Photo by Alexander Mils on Unsplash
מה אתם אומרים על הפרשנויות הבאות?
מכת דם היא תופעה שקורית לעיתים באגמים ולפעמים אפילו בימים ובאוקיינוסים שנקראת 'גאות אדומה'. זוהי מעין פריחה צבעונית של אצות חד-תאיות החיות בים, האצות הללו משחררות רעלנים למים וצובעות אותם באדום. הרעלנים שמשתחררים מהאצות הללו מסוגלים להרוג דגים, סרטנים ורכיכות ימיות.
במכת ערוב לא היו חיות מגוונות אלא רק מכה של להקות זאבים משוטטים שהפילו חיתתם על
המצרים וזה לשון ערוב כמו זאבי ערבות (רשב"ם). ובמכת חושך גדל למצרים מעין
תבלול מוחשי בעין שגרם שלא יוכלו לראות, כך נוצר מצב שלישראל הייתה אפשרות לראות
ואילו למצרים לא (התורה תמימה והכתב והקבלה). מספרים שכשהאדמו"ר מגור בעל האמרי
אמת שמע את הפירוש האחרון הוא הורה להוציא את הספר מבית המדרש...
המשותף לכל הפירושים האלו הוא
המגמה להראות כיצד לניסים הללו יש מבוא בטבע. מנגד, המדרש מספר שבמכת דם בכוס אחת
היה שותה הישראל מים והמצרי דם. ובמכת חושך היה אפשר למשש את החושך מרוב שהוא היה
מוחשי. הוא גם מספר שבמכת ערוב היו לא רק חיות מגוונות כמו דובים נמרים נחשים
ואריות אלא שיחד עם כל חיה הגיע גם חבל הארץ אליו היא שייכת (!). רש"י למשל הביא
את המדרשים האלו בפירושו.
לפנינו אם כן שתי מגמות קוטביות
בין המפרשים. חלק מהמפרשים טורחים להדגיש בכל מכה כיצד היא קרובה אל ההיגיון. לרוב
מבינים שהסיבה למגמה זו היא שקל יותר להאמין שאכן הסיפור התרחש כלשונו שהרי גם אנו
מכירים מעין המכות בחיי היומיום. אך אני חושב שיש למגמה זו טעם נוסף. בדרך זו מכות
מצרים לא נשארות דבר שנכון לדור אחד אלא רק דוגמא להשגחה של הקב"ה בבריאה
תמיד. השגחה שהאדם באמת בדרך כלל ימצא אותה דרך הטבע ולכן שם ראוי לחפש אותה. חשוב
לציין שאין כאן הקבלה מוחלטת בין פשטנים לדרשנים, שכן לעיתים נראה שדווקא פשט
הכתובים מראה על גדולת הנס ושבירת הטבע שבו, במובן זה המדרש בוודאי מתאים יותר
לרוח הכתוב, ופעמים רבות הוא מתאים יותר גם למילים. ואכן החלק השני של הפרשנים
(ואולי רובם) מנסה להראות בדיוק להיפך.
מי שלמד את פירוש הרמב"ן
על התורה יודע שככלל הוא שם לעצמו מטרה להסביר על דרך הפשט (והסוד). במקומות רבים
הרמב"ן חולק על רש"י על רקע רדיפת פשט הכתובים ולעיתים אף מפרש שלא
כמדרש חז"ל מאותה הסיבה. בסיפור של מכות מצריים הרמב"ן לא רואה שום צורך
להקטין את המכות למימדי הטבע והשכל. הסיבה לכך מצויה בפירושו המונומנטלי בסוף
פרשת בא. הרמב"ן כותב שהסיבה שיציאת מצריים היא סיפור כל כך מכונן הוא כי
הקב"ה לא עושה ניסים בכל עת וזמן. ובכל זאת יש צורך לגלות לעיני כל העולם את
מציאותו, השגחתו ויכולתו של הבורא. לכן עשה בדור אחד 'תצוגת תכלית', ניסים שהם
למעלה מכל הסבר והיגיון ולאחר מכן אמר לאותו דור לא לשכוח ולשמר את הזיכרון של הנעשה
בקרבם ובקרב בניהם עד עולם. כשמבינים את שתי ההנחות העומדות בבסיס מגמות הפרשנים
נראה כי לשתיהן יש מקום מכובד ולא כדאי להוציא אף אחת מהן מבית המדרש...
להסבר נוסף ומעמיק של מגמת הפרשנים שמקרבים את הניסים אל השכל והטבע - עיינו ברשומה הבאה - אלוקים טובע?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.