לאחרונה סיפרה לי אשתי על סיטואציה שנשמעה לי מוזרה מאוד. אנשים רבים עמדו בתור ארוך לקנות גלידה מיוחדת. לאחת הנשים שעמדו שם נמאס לחכות, היא הלכה לראש התור ובקשה לצלם גביע גלידה שהיה ביד אשה אחרת, שבאותו רגע סיימה את הקניה. משהצטלמה והעלתה את התמונה לרשת, החזירה את הגביע לבעליו, חייכה ואמרה – 'עכשיו אני הולכת בראש שקט הביתה, את שלי השגתי'.
אנשים רבים חיים היום בצורה חיצונית מאוד. הם
חשים כי מה שלא צולם ופורסם לא קרה. והתחושה הכללית היא של המולה בה כולם מנסים
להבליט את עצמם ואת הישגיהם. אם בעבר תוויות הבגדים היו נתפרות מבפנים כיום הן
נתפרות דווקא מבחוץ. ואם נכונים הדברים על ענייני הגשמיות נראה שהם נכונים כמעט
באותה מידה בענייני הרוח. אנשים לעיתים קרובות דואגים שכולם ידעו על מעשיהם הטובים
מתוך תחושה שמה שלא כולם יודעים עליו כאילו לא נעשה.
התורה מציעה מודל אחר. בסוף הפרשה מרים ואהרון
מדברים במשה. הפגיעה האישית מצד הקרובים אליו ביותר עלולה להיות קשה מאוד אך משה
שותק. שם נכתב הפסוק שמורה על גדלותו "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על
פני האדמה".
מניין מגיע הכח להיות עניו? התשובה טמונה בעצם
מושג הענווה. הענווה איננה ביזוי עצמי אלא הנחת העצמי בצד. אני לא העיקר. המשימה
שלי בעולם, האלוקים במרכז. ומתוך השתיקה שלי, יש מקום לשמוע את האחר. את האלוקים
שנמצא מחוץ לי ושמופיע גם דרך חברי. היכולת הזו שמורה לאנשים בעלי בטחון עצמי אמיתי,
כאלה היודעים שגישה שמפנה מקום לאחרים לא תמחק אותם. מניין מגיע בטחון כזה? מתוך
האמונה בכך שבורא עולם ברא אותך ולכן הקיום שלך לא מותנה בהכרה של אחרים. ההכרה
בך, האישור לקיומך ולהישגיך כביכול, מגיעים היישר מהבורא המחייה אותך והיודע ומבין
את כל מעשיך. הידיעה הזו מרגיעה ונותנת את היכולת ללכת בדרך שלך ללא מתן מקום
מוגזם לדעותיהם של אחרים. כזה שעלול לשבש את דרכך. במובן עמוק הענווה היא ביטוי של
אמונה עמוקה בה'. לכן מחוסר הענווה תופס מקום של אחרים וקשה להיות בחברתו. גם כאשר
הוא מעניק מהקשב שלו לזולתו זהו קשב אינטרסנטי שמשאיר ארומה של בדידות. הוא מקשיב
רק כדי שחברו ייתן לו להדהד את עצמו בהמשך. הקשב של בעל הענווה מגדיל את הזולת
ונותן לו כוח.
בעולם שבו המנהיגים היו בונים מקדשים על שמם,
חולבים את קופת הציבור ומשתמשים בו כאוסף עבדים חסר זהות, מלמדת התורה על מודל
מנהיגות שכולו למען הציבור ובענוותו משקף את נוכחות ה' בעולם. זוהי מנהיגותו של
משה 'רבינו' אשר כשמו מלמד שעלינו לשאוף להיות תלמידיו.
כנגד רוחות הגאווה הכפרניות נשתדל לעמוד בעוז
ובענווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.