מעמד הכהונה בישראל

במסכת קידושין (כג א) יש מחלוקת יסודית האם הכהנים הם שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. מן העובדה שהמחלוקת לא הוכרעה בפירוש עולה ששני הצדדים נכונים; הצד הראשון הוא שהכהנים נחשבים שליחי ה' בין ישראל למקום, שלוחי דרחמנא (רש"י, ראב"ע ורד"ק על מלאכי ב ז). על שבט לוי הוטלה האחריות על מסירת התורה: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג י, וע"ע ספרא שמיני א ט, כריתות יג ב, סנהדרין נב ב, כוזרי ג לא, רמב"ם הל' שמיטה ויובל יג יב, עקדת יצחק סו א). הכהנים הבאים מתוך שבט לוי קבלו תפקיד זה במפורש יותר לאחר חטא נדב ואביהוא: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י י-יא וע"ע דברים יז ט). לצד מערכת בתי הדין היו לכהנים בתי דין משלהם (קהלת רבה א ד) שדנו בענייני הקודש והמקדש (עירובין לב א, ספרי דברים שנא) וכן בענייניהם הפנימיים (כתובות יא א ועיין שטמ"ק בשם הגאונים שם). מלבד זאת לכהנים אחריות רוחנית על עליית העם לירושלים בימי החגים או בסתם יום של חול לאכילת מעשר שני או קרבן שלמים. שם ראו העם את הכהנים בעבודתם, ומעבר לקיום המצווה שבזה (שו"ת אג"מ או"ח ח"א מא), הם הושפעו מכך עמוקות: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יד כג, חזקוני שם, העמק דבר ויקרא כג לו, תוס' ד"ה כי מציון בבא בתרא כא א וע"ע בספורנו). כראש הכהנים (רמב"ם הל' כלי המקדש ד יב), הכהן הגדול מקבל אחריות מוגברת למצב הרוחני של העם (לגבי הליך הבחירה של הכהן כתבנו כדעת הרמב"ם הל' כלי המקדש ד טו ועיין לח"מ שם וע"ע תוס' ד"ה כהן גדול יומא יב ב). אם יש מקרה של רוצח בשגגה אנו רואים בו כאחראי (במדבר לה כה, וע"ע ירושלמי יומא לח א) ועליו לחנך את העם לתורה וליראה. לא לחינם הראשון לתקן 'חוק חינוך חובה' בישראל, ואולי בעולם כולו, היה כהן גדול (בבא בתרא כא א וע"ע יבמות סא ס וכן בתנא דבי אליהו רבה יג ז).
כמובן שלימוד התורה הוא מצווה המוטלת על כל איש מישראל ולאו דווקא על זרע אהרן. כמו כן, הזכות שמורה לכל כהן פרטי שבוחר שלא ללמוד תורה, לעסוק במסחר או בכל אשר יחפוץ; רק כתפקיד שבטי - על הכהנים ללמד תורה לישראל, וכל אדם פרטי מישראל הרוצה להצטרף לתפקיד החינוכי בעצמו, יכול לעשות זאת (רמב"ם הל' שמיטה ויובל יג יג). לכן כהן עם הארץ לא יקבל ממתנות הכהונה שנועדו להבטיח את קיומם של הכהנים על מנת שיהיו פנויים לעסוק בייעודם הרוחני (חולין קל ב, פיהמ"ש לרמב"ם חלה ד ט בשם הספרי). למעשה, רבים מדיני מורי ההוראות בישראל הנוהגים עד ימינו נגזרים מהיחס הקדום לכהנים (עיין למשל מו"ק יז א, ספר החינוך קנב, וכן ברמב"ם הל' ביאת המקדש א ג, סמ"ק קיא ב). יש הבדל בולט בין בין הוראת התורה שפתוחה לכל לבין הקרבת קורבנות התלויה אך ורק בייחוס. מסתבר לומר שהבדל זה טמון בהשקפה לגבי ייעוד העולם ובהבדל העקרוני שבין התפקידים. מטרת העל של ישראל היא הפצת התורה והדעת לעולם כולו (ישעיהו ב ג ושם יא ט, רמב''ם הל' מלכים יב ה) ולא עבודת הקרבת הקרבנות דווקא (ירמיהו ז כא - כג, תנחומא אמור יד, ועיין עולת ראיה א רצב ובספר לנבוכי הדור י) ואכמ"ל.

הצד השני של תפקיד הכהנים הוא שהם מבצעים את שליחותנו - שלוחי דידן. דווקא מתוך מסירות נפשו עבור עם ישראל ומצבו הרוחני, יכול הכהן הגדול לייצג אותנו נאמנה וכך בבואו אל הקודש הוא נכנס כשכל ישראל על ליבו (שמות כח כט, תנחומא שמיני ג ועיין באר מים חיים שמות שם). כחלק מעבודתו ביום הכיפורים הוא מתוודה על חטאי כל ישראל בשם כולם, ובקודש הקודשים הוא מתפלל כנציג של עם ישראל (עי' תוס' ד"ה נזדמן לי מנחות קט ב). תפקידו האוניברסלי של הכהן הגדול כנציג העולם כולו נוסח היטב בשו"ת גינת ורדים: 'הוא המבקש סליחה ומטו ביום הכיפורים על כללות העולם ועל כל ישראל' (יו"ד כלל ג' סי' ז'). וע"ע רשב"ץ מגן אבות ד יג שמחבר בין שני התפקידים של הכהנים, ואכמ"ל. (נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף)