דבר תורה לפדיון הבן

נשאלת השאלה- מדוע אנו שמחים בפדיון הבן? הרי לכאורה אנו מורידים את הבכור במעלה ובעצם מחללים אותו?! [1] ונראה לי לעורר על שני כיוונים של תשובות.

• דווקא בהיות הבכור הפדוי יכול הוא לתת קדושה לבית. אנו פודים אותו מקדושתו הכוהנית ע"מ שיוכל להשאר בבית ולקדש את המציאות שם. אם היה נשאר ככהן בבית הישראל לא היה יכול לקדש מפאת הפער הגדול ביניהם. רעיון זה יובן היטב גם על דרך הפשט – ככהן, החיים נמצאים ב'מתח' אחר של טהרה מאשר חייו של ישראל ממוצע. כהן חייב להשאר טהור על מנת לאכול בתרומה מה שאין כן ישראל. לכן חיים בבית אחד של כהן עם ישראל הם חיים לא פשוטים כלל[2].

• הרעיון הבא הוא 'חסידי' יותר אך נראה שבסופו של דבר יש בו הסברה נפלאה של הפשט. אנו שמחים במצווה עצמה מתוך קבלת עול שלימה, ללא קשר לתוצאותיה. כביכול אומרים אנו לה' יתברך שאפילו אם ירצה להמעיט בקדושתנו נעשה זאת בשמחה כיוון שזה רצונו. וזה שיא של ביטול לרצון ה' הנמשך מהיראה[3]. וכן יש בזה מימד של אהבה שהאוהב מוכן אפילו להתרחק כדי לרצות את אהובו. יראה ואהבה אהבה ויראה[4] רק כך מכוננים את הקשר עם האינסוף.

ובהקשר זה יש להזכיר את הסיפור על מוט'ל והאדמו"ר מרוז'ין בפורים. [ולצערי נביא זאת כאן בקיצור נמרץ - מופיע בספר סיפורי חסידים של הרב זווין].

 מוטל היה ליצן החצר של האדמו"ר מרוז'ין ופורים אחד כשלא הצליח לשמח את האדמו"ר שאל מוט'ל למה זה כך שחסידי הרבי יש להם גיהנום בעוה"ז מול שאר חסידים שיש להם ג"ע הרבי חייך ושאל את מוט'ל אז אולי תהיה חסיד של רבי אחר ומוט'ל ענה טוב לנו גיהנום של הרבי מג"ע של רבי אחר. כששמע זאת הרבי עמד ואמר כלפי שמיא כך עמ"י אומרים למרות כל הרדיפות והצרות טוב לנו גיהנום בעוה"ז איתך ולא ח"ו אפילו ג"ע אך בלעדיך ואמר הרבי שבזה הומתקה גזירה קשה שח"ו הייתה מתרגשת לבוא לעולם...

אם נמשיך עם הקו הזה - באופן עמוק, בספר הכוזרי ריה"ל מבסס את דבריו על יסוד אחד – הכל ממנו [מהקב"ה] ולא ממנו [מאיתנו]. 
בעיני ריה"ל, מהות חטא העגל הייתה הניסיון לעבוד את ה' ממנו [מאיתנו] ע"פ הדעת האנושית, ולא כפי שה' ציווה. במובן זה גם אם עם ישראל היה בונה בית כנסת שלא צווה עליו זה היה חטא שווה ערך.
לאחר חטא העגל מאס ה' בעבודת הבכורות ובחר בעבודת מי שלא חטא כמותם - בני לוי. לכן בשמחה בפדיון הבן אותה הזכרנו יש תיקון גדול לחטא העגל. בכך שהבכורות יבטלו דעתם לה', יוכלו להתעלות חזרה למעלתם המקורית וכך לעתיד לבוא עבודה תחזור לבכורות ודבר אלוקינו אחור לא ישוב ריקם.

כך ה'עונש' אותו מטיל ה' איננו נקמה אלא טומן בחובו תיקון.

---

[1] ובפרט קשה שהרי התורה עצמה מצווה "קדש לי כל בכור",משמע שיש בו קדושה ולא חילול בלבד. ואכן בספר החינוך משמע שיש בבכור עדיין קדושה. ועוד יש לשאול כיצד מהווה פדיון הבן תיקון של חטא העגל ולא רק עונש שלנקמה ח"ו, או 'חישוב מסלול מחדש'.

[2] ואכן בבית הכהן כל 'מקנת כספו' אוכל בתרומה וזה כולל עבדיו וכו'. זהו דין שמאפשר חיים נורמלים בבית אחד. כולם מיישרים קו עם האטמוספירה הרוחנית של הכהן.

[3] ואכן עיין במהר"ל נתיבות עולם נתיב היראה, וכמודגש היטב בכתבי חב"ד בנוגע לעדיפות העובד על המשכיל. ואב לכולנה ריה"ל בכוזרי וכדלקמן.

[4] וכלשון הלשם יחוד – בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו. [סוד תרין גדפין בזוהר הקדוש ואכמ"ל].

בטוח שאצליח! - האומנם?

[עיון בדברי חובות הלבבות פרק א' משער הביטחון]

פתיחה

פעמים שכשלומדים ספרי 'אמונה' אנו נופלים ללימוד 'מחשבת ישראל'. ניתן ללמוד ספר הכוזרי או שמונה פרקים לרמב"ם למשל בשני אופנים שונים, כלימוד אמונה או כלימוד מחשבה. ההבדל המרכזי הוא החיבור של הלב אל תוכן הלימוד. שאלה מרכזית שעל האדם לשאול את עצמו תוך כדי לימוד או לאחר סגירת הספר[1] היא היכן הלימוד פוגש את עבודת ה' שלי. מה ההתחזקות או התובנה שלי מתוך הלימוד.

ישנן סוגיות שבהן קל יחסית לראות את עבודת ה' העולה מהן, אחת מהן היא סוגיית הביטחון בה'. לקמן נסקור ונדון בסוגיה אמונית שצפה מדברי רבינו בחיי עת למדנו בתכנית האמונה הישיבתית את פרק א' משער הביטחון.

שער הביטחון עצמו הוא אחד מהקטעים הנלמדים ביותר בספרי המוסר. רבים מגדולי ישראל המליצו על לימודו כמה פעמים והוא גם נדפס בנפרד מהספר בכמה מהדורות.

הצגת הסוגיה

שאלה נכבדת ובסיסית בעבודת ה' היא מה הגדר של ביטחון בה'. ננסה לתאר לעצמנו את הסיטואציה- יוסף למד כל הלילה למבחן חשוב. בבוקר נכנסה דאגה בליבו שמא לא יעבור. יוסף שמע רק לפני שבוע שיעור מחזק במיוחד בעניין מידת הביטחון בה' ולכן הוא יושב ומרגיע את הלחץ שלו באמירות של ביטחון: 'ודאי אצליח הלוא ה' איתי!' וכדומה, אלא שלפתע עולה בליבו הרהור – מי אמר שעניין הביטחון כאן הוא לבטוח שאצליח במבחן. אולי עלי לבטוח שמה שיקרה הוא לטובתי ושאם אכשל זה מה שה' רוצה?

ספר אמונה ובטחון

החזון אי"ש נודע בייחוד בלמדנותו המיוחדת ופסיקותיו החשובות. אך בעולם נתפרסמו בשמו גם דברי מוסר ישרים ומתוקים הן באגרותיו והן בספרו קטן הכמות ורב האיכות אמונה וביטחון.   
כה דברי החזון אי"ש בספרו[2]:

 'טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים נסתובבה במושג חובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם ועמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב ואם מסתפק וחושש על היפוך 'הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו ית'. אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם...'

מדברי החזון אי"ש עולה תמונה ברורה יחסית. אין מקום להאמין שדווקא טוב יקרה לאדם אלא גדר הביטחון הוא האמונה כי הכול משמיים. בדבריו כאן החזו"א אפילו לא עוסק באמונה שמה שעושה ה' הכל לטובה, אלא בעצם האמונה שה' משגיח על הקורות את האדם. החזו"א אף אומר במפורש שהמחשבה כי יגיע דווקא טוב לאדם היא טעות ישנה שקנתה שביתה בלבבות.

בהמשך דבריו החזו"א מדייק עוד יותר –

וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפויה אליו סכנה מדרכי הטבע... ולהשרות בקרבו את האמת הידועה אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכול מאיתו ית' בין לטוב בין למוטב ואשר שורש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אומץ להאמין באפשרות ההצלה ושאין לפניו נטייה לרעה יותר מנטייה לטובה עניין זה יקראהו מידת הביטחון.

כאן מבואר שגדר הביטחון הוא להאמין שאין נטייה לרעה או לטובה מצד עצם המציאות אלא הכול ביד ה' גם כשהמצב נראה קשה. אך שוב במוצהר אין כאן שום זכר למחשבה שה' דווקא יוציא אותי מחשיכה לאורה.

דברים מעין אלו כתב רבינו בחיי[3] בספר כד הקמח.

ומעניין הביטחון שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות יתאמץ בעבודת הי"ת ויבטח בו באמת כי שכרו כפול ומכופל וכי הי"ת יבחר לו הטוב, וכי אין הבחירה ביד עצמו כי לפעמים הוא חושב שבחירתו טובה ותהי להיפך ולכך יש לאדם למסור כל ענייניו אל בחירתו העליונה כי הוא יבחר ולא אנחנו.

בדברי כד הקמח מתבארת נקודה נוספת - הבחירה האמתית שייכת לגדר היכולת. לאדם אין בחירה אם לעוף פשוט כי אין לו יכולת לעוף. מכיוון שבעל היכולת האמתי הוא הקב"ה לכן בחירותיו הן החופשיות והאמתיות. לכן קובע הרב - האדם משתדל לעשות אך הקב"ה קובע את התוצאות ובזה אפשר וצריך להיות בטוח.

אך האם לפי כד הקמח ניתן להיות בטוח שיקרה הטוב הנראה והנגלה בדווקא, אם ננסה לדלות מדבריו כאן לא נוכל לגלות. אך הוא גם מביא מדברי רבינו יונה[4] -

עניין הביטחון בה' ית' הוא שידע האדם עם לבבו כי הכול בידי שמיים... ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט וגם כי צרה קרובה אליו ישועת ה' קרובה לבוא כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה גם כי יראה החרב על צווארו אין ראוי לו שתהיה ההצלה נמנעת מליבו.     

אף שבהמשך עוד נחזור לדברי רבינו יונה, מדברים אלו משמע לכאורה כדברי החזו"א. עיקר הביטחון הוא בכך שהי''ת יכול לעשות כרצונו ואין לפניו מעצור מלהושיע ולכן לא תהיה ההצלה נמנעת מליבו, אך אין כאן כלל איזכור לכך שוודאי ה' יושיע.

ואם ישאל השואל על דברי רבינו יונה, כד הקמח והחזו"א - 'הלוא זוהי בדיוק האמונה בהשגחה פרטית ומה השייכות למושג 'ביטחון' וכי אלו מילים נרדפות?' על זאת עונה החזו"א בפסקה הבאה[5] שאכן האמונה והביטחון הם דבר אחד, האמונה היא המבט הכללי והביטחון הוא מעין פעולת האמונה, המימד המעשי שלה, מבטו הפרטי של המאמין על עצמו ועל הקורה אותו.

שיטת חובות הלבבות  

אלא שבלימודנו בספר חובות הלבבות מצאנו דברים שונים במקצת. בתחילת שער הביטחון כותב רבינו בחיי כך[6]:

אך מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו במה שמפיק טובתו.

בדברי רבינו בחיי ישנם שני שלבים. השלב הראשון הוא גדר שניתן להסביר אותו בדומה לדבריו החזו"א – 'שיעשה הטוב והנכון לו'. כל אדם יודה שאיננו יודע מה בדיוק הוא 'טוב' עבורו. ולכן ניתן לומר שהביטחון הוא שיעשה ה' את מה שהוא יודע שהוא הטוב עבורי. אלא שמיד בהמשך הדברים רבינו בחיי עובר לשלב הבא -   

אבל העיקר אשר בעבורו יהיה הביטחון מן הבוטח ואם יפקד לא ימצא הביטחון הוא שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו שיקים מה שאמר ויעשה מה שערב ויחשב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו שיעשהו נדבה וחסד.

כאן הרב כבר מפרש דבריו, לא רק במה שה' הבטיח לו האדם יבטח אלא גם בטוב מעבר לכך. ואם ישאל השואל והרי אולי לא מגיע לאדם על פי מעשיו ומצבו טוב זה. בדברי רבינו בחיי כבר טמונה תשובה מסוימת - האדם בוטח בטוב ה' 'שיעשהו נדבה וחסד'.

אם כן, יוצא דבר מעניין. ה'טעות' אותה מכוון לתקן החזו"א מופיעה כהגדרת הביטחון בחובות הלבבות.

טראכט גוט וועט זיין גוט!

כותרת פרק זה איננה טעות כתיב. זהו משפט ביידיש שאומר בפשטות 'תחשוב טוב יהיה טוב'. המשפט הזה הוא משפט ידוע בחסידות חב"ד עוד מימי האדמו"ר השלישי שלה בעל הצמח צדק. הרבי מנחם מנדל מליובאוויטש ,האדמו"ר האחרון של חב"ד, דיבר ארוכות בנושא וכדרכו ביסס אותו מכמה מקורות[7]. המקור הראשי עליו הוא מבסס את דבריו הוא דברי רבינו בחיי בשער הביטחון.

נראה כי יסוד מחלוקתם הוא האם עניין הביטחון הוא פרט של מצוות האמונה הכללית או שמא הוא עניין בפני עצמו. לדעת החזו"א שהובאה לעיל זהו פרט הנובע מעניין האמונה וכן דברי כד הקמח. ואילו לדעת הרבי הוא עניין בפני עצמו שכן אם היה פרט מפרטי האמונה אין צורך לצוות עליו בייחוד[8]. אם זהו אכן יסוד המחלוקת, הרי שמצינו ראשונים שכתבו בהדיא שהביטחון הוא פעולת האמונה.

הרבי שואל את השאלה המתבקשת ביותר על שיטתו– שמא לאדם לא מגיעה ישועה ע"פ מעשיו - ועונה בצורה מקורית, שעניין הביטחון איננו מפקיע את האדם מעבודה ומשכר ועונש חס ושלום. עצם הביטחון שבוטח האדם בכל ליבו בה', מספיק בכדי לפעול שהאדם יהיה ראוי לישועה[9]. אין כאן בריחה מעבודה כי אם עבודה נפשית ויגיעה לסמוך באמת רק על הקב"ה. הרבי מביא כמה מקורות לדבר [ומציין שיש עוד[10]] –

מדרש ילקוט שמעוני ישעיה[11] -

יש ביניהם ירא שמיים וכו' בטחו שמי והוא עומד לכם וכו' שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו.

ספר העיקרים[12] -

אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הביטחון להמשיך חסד חינם על הבוטחים בהשם.

ומהר"ל נתיבות עולם[13] –

כמה גדול מדת הביטחון שבוטחים בו ית' בכל לב עד שכל הדברים נעשים לו לטובה וכו'. עכ"ל

מובן מאליו שאין הדבר אומר שהאדם יקבל בכל מקרה את מבוקשו מכיוון שיש גם חשבונות כלליים וכו' ואכמ"ל במקרים יוצאים מן הכלל.

יישוב דברי הספר אמונה ובטחון

בדברי הרב בעל אמונה ובטחון היה במשמע שאדם שמקבל הבטחה מנביא וכל שכן הנביא עצמו, אכן צריך לבטוח בה' שיעשה הטוב הנראה והנגלה. בסוף הפרק הרב משייך זאת גם לאנשים רגילים במקרים יוצאי דופן.

יש עוד ממידת הביטחון, כי על הבוטח שורה רוח קודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו ה' וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום אם תחנה עלי מחנה לא יירא ליבי וזה עניין מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קודשו.

  בסוף דבריו החזון אי"ש מניח לפתחנו פתרון אפשרי. העניין עליו דובר אינו אחיד, חד וחלק, אלא משתנה באופן אינדיבידואלי.

אולי את דברי חובות הלבבות וסייעתו ניתן יהיה להסביר באופן הזה. רבינו בחיי שהיה דיין בספרד בתקופת הראשונים דיבר לאנשים מופלגים ביראת שמיים, להם מתאים היה לנקוט בעמדה שכזו. אבל אנחנו ,לפי ערכנו, צריכים לאמץ השקפה אחרת בביטחון.

השקפה כזו עולה גם מדברי המסילת ישרים בפרק י' לגבי דוד המלך –

ואמרו זכרונם לברכה (פתיחתא דאיכה רבה ל) שדוד היה נזהר ומנקה עצמו נקיון גמור מכל אלה, ועל כן היה הולך למלחמה בבטחון חזק, והיה שואל (תהלים יח, לח) ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, מה שלא שאלו יהושפט אסא וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל כך. והוא מה שאמר הוא עצמו בתוך דבריו (שם יח, כא) יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי.

 אך אם כן, יש להבין במה חולק הרבי. הרבי עצמו עונה על כך בין דבריו ואומר שמכיוון שעניין הביטחון הוא כדברי רבינו בחיי בחובות הלבבות מנוחת הנפש מתוך אמונה בהצלתו דבר שאפשרי לכאורה לפי ביאור זה רק לצדיקים, א"כ כיצד כל ישראל יקיימו את עניין הביטחון ולכן הרבי סובר שיסוד הביטחון אחר כנ"ל. נראה אם כן שהרבי כלל איננו מניח שישנה שיטה אחרת בגדר הביטחון. מכל מקום יישוב שכזה לספר אמונה וביטחון יהיה יישוב מספק לדעת הראשונים מהם נראה אחרת.

שיטת רבינו יונה

לעיל מצאנו שאת דברי החזון אי"ש ניתן לסמוך על דברי רבינו יונה שהובאו בספר כד הקמח. אלא שלמרבה ההפתעה, בין המקורות עליהם הרבי מבסס את דבריו בספר שערי אמונה, אנו מוצאים שוב את רבינו יונה[14].

כי תצא למלחמה על אויבך... לא תירא מהם שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה.

נראה כי על מנת להבין את הסתירה שבין שני הכתובים עלינו להביא מקור שלישי שיכריע ביניהם. בביאור רבינו יונה למשלי[15] כתוב כך –

וידע באמת כי הא רב להושיע מכל צרה וישועתו כהרף עין ועל כן יקווה לישועתו גם אם החרב מונח על צוואר האדם... והיא תוחלת אצולה מן הביטחון... ולא ישים ליבו לפחד המכה ויוסיף יראה לשם ותקווה ותוחלת אליו... כי הנה התקווה קשורה עם היראה בהכרח ואל תבהלו מקרבת הצרה. והמדע מחשבת ההצלה כי הנה ידע כי השי"ת רב להושיע אחרי שהצרה קרובה ומוכנת כמו לפני הצרה. וכפי גדולת התקווה ואומץ הלב בתוחלת תגדל מעלת הנפש.

אם כן, מדברי רבינו יונה עולה שיטה ממוצעת. מחד – התקווה היא אצולה מן הביטחון ואיננה הביטחון עצמו, כהחזו"א. מאידך בדברי רבינו יונה עידוד לתקווה שהיא תולדת הביטחון, ואדרבה ה'סרגל' הפוך – לא ע"פ גודל הנפש כך בטחונה אלא ע"פ גודל הביטחון כך גדלה המעלה הנפשית. וכאן התייחסות לביטחון כעבודה בדרכו של הרבי.

אלא שיותר נראה שקרובה שיטת רבינו יונה אל שיטת הרבי כמדרגת ביטחון עליונה יותר, שכן רבינו יונה אף ממשיך ואומר –

עוד יחייב עניין הביטחון לבטוח באמת על רחמי השם ית' כי רבים רחמיו ועל רוב חסדיו... והתקווה אצולה מן הביטחון הזה – כי גם בהיות עוונותיו רבים ועצומים יקווה אל רחמי השי"ת... וכן אם גברו עליו צרות ונכנע מפניהם, יבטח על רחמי השם כי ירחם עליו מפני צרותיו ומפני הכנעתו ומפני תקוותו אל השם... ודע כי התוחלת האצולה מן הביטחון הזה יחזק התוחלת עד כי כאשר תקרב הצרה ויירא מעוונותיו לא יהיה שקול הפחד עם התקווה אך תחזק התקווה ממנו כי חסדי השי"ת יתרים על כל עוון ומרחם על כל הנכנע ומבקש רחמיו... ודע כי זאת המדרגה גדולה עליונה בביטחון ונזכיר סוד הדבר שנאמר קיויתי ה' קוותה נפשי – פירוש: הנפש המתאווה קיבלה הביטחון.

ואם כן העולה בידינו מכאן הוא כי בשיטת רבינו יונה ישנו ממד בסיסי ובו מדובר כמו שכתב החזו"א וממד עליון יותר הנדרש מכל אדם. בממד זה הביטחון הראוי הוא הביטחון עליו דיבר הרבי, בטוב הנראה והנגלה אף אם איננו ראוי על פי מעשיו.

לסיכום

למדנו כי ישנה מחלוקת ראשונים בגדר הביטחון וביחס בינו למצוות האמונה הכללית בהשגחת ה'. מחלוקת ראשונים זו משתלשלת עד מחלוקת בין שניים מגדולי ישראל בדור הקודם הלוא הם הרבי מליובאויטש והחזון אי"ש. שיטת רבינו בחיי בעל חובות הלבבות וסייעתו בעניין הביטחון בה' תואמת לשיטת הרבי מליובאויטש ואילו שיטת רבנו בחיי בעל כד הקמח וסייעתו תואמת לשיטת החזו"א. השתדלנו ליישב את שיטת החזו"א עם שיטת רבינו בחיי בעל חובות הלבבות. לבסוף הראנו כי רבינו יונה בביאורו לספר משלי מבטא גישה כוללת בדבריו על שתי מעלות הביטחון אם כי למעשה נראה ששיטת הרבי מליובאויטש מקבלת משקל כבד יותר בדבריו.

ולעניין השאלה שהצגנו בכותרת המאמר – האם בטוח שאצליח? – ובכן, תלוי עד כמה אתה בטוח...

---

[1] כדברי הרמב"ן לבנו באגרת המפורסמת.

[2] ריש פרק ב'. ועיין גם בעולת ראיה על פסוקי דזמרה ואני בחסדך בטחתי.

[3] להעיר שזה איננו רבינו בחיי אבן פקודה הדיין שכתב את ספר חובות הלבבות, אלא רבינו בחיי בן אשר שכתב את הפירוש הידוע על התורה.

[4] לפנינו בביאור רבינו יונה למשלי ג', כ"ו.

[5] שם פס' ב'. וכ"כ רבינו בחיי בכד הקמח בשם רבינו יונה.

[6] פרק א' עמ' שי"ט – כ' במהדורה עם פירוש לב טוב, ועיין גם עמ' שכ"ב שם.

[7] סיכום מסודר של הנושא מלוקט משיחות הרבי נדפס בספר שערי אמונה בערך ביטחון בה'.

[8] ובלשונו – חובת הביטחון שנצטווינו עליה אינה רק פרט [ותוצאה בדרך ממילא] מהאמונה שהכל בידי שמיים ושהקב"ה הוא רחום וחנון דאין צורך בחיוב מיוחד על זה. אלא חובה זו היא עבודה בפני עצמה, שמהותה וגדרה – שהאדם יסמוך וישען על הקב"ה עד שישליך כל גורלו ביד ה'... ולכן מובן שבטחון זה בהקב"ה הוא באופן שאין המצב הטבעי משנה כלל, וגם אם על פי דרכי הטבע נמנע שיינצל הרי הוא סומך על הקב"ה שאינו מוגבל בחוקי הטבע ח"ו.

[9] הערה חשובה בדברי הרבי עצמו היא שכל זה איננו עומד במקום עשיית כל ההשתדלות הטבעית האפשרית בעניין, אלא בנוסף. מן הראוי לקבוע מאמר מיוחד על מקום ההשתדלות הטבעית מול הביטחון. סיכום מקיף בדבר עשה הרב עודד וולנסקי שליט"א בריש ספר אבן ישראל חלק ג'.

[10] יש לציין כי הרבי מציין גם למקור דומה בספר כד הקמח ובו מבואר כי חלק משכר הביטחון בה' הוא עצם הישועה. אך ביאורו יהיה בפשטות שעצם הביטחון הוא האמונה שיש ביד ה' להושיעו בכל מצב ועניין זה של הבאת הישועה בפועל היא תוצאה אפשרית ומתבקשת של הדבר אך אין זה עצם הביטחון. וכן משמע למעיין במהר"ל לקראת סוף נתיב הביטחון. וכן עיין ברמב"ן ספר האמונה והבטחון פרק א', ושערי הלשם חלק א' סי י"א. כמו כן עיין בשיטת רבינו יונה לקמן. 

[11] רמז תע"ג.

[12] מאמר ד' סוף פרק מ"ז.

[13] סוף נתיב הביטחון. ועיין בהערה 9.

[14] שערי תשובה שער ג' אות ל"ב.

[15] הנ"ל הערה 4.

תורה חדשה

לאיש מאיתנו לא נוח לראות קבצן בטלן. אדם שבוחר בחיים של קיבוץ נדבות בו בזמן, שבכוחו לעבוד, הוא לא האדם שהלב והכיס נפתחים בפניו בקלות. הוא אחד כזה שבזים לו ובמקרה הטוב תורמים לו פרוטות מעטות.

תורה שמבקשת היום שה' יעשה במקומנו נקמה באויבי ישראל לא שונה בהרבה מאותו קבצן בטלן.

 

מרבותינו למדתי שהמעבר מגלות לגאולה אינו רק 'רי - לוקיישן' של עם. לגאולה השלכות על גילוי שם ה' בעולם[1], ולכן גם הסברת התורה עצמה חייבת לעבור שינוי משמעותי.

אני חושב שבהקשר של רצח התינוק עמיעד ישראל ה' יקום דמו, ובכלל בהקשר של האירועים האחרונים נוכל לתת דוגמא טובה לדבר.

בספר יסוד ושורש העבודה מלמד הרב זיסקינד שאסור ליהודי להיות אדיש לכאבי הזולת. האכפתיות טבועה אצלנו בדם ומהווה אחת מסימני היהדות – יהודים רחמנים הם. הוא מציע שאדם יתרגל את עצמו להזדהות עם חברו. בעת שמחה אצל חברו ירים גם הוא כוסית ואם ישמע חלילה על צערו יעתיר עליו תפילה כאילו הייתה  הצרה בביתו.

מה היה עושה יהודי בגלות  בשומעו על רצח תינוק? או  אולי - על מה היה רב בית הכנסת דורש בשבת? מן הסתם הדרשה הייתה פותחת בצידוק הדין כלפי שמיא, ממשיכה ועוסקת בצורך בהתעוררות של תשובה על פגעי הזמן וכדומה. ואם הדרשה הייתה ממש מוצלחת היא הייתה מסתיימת בתפילה וזעקה של הציבור על שיחוננו ה' ויאמר לצרותינו די.

ואולם, יהודי במדינת ישראל בשנת תשע"ט חייב 'להחליף דיסקט'. לא עוד צידוק הדין וזעקות שבר בלבד. גם לא קריאות להקפדה מחודשת במצוות [גם לא במצוות יישוב הארץ...]. רבונו של עולם שלח לנו צבא, דעת וכוח לעשות חיל. הוא מצפה שנשתמש בכלים האלה. אם לא נעשה זאת – הרי אנו כאותו קבצן בטלן. בעת הזו, רב בית הכנסת צריך לעמוד מול הגל העכור של המוסריות המזויפת שמושלת כיום באירופה, ולומר בקול ברור - המעשה המוסרי הנכון והצודק הוא שהמדינה תנקום ברשעה וברשעים. הרב צריך גם לדרוש על הרחמים, על כל רחם ורחם של כל אחת מבנות ישראל שלא תלד לבהלה, חס ושלום.

אצל יהודי בעל לב פועם במדינת ישראל האהבה הכאב והרחמים כלפי בני עמו, אמורים להפוך לכוח מניע לנקמה כלפי המחבלים ועוזריהם. בימים הקרובים נשמע, ככל הנראה, את המשפט 'נקמת ילד קטן לא ברא השטן', אך עם זאת, ימשיכו צייקני תקשורת רבים לגלגל עיניים כאשר מישהו יקרא למדינה לעשות נקמה בצורה מפורשת. וכאן הבעיה שלנו.

נקמה איננה מילה יהודית כשאתה בגלות. נקמה גם אינה צריכה להיעשות על דעת יחידים ובידיהם. ואולם, במדינה עצמאית בארץ ישראל, נקמה על ידי השלטון עשויה להיות מילה שיש בה קדושה. אל נקמות ה' – גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות [שמות ה'].

תודעה זו, חשוב שתנכח בכל אחד ואחד מאיתנו, החפצים בחיים במדינה דמוקרטית. מנהיגינו, ככל המנהיגים, ערים לתחושות העם ולהלך הרוח בציבור, והעם זה אנחנו. כשכל אחד מאיתנו יפנים בלבו שמלחמה ללא פשרות בטרור, גם בדרך של נקמה, הריסת בתים וגירוש היא לגיטימית ומוסרית, הוא ייתן כוח לשלטון ואז, תפעל גם הממשלה כך, הלכה למעשה.

המדינה צריכה לנקום ולהעניש חמורות את המחבל, את משפחתו, ואת חבריו. הנקמה צריכה להיות מהדהדת לא משום שאנחנו צמאי דם אלא דווקא משום שאנחנו חפצי חיים. לא משום שאנחנו מלאי שנאה אלא משום שאנו אוהבים את עמנו.  כי כשנאמץ ליבנו כלפי אותם רשעים נימצא מרחמים על נשים הרות, על תינוקות שלא חטאו, וכן – גם על בנינו, החיילים הגיבורים, נרחם.

לכל ברור שהמצב בו מחבל מנסה לרצוח יהודים ובכלא חייו נעשים טובים יותר, הוא מצב אבסורדי. אין זה  הגיוני שאנו חוששים לחסל מחבל מיידית ונושמים לרווחה רק כשמתברר שצה"ל 'נאלץ' לירות בו. מצב, בו כל פקיד משפטי, באבחת קולמוס, מונע את קיום החוק של הריסת ביתו של מחבל לאלתר, הוא אינו סביר. בשם 'זכויות היסוד' של משפחתו, סייענית הטרור, יוצר הפקיד מצב בו לא רק שחיי משפחתו וחבריו ממשיכים כאילו לא קרה כלום, אלא שבמקרים רבים הם גם מקבלים קצבאות וכסף אפילו מהמדינה.

עלינו לומר באופן ברור: מחבל הוא בן מוות. לאמיתו של דבר גם כל המסייעים לו הם בני מוות, וודאי אין מקום להמשיך ולאפשר להם לגור בבית מידות על פני האדמה שהרוו אותה בדם קדושים. 

הסיבה שכל האבסורדים הללו מתאפשרים היא אחת - העדר גב מוסרי. התורה נותנת לנו את הגב הזה. כל שעלינו לעשות הוא להדהד אותה.

לא עוד תורה של קבצנים המחכים לחסדי שמיים. הגיע הזמן לתורה של מלכות ה' בארץ.

[התפרסם באתר כיפה יום חמישי דפרשת ויגש ע"ט]

---

[1] שימו לב לאות א' המבדילה בין גולה לגאולה.

מי מכירה את עיד אל בנאת?

בקהילות יהודיות רבות בארצות ערב היה נהוג לציין את ראש חודש טבת שחל בחנוכה כ'חג הבנות' – עיד אל בנאת. לחג זה מנהגים מיוחדים של לישת קמח ושמן לסימן ברכה ועוד.

לא לחינם נקבע חג זה בחנוכה. עיד אל בנאת מהווה זכר לגבורת הנשים היהודיות של חנוכה. מסירות הנפש של חנה ושבעת בניה וכן מעשה יהודית והליפורנס [או חנה בת מתתיהו וההגמון - תלוי את איזה מדרש שואלים...].

ננסה להתמקד באור הנשי המיוחד שמאיר בחנוכה. על אף שהאמת צריכה להיאמר- בכל ראש חודש ישנו חג נשי מיוחד. [אך זה כבר נושא לרשומה אחרת].

כשבקשו המלאכים לבשר את שרה על הולדתו העתידית של יצחק, שאלו את אברהם – 'איה שרה אשתך?'. תשובתו הידועה הייתה – 'הנה באוהל'. ניתן לומר שבשתי מילים אלו מקופל סוד נשי חשוב. גדולתה של האשה היהודית היא שעל אף קדושתה המבהיקה היא מצליחה להשאר בצניעות, בצל. היא מפנה בענווה את הבמה לבעלה 'הנודע בשערים' ולבניה המוצלחים ובכך היא מפתחת אותם. האשה דומה לארץ – היא מקבלת הכל אל תוכה ומפתחת את הזרעים הנקלטים בה עד שהם יוצאים אל הפועל כפירות מתוקים. אך ערכה הגדול של הארץ ניכר בפירותיה – ארץ חיטה ושעורה וכו'. גם האשה על ידי קליטתה ו'פינוי המקום' לבעלה וילדיה נעשית בכך לאשת חיל ובניה עוד יקומו ויהללוה.

שרה מגרשת את ישמעאל ובכך מצילה את בית ישראל משמד גשמי ורוחני. רבקה מגרשת את עשיו ומצילה את חיי יעקב וברכתו. רחל ולאה בונות את בית ישראל שתיהן. ועדיין נשארות אמותינו באוהל.

אכן, בנוהג שבעולם הנשים מובילות את העולם מתוך האהל, מאחורי הקלעים. הן משמשות עזר כנגדו לאיש על ידי שהן גורמות לו בעקיפין בחכמתן להתעלות ולחיות כרצון ה', ממש כשם שה' עשה אותן כרצונו.

אך כל זה בשעה שעולם כמנהגו נוהג. 

בעת שהשעה דחוקה לנו, ובזמן משבר נקראות הנשים לגלות את אורן.תמר,  דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני, רות המואביה ואסתר המלכה הן חלק משורה ארוכה של נשים צדקניות שבזכותן נגאלנו, וכמו שמבטיחה הגמרא בזכות נשים כאלה עוד נזכה להיגאל.
על המעשה של יעל נאמר בגמרא תבורך מנשים יעל מנשים באוהל תבורך – שגדולים מעשיה ממעשי האמהות הקדושות היושבות באוהל. הקושי העצום הזה לעשות ההיפך מהטבע הנשי הרגיל, להיחשף לאור ובכך להציל את ישראל הוא מעשה מיוחד ונדיר.

כשם שבדור המדבר נשארו הנשים איתנות ולא חטאו - לא בחטא העגל ולא בחטא המרגלים, כך גם בחנוכה. גם לאחר שהגברים נטמאו בטומאת יוון הנשים הן שנשארו בבחינת פך שמן טהור. לכן דווקא אשה היא שעוררה את המרד ואף חלק רשום מהניצחון ניתן על ידן. אמנם הפך קטן למראית עינו הטרוטה של היווני חשוך העיניים, אך תוכנו של הפך - שמן נס הוא. מאיר השמן כאור שבעת הימים, ומוביל אותנו אל הגאולה העתידה!

ואם כן נברך פה אחד - חג הבנות שמח לכל נשות בית ישראל!




'בהתנגדות המזויינת היו הנשים השייכות ליחידות הקרב, חמושות כמו הגברים, חלקן חברות בתנועת החלוצים. לא היה זה נדיר שנשים אלה ירו מאקדחים בשתי ידיהן, מפעם לפעם אירע שהן הסתירו אקדחים ורימוני-יד בבגדיהן עד לרגע האחרון , כדי להפעילם אז נגד אנשי הס"ס, המשטרה והוורמאכט...'  [מתוך יומנו של יורגן שטרופ הקצין הנאצי במרד גטו ורשה].