"מי זה ר' אריה לוין אתה יודע?"
שאל הקצין דרור ויינברג הי"ד את חבירו. "הצדיק הירושלמי, לא שמעת
עליו?" התפלא. כאילו שאני מכיר צדיקים. "הוא היה אדם גדול, שעסוק כל
הזמן במעשי חסד. משהו מיוחד. עזר לעניים, הלך לבקר חולים שאין להם משפחה ואין מי שיבקר
אותם, אבי האסירים, הלך אפילו לבקר מצורעים." דרור הסתכל עלי, בודק אם אני
איתו. "מספרים עליו שפעם שם לב שאחד ממכריו מתחמק מלומר לו שלום. ר' אריה
התפלא ושאל אותו מדוע. האדם הזה ענה שהוא מסתובב בלי כיפה והוא מתבייש שר' אריה
יראה אותו ככה. ר' אריה ענה לו בנחת: 'אל תדאג. אני נמוך קומה. אני לא רואה אם יש
לך כיפה על הראש. אני רואה רק עד הלב!"
(מתוך הספר וקראתם דרור בכל הארץ)
התורה הרחיבה והאריכה בסיפור פרטי שליחותו של
אליעזר עבד אברהם, פעמיים. הסיבה לאריכות שבסיפורי התורה בניגוד למצוותיה שנכתבו
בקיצור יחסי נובעת מהצורך להשריש את הלימוד בליבנו. כך מסביר הרב שך, בכל מה שקשור
לתיקון המידות "לא די ללמוד על ידי רמז" כלשונו. הסיבה לכך היא שיש התנגדות
פנימית לאדם בשעה שדורשים ממנו לבצע חשבון נפש ותיקון פנימי. לכן יש צורך לפרט
ולהאריך, שכן אם הדברים יבואו בקצרה וברמיזה פשוט "לא ירצו להבין" (מחשבת
מוסר, א, עמ' תצח). וזו כנראה גם הסיבה לכך שענייני המידות נכתבו כסיפור שמלמד
בעקיפות ולא כדרישה במפגיע כציווי על שאר המצוות. אולם, למרות חשיבותם הברורה של
סיפורי התורה לעולמנו הפנימי אנו לומדים אותם בדרך כלל בלי עיון ולעיתים נשארים עם
ההבנה בהם כמעט כפי שלמדנו אותם לראשונה בגן הילדים.
אחד מגדולי בעלי המוסר של הדור הקודם, הרב
אליהו לופיאן מכפר חסידים, העיר על כך שאליעזר בוחר ברבקה אמנו על סמך 'מבחן
החסד', מבלי שבחן בכלל את מצבה בכל הקשור לתחום האמונות והדעות ויראת השמים: "ופלא
גדול יש להתפלא כאן כי אף אם רואה בה מדות נפלאות של גמ"ח ודרך ארץ וזריזות,
אבל מה ידע אם היא בעלת יראת שמים או לא? ואכן גם לא ביקש סימן על זה כלל - היתכן?
ומה יועיל אם היא בעלת מדות טובות וח"ו שמא יראת שמים אין לה... האם זו היא
האישה הראויה ליצחק אבינו לבנות את בית ישראל? אתמהה!".
הרב לופיאן טוען שהעיון ב'פלא' הזה, אמור
ללמדנו "יסוד גדול וחידוש נפלא, אשר לאו כל מוחא סביל דא, אבל כן הוא האמת! שאף
כי היראה היא העיקר בעבודת האדם... אדם שיש בו עדינות הנפש ומדות טובות... יש בו
היסוד לבנות את עצמו ולהגיע לכל המדרגות היותר נעלות, מה שאין כן המושחת במדות,
חולה רעה היא ואיומה אשר מעטים מאד זכו להיחלץ ולהרפא ממנה, וכל זמן שהמדות הרעות
שולטות באדם כל יגיעתו בעבודת השי"ת לריק הוא והולך לטמיון רחמנא
ליצלן", (לב אליהו, חיי שרה).
חשוב לסדר לעצמנו את עולמנו הערכי שכן מסתבר כי
בלבול ערכי עלול להיות גם בתוככי בית המדרש. מה שהעסיק את אליעזר זה אך ורק
מידותיה הטובות של רבקה, פשוט כי זה הכי חשוב. הרבה יותר חשוב ממה אדם מכניס לפה (=
איזה הכשרים אדם אוכל) מה הוא מוציא מהפה...
בעל מוסר אחר, המשגיח הנודע ר' ירוחם ממיר דרש
מתלמידיו להתייחס לדברים ברצינות גמורה. לדבריו, אין מדובר בדברי מוסר שנאמרו
בלשון גוזמא, אלא לקביעה שיש לראותה כאילו מדובר היה ב"דין בשולחן
ערוך" - "שיותר צריכים ליזהר ממידות (רעות) מאשר מן עבירות"... (דעת
תורה, פרשת בלק).
נקודת מבט חדשה ועמוקה מצאתי בספר עלי שור לרבי שלמה וולבה (ח"א עמ' צב – צז) שמסביר את דבריו לאור הגמרא בסוכה מט ע"ב (בגיר' השל"ה). הוא טוען שהחסד והיראה הולכים ביחד משום שלשתיהן מטרה אחת - שהאדם יוכל לראות מעבר לעצמו, לצאת מגבולות האנוכיות. היראה מגדרת את האדם שלא יצא ממידותיו. החסד גורמת לו לצאת ולתת לאחר. ע"י היראה מתאפשרת הראיה וכך רואה האדם את חבירו ומתאפשר החסד (מומלץ לראות את הדברים בפנים). ניתן להוסיף על דבריו שהיראה מציבה מישהו אחר במרכז העולם במקום האדם עצמו. ירא השמיים מעמיד את אלוקים במרכז, אותו אלוקים שמחיה את חבירו ממש כשם שהוא מחיה אותו. כך נפתח האדם לעולם בו יש מקום לנתינה ואהבת אמת כלפי האחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.