בס"ד
"מַקְהֵלוֹת עָם בָּרְכוּ אֵל"
– למשמעותה של קהילה
מאמר שנכתב יחד עם הרב גיא אלאלוף, פרי מכון ראשית שעל יד איגוד רבני קהילות
הקדמה –
הפרט והחברה
אין חולק על
הקביעה כי האדם הוא יצור חברתי. השאלה היא מה משמעותה של קביעה זו. כלומר, באיזו
מידה החברתיות של האדם היא חלק מובנה במהותו ובזהותו: האם האדם נמדד בעיני עצמו, בעיני
החברה, קודם כל כפרט אוטונומי ומובחן, אשר קשריו החברתיים והמבנה שלהם עונים על
צורך מסוים שקיים בו? או שמא הקשרים החברתיים ואופן הארגון שלהם הם עצמם מבנים את
הזהות של האדם ומכוננים אותה, עד שכתוצאה מכך הוא מופיע כהתפרטות מסוימת של המבנים
הללו?
תיאוריות
האמנה החברתית על ניסוחיהן השונים מציעות תפיסה הדומה לזו הראשונה. בתחילה האדם
התנהל כפרט בודד, ורק לאחר מכן, במסגרת כינון האמנה החברתית (מהלך חיובי בעיקרו)
הוא מקבל מענה על צרכיו החברתיים והמדיניים. קדימתו של הפרט כמובחן ואוטונומי
להיותו חלק מקהילה ומדינה אינה כרונולוגית בלבד, מדובר בקדימה לוגית. כמדומה
שהפיתוח המרבי של העצמת המרכזיות של הפרט כמובחן ואוטונומי נעשתה בעבודתו של רולס,
בה הוא מציע להפשיט את הפרט מכל מה שיוצר את זהותו, ולהשאיר לו את כשריו
הרציונליים בלבד, כל עוד הוא נמצא מאחורי "מסך הבערות". גישה זו מניחה
כי הפרט עשוי להתקיים במנותק לחלוטין מכל הקשר חברתי ותרבותי שהוא[1].
אחד ממבקריו
החריפים של רולס הוא מייקל סנדל[2]. הוא טוען כי לא ניתן להפשיט
את הפרט מההקשרים החברתיים והתרבותיים שלו, ולהשאירו על תכונותיו
ה"רציונליות" בלבד. כדאי לשים לב לביקורתו של סנדל: הוא לא טוען כי אין
דבר כזה "רציונליות" מכיוון שהיא תלוית אדם ותלוית תרבות, הוא טוען שאף
אם נאמר שיש יסוד מוצק להעריך התנהגות מסוימת כהתנהגות רציונלית, הרי שלא ניתן
לנתק את הפרט מהקשריו החברתיים והתרבותיים, מכיוון שהם חלק בלתי נפרד ממהותו
ועצמיותו של הפרט, לא פחות מכשריו הקוגניטיביים והתנהגותו הרציונלית.
העיכוב על
נקודה זו, של פרט מכונן קהילה לעומת קהילה המכוננת פרט, אינו טכני גרידא. אין כאן
שאלה סיבתית של איתור הגורם והנגרם. אדרבא, התשובה שברצוננו לענות על שאלה זו
מובילה להבנה הפוכה. שתי האפשרויות נכונות בו זמנית, ואין סתירה ביניהן. ישנן יחסי
גומלין מתמידים בין הפרט לבין הקהילה - הפרט מכונן את הקהילה שמכוננת את הפרט
בתהליך דיאלקטי אינסופי[3]. כמדומה שזהו היסוד של
הקהילתנות החדשה: ההבנה שהתפיסה האינדיבידואליסטית של הליברליזם המערבי לא רק
שעלולה להוביל לדקדנס חברתי, אלא אף פוגעת בכינון הפרט עצמו מבחינת שלמויותיו
ויכולתו לנהל חיים בעלי משמעות. כלומר, דקדנס חברתי מונע את התפתחותו של הפרט, בה
במידה שפרט שאינו מממש את יכולותיו עלול לקחת חלק ביצירת דקדנס חברתי.
על מנת
שהדברים יקבלו משמעות מעשית, ננסה להציע דוגמא לתהליך עליו אנחנו מדברים. דוגמא זו
מופיעה בניסוח שונה במעט בכתביו של צ'ארלס טיילור[4]. יוני הוא אמן, שעיקר עיסוקו
הוא בפיסול. אמנם יוני הוא פרט אוטונומי ומובחן עד כדי כך מהחברה שלו, עד שכל
יצירתו מסתכמת אך ורק בביטוי עצמי של מאווייו הפנימיים – יצירתו מנותקת מכל הקשר
חברתי ותרבותי, וגם מנותקת מהעבר המפואר של אמנות הפיסול. נדלג על השאלה המתבקשת,
האם בכלל יצירה כזו היא דבר שבאפשר, ונצעד אל עבר שאלה שנראה כי יותר משמעותי
לענות עליה: מה הערך של יצירה כזו? האם בכלל ניתן להעריך אותה? האם מדובר ביצירה
בעלת משמעות? טיילור טוען שלא.
יצירת אמנות
מקבלת משמעות מתוך ההקשר שלה, מתוך היחס שלה לכל שאר היצירות שנוצרו עד עתה, מתוך
אפשרות לשייך אותה למקום וזמן מסוימים, לסגנון מסוים, לאמירה מסוימת וכו'. יצירתו
המדוברת של יוני הפסל היא חסרת כל המאפיינים הללו, ולכן היא אינה יצירת אמנות, אלא
ביטוי חסר פשר. כשם שבעולם דמיוני שבו יש חלקיק אחד בלבד לא תיתכן תנועה, או בעולם
דמיוני אחר בו ישנה שפה בעלת דובר אחד בלבד אין משמעות לקיומה של אותה השפה
(למילים אין פשר), כך גם בעולם אמנותי שבו יש יוצר אחד, מנותק מכל הקשר קהילתי,
חברתי ותרבותי, לא תיתכן יצירת אמנות. אמנם יש לשים לב לכיוון ההפוך: יצירות
האמנות עצמן הן אלו שנותנות את ההקשר. כלומר, כל יצירה שנוצרת בתוך הקשר חברתי
ותרבותי מסוים, מצטרפת בעצמה למרקם האמנותי אשר יוצר את ההקשר לאמנים שיצרו את
היצירות הבאות.
המסקנה
העולה מדברינו, אם כן, היא כי קיומם של יחסים חברתיים, הבאים לידי ביטוי במסגרת
משפחתית, קהילתית וכיו"ב, הוא הכרחי, מכיוון שעצם כינון זהותו של הפרט מושפע
מהמסגרות החברתיות הללו (שהפרט עצמו מכונן אותן, כאמור). יחד עם זאת, נראה כי יש
פיחות חד במעמד של המוסדות החברתיים הללו בזמננו אנו, עד קריסה כמעט מוחלטת שלהם
במובן עמוק מאוד. בדברינו להלן נתמקד במושג ה"קהילה". לצורך דברינו
נגדיר קהילה כקבוצה חברתית בעלת עניין משותף, המקיימת פעילויות חברתיות הן סביב
העניין המשותף והן סביב עניינים אחרים.
התפתחות
היסטורית של הקהילה
כפי שראינו, הצורך בחיי חברה הוא מהותי
לפרט מעצם הגדרתו - "לא טוב היות האדם לבדו". לכן אין הפתעה בכך שמשחר
ההיסטוריה התארגנו בני אדם במבנים חברתיים. החברה המסורתית התאגדה בעיקרה סביב
מבנים קהילתיים. עד לפני כמאתיים שנה, רוב בני האדם התגוררו בחברה כפרית המבוססת
על חקלאות (לצורך המחשה, בשנת 1800, ממש בטרם תהליך העיור אדיר הממדים שעבר העולם
המערבי, רק 3% מאוכלוסיית העולם התגוררה בערים). הקהילות כמובן פרחו בתקופה זו,
מכיוון שהן היו המסגרת החברתית שבתוכה הפרט התקיים. גם במסגרות העירוניות המועטות
התקיימו קהילות זו לצד זו. ערים קטנות אפשרו חיי מסגרת קהילתית משמעותית, אם כי
שונה מאוד מזו הכפרית, שהרי בערים חיו קהילות רבות זו לצד זו. מפגש זה יצר כמובן
השפעה הדדית, ואף אפשר מעבר מסוים (לא שכיח) בין קהילות שונות.
במהלך 200 השנים האחרונות, כתוצאה
מהמהפכה התעשייתית ומגורמים נוספים, החל תהליך מואץ של עיור. תהליך זה פגע במרקם
הקהילתי הקלאסי, הן על ידי מחיקת דרך החיים הקהילתית המסורתית בחברה הכפרית
החקלאית, והן על ידי הפיכת ערים קטנות לערי ענק. המבנה הקהילתי נפגע גם מעליית
תנועת הנאורות, ששלטה בכיפה המחשבתית באירופה החל מהמאה ה-17. תנועת הנאורות קידמה
רעיונות רבים. אחד הרעיונות המרכזיים של הנאורות נסוב אודות האדם החושב, המשכיל,
האוחז בריבונות על חייו המעשיים והמוסריים. תנועה זו הגבירה את ערכו של
האינדיבידואל ואת מקומו כיישות מובחנת ומובדלת מהפרטים האחרים ומהטבע. בהחלט ניתן
לומר כי הנאורות היוותה בסיס הגותי לירידת מעמדן של הקהילות בעולם המערבי. אמנם,
יחד עם התפוררותן של הקהילות, עלתה קרנה של מדינת הלאום. מדינת הלאום יצרה מסגרת
שניתן לראות בה כקהילת ענק, אם כל הקהילות. מסגרת היוצרת תחושת שייכות חזקה,
ומאפשרת לפרט לראות את עצמו כחלק ממוסד גדול יותר, אדיר ממדים. מדינת הלאום יצרה
גם הרגשת מחויבות מאוד חזקה של הפרט כלפי מדינתו. כמדומה שמחויבות זו עולה על כל
מחויבות קהילתית שניתן לשער. הלאום כונן את הפרט כך שקשה היה לדמיין את עצם קיומו
מבלי שייכותו הלאומית.
במחציתה השניה של המאה ה-20, לאחר נפילת
כל התנועות הלאומיות הגדולות, החלה ירידה משמעותית במעמדה של מדינת הלאום. נראה,
אגב, כי ירידה זו ממשיכה, והיא מורגשת מאוד גם בימינו. עם ירידת מעמדה של
הלאומיות, ירדה גם תחושת השייכות של הפרט, הזיקה והמחויבות שלו. יותר מכל, נעלם
ההקשר החברתי שבמסגרתו הפרט מתקיים, ומעבר לכך – במסגרתו הפרט מתכונן.
הקהילה בימינו – מציאות הכרחית
הפרט, אם כן, נשאר ערום מזהותו החברתית,
זו שיוצרת אותו והוא יוצר אותה. הוא נותר בודד וחסר הקשר חברתי, קהילתי ולאומי.
תופעה זו זכתה להכרה עולמית: משרד הבריאות האמריקאי הגדיר אותה כמחלה מסוכנת יותר
מהשמנה, בבריטניה נוצר לשם כך תפקיד מיניסטריאלי עתיר תקציבים ("שרת
הבדידות", כך ממש) וביפן הבעיה הוכרה כחמורה כל כך עד שניתן לה שם,
"סינדרום היקיקימורי", וההערכה היא כי אחוז אחד מכלל האוכלוסייה היפנית לוקה
בה.
ירידת קרנה של מדינת הלאום, ושל תחושת
השייכות הלאומית, התרחשה עקב התוצאות ההיסטוריות העגומות אליהן הובילו תנועות
הלאום הגדולות - שתי מלחמות עולם, אשר הובילו לשפיכות דמים גדולה יותר ומזוויעה
יותר מכל ההיסטוריה האנושית הידועה לנו גם יחד[5]. אם כן, ברור שהשיבה לקהילתיות
טבעית יותר מאשר השיבה ללאומיות או לכל רעיון כוללני אחר, שמהם זה עתה ברחנו. כך
תפסה מקום נכבד גישת הקהילתנות בשיח הפילוסופי ובשדה המחקר של מדע המדינה.
הכפר הגלובלי – פתרון ובעיה
הפתרון הפשוט ביותר לבעיית הבדידות
וחוסר השייכות של הפרט עשוי היה להימצא בזירה הטכנולוגית. עם בואה של המאה ה-21 ההתפתחות
הטכנולוגית הולידה עמה זירה חברתית חדשה ורבת-משמעות: הרשתות החברתיות. בעבר, על
מנת ליצור קשר חברתי, היה צריך לעשות מעשה פיזי: לקום מהכורסה ולצאת מהבית. כיום,
אפשר לקיים עולם ומלואו, חיי חברה מלאים וגדושים באינטראקציה חברתית, בגירוי
אינטלקטואלי, רגשי וחושי, על ידי הרשתות החברתיות. אין יותר צורך לחצות יבשות כדי
לבקר, דרך משל, באוסטרליה הרחוקה. אפשר פשוט "לבקר" באוסטרליה על ידי
צפייה בסרטוני יוטיוב הממחישים את יופייה של היבשת הדרומית, להצטרף בפייסבוק
לקבוצות של אוסטרלים, או כאלה העוסקות בתרבות האוסטרלית, ולרכוש חברים אוסטרלים
רבים ככל העולה על רוחנו, וכל זה ממקום מושבנו על כסא מחשב מהוה בדירת המגורים
שלנו באשדוד. על פניו, הפתרון המושלם לבדידות ולתחושת ההקשר החברתי נמצא.
לצערנו, ההיפך הוא הנכון. הרשתות
החברתיות אינן יוצרות מחדש את תחושת השייכות וההקשר החברתי. יתר על כן, הן פוגעות
ביכולת ליצור אותן פגיעה אנושה. קביעות אלו, אף על פי שהן מקובלת במחקר בכל הנוגע
לתופעת הבדידות, מצריכות הסבר רחב. על מנת לספק הסבר כזה, נעמוד על נקודה חשובה:
הרשתות החברתיות אינן מתבססות על קשר בין בני אדם, אלא על קשר בין ייצוג וירטואלי
המתיימר לייצג בני אדם, שבמובן כלשהו "עומדים מאחוריו". לשם נוחות, נקרא
לסך הייצוגים של פרט מסוים ברשתות החברתיות ובאינטרנט בכלל "החיתום
הוירטואלי" של אותו הפרט.
ברצוני לטעון טענה פילוסופית הלקוחה
מתחום האסתטיקה והפילוסופיה של האמנות. הטענה אומרת כך: תמונת תצלום היא דרך
מסוימת לייצג את מה שמופיע בתצלום. אמנם קיים פער אינסופי בין המייצג (התמונה)
למוצג (מי או מה שמופיע בתמונה) כך שכל תמונה יותר דומה לתמונה אחרת, יהיה התוכן
שלה אשר יהיה, מאשר למוצג שאותו היא מייצגת. ניקח לצורך הדוגמא תמונה של ג'ון
לנון. הטענה היא שתמונה של ג'ון לנון דומה יותר לתמונה של פול מקרטני (או של יצחק
רבין, או של פסל החירות, וכן הלאה) מאשר לג'ון לנון עצמו. טענה חשובה זו נועדה
להמחיש את הייצוג המדומה לחלוטין של תמונה את האובייקט המוצג בה.
נשליך טענה זו לנידון שלנו. טענתי היא כי
החיתום הוירטואלי של ראובן לעולם יהיה דומה יותר לחיתום הוירטואלי של שמעון[6] מכפי שהוא דומה לראובן עצמו.
במילים אחרות, קיים פער אינסופי, בלתי ניתן לגישור, בין ראובן לחיתום הוירטואלי של
ראובן. כל כך למה? מכיוון שהרשתות החברתיות מתנהלות בכללים משלהן: יש להן שפה
מיוחדת, שונה משפת הדיבור שלנו. גם כללי ההתקשרות הם אחרים: בדרך כלל אלימים
ובוטים יותר, המתאפשרים מטבען של הרשתות החברתיות. אופן הקיום כולו הוא שונה
לחלוטין מהקיום שלנו כבני אדם, למשל: הקיום הוא דו ממדי, בתוך מסך, הוא על דרך כלל
אינו רציף אלא עומד על נקודות זמן בדידות -
על "צילום" של נקודות זמן ולא על "הסרטה רציפה", הוא
מאפשר הסתרה משמעותית של עובדות, תכונות אופי ומאפיינים חיצוניים של הסובייקט,
ועוד כהנה וכהנה הבדלים.
אם כנים דברינו, הרי שכל הפעילות
החברתית במרחב הוירטואלי בכלל לא מתרחשת ברובד האנושי, אלא היא "נזרקת"
לרובד שונה לחלוטין, בעל חוקים אחרים לחלוטין, אינו אנושי בעליל. הרובד המדובר,
מתוקף המאפיינים המיוחדים שלו, לא פותר את בעיית הבדידות וחוסר ההקשר כלל ועיקר.
זאת מכיוון שמדובר בבעיה שנוצרת מהיעדר פעילות אנושית מסוימת, ומכיוון שהפעילות
ברשתות החברתיות היא אינה כזו – הרי שהבעיה נותרה על כנה. לא מפתיע, אם כן, שמחקרים
עכשוויים מראים שהרשתות החברתיות אינן פותרות את בעיית הבדידות וחוסר ההקשר
החברתי.
אמנם עלינו לשאול, מדוע אותם מחקרים
מראים כי הרשתות החברתיות לא רק שאינן פותרות את הבעיה, אלא דווקא מחריפות אותה?
תשובה לכך נמצא אם נמשיך בניתוח שלנו. מאחורי החיתומים הוירטואלים, עומדים כמובן
בני האדם אשר מתפעלים אותם. כבר הזכרנו שהפרט מכונן חברה שמכוננת את הפרט. הפעילות
של החיתום הוירטואלי של בני האדם אמנם לא מחליפה את הפעילות החברתית האנושית,
והצורך בזו האחרונה נותר על כנו, אך היא בהחלט משפיעה בצורה ישירה ומשמעותית.
כלומר, הפרט המכונן לעצמו, או יותר מדויק: לחיתום הוירטואלי שלו, חיי חברה קהילתיים
ברשתות החברתיות, מתכונן בעצמו על ידם. כך נוצר לנו יצור חדש, אשר טרם הכרנו דומה
לו: הפרט הוירטואלי. סובייקט זה מכונן את החיתום הוירטואלי שלו במסגרת
חברתית וקהילתית וירטואלית כזו שמכוננת אותו עצמו מחדש בתהליך דיאלקטי, ולא
את החיתום הוירטואלי שלו (שהוא ייצוג כלפי אחרים, אבל חסר תודעה כשלעצמו). לעניות
דעתי, מדובר בתהליך הרסני ורב-השפעה שטרם ניתנה עליו הדעת. כלומר, איננו יכולים
לדעת מה יקרה כאשר אותו הפרט הוירטואלי אכן ינסה לפעול במרחב האנושי הממשי, כשהוא
מתכונן עוד ועוד על ידי החיתום הוירטואלי שלו בהקשריו החברתיים השונים. תהליך זה
נמצא בתחילת דרכו - הרשתות החברתיות הן עודנה תופעה חדשה – וראוי שתינתן עליו
הדעת.
מכל מקום נמצאנו למדים כי לא מהעולם
הוירטואלי תבוא הישועה. אין לנו ברירה אלא לשוב למבנה של הקהילות המסורתיות. כעת
עלינו לשאול: האם תהליך כזה של כינון קהילות בחברה פוסטמודרנית כשלנו הוא דבר
שבאפשר? מהו המבנה הקהילתי הנכון, ומהם מאפייני הקהילתיות? האם מודל כזה קיים כבר
היום? ברצוני לטעון כי ביהדות יש מבנה קהילתי כזה, שעשוי להתקיים בהצלחה רבה גם
כיום, וכן עשוי לתת מענה לצרכים החברתיים של הפרט, לכונן אותו ולהתכונן על ידו.
הקהילות היהודיות לדורותיהן
במבט ראשון, "קהילה יהודית"
הוא מושג שנוצר כתוצאה מגלות ארוכת שנים, שבמסגרתה בולט בהיעדרו שלטון מרכזי אחד
לעם היהודי. בהיעדר ריבונות, אין ברירה אלא ליצור מבנים קהילתיים. בימי גאולה,
כאשר העם היהודי יושב בארצו, ישנו מרכז רוחני ומדיני אחד – בירושלים ובבית המקדש.
הקהילה היהודית היא תוצר בדיעבד, שאין לו ערך עצמי אלא כגורם המשמר את היהודים
מפני היעלמותם. כאשר העם היהודי ישוב לשלטון ריבוני בארצו (כפי שקורה בימינו), אין
מקום למוסד הקהילה הגלותי. טבעי הדבר שמוסד הקהילה כמעט ולא נזכר בתנ"ך, אלא
רק הולך ומתחזק סביב הגלויות, עד שהוא זוכה למעמד מרכזי כל כך החל מימי הביניים
ובעת החדשה. ככל שהמצב הגלותי של עם ישראל הולך ומעמיק, אנו מוצאים יותר ויותר
פנקסי קהילות, תקנות קהילתיות וכיו"ב, שנראה כי באים למלא את החלל המשפטי
והחברתי הנוצר כתוצאה מקיפאון תורני והיעדר סמכות מרכזית בכל תחומי החיים.
במבט מעמיק יותר, יתכן והדברים אינם
מדויקים. נביט אחורה בזמן, בראשית היותנו לגוי. מלכתחילה העם היהודי לא נוצר
כחטיבה אחת אחידה, אלא כמחולק לשנים עשר שבטים. כל שבט מבטא מהות מסוימת, אופי
מסוים, בעם ישראל, כך שהוא נותן גוון מיוחד משלו. הפסיפס המגוון הזה של השבטים
השונים יוצר את הצבע המיוחד של האומה הישראלית. כלומר, אם נרשה לעצמנו להתייחס לעם
ישראל כישות לאומית[7],
הרי שהשבטים מהווים את הקהילות המרכיבות את עם ישראל. כדאי לשים לב, לא מדובר
בקהילות על בסיס טריטוריאלי בלבד, שהרי השבטים הותרו לבוא זה בזה, ולעבור מנחלת
שבט אחד לנחלה אחרת[8].
מדובר בעניין מהותי, רעיוני, אשר מלווה כל שבט ושבט על פי עניינו[9]. שבט לוי הם אנשי החינוך
ועבודת הקודש, זבולון הם יורדי ים, יששכר עוסקים בתורה, ראובן וגד הם השבטים
הלוחמים, וכו'. ניתן ללמוד מכאן כי קהילה מהווה מסגרת רעיונית משותפת, ולא מסגרת טריטוריאלית
בלבד. זהו הבדל משמעותי בין מוסד הקהילה בחברה המסורתית עליה דיברנו לעיל, שהיה
מטבע הדברים מבוסס על מיקום משותף, לבין מוסד הקהילה המתאים לזמננו, אשר עשוי
להיות מבוסס על רעיון, גם ללא קשר למיקום משותף.
גם בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיים
מוסד קהילתי בעל חשיבות מיוחדת: המעמדות. נביאים הראשונים, שמואל ודוד המלך, לא
יכלו לדמיין מציאות שבה משמרות הכהנים והלוויים עסוקים בעבודת הקודש בירושלים,
ואילו כל שאר העם מנותק ממנה. לכן תיקנו "מעמדות" – כינוס של ישראלים
שאינם כהנים או לויים בבתי הכנסת במקומותיהם[10], שהיו מתענים, עוסקים בתורה
ומתפללים על עם ישראל. המעמדות לא היו משניים בתהליך של הקרבת הקרבנות, הם היו עד
כדי כך משמעותיים עד שללא אנשי המעמד, לא ניתן להקריב את הקורבנות, והגמרא אומרת
כי "אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ"[11].
מה מהותם של אנשי המעמד? האם חשיבותם
היא אך ורק בניסיון לחבר את עמך ישראל לעבודת הקודש שבמקדש? נראה כי יש כאן גם
מגמה הפוכה: לחבר את עבודת הקודש לעם ישראל. לא רק הקהילות זקוקות לאליטה הרוחנית
שבירושלים, אלא גם האליטה הזו זקוקה לקהילות, לעם ישראל שבשדות, שלולא הוא, לא
נתקיימו שמיים וארץ[12].
הקהילה – ממושג תיאורטי למציאות
עד כה דיברנו על הפן התיאורטי של קהילה,
והצגנו את מאפייניה של קהילה כמכשיר וכמוסד חברתי, טרם פנינו לשאלת התוכן סביבו
נוצרות קהילות. נקדים את הברור מאליו: לא כל רעיון סביבו מתאספים אנשים הוא חיובי.
למשל, ברור לכל כי פרטים המתכנסים על מנת ליצור חברת פשע, ויוצרים על ידי כך
"קהילה" של עולם תחתון, אינם יוצרים מוסד חברתי חיוני, ההפך מכך. אך כאן
עלינו לשאול: האם באמת מדובר בקהילה? האם כל מושג הקהילה הוא אינסטרומנטלי בלבד,
וניתן ליצוק לתוכו תוכן חיובי או שלילי כרצונם של הפרטים היוצרים את הקהילה?
התשובה היהודית לכך היא ודאי שלילית. "יתפרדו כל פועלי און", אומר
המשורר[13], ובתלמוד: "קשר רשעים
אינו מן המניין"[14]. במחשבה היהודית, לעולם אין
הפרדה בין הפן המכשירני לפן התוכני. הרעיונות הגדולים הם עצמם מעצבים את הכלים
דרכם הם מתקיימים במציאות. פרטים אשר יתקבצו סביב רעיון שלילי ודאי לא ייקראו
"קהילה" בעיניים יהודיות. נמצאנו למדים כי לא רק הקהילה היהודית הממשית,
אלא גם מושג הקהילה עצמו, מתכונן על ידי רעיון שמעצב אותו.
מהו אותו הרעיון היהודי היסודי אשר
סביבו נוצר מושג הקהילה, היכן הוא מתחיל? בבית הכנסת. בית הכנסת כשמו כן הוא –
מקום של כינוס. הסיבה לכינוס מעניינת במיוחד, ונראה כי היא מהווה את התשתית
הרוחנית למושג הקהילה היהודית – המניין. אחד הפסוקים שלומדים מהם על הצורך במניין
אף מזכיר במפורשות את ההתקהלות: "במקהלות ברכו אלהים"[15]. הצורך במניין מלמד אותנו כי
הרעיון הבסיסי ביותר להתקהל סביבו הוא תפילה, דיבור עם הקב"ה. מכאן ניתן
ללמוד שיעור חשוב לגבי הקהילה היהודית: יסודה ברעיון נשגב, נעלה, בלתי נתפס. דווקא
במקום שבו היה צפוי למצוא את שיא הפרטיות, המקום בו מתייחד הפרט עם בוראו, דווקא
שם אנו מצווים ליצור קהילה[16].
לאורך דברינו הזכרנו כי הפרט מכונן
קהילה שמכוננת את הפרט. כעת ניתן להשלים מהלך זה מנקודת מבט יהודית: הפרט מתכונן
על ידי קהילה שמתכוננת על ידי המפגש עם האלוהי ועם הנשגב. הקהילה הראשונית ביותר,
הבסיסית ביותר, שמתאספת סביב הרעיון היסודי ביותר, היא קהילה שלא רק שהיא מתכוננת
על ידי הקודש, היא בעצמה מכוננת את הקודש. כדי שתהיה קדושה אנחנו חייבים
מניין, והמניין עצמו מכונן אותנו כאנשים קדושים.
ניתן להסביר זאת על ידי התבוננות פנימית
של הפרט בעצמו. הפרט יוצא החוצה, קם מהכורסה בבית וצועד אל עבר בית הכנסת. בכך,
הוא מכונן קהילה, הוא יוצר מרחב כללי. אותו המרחב הכללי מרחיב את הפרט עצמו, ויוצר
אצלו תהליך של התכללות[17]. ההתכללות היא היכולת להכיל
את הקהילה במרחב הפרטי של הפרט (כך הוא מתכונן על ידי הקהילה). זוהי עבודה מתמדת
של רצוא ושוב. היציאה אל עבר הקהילה היא גם (ואולי בעיקר) תודעתית. היא אינה כוללת
קימה מהכורסה בבית בלבד, אלא מעבר תודעתי אל עבר מציאות תלוית הקשר של קודש, שממנה
מתפרטת כל ההוויה החברתית בכללותה.
חשוב לומר: הקדושה היא הרעיון סביבו
מתכוננת הקהילה היהודית, אך היא ממשיכה ומתפתחת גם אל כיוונים אחרים. כלומר, המפגש
הראשוני נוצר סביב הקודש, אך הוא מאפשר עוד שרשרת של מפגשים רבים ופעילות חברתית
ענפה אשר מרכזה איננו הקודש. ראוי לעמוד על הייחודיות של הנקודה הזו, שמאפשרת לנו
אגב אורחא הצצה ליחסים בין קודש לחול. מכיוון שהקודש מכונן את הקהילה, הוא תמיד
נמצא ברקע – מקום המפגש הבסיסי ביותר הוא בבית הכנסת, בשיעורי התורה ובתפילות.
דווקא מכיוון שהרקע הוא כזה, מתאפשרים גם מפגשים נוספים, אשר מטרתם יכולה להיות
צדקה וחסד, אבל גם מפגשים חברתיים אשר מכוננים יחסים על בסיס של תרבות משותפת,
תחביבים דומים, וכיוצא בזה. כלומר, המפגש היסודי סביב הקודש מאפשר גם להתנהלות
החולין היומיומית לזכות ל"לגיטימציה" במסגרת העולם היהודי. זהו עניין
מהותי לחיי החולין של קהילה יהודית – יסודה בקודש, ולכן היא יכולה להרשות לעצמה
לקיים פעילות חולין מתוך מקום של שלמות ובטחון עצמי.
כללו של דבר, הקהילה היהודית היא קודם
לכל קהילה מבוססת רעיון. הרעיון כשלעצמו הוא גדול ונשגב מכלל הפרטים המתאספים
סביבו, ואף על פי כן, הפרטים עצמם הם המכוננים את הרעיון, וזכות זו שמורה להם
בהיותם מתאגדים כקהילה. הקהילה אינה מוחקת את הפרט אלא מרחיבה אותו.
מודל קהילתי זה, כפי שהוצג בקצרה במאמר,
עשוי לתרום ליצירת מרקם חברתי בריא יותר, אשר מאפשר לשחזר את אחד המודלים המצליחים
של העולם המסורתי ולהצעידו אל עבר העולם העכשווי. בימים סוערים כשלנו, בהם חדשים
לבקרים עולות שאלות על טיבם של מוסדות עתיקי יומין כמו מדינת הלאום, המוסדות
המשפטיים ועוד, דווקא מוסד הקהילה עשוי לספק יציבות חברתית ואישית, אשר תהווה עוגן
ממשי לתמונת עולמו של הפרט, כפי שהוא עצמו מכונן אותה.
[1] גישה זו הוצגה בספרו של רולס "A
Theory of Justice"ובמקומות נוספים.
[2] בעיקר בספרו "Liberalism
and the Limits of Justice"
[3] רעיון זה מופיע בהקשרו היהודי במאמר
"הקהילה" של הרב י.ד סולובייצ'יק (בתוך "דברי הגות והערכה").
בסוף המאמר נציע פיתוח משלנו לממד היהודי של רעיון זה.
[4] בספרו "מועקת המודרניות", הוצאת שלם,
ירושלים תשע"א.
[5] יש לציין כי לא תמיד מדובר בתנועות לאומיות. התנועה
הקומוניסטית למשל שוללת כל לאומיות באשר היא. יחד עם זאת, מדובר בתנועה שמעודדת את
מחיקת הפרט על ידי רעיון כולל, התופס את כל הפרטים כמקשה כללית אחת, ובזה
הקומוניזם דומה לתנועות הלאום הגדולות של ראשית המאה ה-20.
[6] או של כל אחד אחר, אמיתי או פיקטיבי. כלומר, יש
חיתומים וירטואלים שאין אדם ממשי אחד העומד מאחוריהם (או שיש יותר מאחד, או
שהמתפעל שלו הוא בעל זהות אחרת בעולם הממשי). אפילו חיתום וירטואלי שאינו מזוהה עם
אדם ממשי כלשהו דומה יותר לחיתום וירטואלי אחר מאשר הדמיון בין פלוני לחיתום
הוירטואלי שלו.
[7] מבלי להטעין מושג זה במשמעות כזו או אחרת.
[8] אמנם יש הטוענים (עיין למשל בדבריו של ר' ישעיה
רייכר בספרו תורת ראשונים, חלק ב, פרק ג, כד) כי בפועל מציאות זו לא הייתה שכיחה,
על כל פנים היא אפשרית בהחלט.
[9] עיין למשל חת"ס על תענית ל ע"ב.
[10] היו בתי כנסת שהיוו מרכזים
קהילתיים גם בזמן הבית.
[11] תענית כז ע"ב.
[12] יתכן ותיקון המעמדות מצביע על
נקודה עקרונית יותר: הקהילות אינן מתקיימות רק ביחס לפרטים החברים בהן, הן גם
עשויות להיות גורם מתווך עם השלטון המרכזי. מפאת מורכבות המבנה השלטוני ביהדות, לא
נפתח את הנקודה הזו במאמר הנוכחי.
[13] תהלים צב, י.
[14] סנהדרין כו ע"א.
[15] כתובות ז ע"ב.
[16] מניין מורכב על ידי עשרה
גברים יהודים ברי מצווה. מיד עולה השאלה על מקומן של נשים ביצירת קהילה. אם עניינו
של המניין הוא כינון יסודי של קהילה מבוססת קודש, האם פעולה זו שייכת לגברים בלבד?
דבר זה לא ניתן להיאמר. יחד עם זאת, בירור נושא נרחב זה בשום אופן אינו יכול
להתמצא בהערת שוליים, ואנו מקווים לפתח אותו כראוי בעתיד, ועוד חזון למועד.
[17] עיין בהקדמה לספר "שערי
יושר" של ר' שמעון שקופ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.