פרשיית סוטה

 

יש שאלות שחוזרות על עצמן בכל שנה מחדש. כשמגיעים לפרשת נשא, פרשיית סוטה היא זו שמעוררת בכל פעם מחדש שאלות. 'מדוע הכהן משפיל את האשה?', 'אולי היא כלל לא חטאה?', 'המהלך נראה שוביניסטי מאוד' ועוד. אך בעיניי פרשיית סוטה היא ההיפך מכל האמור. אני רואה בה את חשיבות הבית היהודי בעיני ה' ואת גדולת שלום הבית.

האמת היא שעוד לפני שמזמינים את האישה לבית המקדש, דבר אחד ברור. היא חטאה ומעלה באמון הזוגי. הסיפור של פרשיי סוטה מתחיל באשה שעוברת על עברות מן התורה. היא אשת איש שמתייחדת עם גברים זרים, זהו דבר שאסור בין על איש (להתייחד עם אשה ואפילו עם שתיים) ובין על אשה (להתייחד עם איש). לאחר שהשמועות מגיעות לבעלה הוא מבקש ממנה בפני שני עדים שלא להתייחד עם איש פלוני. ישנה מחלוקת האם טוב לקנא או שהבעל היה צריך פשוט לדבר איתה על זה באופן כללי ולא לעשות מעשה של 'קינוי', אך מה שבטוח הוא שמעבר לאיסור האלוקי נוסף על כך האיסור של בין אדם לחברו. האיש הקרוב אליה ביותר מבקש ממנה שלא להתייחד עם פלוני (שבו הוא חושד). ואז האשה הלכה ופגעה באמון באופן הקשה ביותר והתייחדה עם אותו פלוני. לקינוי של הבעל יש השלכות גם כלפי עצמו. האישה מוזמנת יחד עם בעלה לבית המקדש. על הבעל יש איסור להיות איתה בצורה אינטימית עד שיתבררו הדברים בבית המקדש.

 על כל עבירה מן התורה ישנו עונש מלקות בבית הדין המקומי בהרכבו הקטן ביותר (בשלשה דיינים) אך כאן המצב הוא אחר לגמרי. אך האישה לא מקבלת מלקות על אף שיש עדים שעברה על איסור ייחוד, העונש כאן איננו במישור הפיסי. הזוג מוזמן לבית הדין הגדול שבירושלים (שבעים ואחת דיינים), אותו בי"ד שדן בדינים הכלליים ביותר (יציאה למלחמה, קדושת ירושלים, הכהן הגדול, נביא השקר ועוד). ועדיין, בכל שלב יכולה האישה להודות כי היא אכן זינתה והיא תצא משם ותתגרש מבעלה ללא שום עונש (אך כמובן גם ללא כתובה). למעשה, בית הדין ממש משתדל לשכנע אותה להודות, הם מגלים הבנה לגבי נסיבות העבירה ואומרים לה: 'הרבה שטות עושה, הרבה יין עושה' אפילו מספרים לה שהיו גדולים ממנה שחטאו על אף שאין זה מקובל על חז"ל. הם לא רוצים לבזות אותה לכן לפני התהליך עצמו מוליכים אותה ממקום למקום בכמה שלבים, אולי תודה. בית הדין עצמו מבין את החומרה של המעשה שהם הולכים לעשות – למחות שם השם על המים. ורק אם בכל זאת, אחרי כל התהליך הזה האישה מתעקשת ונשבעת שלא חטאה ושהיא רוצה להמשיך לחיות עם בעלה והפעם בקדושה ובטהרה. רק אז היא נענשת על מעשיה בלבישת בגדים לא מכובדים ובכך שמשקין אותה במים המאררים. המים טהורים, העפר ממקום מסוים בקרקע המקדש דווקא ואת שם השם מוחים בתוך בית המקדש. אם אכן חטאה  -היא תמות וגם הנואף ימות בכל מקום שהוא באותה מיתה. אם אי פעם בעלה חטא בחטא דומה אפילו שאף אחד לא יודע, המים לא יבדקו אותה. ואם שתתה ולא קרה לה כלום האישה קבלה את עונשה, ולזוג שוב מותר לחיות יחד, אך יותר מזה הזוג הזה הבין שבשביל שלום בית של משפחה אחת כל עם ישראל מתגייס, ואפילו שם השם נמחה על המים. בבית הזה עכשיו יהיה כובד ראש של הבנה שהשכינה בקרבם, ומתוך כך ברכה גדולה של ילדים שהם הם הביטוי של השכינה בבית.