שש מחשבות על דמוקרטיה

הקדמה – מי נגד דמוקרטיה?!

ביוונית עתיקה המילה קרטוס ביטאה שלטון. לכן אוטוקרטיה היא שלטון של אדם יחיד, ודמוקרטיה היא שלטון העם. דמוס – עם.

אם נתייחס לנסיון העולמי אין שאלה – דמוקרטיה היא שיטת ממשל עדיפה על אוטוקרטיה ברוב מוחלט של המקרים. הדמוקרטיה ,וביחוד הליברלית, נותנת מקום לאזרח ומבטיחה שהשליט לא ייהפך לרודן. גם ההסטוריה העולמית מראה – ככלל, הדמוקרטיות הן מדינות שוחרות שלום ופחות תוקפניות מאלו בעלות השלטון היחידני.

יתרה מזאת, כיון נראה שאין ברירה למדינת ישראל אלא שלטון דמוקרטי. העם לא מסוגל להתאחד סביב אישיות אחת מוסכמת שתוביל את כולם.

למרות שאני מסכים עקרונית, משתי בחינות עלינו לאתגר את השיח על דמוקרטיה. כאזרחים - על ידי ראיה מפוקחת של החסרונות אולי נשפר את השלטון הדמוקרטי. כשומרי תורה ומצוות - עלינו להבין את יתרונותיו של השלטון שהתורה מציעה על מנת שלא נדרוך במקום.

וכדי להסיר את הפיל הלבן מהחדר אומר בקול רם - כיום דמוקרטיה עדיפה על דיקטטורה[1].

מה רוצה התורה?

לפני כל דיון מוכרחים לומר - עצם ההקמה של מדינה שהולכת בדרכי ה' היא מטרה תורנית מובהקת. עוד לפני התגלות עשרת הדברות במעמד הר סיני ,ואולי אפילו כהקדמה למעמד, נאמר למשה: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'. המילה ממלכה בתרגום לימינו היא מדינה[2].

לגבי המודל השלטוני שהתורה מכוונת אותנו אליו – ובכן, כאן יש מקום לעיון.
בציווי של העמדת מלך התורה עושה משהו ייחודי מאוד. היה צריך להיות כתוב בפשטות – 'כי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ', אבל בפועל כתובה מעין הקדמה: כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ וכו' וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ'[3]. מדוע נצרכת ההקדמה הזו?
אחת התשובות המעניינות שניתנו לשאלה זו היא שיטת הנצי"ב בהעמק דבר. הנצי"ב מסביר שצורת השלטון במדינה ישראל תלויה בבשלות של העם לקבל אותה. יש מצווה להעמיד מלך אך אנו מצווים בה רק כשזה בא גם מצידנו. ומה נעשה עד אז? שלטון שיתאים לנו, שלטון מוניציפלי, שופטים, ואולי גם דמוקרטיה באה בחשבון[4].
אך מנין התחיל בעצם הרעיון הדמוקרטי?  

עלייתה של הדמוקרטיה בעולם

מקובל לומר שהרעיון הדמוקרטי החל ביוון. אריסטו בהאתיקה כתב על שישה סוגי שלטון אפשריים ותומך לבסוף באריסטוקרטיה שהיא שלטון הפילוסופים כמועצה שמקבלת החלטות ע"פ הרוב.

דמוקרטיה ישירה, שבה העם עצמו היה הריבון התאסף והצביע בעצמו, שימשה בפועל בפוליס היווני באספות עם שנהגו מעת לעת וכשעמדו החלטות חשובות על הפרק. אך השימוש בה הופסק כאשר הפוליס גדל מעבר למימדים שבהם התאפשרו אספות כאלה. הדמוקרטיה הייצוגית מחליפתה של זו הישירה ככל הנראה לא צלחה משום שאיננו מוצאים משטר דמוקרטי למשך של למעלה מאלף שנים עד ייסוד ארה"ב והמהפכה הצרפתית.

הדמוקרטיה חזרה לבימת ההסטוריה רק כאשר הערכים הליברליים צברו תאוצה. כאשר בתקופת הרנסאנס דברו על זכויות הפרט, אינדיבדואליזם ואיזון הסמכויות של השליט מצאו את עצמם המוני אדם בתהיה גורלית – כיצד נכונן משטר שיוכל לאפשר את הערכים הללו. הם הגיעו למסקנה שמלכות שווה לרודנות ולכן אין ברירה אלא לחדש את הדמוקרטיה הייצוגית.

המהפכה הצרפתית[5] ביטאה היטב את התחושה שנקעה נפשם מרודנים ועריצים ויש לקיים שלטון שייתן מקום לחירות לשלטון ולאחוה – מושגים ליברליים מובהקים שיוצגו בדגל התרי קולור שמשמש את צרפת עד היום.
לעצם הדיון הערכי המעניין והחשוב על ערכי התורה מול ערכי הנאורות נקדיש אי"ה רשומות אחרות. נציין רק בשולי הדברים כי לחלק גדול מערכים אלו התורה עצמה מחנכת וממילא אין כלל דיון שהם חשובים. הדיון כעת הוא על צורת המשטר.  

הביקורות השטחיות

וינסטון צ'רצ'יל לחם נגד המשטרים הדקטטוריים הגדולים והרצחניים שידעה האנושות. הוא עשה זאת בשלב הראשון לבד, הייתה זו בריטניה נגד רוב ארופה. ובכל זאת מעניין כיצד הביט צ'רצ'יל על הדמוקרטיה. באחד ממושבי הפרלמנט הבריטי הוא התבטא: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום."

ננסה להבין מה כל כך גרוע בשיטה הזו.
יצויין כי קיימות ביקורות נוספות שלא כתובות כאן[6].

אריסטו – שלטון הדמגוגים

כבר אמרו חכמים כמה עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה. היוונים הראשונים העלו את רעיון הדמוקרטיה והם אלה שגם הסתייגו ממנו. כאמור, אריסטו ,שרבים נתלים בו, ראה את הדמוקרטיה כאחד מששה סוגי שלטון, אך לא כטוב שבהם. בחלוקה לשתי קבוצות של סוגי משטרים הוא שם את המשטר הדמוקרטי בסוגים הרעים. למעשה הוא חשב שהדמוקרטיה היא צעד אחד לפני נפילת המדינה לתהום של עריצות. לדעתו, באופן טבעי ההמון יתאסף סביב המועמדים שלהם רייטינג גבוה, פרסום וסימפטיה. עם הזמן יהיו אלה שחקנים ושאר רטוריקנים ללא קשר לכישוריהם או חזונם על טובת המדינה.

האם אנו רואים את התממשות חזון אריסטו מול עינינו? לדעתי, בקצב הולך וגובר. מספיקה הצצה זריזה ברשימת חברי הכנסת הנוכחית וכישוריהם למול הכנסת לפני ארבעים שנה כדי לראות את ההבדל. ישנם יותר ויותר חברי כנסת שמגיעים מעולם התקשורת והפרסום המהיר, ישנם פחות ופחות ח"כים שכישוריהם ועברם מתאימים לעיסוקם הנוכחי. ובינתיים בארה"ב נבחר נשיא שהיה שחקן מערבונים [רונלד רייגן], נשיא שהוא פשוט עשיר משוגע וססגוני [טראמפ[7]], ומושלים שאת עיקר חייהם בילו על הסט בהוליווד [שוורצנגר מושל קליפורניה לעבר לדוג'].

אדמונד ברק[8] - האם לראש הממשלה שלך יש בגרות?

השאלה שבכותרת אולי נשמעת בוטה אך היא רלוונטית ביותר. האם הייתם לוקחים מנכ"ל לחברת הייטק אדם ללא תואר? ומה אם הייתה חסרה לו גם תעודת בגרות? בואו נדבר על כלכלה – לבנק היית שם מנהל ללא שום תואר? ומדוע אם כן שר אוצר לא צריך?!
בעוד שלכל מקצוע בעל חשיבות במשק ישנם כישורי סף שעל המועמד לעמוד בהם, למשרות השלטון הרמות ביותר- כהונה בכנסת ואפילו בממשלה, אין קריטריונים כאלה[9]. כלומר, יכול להיות שר ביטחון שלא יודע דבר על תולדות הסכסוך טרם הולדתו, או חכ"ים שיצביעו בעד פינוי מגוש קטיף בשעה שאינם יודעים היכן ממוקם אזור זה במפה[10].

ואם יאמר האומר – הרי איננו סומכים על חכמתו אלא על יועציו הפקידים שאינם משתנים. חוששני שבטענה זו כמה בעיות.            
ראשית, כדי להכריע בין שתי דעות של יועצים צריך הבנה בנושא. אחרת תהיה זו מעין הגרלה או גרוע מזה כר פתוח להחלטות ע"פ אינטרס ולחץ של לוביסטים.
שנית, באין הבנה לנושא המשרה יעשו הפקידים במשרד כבשלהם. ואכן, זוהי טענה ידועה לגבי חוסר המשילות של ממשלות הימין לדורותיהן מאז מנחם בגין.

הצעת ייעול פשוטה ואפשרית ליישום כבר במודל הנוכחי היא בחינה שבה ייבחנו המועמדים בנושאים כמו: הסטוריה, כלכלה, יחסי חוץ וביטחון, אזרחות וזהות יהודית. השאלות יהיו ברמה של הבנת הדיון לעומק. כמו כן מעת לעת יהיה צורך במעבר קורסים והשתלמויות יעודיים[11]. גם מהבחינה המידותית [מלשון מידות טובות] יש להעצים את כוחה של ועדת האתיקה בכך שאם היא תזהה השתררות פוגענית תוכל להזהיר, ובמידת הצורך אף  להדיח, את הפוגעים. כך נוכל לצמצם במקצת את הבעיה שבדמוקרטיה כיום.  

  

האם הבוחר עצמו רציונלי?

עד כאן דברנו על הנבחרים אך גם בנוגע לבוחרים אנו בבעיה. כיצד ניתן לתת זכות בחירה שווה לאדם שכלל לא מבין בנושאי כלכלה, חוץ וביטחון ופשוט בוחר בגלל החברים או הג'ינגל, כמו לאדם שעוסק בנושאי ראשו ורובו[12]. שניהם משפיעים על המדינה באותה מידה - קול אחד. אמנם טענה זו בעייתית ביותר מבחינת ערכי השיוויון וכן מן הבחינה של האפשרות להגדיר מי קובע מי חכם ומבין, אך מצד שני, אי אפשר להhמלט מחוסר הנוחות שכל בר דעת מרגיש כשהוא רואה כיצד אנשים דלי דעת מקבלים את ההחלטה למי להצביע.

פתרונות לטווח ארוך

כאשר בכל ארבע שנים אנו בוחרים מחדש את המנהיגים אנו מרוויחים את האחריות שלהם למה שעשו בין תקופות הבחירות. זהו כנראה המנגנון החשוב ביותר של שמירת הקשר עם רצון העם וכן של הגבלת השלטון. אך אנו גם מפסידים. אנו מפסידים את הבטחון שלהם בעתיד.
לכולנו עובר בראש - אדרבה, טוב שנבחרינו יזיעו קצת וילחצו לפני הבחירות. אכן, אין לנו שום בעיה עם הלחץ שלהם, לולא שהיה פוגע באופן ישיר בציבור. לעיתים ישנם עניינים שזוקקים מהלכים ארוכי טווח. בנוהג שבעולם שפתרון בעיית תשתיות חמורה גורמת לעול על הציבור ואורכת תקופה. עיינו ערך עבודות הרכבת הקלה בירושלים ותל אביב וכדומה. דבר זה יוצר מרמור בציבור ועלול להביא לכך שבשל המורל הירוד המנהיג לא ייבחר שוב. לכן טבעי שהמנהיג יברח מבעיות כאלה ויעדיף להתפק ככל יכולתו בפתרונות קצרי מועד אפילו שלטווח ארוך ייעשה נזק.

המלך חף מבעיה זו שכן הוא כאן כדי להשאר, ולא זאת אלא שאם יוריש בעיות יוריש אותן לבנו אחריו.  

לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:

ביקורות העומק

כפי שהזכרנו לעיל, כל משטר מבטא ערכים מסוימים שעומדים מאחוריו. באופן הנורמלי המהפך הערכי קורה לפני המהפך של המשטר בפועל. האם אין זה המאבק העיקרי שלנו כיום? האם איננו בעל כורחנו חלק ממלחמת ערכים[13] שמתחוללת ברחוב?

בהנחה שכן, בשורות הבאות ננסה לנקב כמה חורים בערכי הדמוקרטיה.

יאוש – בא לי מנהיג צדיק!

בלב הרעיון הדמוקרטי ניצבת תפיסה – 'מספיק כוח ישחית כל אחד'. חלק עיקרי מן העקרונות והכלים הדמוקרטיים מופנים למניעת ההתרכזות של הכוח אצל המנהיג או המנהיגים. עקרון הפרדת הרשויות, עקרון האיזונים והבלמים וכדומה. איננו בוטחים באף אחד מתוך הבנה שיצר לב האדם רע מנעוריו. תפיסה זו נתפסת כריאליסטית וממילא נכונה.

אני חושש שזוהי תפיסה של חברה שהתרגלה לרעיון שאין צדיק, כולנו רעים בבסיסנו.

אחד המוטיבים העיקריים ביהדות הוא הצדיק. חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי. האבות הם מודלים כלל לאומיים של אנשים צדיקים. אדם שיש צדיק בעולמו הוא קודם כל עניו, אך הוא גם שואף יותר ובכך מתעלה. האנשים שמתייאשים מרעיון הצדיק הם עלולים לירידה מוסרית מפני שבליבם מחשבה רעה – כולם בעצם כמונו. או בלשון העם כולם גונבים השאלה מי נתפס.

הנושא החשוב ביותר אצל המלכות בישראל הוא הענווה הבלתי מתפשרת. דבר זה מוזכר בתורה, כתוב בהלכות ומודגש ב'ספרי הסוד.

לבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול'.

פילוג

התאוריה עליה מתבססת הדמוקרטיה היא תאוריית הקונפליקט[14]. התפיסה אומרת כך – כל קבוצה תילחם על האנטרסים שלה ו'כוחות השוק' הפוליטיים כבר יאזנו בין הדעות ויובילו למרקם שכולם יוכלו לחיות איתו. אף אחד לא מרוצה לגמרי אך מצד שני זהו משטר יציב כי אף אחד גם לא מתוסכל. לכולם יש ביטוי.

בהתאם לתפיסת הקונפליקט, הקבוצות שבעולם הפוליטי מכונות 'מפלגות', והאמת היא שהן באמת בנויות על פילוג. חישבו על זה בעצמכם – לו היו דגל התורה ואגודת ישראל מתאחדות לחלוטין, למי זה היה מפריע בעיקר? התשובה היא לפוליטיקאים עצמם. ראש מפלגה חייב פילוג כדי להצליח. בוחר הבית היהודי הוא אחר מש"ס ואחר מהליכוד גם אם בקלות יתרה היה אפשר להקים מפלגה אחת שתשמור על אנטרסים שווים ב99% מהדברים. ההבחנות והפילוג שהן יוצרות הן מרכיב חיוני בדמוקרטיה.

במשטר המלוכני לעומת זאת ישנו דבק אמיתי שתורם ליציבותה של החברה. כולנו חיים סביב מנהיג אחד שמנסה לתת מקום לשלל האינטרסים והקבוצות שבחברה[15].

האחדות של עם ישראל היא עניין מהותי בהרבה מהאחדות של שאר העמים. בחתם סופר מובא ביטוי – פירוד בעם ישראל שקול כעבודה זרה. אם המדינה תהיה בנויה על פילוג היא לעולם לא תוכל לבטא את אחדות ה' בעולם כראוי.

אנו חיים בעולם רווי פוליטיקה ושיח של פירוד ו'מה צריך לעשות' דווקא בגלל שהכול עומד לבחירה לעיתים קרובות. אלא שבאמת הניעות בין גושי הימין והשמאל בדרך כלל, לא באה לידי ביטוי בפרק זמן של ארבע שנים. ובכך אשליית השליטה של הציבור מביאה לנו לחץ עצום לחיי היומיום. 

אם מתבוננים לעומק, קשה שלא לראות בתפיסה הדמוקרטית של התמודדות עם ריבוי דעות הד לשיטה היוונית להתמודדות עם ריבוי אלילים. היוונים הכירו שבטים שונים שהאמינו באלילים שונים. בשונה מקודמיהם הם לא ניסו להכניע אותם אלא הכניסו אותם לפנתיאון האלילים. הם יצרו סיפור מיתולוגי ,אמנם על בגידות שקרים ומלחמות בין האלילים, אך סוף סוף סיפור שיש בו מקום לכולם. גם בריבוי הדעות עשו היוונים כך. הכניסו אותו לסנאט על תככיו ומזימותיו ואמרו כל אחד יגיד דעתו ומבין כולם תצא הנהגה.

היהדות שמאמינה ומפרסמת את האמונה באל אחד שברא את העולם מנסה להעמיד הכל סביב יסוד האחדות. בעבודת המידות הפנימית – נפש האדם אחת היא, וכמו בכל מעשיו החיצוניים של האדם שם שולט עיקרון ה'יהיו כל מעשיך לשם שמים'. יסו האחדות מתבטא היטב גם במלך אחד שאין על גביו אלא ה' אלוקיו. מעבר לפשט – שהוא הסמכות העליונה אפשר לראות כאן שהמלך נושא על גביו בעצם ישותו את פרסום האל האחד בעולם.

לכן ברמה האידיאלית למדינת ישראל מתאים שלטון שמלך אחד בראשו. אמנם בינתיים כדי שהמדינה תוכל להתקיים ונחיה יחד חילוניים דתיים וחרדים כנראה שהמסגרת הדמוקרטית היא הנכונה.

---

[1] הערה לקורא: זהו מאמר לא קצר. אם ברצונך 'להגיע לתמצית', נראה לי שעיקר החידוש נמצא בביקורות האחרונות המכונות לקמן - ביקורות העומק. [כמובן, אשמח לנשימה עמוקה וקריאה על הסדר].

[2] כמו משרד 'ממלכתי' או חינוך 'ממלכתי' מושג שאומר בעצם – 'של המדינה'.

[3] לטובת הלומד נביא הקשר רחב יותר של פרשייה זו.
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: {טו} שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:...

רוב מוחלט של הראשונים והאחרונים הבינו שיש מצווה להעמיד מלך. אך מצינו דעה של אחד התנאים שאמר שאין מצוה בהעמדת מלך אלא זה בדיעבד. דון יצחק אברבנאל שואל מהו השלטון הרצוי ע"פ דעת אותו תנא ועונה שאולי זה סוג של דמוקרטיה. ברור שאי אפשר להסתמך על מקור רעוע שכזה – דעת תנא שלא נפסקה להלכה והסבר מסוים ע"פ שיטתה.

[4] לגבי המופעים של מימדים דמוקרטיים בתורה, אי"ה ברשומה נפרדת.

[5] על אף שייסוד ארה"ב קדם לה בכעשר שנים מהפכה הצרפתית מעצם היותה מהפכה נגד משטר קיים ישנו ביטוי טוב יותר להדל הערכי.
יש לציין כי בדבריי כאן אני נוטה להתעלם מההבדל שבין דמוקרטיה רפובליקנית לדמוקרטיה ליברלית, שכן שתיהן התחילו רק בסוף המאה ה-18.

[6] למשל – הסרבול ביציאה למלחמה או בתגובה – דבר שעולה בביטחון לעיתים,

[7] שעל כל מגרעותיו תכסה האהבה וההטבה לישראל. ואומנם אובמה היה גם הוא דוגמא מצוינת לאדם שעלה כמטאור מתוך באזז תקשורתי בעיקר.

[8] אדמונד ברק שחי בתקופת המהפכה הצרפתית הוא אולי ההוגה השמרן הידוע ביותר. יש שייחסו לו את העובדה שרעיון המהפכה לא הצליח לחדור לאנגליה והשינוי אצלם עבר במתינות גדולה וללא שימוש בגיליוטינה הידועה לשמצה. אמנם לשם ההגינות כדאי לציין כי חלק מהתנגדות זו נוסחה היטב כבר על ידי מורו של אריסטו – אפלטון המפורסם. לעיון נוסף – ספרים ח' וט' מספר הפוליטאה.

[9] בחוקי יסוד הכנסת והממשלה נזכרו רק גיל המועמד, אזרחות, והגדרות בדבר רישומים פליליים.

[10] לצערנו פורסם בתקשורת מקרה בו לאחר ההתנתקות הגיעו כמה ח"כים לסיור בגבול החדש, בעומדם עם המשקפות לכיוון עזה הסביר המדריך על היישובים שנעזבו – נווה דקלים, נצר חזני וכדומה. לפתע הבריק אחד הח"כים ואיפה זה חומש ושא נור [כידוע אלו שני יישובים שנמצאים בדיוק בכיוון ההפוך – בצפון, ובמרחק גדול – כשישים ק"מ בכיוון צפון מזרח]...

[11] יש להעיר - כמו בכל מקום עבודה מתוקן.

[12] כידוע אריסטו עצמו לא נתן זכות בחירה לכולם אלא דווקא לאזרחים [לא כולל נשים ועבדים].

[13] בעיניי המושג מלחמת תרבות פחות מתאים להקשר זה.

[14] התאוריה הנגדית מכונה התאוריה הפונקציונאלית. ע"פ תאוריה זו יש אופן שבו כל אחד מבטא את האנטרס שלו אך כהבנה שהוא חלק מהכלל בלבד וכי יש מקום וצורך גם בקוצות האחרות. בלשון הקודש היינו קוראים לה תאוריית השלום. גם השלום הוא מלשון שלמות ולא דיכוי מועט של שני הצדדים על מנת להגיע לפשרה.

[15] בדבר זה עצמו יש קשר לנקודה הקודמת. החסיד הוא המוש אומר ריה"ל בתחילת מאמר שלישי בכוזרי וכולם מסכימים איתו שעניינו של הצדיק הוא היכולת לתת ביטוי לכל אחד מכוחותיו באופן הראוי. ממילה בכך שאנו מאמינים בדיק אנו מאמינים שיכול להיות אדם שלם והרמוני.