטת ומדוקדקת. בחינת בניית כלים לאורות.

אלא שדווקא בסוף פרשת משפטים אנו מתוודעים לניב האלמותי - נעשה ונשמע. יש מהפרשנים שמסבירים שהיה זה קודם מתן תורה בבחינת אין מוקדם ומאוחר בתורה.

אך אם נלמד את הביטוי הזה כאן - יחשף בפנינו יסוד חשוב.
ההתגלות של הר סיני לא נגמרה בפרשת יתרו. את הקול של הר סיני ניתן לשמוע שוב. 
*מתוך קבלת עול שלמה, פרטנית ומדוייקת - 'נעשה', אנו מגלים את אוזנינו ומכשירים עצמנו ל'נשמע' מחדש.*
כולנו יודעים שיש דברים שאפשר להשיג רק מתוך מחויבות טוטאלית. 
הדוגמא שחז''ל נותנים למעמד הר סיני היא חופה.
בזוגיות, שלום בית משיגים על ידי השקעה יומיומית בתקשורת בריאה, בהכרת הטוב, במעשים קטנים של אהבה גם כשלא מרגישים התלהבות מיוחדת. 
הקשר בינינו נרקם בחוויות משותפות של משברים, שמחות ושגרה מבורכת. מי שיהיה מחוייב וישקיע יזכה לאהבה מחודשת. 
אך מי שלא יטרח על השגרה, לעולם לא יוכל לחזור ולחוות זוגיות שמחה ורעננה. 

*טעמו וראו כי טוב ה'!*