מבוא לפסיכולוגיה ויהדות

האם שמתם לב שמייסדי הפסיכולוגיה הגדולים - פרויד, אדלר, ופרנקל - היו כולם יהודים?

הם אולי לא ישבו ולמדו גמרא רוב היום, אבל צורת החשיבה היהודית – החיפוש אחר עומק נסתר, והאמונה בכוחה של המילה לרפא – זרמה בעורקיהם ועיצבה את המדע שהם הקימו.

מכאן, המעבר להצגת הגישות שלהם (דרך קנאה, תאווה וכבוד) אמור להיות טבעי ומרתק הרבה יותר עבור בן ישיבה, שיראה בתיאוריות הללו לא "חכמת הגויים", אלא שיח פנימי של "חכמה בגויים תאמין" שמקורה בנשמה היהודית.

המושג "מדע יהודי" (או "פסיכולוגיה יהודית") נטבע במקור בשנות ה-30 בגרמניה ובאוסטריה על ידי הנאצים ככינוי גנאי. המטרה הייתה לעשות דה-לגיטימציה לפסיכואנליזה. הנאצים שרפו את ספריו של פרויד בטענה שזוהי תורה "מנוונת" המבוססת על יצרים, שאינה מתאימה לרוח ה"ארית" הטהורה.

המציאות הדמוגרפית: כולם היו יהודים

הנאצים אמנם השתמשו בזה כהשמצה, אבל מבחינה עובדתית – הם צדקו. הפסיכולוגיה המודרנית, בייחוד בשלביה המוקדמים בווינה, נולדה כמעט כולה על ידי יהודים. המשולש שנלמד עליו היום – פרויד, אדלר ופרנקל – מורכב משלושה יהודים (שכולם גם צמחו באותה עיר, וינה). אליהם אפשר לצרף שורה ארוכה של ענקי הפסיכולוגיה במאה ה-20: אברהם מאסלו (פירמידת הצרכים), אריך פרום, אריק אריקסון, ד"ר אדית אגר, מרטין זליגמן ועוד.

הקשר העמוק: למה דווקא יהודים?

מעבר לדמוגרפיה, הוגים רבים (כמו החוקר דייוויד באקאן בספרו "פרויד והמסורת המיסטית היהודית") טוענים שיש קשר עמוק בין צורת החשיבה היהודית-תורנית לבין היווצרות הפסיכולוגיה. זהו חיבור שירתק את תלמידי הישיבה:

תורת הסוד והפרשנות (פרד"ס): המוח היהודי חונך במשך אלפי שנים בבית המדרש להבין שטקסט הוא לא רק מה שכתוב. יש פשט, רמז, דרש וסוד. יש מניעים נסתרים, כוונות עמוקות, ו"הפוך בה והפוך בה דכולא בה". פרויד לקח את מנגנון ה"פלפול" והפרשנות הזו, והחיל אותו על נפש האדם במקום על סוגיה בגמרא. הוא חיפש את ה"סוד" מאחורי חלומות, פליטות פה והתנהגויות.

ריפוי בדיבור ("חיים ומוות ביד הלשון"): הפסיכולוגיה מכונה "ריפוי בדיבור" (The Talking Cure). היהדות היא דת של מילים – העולם נברא במאמר, התפילה מחליפה קורבנות, והווידוי (הדיבור על החטא) הוא המפתח לכפרה וניקוי הנפש. הרעיון שאדם יכול להתרפא רק מתוך זה שהוא מדבר את אשר על ליבו בפני מישהו שמקשיב, הוא רעיון שנטוע עמוק במסורת היהודית.

השאיפה ל"תיקון": הפסיכולוגיה היא במהותה ניסיון לתקן את מה ששבור באדם. זהו הד קולו של המושג היהודי "תיקון עולם", שמתחיל בתיקון עולמו הפנימי של היחיד.

ומכאן לסקירה - המשנה במסכת אבות (ד', כ"א) קובעת יסוד עצום בהבנת נפש האדם: "רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". במבט מעמיק, המשנה משרטטת את מפת המניעים המרכזיים של האדם הלא-מתוקן, מפה המקבילה להפליא להתפתחות הפסיכולוגיה המודרנית ולשלוש האסכולות הווינאיות הגדולות.

מעבר לדחף - סקירה פסיכולוגית כללית על שורשי הפסיכולוגיה
תאווה: פרויד ועקרון העונג (האסכולה הווינאית הראשונה)

בסוף המאה ה-19, זיגמונד פרויד ייסד את הפסיכואנליזה. פרויד טען שהאדם מונע מ"עקרון העונג" (Pleasure Principle) ומדחפים ביולוגיים-יצריים מולדים (הליבידו). בספרו "מעבר לעקרון העונג" (1920) הוא מתאר את מנגנון הנפש כמערכת סגורה השואפת תמיד לפורקן מתחים וליצירת עונג. בלשון המשנה, פרויד העמיד את הפסיכולוגיה על אדן התאווה. האדם, לגישתו, אינו אלא זירת התגוששות דטרמיניסטית של יצרים (האיד) אל מול דרישות החברה (הסופר-אגו).

קנאה וכבוד: אדלר ורגש הנחיתות (האסכולה הווינאית השנייה)

זמן קצר לאחר מכן, פרש תלמידו של פרויד, אלפרד אדלר, וייסד את "הפסיכולוגיה האינדיבידואלית". בספרו "הכרת האדם" (1927), אדלר טען שפרויד טועה: הדחף המרכזי אינו ביולוגי-מיני, אלא חברתי. אדלר טבע את המושג "רגש נחיתות" (Inferiority Complex), וטען שהאדם מונע מ"השאיפה לעליונות" (Striving for Superiority). כדי לפצות על תחושת החסר הבסיסית שלו, האדם מחפש כוח, שליטה והכרה חברתית. בלשון חז"ל, מניעי הנפש כאן הם הכבוד והקנאה – השוואה מתמדת לאחר בניסיון להשיג עליונות עליו.

שתיהן, תאווה מזה וכבוד מזה, מצמצמות את צלם האל שבאדם ליצור תגובתי בלבד. מידות אלו, כדברי המשנה, "מוציאין את האדם מן העולם" – הן שוללות ממנו את קיומו הרוחני ואת בחירתו החופשית. 

משמעות: פרנקל והלוגותרפיה (האסכולה הווינאית השלישית)

ויקטור פרנקל חולל מהפכה. מתוך התופת של המחנות, חווה פרנקל כיצד התיאוריות של פרויד ואדלר קורסות. במקום בו נשללו מהאדם כל יכולת לעונג (תאווה) וכל צלם של מעמד חברתי (כבוד), גילה פרנקל כוח שלישי: "השאיפה למשמעות". בספרו "האדם מחפש משמעות" (1946) כותב פרנקל: "השאיפה למצוא משמעות בחייו היא הכוח המניע הראשוני באדם, ולא 'שכלון' משני של דחפיו היצריים". תפיסה זו מתבטאת במשפט המפורסם שפרנקל הפך למוטו(במקור אמרתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה): "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". המשמעות, בניגוד לקנאה, לתאווה ולכבוד, אינה מוציאה את האדם מן העולם, אלא מחזירה אותו אליו.

 

פרנקל טען שהמטרה העליונה אינה אושר אלא משמעות. אושר, לדבריו, אינו מטרה בפני עצמה אלא רק "תופעת לוואי" של חיים בעלי משמעות. פרנקל טבע את המושג "אופטימיות טראגית" – היכולת למצוא פשר דווקא בתוך סבל שאינו בר-מניעה, מחלות, אובדן ומוות.

משמעות הלכה למעשה: כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך

כדי להבין עד כמה גישתו של פרנקל הייתה נטועה עמוק בבחירה חופשית ובערכים, עלינו להתבונן ברגע אחד של הכרעה גורלית, עוד לפני שנשלח למחנות.

בשנת 1941, בעוד יהדות אירופה בוערת, קיבל ויקטור פרנקל הודעה משגרירות ארצות הברית בווינה: אשרת ההגירה (הוויזה) שלו אושרה. באותו זמן הוא כבר החזיק בטיוטה הראשונה של ספרו פורץ הדרך, והייתה לו הזדמנות פז להימלט לאמריקה, להציל את חייו, לזכות בביטחון ולפתח קריירה עולמית (כבוד ותאווה). אלא שהאשרה הייתה תקפה עבורו בלבד; הוריו הקשישים נאלצו להישאר בווינה, ומשמעות הדבר הייתה גירוש ודאי למחנות הריכוז במוקדם או במאוחר.

פרנקל התחבט בדילמה קורעת לב: האם להציל את עצמו ואת מפעל חייו האינטלקטואלי, או להישאר עם הוריו ברגעיהם האחרונים, צעד שמשמעותו כמעט בוודאות – מוות. הוא יצא להתהלך ברחובות וינה וביקש בליבו "רמז משמיים".

כאשר חזר לבית הוריו, הבחין על השולחן בשבר של אבן שיש. הוא שאל את אביו לפשר האבן. האב השיב שבאותו בוקר הוא ביקר בחורבותיו של בית הכנסת הגדול של וינה, שהוצת ונחרב עד היסוד על ידי הנאצים בליל הבדולח. מתוך ההריסות, האב חילץ שבר אחד מלוחות הברית שהיו מעל ארון הקודש. היה על השבר רק אות אחת עברית. פרנקל שאל את אביו איזו מצווה מתחילה באות הזו. האב השיב: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ".

באותו רגע הפור נפל. פרנקל ראה בכך את הרמז שביקש. הוא ויתר על אשרת ההגירה האמריקאית, נשאר עם הוריו, וגורש איתם זמן קצר לאחר מכן למחנה ריכוז.

במונחים של פרויד (דחף ההישרדות ועקרון העונג) או של אדלר (השאיפה לכוח ולביטחון), החלטתו של פרנקל הייתה מנוגדת לכל היגיון. אך פרנקל הוכיח בגופו את התיאוריה שפיתח: כאשר יש לאדם ערך עליון ומשמעות (מצוות כיבוד הורים), הוא מסוגל לבחור בחירה חופשית שמתעלה מעל כל דחף ביולוגי או חברתי.

מסר מהרבי מלובביץ' – נקודת המפנה

המהפכה של פרנקל, שהשיבה את ממד ה"נשמה" (הנואטי) לפסיכולוגיה, נתקלה בתחילת דרכה בהתנגדות מצד הממסד הווינאי הפרוידיאני.

בשנת 1959 שקל פרנקל לעזוב את וינה ולנטוש את מלחמתו האקדמית. באותה עת, זמרת אופרה יהודייה מווינה בשם מרגריט חיות (Marguerite Chajes) נכנסה ליחידות אצל הרבי מלובביץ' בניו יורק. הרבי ביקש ממנה לחפש בשובה לווינה את פרופסור פרנקל (אותו לא הכירה קודם לכן) ולמסור לו מסר אישי: שלא ירפה ממחקריו ושימשיך בעבודתו באומץ, כי כיוון החשיבה שלו, המכיר ברוח האדם, הוא הנכון וסופו לנצח. הסיפור תועד על ידי חברת JEM (Jewish Educational Media) במסגרת פרויקט "המפגש שלי עם הרבי", כולל התכתבויות מאוחרות בין פרנקל לרבי. פרנקל סיפר שהמסר הגיע ברגע הייאוש הגדול ביותר שלו. בזכותו הוא נשאר בווינה, פרסם את "הרופא והנפש", והקים את תנועת הלוגותרפיה העולמית.

בהמשך חייו היה תורם קבוע לבית חבד מקומי ובסוף ימיו חזר להניח תפילין.

הוגים, תלמידים ומורשת: הסטטוס כיום

האסכולה הראשונה: זיגמונד פרויד (1856-1939)

היסטוריה ותלמידים: ייסד את הפסיכואנליזה. סביבו התקבצה קבוצת חסידים בווינה, אך רובם הגדול (קארל יונג, אלפרד אדלר, אוטו ראנק) מרדו בו בסופו של דבר בשל התעקשותו שהכל מונע מדחפים ביולוגיים-מיניים.

המצב כיום: פרויד ביסס ויצר למעשה את הדיסציפלינה הפסיכולוגית ועל כך האנושות חבה לו חוב אדיר. אך הפסיכואנליזה הקלאסית (טיפול של שנים על ספה) כמעט ונעלמה כשהיא בצורתה הטהורה מרוב הקליניקות המודרניות בשל חוסר יעילות מדעית מוכחת ואורכה. עם זאת, המושגים שטבע (תת-מודע, הדחקה, מנגנוני הגנה) הפכו לשפת הבסיס של עולם הטיפול, והטיפול הדינמי המודרני עדיין נשען על יסודותיו, אם כי בצורה רכה הרבה יותר.

האסכולה השנייה: אלפרד אדלר (1870-1937)

היסטוריה ותלמידים: לאחר שעזב את פרויד, פיתח גישה חינוכית וחברתית. תלמידו המובהק היה הפסיכיאטר היהודי-אמריקאי רודולף דרייקורס, שלקח את רעיונותיו של אדלר על "רגש נחיתות" ו"צורך בשייכות" והפך אותם למשנה סדורה בחינוך ילדים.

המצב כיום: למרות שתיאוריית הנפש המלאה של אדלר פחות נלמדת כמודל קליני מרכזי, השפעתו על עולם החינוך וההורות היא עצומה. מוסדות כמו "מכון אדלר" (הפועל רבות בישראל) מבוססים ישירות על עבודתו ועל עבודת תלמידו דרייקורס, ומתמקדים בהקניית תחושת שייכות במקום ענישה, ובעידוד הילד כדי למנוע את רגש הנחיתות והמאבקים על כוח וכבוד.

האסכולה השלישית: ויקטור פרנקל (1905-1997)

היסטוריה ותלמידים: שרד את אושוויץ ודכאו. ספרו הפך לאחד מעשרת הספרים המשפיעים ביותר בארה"ב במאה ה-20. תלמידתו המרכזית הייתה אליזבת לוקאס שפיתחה את כלי האבחון של הלוגותרפיה. 

המצב כיום: הלוגותרפיה כשיטת טיפול עצמאית (קליניקות לוגותרפיות בלבד) קיימת אך אינה נפוצה מאוד. עם זאת, הרעיונות של פרנקל ניצחו ושולבו באופן עמוק בתוך "הגל השלישי" של הפסיכולוגיה (כגון ACT – טיפול בקבלה ומחויבות, פסיכולוגיה חיובית ופסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית). כיום, כמעט כל מטפל מודרני מבין שחיפוש אחר משמעות וערכים הוא קריטי לבריאות הנפש, בדיוק כפי שהורה פרנקל (ובדיוק כפי שהבטיח הרבי). יצויין כי הרב אברהם טברסקי ז"ל וכיום גם הרב מאניס פרידמן הי"ו רואים עצמם כהמשך של שיטה זו.

 

נספח - מקרה בוחן להמחשה (Case Studies)

מקרה בוחן: איש עסקים העובד/לומד 18 שעות ביממה, מגיע לאפיסת כוחות, מזניח את בריאותו ואת משפחתו, וחש ריקנות וחרדה למרות הישגיו. 

הניתוח של פרויד (תאווה / דחף): פרויד יחפש את הקונפליקט בלא-מודע. הוא יטען שהעבודה הקיצונית היא "סובלימציה" (עידון) של דחפים יצריים מודחקים, או לחילופין – שה"סופר-אגו" (המצפון והדרישות החברתיות) רודה ב"אגו" באכזריות ומעניש אותו בפרפקציוניזם בלתי פוסק, מתוך פחד מעונש או רגשות אשם מוקדמים.

הניתוח של אדלר (כבוד וקנאה): אדלר יראה בעבודה הקיצונית פיצוי-יתר (Overcompensation) על "רגש נחיתות" עמוק. אותו אדם מנסה להשיג עליונות, כוח וסטטוס (כבוד), ולהוכיח לעצמו ולאחרים שהוא "יותר טוב" מהם (קנאה). החרדה שלו נובעת מהפחד לאבד את הסטטוס או להיחשף בחולשתו.

הניתוח של פרנקל (משמעות): פרנקל יאבחן כאן "ריק קיומי" (Existential Vacuum). האדם משתמש בעבודה אינטנסיבית כסם הרדמה, כדי לא להתמודד עם שאלת משמעות חייו האמיתית. הפתרון של פרנקל לא יהיה נבירה בדחפי עבר (פרויד) או בסטטוס החברתי (אדלר), אלא בירור עמוק של ייעודו האמיתי – האם העשייה שלו משרתת ערך עליון, או שהיא רק בריחה?