מנחם רויטמן ואברהם אברונין הם כוכבים של שיר אחד. על אף שלא כולנו
מכירים את השמות האלו, ככל הנראה שיר אחד שלהם כולנו שרים כמעט בעל פה. השיר 'ימי
החנוכה' הוא תרגום של אברונין[1]
לשיר ילדים שנכתב במקור ביידיש על ידי המשורר מ. רויטמן והוא מבטא את רוח
החילוניות הלאומית הישראלית. כשמקשיבים טוב מגלים שאת הנס לא חולל האל אלא 'חוללו
המכבים'. ה' אינו מוזכר כלל בשיר והנס הוא למעשה ביטוי לפעולתם האמיצה של בני האדם
בעולם. היזכרו במילות השיר:
ימי החנוכה,
חנוכת מקדשנו, בגיל ובשמחה ממלאים את ליבנו לילה ויום
סביבונינו יסוב סופגניות נאכל בם לרוב.
האירו, הדליקו נרות חנוכה רבים - על
הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים.
במסיבות גני הילדים הדתיים ישנו פער בין דורי
מעניין. הדור המבוגר מכיר את הגירסה המקורית של השיר בעוד הדור הצעיר שר את גירסת
הגננות הדתיות שמסיימת את הבית כך: 'על הניסים ועל הנפלאות אשר חולל ה'
למכבים'. ואולם לבית השני של השיר לא מצאו הגננות פתרון אלגנטי כל כך – 'ניצחון
המכבים נספר, נזמרה, על
האויבים אז ידם כי גברה ירושלים שבה לתחיה עם ישראל עשה
תושיה', ושוב - אין זכר לקב"ה.
שנים רבות מתנצחים ביניהם הציבור החילוני והציבור החרדי בשאלה כיצד נכון להציג את נס חנוכה. האתוס החרדי – גלותי 'שוכח מהמלחמה' וגורס כי נס פך השמן הוא העיקר, וגם כאשר כבר מזכירים את המלחמה מדגישים את פעולתו של ה' והתגלותה כנגד הטבע ממש. מנגד גורס האתוס החילוני - ציוני כי עלינו להשמיט את יסודות הנס ולדבר על גבורת הלוחמים בלבד. ניסים מגבירים את הבטלנות האנושית מול מעשה האל, את הדור הצעיר יש לחנך לנטילת אחריות אישית ו'אם אין אני לי מי לי'. או כמילותיו החריפות של שיר חנוכה מודרני אחר: 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו –בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור'.
אך הרבה לפני שהתחילה המחלוקת הזו כתבו כבר חלק מחכמינו זכרונם לברכה את פתרונה הפשוט והלא מתלהם. בספר חמדת הימים שנכתב על ידי מקובל ארץ ישראלי ששמו לא נודע כתוב כך:
'וכמעט נר אלוקים טרם יכבה[2] העיר ה' רוח כהני ה' ... וחיזק ואימץ ידי חשמונאי ובניו להיות אמיץ לבו בגיבורים הוא ובניו איתו ויעבירו קול במחנה לאמור מי לה' אלי. ויאספו אליו כל זקני יהודה כל איש חיל רב פעלים אשר נגע ה' בליבו לנקום נקמת ה', קנאת ה' צבאות תעשה זאת, וילחמו בו ויגרשוהו וילך, ויכו אותו עד בלתי השאיר לו שריד. ובשובם נתנו שבח והודאה לאל, וחיזקו את בדק הבית, והיה אור ישראל לאש והארץ האירה מכבודו כימי עולם[3]. ודבר זה היא לבדה תספיק לעשות זיכרון לבני ישראל לנס ההוא ולקבוע שמונת ימי חנוכה בהלל ובהודאה, ולא כמו שעלה על רוח רבים לאמור אשר עיקר קביעותן הייתה מפני נס הפך. כי אין לקבוע ימים טובים בהלל ובהודאה מפני נס הנעשה באיזה עניין היפוך הטבע אלא כשיהיה עניין הצלה מאיזו צרה... ואולם אצלי עיקר הקביעות היה מפני התשועה הנעשית להם בניצחון האויבים... ומפני התשועות הללו הוצרכו לקבוע יום טוב בהלל ובהודאה בכל שנה ושנה אלא מפני שנוספה בחינת הנס שנעשה בפך והדליקו ממנו שמונה ימים שמום על הנס שמונה ימים אלו בהלל ובהודאה'.
חמדת הימים מזהה את יד ה' בהתעוררות גבורת הלוחמים ורואה בניצחון במלחמה את עיקר הנס. העולה מדבריו הוא בעיקר הערכה לגבורת הלוחמים ללא שום סתירה להבנה העמוקה שהיא עצמה מגיעה ממקור הגבורה והעוז. דווקא הדבקות בתורה ובמצוות היא שהביאה אותם לעצמאות מדינית. לא 'אשר עשה ה' למכבים' כגירסת הגנים הדתיים ולא גבורה משוללת מקור כגירסת השיר היידישאי המקורי. אלא גבורה אנושית ממקור אלוקי שמופיע בנשמת האדם, אלוקים מתגלה בגבורת האדם. אם מעשי האדם הם הם מעשי ה', אזי ממילא הבטלנות היא חילול השם. ואולי מתוך תפיסה כזו השיר ימי החנוכה בגירסתו המקורית כלל לא מחייב תיקון או הוספה?
והשאלה מתעוררת, האם האתוס הציוני היה מתמרד כנגד תפיסה יהודית שלא רואה סתירה בין האדם לאלוקיו? האם לא הוצגה היהדות באור אחיד ומתנכר כלפי ההשתדלות האנושית שלא ככתוב במקורותינו?[4] לאלוקים פתרונים. איך שלא יהיה, התשובה שלנו מוכרחה להיות לימוד תורה אותנטי בנוי על יסודות של מקורות אך בהתאמה לשאלה מה צריך לשמוע הדור. דבר זה יושג רק אם נלמד את מקצוע האגדה (אמונה, מחשבת ישראל) ברוחב ובעומק ונדע במקביל להקשיב למציאות ולמה שחשים האנשים שסביבנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.