תורה חדשה

לאיש מאיתנו לא נוח לראות קבצן בטלן. אדם שבוחר בחיים של קיבוץ נדבות בו בזמן, שבכוחו לעבוד, הוא לא האדם שהלב והכיס נפתחים בפניו בקלות. הוא אחד כזה שבזים לו ובמקרה הטוב תורמים לו פרוטות מעטות.

תורה שמבקשת היום שה' יעשה במקומנו נקמה באויבי ישראל לא שונה בהרבה מאותו קבצן בטלן.

 

מרבותינו למדתי שהמעבר מגלות לגאולה אינו רק 'רי - לוקיישן' של עם. לגאולה השלכות על גילוי שם ה' בעולם[1], ולכן גם הסברת התורה עצמה חייבת לעבור שינוי משמעותי.

אני חושב שבהקשר של רצח התינוק עמיעד ישראל ה' יקום דמו, ובכלל בהקשר של האירועים האחרונים נוכל לתת דוגמא טובה לדבר.

בספר יסוד ושורש העבודה מלמד הרב זיסקינד שאסור ליהודי להיות אדיש לכאבי הזולת. האכפתיות טבועה אצלנו בדם ומהווה אחת מסימני היהדות – יהודים רחמנים הם. הוא מציע שאדם יתרגל את עצמו להזדהות עם חברו. בעת שמחה אצל חברו ירים גם הוא כוסית ואם ישמע חלילה על צערו יעתיר עליו תפילה כאילו הייתה  הצרה בביתו.

מה היה עושה יהודי בגלות  בשומעו על רצח תינוק? או  אולי - על מה היה רב בית הכנסת דורש בשבת? מן הסתם הדרשה הייתה פותחת בצידוק הדין כלפי שמיא, ממשיכה ועוסקת בצורך בהתעוררות של תשובה על פגעי הזמן וכדומה. ואם הדרשה הייתה ממש מוצלחת היא הייתה מסתיימת בתפילה וזעקה של הציבור על שיחוננו ה' ויאמר לצרותינו די.

ואולם, יהודי במדינת ישראל בשנת תשע"ט חייב 'להחליף דיסקט'. לא עוד צידוק הדין וזעקות שבר בלבד. גם לא קריאות להקפדה מחודשת במצוות [גם לא במצוות יישוב הארץ...]. רבונו של עולם שלח לנו צבא, דעת וכוח לעשות חיל. הוא מצפה שנשתמש בכלים האלה. אם לא נעשה זאת – הרי אנו כאותו קבצן בטלן. בעת הזו, רב בית הכנסת צריך לעמוד מול הגל העכור של המוסריות המזויפת שמושלת כיום באירופה, ולומר בקול ברור - המעשה המוסרי הנכון והצודק הוא שהמדינה תנקום ברשעה וברשעים. הרב צריך גם לדרוש על הרחמים, על כל רחם ורחם של כל אחת מבנות ישראל שלא תלד לבהלה, חס ושלום.

אצל יהודי בעל לב פועם במדינת ישראל האהבה הכאב והרחמים כלפי בני עמו, אמורים להפוך לכוח מניע לנקמה כלפי המחבלים ועוזריהם. בימים הקרובים נשמע, ככל הנראה, את המשפט 'נקמת ילד קטן לא ברא השטן', אך עם זאת, ימשיכו צייקני תקשורת רבים לגלגל עיניים כאשר מישהו יקרא למדינה לעשות נקמה בצורה מפורשת. וכאן הבעיה שלנו.

נקמה איננה מילה יהודית כשאתה בגלות. נקמה גם אינה צריכה להיעשות על דעת יחידים ובידיהם. ואולם, במדינה עצמאית בארץ ישראל, נקמה על ידי השלטון עשויה להיות מילה שיש בה קדושה. אל נקמות ה' – גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות [שמות ה'].

תודעה זו, חשוב שתנכח בכל אחד ואחד מאיתנו, החפצים בחיים במדינה דמוקרטית. מנהיגינו, ככל המנהיגים, ערים לתחושות העם ולהלך הרוח בציבור, והעם זה אנחנו. כשכל אחד מאיתנו יפנים בלבו שמלחמה ללא פשרות בטרור, גם בדרך של נקמה, הריסת בתים וגירוש היא לגיטימית ומוסרית, הוא ייתן כוח לשלטון ואז, תפעל גם הממשלה כך, הלכה למעשה.

המדינה צריכה לנקום ולהעניש חמורות את המחבל, את משפחתו, ואת חבריו. הנקמה צריכה להיות מהדהדת לא משום שאנחנו צמאי דם אלא דווקא משום שאנחנו חפצי חיים. לא משום שאנחנו מלאי שנאה אלא משום שאנו אוהבים את עמנו.  כי כשנאמץ ליבנו כלפי אותם רשעים נימצא מרחמים על נשים הרות, על תינוקות שלא חטאו, וכן – גם על בנינו, החיילים הגיבורים, נרחם.

לכל ברור שהמצב בו מחבל מנסה לרצוח יהודים ובכלא חייו נעשים טובים יותר, הוא מצב אבסורדי. אין זה  הגיוני שאנו חוששים לחסל מחבל מיידית ונושמים לרווחה רק כשמתברר שצה"ל 'נאלץ' לירות בו. מצב, בו כל פקיד משפטי, באבחת קולמוס, מונע את קיום החוק של הריסת ביתו של מחבל לאלתר, הוא אינו סביר. בשם 'זכויות היסוד' של משפחתו, סייענית הטרור, יוצר הפקיד מצב בו לא רק שחיי משפחתו וחבריו ממשיכים כאילו לא קרה כלום, אלא שבמקרים רבים הם גם מקבלים קצבאות וכסף אפילו מהמדינה.

עלינו לומר באופן ברור: מחבל הוא בן מוות. לאמיתו של דבר גם כל המסייעים לו הם בני מוות, וודאי אין מקום להמשיך ולאפשר להם לגור בבית מידות על פני האדמה שהרוו אותה בדם קדושים. 

הסיבה שכל האבסורדים הללו מתאפשרים היא אחת - העדר גב מוסרי. התורה נותנת לנו את הגב הזה. כל שעלינו לעשות הוא להדהד אותה.

לא עוד תורה של קבצנים המחכים לחסדי שמיים. הגיע הזמן לתורה של מלכות ה' בארץ.

[התפרסם באתר כיפה יום חמישי דפרשת ויגש ע"ט]

---

[1] שימו לב לאות א' המבדילה בין גולה לגאולה.