קדושת ירושלים – מראי מקומות בהלכה

משנה כלים פרק א, ממשנה ו ואילך (השלמת הדברים ברמב"ם בהמשך)           
עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִים כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת:                    
עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁמְּשַׁלְּחִים מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצֹרָעִים, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ. יָצָא, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ:            
לִפְנִים מִן הַחוֹמָה מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם...

כתובות קי ע"ב
מַתְנִי׳ הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים.

 

רמב"ם בית הבחירה פרק ז:הל' ז             
אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּקְדָּשׁ הַיּוֹם חָרֵב בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ חַיָּב אָדָם בְּמוֹרָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה נוֹהֵג בּוֹ בְּבִנְיָנוֹ. לֹא יִכָּנֵס אֶלָּא לְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהִכָּנֵס לְשָׁם וְלֹא יֵשֵׁב בָּעֲזָרָה וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ל) (ויקרא כו ב) "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ". מַה שְּׁמִירַת שַׁבָּת לְעוֹלָם אַף מוֹרָא מִקְדָּשׁ לְעוֹלָם שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחָרֵב בִּקְדֻשָּׁתוֹ עוֹמֵד:

שם יא – כג        
כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְהַבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִשְּׁאָר אֲרָצוֹת:

עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִשְּׁאָר הָאָרֶץ שֶׁמְּשַׁלְּחִין מִתּוֹכָן אֶת הַמְצֹרָעִים וְאֵין קוֹבְרִין בְּתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר אוֹ כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר. וְאִם יָצָא הַמֵּת חוּץ לָעִיר אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁרָצוּ כֻּלָּן לְהַחְזִירוֹ. רָצוּ בְּנֵי הָעִיר לְהוֹצִיא הַקֶּבֶר מִן הַמְּדִינָה מְפַנִּין אוֹתוֹ. וְכָל הַקְּבָרוֹת מְפַנִּין חוּץ מִקֶּבֶר נָבִיא אוֹ מֶלֶךְ. קֶבֶר שֶׁהִקִּיפַתּוּ הָעִיר בֵּין מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו בֵּין מִשְּׁתֵי רוּחוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ אִם הָיְתָה בֵּינוֹ וּבֵין הָעִיר יֶתֶר מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָאן וַחֲמִשִּׁים לְכָאן אֵין מְפַנִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּרְצוּ כֻּלָּן. פָּחוֹת מִכָּאן מְפַנִּין אוֹתוֹ:

(למי שמספיק, כדאי לעיין במקור דברי הרמב"ם הבאים בבבא קמא פב ע"ב ולמצוא מילתא בטעמא)
יְרוּשָׁלַיִם מְקֻדֶּשֶׁת מִשְּׁאָר הָעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה. שֶׁאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְפָנִים מֵחוֹמָתָהּ. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אֵין מְלִינִין בָּהּ אֶת הַמֵּת. וְאֵין מַעֲבִירִין בְּתוֹכָהּ עַצְמוֹת אָדָם. וְאֵין מַשְׂכִּירִין בְּתוֹכָהּ בָּתִּים. וְאֵין נוֹתְנִין בְּתוֹכָהּ מָקוֹם לְגֵר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ קִבְרוֹת חוּץ מִקִּבְרֵי בֵּית דָּוִד וְקֶבֶר חֻלְדָּה שֶׁהָיוּ בָּהּ מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. וְאֵין נוֹטְעִין בָּהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. וְאֵינָהּ נִזְרַעַת וְאֵינָהּ נֶחֱרֶשֶׁת שֶׁמָּא תִּסְרַח. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת חוּץ מִגִּנַּת וְרָדִים שֶׁהָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אַשְׁפָּה מִפְּנֵי הַשְּׁרָצִים. וְאֵין מוֹצִיאִין הֵימֶנָּה זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ כִּבְשׁוֹנוֹת מִפְּנֵי הֶעָשָׁן. וְאֵין מְגַדְּלִין בָּהּ תַּרְנְגוֹלוֹת מִפְּנֵי הַקָּדָשִׁים. וְכֵן לֹא יְגַדְּלוּ הַכֹּהֲנִים תַּרְנְגוֹלִים בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַטָּהֳרוֹת. וְאֵין הַבַּיִת נֶחְלָט בָּהּ. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת. וְאֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים:

הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁאֵין זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִין לְשָׁם. וּמֻתָּר לְהַכְנִיס הַמֵּת עַצְמוֹ לְהַר הַבַּיִת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר טְמֵא מֵת שֶׁהוּא נִכְנָס לְשָׁם:

הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁאֵין עַכּוּ"ם וּטְמֵא מֵת וּבוֹעֵל נִדָּה נִכְנָסִים לְשָׁם:

עֶזְרַת הַנָּשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַחֵיל שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם. וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם אֲבָל מִן הַתּוֹרָה מֻתָּר לִטְבוּל יוֹם לְהִכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. וּטְמֵא מֵת שֶׁנִּכְנַס לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת:

עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֶזְרַת נָשִׁים שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנַס לְשָׁם. וְטָמֵא שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם חַיָּב כָּרֵת:

עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה. שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְשָׁם אֶלָּא בִּשְׁעַת צָרְכֵיהֶם לִסְמִיכָה וּלְכַפָּרָה וְלִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה:

בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ וּקְרוּעֵי בְּגָדִים נִכְנָסִין לְשָׁם:

הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם:

בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה:

שו"ת רדב"ז ח"ב תרלג  
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו השוכנים בירושלם תוב"ב שאינם נזהרים בעשר קדושות שיש בירושלים לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ששי מהלכות בית הבחירה ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קדש העזרה וירושלם לשעתן וקדשן לעתיד לבוא ע"כ. והוא ז"ל כתב פ"ז ירושלם מקודשת משאר עיירות וכו' ואלו דברים שנאמרו בירושלם וכו': 
תשובה מטעם זה כתב בעל ספר כפתור ופרח שאם היה בירושלם דקל שלולבו פסול וכיוצא בזה והוה ליה מצוה הבאה בעבירה כענין שאמרו הרי שגזל סאה אין זה מברך אלא מנאץ ושמא יש חילוק בין נטעו ישראל לנטעו עכו"ם כענין שאמרו בשביעית ע"כ. והעלה שמאלה הקדושות מקצתם נוהגים שם היום. ולא ראינו מימינו מי שנזהר באחת מהם ולפיכך צריך לתת טעם נכון לכל החומרות ואומר דנהי דירושלם קדושה ראשונ' קדשה לשעתה ולעתיד לבא לדברים הנוהגים בה מן התורה אבל מה שהוא מדרבנן לא אמרו אלא היכא דשייך טעמא דבשבילה החמירו ואם נסתלק הטעם נסתלקה הגזרה ולפיכך מה שאמרו אין מלינין בה את המת ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם מפני הטומאה ועתה כלנו טמאי מת אנו ולא איכפת לן אם ירבה בטומאה. אין משכירין בתוכה בתים טעמא מפרש בתוספתא מפני שהיא של שבטים ע"כ דקי"ל ירושלים לא נתחלקה לשבטים ועתה כל הבתים של עכו"ם היו ומכח העכו"ם אתו. א"נ טעמא הוי מפני שהאושפזינין היו נוטלין עורות הקדשים והאי טעמא לא שייך האידנא א"נ מפני עולי רגלים שלא ישכירו לעולי רגלים ביותר ונמצאו מעלים בשכירות והאי טעמא נמי לא שייך השתא...

שולחן ערוך אורח חיים סי' תקס - לעשות זכר לחורבן. ובו ה סעיפים:
משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר [פי' מצוייר] כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד והלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקת' ואין מחייבים אותו לקלוף בכותלים:

וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין: הגה ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן (כל בו) . וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנא' אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:

וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם: הגה ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה [טור] ואסור לשומעם מפני החורבן ואפי' שיר בפה על היין אסורה שנא' בשיר לא ישתו יין וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין: הגה וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי [תוס' וסמ"ג והגהות מיימוני]:

וכן גזרו על עטרות חתנים שלא להניח כלל ושלא יניח החתן בראשו שום כליל שנא' הסר המצנפת והרם העטרה וכן גזרו על עטרות הכלה אם הוא של כסף אבל של גדיל מותר לכלה ודוקא לחתן וכלה אבל בשאר כל אנשים ונשים לא גזרו:

אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה:

תקסא דין הרואה ערי יהודה וירושלים והמקדש בחורבנם. ובו ה סעיפים:
א. הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע [ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמן הצופים לירושלים]: [ב"י]:
ב. הרואה את ירושלים בחרבנה אומר ציון היתה מדבר שממה וקורע וכשרואה בית המקדש אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היתה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים ואח"כ כשיראה המקדש קורע קרע אחר וכל קריעה טפח ואם בא דרך המדבר שאז רואה המקדש תחלה קורע על המקדש טפח ואח"כ כשיראה ירושלים מוסיף על קרע ראשון כל שהוא:
ג. אם קרע על אחת מערי יהודה אינו חוזר וקורע כשיראה שאר ערי יהודה חוץ מירושלים שחוזר וקורע עליה קרע אחר בפני עצמו ואם קרע על ירושלים תחלה אינו צריך לקרוע על שאר ערי יהודה:
ד. כל הקרעים האלו בידו ומעומד וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו ואינו מאחה קרעים אלו לעולם אבל רשאי לשללן למללן ללקטן לתופרן כמין סולמות:
ה. היה הולך ובא לירושלים הולך ובא תוך ל' יום אינו קורע קרע אחר ואם לאחר ל' יום חוזר וקורע [והוא הדין בערי יהודה ובמקדש]:

האם הדינים הנ"ל הולכים לפי ישוב בפועל או לפי שלטון? (עי' ב"י וב"ח)

שו"ע אורח חיים רכד, י
הרואה בתי ישראל ביישובן כגון בישוב בית שני אומר בא"י אמ"ה מציב גבול אלמנה. הרואה בחורבנן אומר ברוך דיין האמת:
ב"י
והא דרואה בתי ישראל נראה מדברי רש"י דקאי אבית המקדש שכתב מציב גבול אלמנה כגון בישוב בית שני והרי"ף כתב הרואה בתי כנסיות ישראל וקשה... ויותר נראה לומר דבתי ישראל ביישובן היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע והכי מוכח מדמייתי בגמרא בסמוך עולא ור"ח הוו אזלי באורחא כי מטו אפיתחא דבי רב חנא בר חנילאי נגד רב חסדא ואיתנח וכו' עד מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו וכו' משמע דבתי ישראל בחורבנן דקתני היינו בתי עשירי ישראל ובעלי צדקות ואם כן בתי ישראל ביישובן דקתני כי האי גוונא נמי הוא כלומר בתי עשירי ישראל בתוקפתן ובגבורתן ומה שפירש"י ברוך מציב גבול אלמנה כגון בישוב בית שני היינו לומר דאז שייך לומר מציב גבול אלמנה וקודם שגלו בגלות בבל לא הוי מברכינן הכי דלא הוה שייך לקרות בשם אלמנה ואפשר שאע"פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות אין מברכין עליהם אא"כ היו בא"י ובזמן הבית ונראה שזו היתה כוונת רש"י ג"כ במ"ש כגון בישוב בית שני: