סקירה בנוגע להטלת פתיל תכלת בציצית בימינו

סקירה בנוגע להטלת פתיל תכלת בציצית בימינו

 

 

 

מצוות עשה מן התורה לתת פתיל תכלת בציצית שנאמר בפרשתנו: 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת'. אם כן, מדוע בבגד הציצית שלנו ישנן רק פתילות לבנות?

 

מזה למעלה מאלף שנים שאיננו מטילים תכלת בציציותינו מאז הכיבוש המוסלמי בארץ. בימיהם נקטעה המסורת איננו יודעים כיצד ומניין מפיקים את התכלת בוודאות. בגמרא ישנן כמה אינדיקציות. התכלת עשוי מחילזון (תוספתא מנחות פ"ט, ו). הוא מצוי יותר בחופים שבין צור לחיפה (שבת כו ע"א). על מנת להפיק את הצבע יש להרוג את החילזון ולהשתמש בדמו (שבת עה ע"א). צבע התכלת דומה לצבע הרקיע והים (מנחות מד ע"א וברש"י שם) וכדומה. יצויין כי צבע התכלת שימש לבגדי הוד ויוקרה גם בתרבויות אחרות בזמן הקדום. ראיה ידועה לדבר היא מלבושו של מרדכי היהודי במגילת אסתר ע"פ מלך פרס – 'תכלת וחור ועטרת זהב גדולה'.

 

עם התקדמות המדע וחקר הימים, במאה השנים האחרונות נעשתה עבודת מחקר ונעשו ניסיונות זיהוי של התכלת. היו לא פחות מתשע סברות מנומקות מהו מקור התכלת הנכון, אלא שרובן נדחו על הסף מפני שלא התאימו מכמה סיבות. נראה היה כי הולכת ורווחת דעת האדמו"ר מראדזין שדג דיונון הרוקחים הוא זה שממנו מפיקים את צבע התכלת המקראי. אך הדיונון מפריש את הצבע מקרבו ולא מדמו. כמו כן צבע הדיו כהה בהרבה מצבע התכלת. הוא לא עונה להגדרה של חילזון שיש לו נרתיק ונרתיקו גדל עימו בשום צורה. וחשוב מהכל - אין לו צבען (פיגמנט), באותו תהליך צביעה שהכינו ממנו את ה'כחול הפרוסי' ניתן להשתמש גם בדם של שור במקום דם החילזון, למעשה כך עשו במתכון המקורי של צבע זה. האדמו"ר מראדזין רומה ע"י מדען רוסי, וכך נדחה רעיון זה.

 

לפני כמה עשרות שנים גילו רבנים וחוקרים ממצאים חדשים, וזיהו את התכלת כמופק מדם של חילזון שנקרא 'ארגמון קהה קוצים'. חלזון זה עונה כמעט על כל האינדיקציות המובאות בחז"ל למעט נדירותו ועובדת היותו 'עולה אחת לשבע שנים' כמובא במסכת ציצית. אחד הממצאים המעניינים ביותר היה מציאת מפעלים שלמים בסביבת הים התיכון (צידון, צרפת המקראית וכן בחופי יוון) כשלצידם ערמות של קונכיות של הארגמון קהה הקוצים. ניתן לשער שאלו היו מפעלים קדומים להפקת תכלת לציצית ושימשו לצביעת טליתותיהם של התנאים הקדושים.

ממצא חשוב אף יותר הוא מציאת קונכיות של ארגמון בעפר שסונן מהר הבית. דבר שמאשש את הטענה ההלכתית הרווחת שאף לבגדי כהונה רק התכלת העשויה מדם החילזון כשרה. [שלא כדעת מרכבת המשנה והאבני נזר ברמב"ם].

 

 

בשולי הדברים אעיר כי מסתבר לומר שכל סוגי הארגמון כשרים וזאת מפני שתכונותיהם דומות וההבדל ביניהם אינו גדול כל כך. ניתן לחשוב שאבותינו השתמשו בכל אחד מסוגי החילזון. וכן שמעתי בשם פרופסור זוהר עמר. וכן כדאי להעיר שכל גוון שיוצא ממנו כשר כל עוד הוא עונה להגדרה דומה לרקיע ולים.

 

מהי הקשירה הנכונה כאשר מטילים פתיל תכלת בציצית? 

ראשית בעניין מספר הפתילים - הרמב"ם והראב"ד נחלקו האם מה שאמרה תורה פתיל תכלת הוא אחד מהארבעה פתילים שאותם כופלים לשמונה ואז ישנם שני פתילי תכלת בתוצאה [ראב"ד] או שמא התוצאה צריכה להיות שיש אחד משמונת הפתילים פתיל תכלת דהיינו שבתחילה מטילים שלוש פתילי לבן ואחד שהוא חצי לבן וחצי תכלת [רמב"ם]. יש הסוברים שנכון ללכת כדעת הרמב"ם שבד"כ הלכה כמותו וכן פוסקים הג"ר יעקב יוסף זצ"ל, הגר"ד ליאור והגר"מ מאזוז ויש לציין שכן כתב האריז"ל בפרי עץ חיים שער הציצית פרק ד. אך מלימודי את הסוגיה עלה כדעת הראב"ד וכן כתב החיד"א בספר חומת אנך וכ"פ הרב דוד חי הכהן שליט"א ונראה שכן מורים רוב הלומדים בארץ. 

למעשה יעשה אדם כרבותיו. נראה לומר שיש עדיפות פרקטית לנהוג כשיטת הראב"ד שככל הנראה לדעת הרמב"ם יוצאים בה יד"ח שכן אדם יכול לצבוע ציציותיו באיזה צבע שירצה. אך מי שיעשה כדעת הרמב"ם לא יצא יד"ח דעת הראב"ד.

 

מבחינת הקשירה עצמה ישנן קשירות אפשריות רבות. מדאורייתא רק הקשר הראשון מעכב ולכן שאלה זו היא משנית. אינני חושב שנכון להכריע בה באופן חותך אך למעשה עיינו בפוסט נפרד בענין כאן.  

 

 

ואם יאמר האומר: מדוע לי להיכנס לספקות, אמשיך ללבוש רק לבן כמו שעשו אבותיי. 

אף אתה אמור לו – לכאורה אפילו לו יהי זה רק ספק, הרי כלל גדול הוא - ספק דאורייתא לחומרא. לפנינו ספק בקיום מצוות עשה מן התורה. מכאן שעלינו להחמיר ולהטיל תכלת בציציותינו. ואף אם אין כאן ספק דאורייתא מסיבה כלשהיא (כדעת המנחת אשר) עיין בשו"ת חבל נחלתו שלכאורה יש בדבר הידור מצוה חשוב לכל הדעות. 

ועוד שאף אם יתברר שטעינו ואין זו התכלת המקורית לא הפסדנו כלום. שכן מעיקר הדין ניתן לצבוע את חוטי הציצית ובגד הציצית בכל צבע שיבקש האדם. כל שאינו אומר בוודאות שזהו צבע התכלת עליו ציוותה תורה אין בדבר כל חשש איסור או פגם.

 

האם אין בזה חשש הוצאת לעז על דורות הראשונים שלא הטילו תכלת בציציותיהם? 

לא. הסיבה שלא הטילו תכלת בדורות קודמים פשוטה - בימיהם לא היו להם הכלים והאפשרויות הטכניות למצוא את הארגמון ולהוכיח שזהו החילזון הנכון. אבותינו היו אנוסים שלא לקיים את מצוות התכלת והכלל אומר - אנוס רחמנה פטריה. אך מה אנו נענה ליום הדין?

האם כולם עכשיו מוכרחים להטיל תכלת בציצית? 

שינויים גדולים מצריכים אחריות רבה. אף שרוב גדולי ישראל  שהחליטו להכנס לסוגיה הכריעו שמצווה להטיל תכלת בציצית [מהם הגר"י יוסף, הגר"מ מאזוז, הגר"ד ליאור ועוד גדולים], לענ"ד כדי לומר שחייבים להטיל – פתיל תכלת צריך דבר גדול מזה. זוהי החלטה שצריכה להיקבע לאחר דיון ארוך במוסדות התורה הראשיים של עם ישראל. אך מה לנו גדול מהחיוב שהטילה עלינו תורה. והכלל הגדול - יש לקיים כל מצווה עד מקום שידך מגעת.

לסיום - לא באנו בשורות אלו להציע לפני הקורא מענה חד משמעי אלא סקירה וניסיון להביע עמדה מרעננת. 

התמונות מאתר פתיל תכלת. מומלץ מאוד.

 

מה אתה מעדיף להיות - מרגל או תייר?

פרשת שלח לך

באופן מפתיע, בתחילת הפרשה ה' הוא זה שמצווה על משה – שלח לך אנשים וכו'.
אז מה לא בסדר במה שעשו המרגלים, הרי בסופו של דבר הם אכן ריגלו?🕵🏻‍♂

אתם יודעים,יכולים להיות שני סוגי אנשים, אנשים דומים אבל מאוד שונים. שניהם נמצאים בארץ זרה, שניהם רחוקים מהבית במידה שווה, אך המקום בנפש כל כך כל כך שונה...

המרגל מסתכל על הארץ הזרה כארץ אויב. הוא מחפש את נקודות התורפה שלה, את הנקודות הלא יפות שבה וכו'. 😈

לעומתו, התייר הוא אדם שאינו מתעניין כלל ברע, הוא בא להנות.😎🏔🗼
הוא מטייל, מביט בעיניים גדולות וסקרניות סביב, ורואה רק את שכיות החמדה ואת הטוב שבארץ. מכל הנקודות הפחות יפות התייר פשוט מתעלם.🤠

הקב"ה אמר 'שלח לך אנשים ויתורו את הארץ' אך הם, לצערנו, בחרו לרגל במקום להיות תיירים...

ובעצם, השאלה היא על כל אחד ואחת מאיתנו.

אז איזה סוג אנשים אנו בוחרים להיות - מרגלים או תיירים?

מה למדתי ממצעד הגאווה?

עד שמתעסקים בהעלאת ניצוצות בעומק סתרי הקבלה אולי כדאי לנסות להקשיב למה שהמציאות פשוט צועקת...

קונפוציוס נהג לומר: כשהתלמיד מוכן, המורה יופיע. 

כמו תמיד יש לזה גם גרסה יהודית. חסידים מספרים שבתחילת הדרך של הבעל שם טוב לא היו לו תלמידים. למעשה התלמיד הראשון שלו - רבי יעקב יוסף מפולנאה, התלבט רבות אם להשאר ולעשות את הבעש"ט לרבו. מה שעשה את השינוי היה תורה אחת שהוא שמע ממנו וידע שהוא לא ימצא כמוה במקום אחר. הבעל שם טוב אמר לו שכל דבר שפוגש האדם במסע חייו בא ללמד אותו משהו. כששמעתי את זה לראשונה, נזכרתי במה שאמר החכם הסיני. מהבעל שם טוב למדנו 'היה מוכן וקשוב למציאות, ותגלה שמוריך עומדים סביבך כל הזמן'.

כמעט מיותר לומר שמצעד הגאווה איננו כוס התה שלי. באופן כללי לאדם שאמון על התורה וערכיה נראה שאין מקום לבלבול בעניין זה. התורה אוסרת באיסור חמור משכב זכור ואי אפשר לראות בעין יפה פגיעה שכזו בערך התורני של המשפחה המסורתית.

אך דווקא מכיוון שאנו מבקשים להיות אנשי אמונה באמת, כאלה היודעים שכל הנעשה מכוון מלמעלה בהשגחה פרטית, עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הקשות. מבחינתי, השאלה העיקרית היא מה באה התופעה של התעוררות הדרישות הלהט"ביות ללמד אותנו, הציבור הדתי. בעיניי עיקר הצעקה היא פשוטה - אל תנסו לטאטא אותנו מתחת לפני השטח. אל תסגרו את בתיכם ה'נורמליים' ותתעלמו או תנסו להעלים את כל מי שכנראה לא יוכל להקים בית כזה.

על אף זירת ההתגוששות הציבורית, עלינו להסתכל על הנתונים. גם אם ניקח את המחקרים 'המקילים' ביותר, הנתונים מראים כי יש שני אחוז של אנשים סביבנו שסובלים ממשיכה תוך מגדרית[1]. אני כותב "סובלים" לא משום שאני קובע שמדובר במחלה, אלא מפני שבשאלוני מחקר שנאספים מדי שנה במדינות הליברליות ביותר (הולנד, ארה"ב) הממצאים מוכיחים כי אנשים אלו סובלים מבעיות של דכאון וניסיונות התאבדות בשיעורים גבוהים בהרבה מנתוני שאר האוכלוסייה[2]. בכל מאה אנשים ישנם שניים שחיים במצוקה סביב סוגיית היסוד של מי אני ולמי אני נמשך – גבר או אשה, מגדר. זה אומר שבכל מחזור של ישיבה תיכונית ממוצעת יש שניים – שלושה בני נוער שהפנימייה היא עבורם זירת קרב יומיומית עם היצר הרע, לפעמים במידה שבה אדם בעל משיכה מינית לאשה היה חש כגבר יחיד בפנימייה של בנות. נסו לקחת רגע ולחשוב על כך.

כשהיינו ילדים המילה הומו הייתה מילה גנאי. אמנם לא השתמשתי בה הרבה אך לא מפני שניחנתי ברגישות מיוחדת אלא פשוט מפני שהיא נחשבה גם למילה גסה. ככלל זה היה היחס החברתי לאנשים בעלי משיכה מינית לגברים. כמה מאותם מתמודדים הרגישו בנוח להתוודות על הקושי שבו הם שרויים בפני רבותיהם או חבריהם? כמה מהם התכווצו באופן מיידי כאשר בסתר ליבם הם הרשו לעצמם לחשוב שאולי הם 'הומו'? וחשוב מכל – האם יצרנו פתרונות, מכוני טיפול, מחקרים רציניים או שנוח היה לנו להתעלם מסבל גדול כל כך כל עוד הוא לא היה 'בעיה שלנו'?

יהיו שיגידו 'אנחנו במלחמה, ובמלחמה לא נכון להחליש את הרוח. כרגע זה צד מול צד, עמדה מול עמדה, 'יהדות מול פוסטמודרניזם – מה הצד שלך?' אך לעיתים אני חש שדווקא בגלל התחושה שאנו במין מלחמת חפירות בלתי נגמרת, חשוב לנסות ולעשות מהלך שיוציא אותנו מהקיבעון. בעיתות כאלה, דווקא מהלך שכזה עשוי להפיח רוח חדשה.

אם חושבים על זה, אותה תורה שאוסרת פגיעה במשפחה הנורמלית אוסרת גם פגיעה בין אדם לחברו. אם משכב זכר נוגע מבחינה חברתית לנושא יסודי של גילוי עריות, הלבנת פנים שייכת לתחום בסיסי לא פחות של שפיכות דמים. כחברה עלינו לגלות באתגר שלפנינו קריאת השכמה. אם נתאמץ ללכת בדרכיו של הבעש"ט, אולי גם נצליח לתת אלטרנטיבה. 

---

[1] תרגום לSSA מן הספרות המחקרית בתחום.

[2] "Youth suicide risk and sexual orientation - Statistical Data Included" by Rutter, Philip A & Soucar, Emil, Summer 2002, retrieved 2 May 2006.

דף מקורות - האם התורה אוניברסלית?

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פרק ח, ט - יא        
וְכֵן עִיר שֶׁהִשְׁלִימָה אֵין כּוֹרְתִין לָהֶן בְּרִית עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וִיאַבְּדוּ אֶת כָּל מְקוֹמוֹתֶיהָ וִיקַבְּלוּ שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. שֶׁכָּל עַכּוּ''ם שֶׁלֹּא קִבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אִם יֶשְׁנוֹ תַּחַת יָדֵינוּ:
משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִנְחִיל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ד)"מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". וּלְכָל הָרוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר(במדבר טו, טו) "כָּכֶם כַּגֵּר". אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וְכֵן צִוָּה משֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה לָכֹף אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לְקַבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל יֵהָרֵג. וְהַמְקַבֵּל אוֹתָם הוּא הַנִּקְרָא גֵּר תּוֹשָׁב בְּכָל מָקוֹם. וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו לָמוּל וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל הֲרֵי זֶה כְּמִן הָאֻמּוֹת:
כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם:

ע"ז ב ע"ב

ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן. מַאי בָּעֵי בְּשֵׂעִיר? וּמַאי בָּעֵי בְּפָארָן ? מְלַמֵּד, שֶׁהֶחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה עַל כָּל הָעוֹלָם, וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלָהּ, עַד שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְקִבְּלוּהָ.

ירושלמי שביעית ד, ג

ולא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם העוברים אלו אומות העולם שהן עוברין מן העולם.

בית אלוקים למבי"ט שער היסודות פרק נ"א

ועתה בזמן המשיח והתחייה יהפוך את לבם לטובה, ובזה יתקיים כוונת בריאת העולם כי לא נברא אלא בשביל התורה וכל זמן שכל העולם כולו אינם מקיימים התורה אין הבריאה בשלמות כי אין קיום העולם כי אם על התורה... ויש בעד לעניין זה מעניין בריאת העולם שנברא בשביל התורה וכן אדה"ר שהוא עיקר העולם נברא הוא וכל זרעו בשביל התורה ובהיותו יציר כפיו של הקב"ה היה הוא מוכן וזרעו מוכנים לקבלה אלא שהרעו רוב זרעו ולא זכו אז לקבלתה... וכמו שכל הדברים יחזרו אל תכונתם הראשונה בזמן העתיד כמ"ש הכתוב ופרה ודב תרענה יחד ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן כן העמים יחזרו אל תכונתם הראשונה והוא היותם בני אדה"ר אשר היה יציר כפיו של הקב"ה ויוכנו להיותם ממקבלי התורה.

דרשות הר"ן הדרוש השביעי עמ' רע"ז במהדורת בארות משה

ואחד מן היעודים הגדולים שיעד בביאת משיחנו הוא זה, כאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד (צפניה ג), ירצה בזה, כי כל האומות ישובו לאמונתנו בכללי התורה ובפרטיה כפי דעתנו. וזה שאמרו במסכת ע"ז... והוא אמרם ז"ל מה אשווה לך ואנחמך, לכשאשווה לך אנחמך. הפירוש ידוע, שכל הקטטות שבינינו והאומות הם מסיבת חילוף האמונה, כמו שאמרו בשבת פט: דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו מאי הר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עלינו. וכמו שאמר אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני, הגידו לו שכל חלאים שהאומות העולם מביאים עלי אינם אלא בשביל שאני אוהבת אותו. והטעם בזה, מפני שהבדילנו השם יתברך מכל האומות שלא נתחתן בהם ושלא לאכול המאכלות האסורות, והריחוק וההבדל מביא על כל פנים לידי כך. ולפיכך אמרו לכשאשווה לך אנחמך, כלומר לכשאשווה לך שאר האומות, שכולן יהיו באמונה אחת עמך, אנחמך. כי אז יהיה הנחמה שלמה, שאין אחריה דאגת מלחמה ושנאת האומות הנ"ל עלינו. והוא שסיים המדרש לכשיגיע היום ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, וזהו בזמן משיחנו.

ע"ז כד
פתח אידך מינייהו ואמר מאי אותיבו ליה חברוהי לר"א (ישעיה ס') כל צאן קדר יקבצו לך וגו' אמר להן ר"א כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא אמר רב יוסף מאי קרא (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' אמר ליה אביי ודלמא מעבודת כוכבים הוא דהדור בהו אמר ליה רב יוסף לעבדו שכם אחד כתיב.

ברכות נז ע"ב
מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה: תנו רבנן הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל והשב לב עובדיהם לעבדך ובחוץ לארץ אין צריך לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובה גויים רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בחוץ לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה.
ופסקו רמב"ם ושו"ע כרבי שמעון בן אלעזר, ועיין כס"מ שגם ת"ק לא חולק שעתידין להתגייר.

בילקוט שמעוני רמז תתקס"א וכן הובא ברש"י דברים ל"ג י"ט     
עמים הר יקראו, מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכיות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל והם אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה ועולין לירושלים ורואין את ישראל שעובדין לאל אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שעובדי אלילים לא אלוהו של זה כאלוהו של זה ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה, והם אומרים אין יפה להדבק אלא באומה זו. מנין אתה אומר שאין זזין משם עד שמתגיירין ובאים ומקרבים זבחים ועולות, תלמוד לומר שם יזבחו זבחי צדק.

ירושלמי נדרים, פרק ט הלכה ד
'ואהבת לרעך כמוך'  - רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול מזה.

זכריה פרק ב

רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָֽה׃ וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־יְהוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ׃ וְנָחַ֨ל יְהוָ֤ה אֶת־יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם׃

מידות הראי"ה אהבה
אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל אדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית. והשנאה צריכה להיות - רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של 'הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם,לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם.

דף מקורות - מה בעצם קבלנו בהר סיני?

משנה תענית ד׳:ו׳

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

גיטין ס

א"ר יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה שנא' (תהלים מ, ח) אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי ר"ש בן לקיש אומר תורה חתומה ניתנה שנאמר (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזאת.

בראשית פרק ב

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׃

דברים פרק ה
פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׃ ...וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃ וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃ וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃ כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃ קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃ מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃ לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃ וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃ וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃

מהר"ל תפארת ישראל פרק י"ג

במדרש הנעלם (זוהר בהעלותך קנ"ב ע"א) אמר ר' שמעון ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד באורייתא מלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא, אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין ורזין עילאין, תא חזי עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא, מלאכי עלאי כתיב בהו עושה מלאכיו רוחות (האי באתר עלאה) בשעתא דנחתין לתתא (אף על גב דנחתין) מתלבשי בלבושא דהאי עלמא ואי לא מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכי כך אורייתא דברא להו וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה על אחת כמה וכמה כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל, ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו מאן דחשיב דהאי לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי בגין כך אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה דתחות לבושא דאורייתא, תא חזי אית לבושא דאתחזי כלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאיתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דהאי לבושא גופא חשיבותא דגופא נשמתא, כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בהאי לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות האי לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלין בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות האי לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהו עיקרא דכלא אורייתא ממש (ולעלמא) ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא, תא חזי הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא... עכ"ל. ואף על גב שהוא לא אמר שהתורה היא לבוש למלין עלאין רק בשביל הספורין שהם בתורה שלא יבזה אותם האדם, מ"מ בכלל הזה גם כן מצות התורה שאי אפשר שיהיה בעולם החמרי הזה רק בגוף והם המצות הגשמיות. וכמו שברא האדם שיהיה בו הצלם האלקי הנבדל, כך זאת תורת האדם עם שכל דבריה דברים עליונים הם עומדים בדברים הגשמיים, וכאשר משיג בדברים הגשמיים הלא הדברים ההם נמשכים אל הדברים שהם סודי התורה, וכאלו האדם דבק באותו שכל האלקי כי התורה היא אחת:

דף מקורות על מעלת לימוד ליל שבועות

זוהר אמור דף צח

תָּא חֲזֵי, חַבְרַיָּיא מְתַקְּנֵי בְּהַאי לֵילְיָא תַּכְשִׁיטָהָא לְכַלָּה, וּמְעַטְּרֵי לָהּ בְּעִטְרָהָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא. וּמַאן מַתְקִין לֵיהּ לְמַלְכָּא, בְּהַאי לֵילְיָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא בָּהּ בְּכַלָּה, לְאִזְדַּוְּוגָא בָּהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא. נַהֲרָא קַדִּישָׁא עֲמִיקָא דְּכָל נַהֲרִין, אִימָּא עִלָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְגוֹ'. לְבָתַר דְּאַתְקִינַת לֵיהּ לְמַלְכָּא, וְאַעְטְּרַת לֵיהּ, אַתְיַית לְדַכְּאָה לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא, וּלְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי גַּבָּהּ.

לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ בַּר יְחִידָאי, אָתָא לְזַוְּוגָא לֵיהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא עִלָּאָה, מַאי עַבְדַת אִמֵּיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, עָאלַת לְבֵי גְּנִיזָהָא, אַפִּיקַת עִטְּרָא עִלָּאָה, בְּשִׁבְעִין

אַבְנֵי יְקָר סַחֲרָנָא, וְאַעְטְּרַת לֵיהּ. אַפִּיקַת לְבוּשִׁין דְּמִילַת וְאַלְבִּישַׁת לֵיהּ, וְאַתְקְּנַת לֵיהּ בְּתִקּוּנֵי דְּמַלְכִין.

לְבָתַר עָאלַת לְבֵי כַּלָּה, חָמָאת עוּלֵימְתָהָא, דְּקָא מְתַקְּנֵי עִטְרָהָא, וּלְבוּשָׁהָא, וְתַכְשִׁיטָהָא, לְתַקְּנָא לָהּ. אָמְרָה לוֹן, הָא אֲתְקִּינַת בֵּי טְבִילָה, אֲתַר דְּמַיִין נַבְעִין, וְכָל רֵיחִין וּבוּסְמִין סוּחֲרָנֵי אִינּוּן מַיִין, לְדַכְּאָה לְכַלָּתִי, לֵיתֵי כַּלָּתִי, מַטְרוֹנִיתָא דִּבְרִי, וְעוּלֵימְתָהָא, וְיִתְדְּכוּן בְּהַהוּא אֲתַר דְּאַתְקִינַת בְּהַהוּא בֵּי טְבִילָה, דְּמַיִין נַבְעִין דְּעִמִּי. לְבָתַר תַּקִּינוּ לָהּ בְּתַכְשִׁיטָהָא, אַלְבִּישׁוּ לָהּ לְבוּשָׁהָא, אַעֲטְּרוּ לָהּ בְּעִטְרָהָא. לְמָחָר כַּד יֵיתֵי בְּרִי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא, יַתְקִין הֵיכָלָא לְכֻלְּהוּ, וְיִשְׁתְּכַּח מָדוֹרֵיהּ בְּכוּ כַּחֲדָא.

כַּךְ מַלְכָּא קַדִּישָׁא וּמַטְרוֹנִיתָא, וְחַבְרַיָּיא, כְּהַאי גַּוְונָא. וְאִימָא עִלָּאָה דִּמְתַּקְנַת כֹּלָּא. אִשְׁתְּכַח דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, וּמַטְרוֹנִיתָא, וְחַבְרַיָּיא, מָדוֹרֵיהוֹן כַּחֲדָא, וְלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ט״ו:א׳) יְיָ' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגוֹ', הוֹלֵךְ תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק. מַאן הוּא פּוֹעֵל צֶדֶק. אֶלָּא, אִלֵּין אִינּוּן דִּמְתַּקְנֵי לְמַטְרוֹנִיתָא בְּתַכְשִׁיטָהָא, בִּלְבוּשָׁהָא, בְּעִטְרָהָא. וְכָל חַד, פּוֹעֵל צֶדֶק אִקְרֵי.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, אִלְמָלֵא לָא זָכֵינָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין דַּיי. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיַדְעִין אוֹרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּרְעוּתָא דִּלְהוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, עָלַיְיהוּ כְּתִיב (תהילים צ״א:י״ד) כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ. וּכְתִיב אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ.

כף החיים תצד, ו

ובהקדמת הזוהר ח"א דף ח' ע"א כתב דכלהו דמתקנין תקונהא בהאי ליליא וחדאן בה כלהו יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה יעו"ש. וכ"כ (האריז"ל קט"ן) בשער הכוונות דף פ"ט ע"א שצריך האדם שלא ישן בלילה הזאת כלל ולהיות כל הלילה נעורים ועוסקים בתורה כנז' באורך בהק' ספר הזוהר פ' בראשית ופ' אמור. ודע כי כל מי שלא ישן בלילה הזאת כלל אפי' רגע אחד ויהיה עוסק בתורה כל הלילה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא וכו' ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בענין זה כ"א לא ישן כלל ודאי שלא ימות בשנה ההיא ודי בזה ולכן פשט המנהג הזה בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות יעו"ש... וכ"כ מגן אברהם סק"א וכבר נהגו' רוב התלמידים לעשות כן... והטעם כתב מ"א שם ע"פ הפשט לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש (פרקי ר"א פ' מ"א) לכן אנו צריכין לתקן זה עכ"ל.

של"ה הקדוש מסכת שבועות - פרק נר מצוה, ה

ולהראות גדולת מעלת זאת הלילה (=לימוד התורה בליל שבועות), איך שחביב לפני הקדוש ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה. גם יש רשות להפסיק בין ענין לענין לדבר דברי התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות ליראת ה'. אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקביץ שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתב:

דעו לכם כי הסכמנו החסיד (ר' יוסף קארו) נר"ו (=נטריה רחמנא ופרקיה) ואני עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו. ותודה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם... ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את... והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר:

שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הזה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה , אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי שמחו ועלצו. ודעו כי אתם מבני עלייה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא (=היכל של המלך), וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב"ה ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו וכל צבא מעלה להקב"ה שומעים את קולכם . והנני המשנה הא' המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם... לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכריכם כי בסבתכם אני מושלכת בעפר, לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני...

את כל הדברים האלה דבר אלינו ושמעה אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה וכמה הבטחות גדולות, וכלנו געינו בבכיה מרוב השמחה. וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו. ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא (=גירסת הלימוד מפינו) בגילה ורעדה. ויהי בבקר הלכנו וטבלנו כאשר עשינו שני ימים קודם... ויאמרו מי יתן והלילה הזאת השניה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע... וגם ביום לא הונח לישן, כי דרוש דרש החסיד נר"ו (=נטריה רחמנא ופרקיה) אחר המנחה וישבנו שם, ועם כל זה שִנָסְנוּ בעוז מתנינו ועשינו בלילה השניה כסדר הראשון. ומרוב השמחה שהיינו עשרה לא המתינה עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה הראשונה שהיה ממש בחצות הלילה, רק תכף שהיינו קוראים דברות של משנֶה תורה (=ספר דברים) בהגיענו אל פרשת שמע, קול דודינו דופק והתחיל, שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים... ודברים רבים של חכמה אמר:

... ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלוני...

בן איש חי במדבר שנה ראשונה הלכה ג ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה ובהתלהבות הלב, כי הלמוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה, ולא יתנמנם כלל, כי רבנו האר"י ז"ל החמיר מאוד בעניין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבא.

מה עניין עוגת גבינה להר סיני?

בין אם מדובר בגבינת צ'דר, קממבר או גבינה צהובה, אין חולק על כך שזוהי שעתם היפה של מוצרי החלב. על פי נתוני מועצת החלב, ישראלי ממוצע צורך בשבועות פי 3.5 גבינה יותר מאשר בשבוע רגיל. מה עניינו של המנהג ואולי בכלל נפלנו לטריק מסחרי של חברות החלב?

אחת מהסיבות לאכילת מאכלי חלב בשבועות קשורה לפסוק בשיר השירים שבו על פי מסורת חכמים, ממשיל שלמה המלך את התורה ל'דבש וחלב'. במבט ראשון יש כאן בסה"כ הצצה למעדן מהעולם הקולינרי של הימים ההם. ע"פ הנמשל  עומדים חכמים ואומרים 'דף גמרא או פרק תנ"ך הם הדבר המתוק ביותר בעולם משל היו הם דבש וחלב'. אני סבור שבמטאפורה הזו טמון עומק נוסף.   

מי שהיה בארה"ב יודע שבמלונות רבים יש בכל חדר במגירה ספר תנ"ך. אין ספק שהתנ"ך הוא רב המכר הגדול בהיסטוריה. הרעיון שהמסר של אלוקים לעולם נכתב בספר, הוא רעיון שהאנושות כולה אינה אדישה כלפיו.

אך נושאי הספר היו תמיד - אנחנו. בתוך כך, נשאנו על כתפינו גם כינויי גנאי כמו 'עם הספר' (בארצות האיסלאם) או 'היהודי התלמודי' (בארצות נוצריות). אלה היו כינויים לא מקריים שדבקו בעם ישראל. תעודת הזיהוי של יהודי הייתה 'אדם לומד תורה', אדם שאחראי על נשיאת התורה והעברתה מדור לדור.

בנקודה זו עשוי אדם פוסטמודרני לומר לעצמו – 'בסדר, כך הוגדרתי במשך שנים אך כיום אני מעוניין בזהות חדשה, כזו שלא קשורה לעבר היהודי אליו נולדתי בעל כורחי'. מה שאני מבקש לטעון הוא שכשמדברים על הזהות הדברים נעשים עוד יותר מורכבים.

אנו לא רק נושאים את הספר, אנו גם הנושא שלו, במובן של subject. הספר לא רק מתאר את מהלך חיינו כעם בעבר כמו ביציאת מצרים או בגלות בית ראשון אלא גם קשור בנבואות עתידיות שבמשך אלפיים שנה נקראו בערגה וכיום אנו זוכים להגשימן בחיינו בין אם נרצה ובין אם לא. כאשר אנו שרים בחתונה בשכונת רמות בירושלים את השיר 'עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה', זוהי דוגמא מובהקת לכך. התנ"ך לא רק מזכיר לנו הוד קדומים אלא הוא גם כוח מניע של התנועה הציונית. תנועת ביל"ו הייתה המשך של הקריאה האלוקית לבית יעקב ללכת באור ה', ובהופעתו של בן גוריון מול ועדה בריטית הוא קורא לתנ"ך 'הקושאן שלנו על ארץ ישראל'. למעשה, אפילו מבצעי יציאת יהודי אתיופיה נקראים על שם יציאת מצרים (מבצע משה) או פגישת שלמה עם מלכת שבא (מבצע שלמה). הספר טבוע ב DNA שלנו – עבר, הווה ועתיד.

המאכל הראשון בחייו של כל אדם הוא חלב. התינוק לא רק מתענג על חלב מתוק בדיוק במידה ותמיד בטמפרטורה הנכונה, אלא שבאינסטינקט הכי בסיסי שלו הוא חש שבחלב הזה תלויים חייו. מחקרים עדכניים מלמדים אותנו כי בחלב יש גם את כל הנוגדנים והויטמינים שהתינוק צריך. על ידי חיישנים מיוחדים גוף האם יודע להגיב ולהתאים את החלב למצבו של התינוק – ביום חם הוא יקבל יותר אחוזי מים, ואם הוא חולה,  יהיו בחלב הנוגדנים המתאימים.

התורה נמשלה לדברים רבים. מים יין ואש הן כמה דוגמאות מתוך רשימה ארוכה יותר. המשל של התורה לחלב הוא גוון של תשובה לשאלה נוקבת שמנסרת בכל שנה מחדש בחלל העולם 'מהי התורה עבורך'? כשאנו עונים "חלב!" אנו עונים את כל מה שחלב אומר לתינוק. כמו חלב האם לתינוק, כך התורה היא חלב התודעה היהודי.

בליל שבועות לא נלך לישון. כמו תינוק בקפיצת גדילה, איננו עוצמים עין ואנו רוצים לינוק תורה בשקיקה ולהיות ראויים להיות נושאיה. בתי הכנסת יהיו מוארים וקול התורה יישמע בהם כל הלילה. כולם מוזמנים.

על הניסים

מלחמת ששת הימים מהווה נס מיוחד בתולדות עם ישראל. הייתה זו מלחמת מעטים מול רבים קלאסית. מדינה קטנה אחת שנלחמה מול מצרים, ירדן לבנון וסוריה. אך המעצמה המצרית לא הייתה לבד, היא נעזרה בדב הסובייטי ששימש לה כגב וספונסר. הצד הערבי קיבל גם תמיכה פעילה  ממדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, ואפילו מרוקו ואלג'יריה. אי אפשר להבין את הנצחון לולא ההבנה כי ה' נלחם יחד איתנו.

לפני המלחמה האווירה בארץ הייתה קשה ומתוחה אצל כולם, תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכונים אף יצאו לעזור בביצורים. ההערכות היו שגם אם המדינה תנצח ותשרוד המחיר הרוגים רבים באוכלוסיה האזרחית. גנים ופארקים הוכשרו לשמש כבתי קברות המוניים. האופטימיים פחות נהגו לומר: 'שהאחרון שיוצא מתל אביב יכבה את האור'. להבנת האווירה נסתפק בגילוי ההיסטורי החדש לפיו היו תכניות מגירה להפעלת נשק גרעיני בתוך שטחי א"י אם המדינה תיקלע לעמדת הפסד וסכנת השמדה בעימות הצפוי. מבצע סודי זה כונה מבצע  שמשון, על שם הפסוק 'תמות נפשי עם פלשתים' ודי למבין.

ניסי מבצע מוקד

המלחמה החלה במכה מקדימה אדירה במבצע מוקד על חיל האוויר המצרי, ובהמשך גם על חיל האוויר של ירדן וסוריה. כשנודע על כוונה עיראקית לתקוף הושמד גם הבסיס העיראקי H3. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. רק להבנת גודל ההישג - השטח הכולל של ישראל אחרי המלחמה גדל פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה. 
לימים התגלה שמה שאפשר את הצלחתו של המבצע היה 'צירוף מקרים' נדיר. בין היתר של הגורמים הבאים:

א. שבועיים לפני פרוץ המלחמה, קבלו קבוצת מדענים ישראלית את פרס ביטחון ישראל על פיתוח “רקפת". זוהי מערכת שאפשרה לראות מה שהמצרים רואים במכ"ם באל–עריש ובמקומות אחרים.

ב. בצירוף מקרים מדהים תכנן הפיקוד המצרי העליון, בדיוק לאותה שעה [7:45 בבוקר], טיסות אח"מים לשדות תעופה בסיני: במטוס אחד היה סגן נשיא מצרים ושר המלחמה, הפילדמרשל עבד אל–חכים עאמר, בחברת מפקד חיל האוויר ומפקד ההגנה האווירית המצרית, ועוד קצינים בכירים; במטוס השני ראש ממשלת עיראק וגנרל סובייטי בכיר. כדי לשמור על ביטחון האח"מים, קיבלו אנשי סוללות הנ"מ המצריות בנתיבי הטיסה פקודה לא לפתוח באש. שימו לב, ההגנה האווירית המצרית כלל לא תפקדה במשך כשעה ומטוסי צה"ל יכלו לעבוד כמעט בשקט. זו מטרה שבלתי אפשרי היה להשיג אותה בדרך אנושית צבאית. השבתה מוחלטת.

ג. על אחד הרכסים בהרי עג'לון (גלעד) בירדן, בגובה של 1,350 מטר, היה ממוקם מכ"ם בריטי משוכלל שכיסה את כל שטחה של מדינת ישראל. ערב המלחמה הוא הועמד לרשות צבא מצרים. מכ"ם זה היה מסוגל להבחין בכל תנועה בשדות התעופה של ישראל. ישראל החליטה לא לתקוף אותו כדי לא למשוך את תשומת לב הירדנים והמצרים. מצד שני גם לא הייתה חסימה אלקטרונית עבורו. כשהמריאו מטוסי צה"ל ליעדם, ב–7:14 בבוקר, בגובה של 30 מטר מעל פני הקרקע, הבחין בהם המכ"ם בעג'לון ומפעיליו דיווחו למצרים את מילת הקוד המוסכמת שהגיעה לחדר המבצעים של המפקדה המצרית העליונה. אבל בדיוק באותו היום הוחלף הקוד. מעג'לון לא שודר הקוד החדש אלא הישן שכבר הוחלף, והמידע שעלול היה להכשיל את המבצע פשוט לא הועבר.

משה דיין וככלל שדרת ההנהגה הישראלית התנגדה לכיבוש ירושלים. לכן, במהלך תקופת ההמתנה ישראל התאמצה להעביר למלך ירדן את המסר, שאינה רוצה מלחמה עמו ואין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה ובכלל זה ירושלים המזרחית ויהודה ושומרון. 
לפחד שלהם היה סיבה טובה - במלחמת העצמאות בכל הקרבות מול הליגיון הירדני - נחלנו מפלה קשה. בעצם מעולם לא ניצחנו באף קרב מול הליגיון. התחושה הייתה שאם נילחם גם מול ירדן - אנחנו בטוח נפסיד...
בדרך נס, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (שעבר רשמית לפיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד) לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על שטחי המפתח ביהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן. יום הלחימה הרביעי הוקדש להשתלטות על יתר שטחי יהודה ושומרון, כמעט ללא התנגדות.

והזכיר נפלאות ה' הרב שמואל אליהו בדרשה מיום כז אייר התשפ"א:
עוד לפני מבצע מוקד, מצרים ריכזה בסיני כח צבאי עצום של כשבע דיביזיות שהתבצרו והתחפרו היטב. כח זה כלל כמאה אלף חיילים, אלף טנקים, מאות תותחים ועוד הפתעות לא נעימות. הם התכוונו לפרוץ את גבולות מדינת ישראל ולשעוט לכיוון אשדוד אשקלון באר שבע ושאר ערי ישראל ולהשמיד להרוג ולאבד את היהודים שגרים בהם טף ונשים ביום אחד. 

הכוחות הללו היו מצויידים בטנקי "סטאלין" חדישים. מצרים היתה בין המעטות שברה"מ סיפקה להם טנקים מדגם זה, בעלי שריון בעובי 20 ס"מ בחזית, בלתי חדיר לפגזים שהיו לצה"ל בעת ההיא. לתותח הענק של "סטאלין" הייתה יכולות פגיעה מעל ומעבר לכל מה שצה"ל הכיר בעת ההיא. 

לטנקים של ישראל באותה תקופה היה שריון של 7 ס"מ עד 12 ס"מ באזור הכי מוגן בחזית הטנק. צרפת וארה"ב סירבו למכור נשק למדינת ישראל טנקים חדישים, וישראל נאלצה להשתמש בטנקים מיושנים מול טנקים חדישים ביותר שהרוסים סיפקו למצרים בכמויות אדירות. 

אחרי שמטוסי צה"ל הכו את חיל האויר המצרי בניסי ניסים במבצע מוקד, הייתה לצה"ל בעיה איך להתמודד עם צבא היבשה המצרי האדיר. כאן באה יד ההשגחה הגלויה והפילה על הפיקוד המצרי בהלה לא מובנת. ממש התקיים בהם "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ".

הרמטכ"ל המצרי נתן פקודה לשבע חטיבות שריון המצריות שהיה במדבר סיני לסגת במהרה למצרים. החיילים המצרים מיהרו לקיים את הפקודה הזאת אחרי שראו מה קרה למטוסים המצריים. הם נטשו בחיפזון את העמדות שנבנו בעמל רב. נטשו כלי הרכב משוריינים על חימושם, נטשו מאות טנקי "סטאלין" מדגם משופר. 

חיילים מצריים עלו על כל כלי רכב אפשרי והתחילו נעים מערבה בכל המהירות. חיילים רבים, שלא הצליחו למצוא כלי רכב, התחילו לברוח ברגל דרך המדבר, ואף חלצו את נעליהם כדי להקל על בריחתם. אבל כאן חיכתה להם הפתעה לא נעימה. חיל האוויר הישראלי, ששלט שליטה מלאה במרחב האווירי של סיני, ירד על השיירות המצריות והשמיד אלפי כלי רכב. מי שניצל מהתקפות המטוסים, נפוץ לכל עבר והמשיך את המנוסה ברגל. 

במיוחד נלכדו השיירות המצריות במעברים הצרים של הגידי והמתלה, שהפכו בתי קברות ענקיים של הצבא המצרי. התקיימה בצבא ישראל ההבטחה של ה' ביד משה "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". (ויקרא כ"ו ז'). 

התותחים והטנקים החדשים על ציודם היקר נפלו שלל בידי צבא הגנה לישראל. חלקם שימש אותנו במלחמה שהייתה יומיים אחר כך מול צבא סוריה והפגיזו את דמשק מרחוק. "חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה".

עד כאן דברי הרב שמואל אליהו שליט"א.

אכן, לא הייתה זו מלחמת ששת הימים אלא מלחמת יומיים למצרים, יומיים לירדן ויומיים לסוריה. כאשר בכל גזרה הנחילנו ה' ניצחון מזהיר עם כיבושים מעל לכל דמיון והערכה. 

אוויר הרים

התחושה לאחר המלחמה הייתה של 'עשיית היסטוריה', אך יותר מזה של השראת שכינה. או כהגדרת הרב אורי שרקי שליט"א - מדובר במאורע תנ"כי בעידן המודרני.

חייל צעיר בהגיעו אל הכותל המערבי תיכף לאחר שחרורו, מעיד: 'אני לא מספר לכם צ'יזבטים, נלחמנו ממש שי"ן בשי"ן (שריון בשריון). ודהרנו דהרנו עד למימי הסואץ. רחצתי את רגלי במימי התעלה ולמרות כל זה לא הרגשתי את מתק הניצחון עד שבאתי הנה, אל הכותל המערבי. אני לא דתי, אבל בעצמי ראיתי את הניסים. מיששתי את הניסים בידיים, אני רוצה להתפלל. לא סתם ככה, אני מפציר בכם: תלבישו לי תפילין, על הראש, על היד. קשרו אותם חזק, חזק! מעולם לא לימדו אותי להתפלל, איך אקרב אל הכותל? מה אומר, מה אלחש לאבנים? התקרבתי לישישה אחת שמזגה לאנשים כוס מים לשתיה מתוך נד גדול. אמרתי יחד איתם "שהכול נהיה בדברו", הישישה ענתה: "אמן"! ואני התפרצתי בלי בושה בבכי'.

עיתונאית חילונית כתבה: 'אי אפשר בימינו לכתוב קטע, מאמר, רשימה או כתבה בלי לערבב את הקדוש ברוך הוא או להסתמך לפחות על ניסים. מעמדם של השמים עלה בששת הימים האלה... אפיקורסים נהפכו למאמינים וגם כופרים אומרים תודה לה'.'

חנה זמר, עורכת עיתון "דבר", כתבה: "עתה הלב כמעט מאמין כי הכול - כל מה שכתוב – הכול, הכול אמת".

במועצת הרבנות הראשית ביקשו הבבא חאקי ורבי חיים דוד הלוי רבה של ראשל"צ לקבוע קריאת התורה והפטרה לכבוד היום הגדול. מארי סאלם [הגר"ש יצחק הלוי רב עדת התימנים] סבר שיש לקבוע שישה ימי חג כנגד ששת ימי המלחמה. ואף רבנים מהאגף החרדי כמו הרב שריה דביליצקי והרב עובדיה הדאיה סברו כי יש לומר ביום זה הלל.

'עד שיכספו אליה תכלית הכוסף'

כמו כל דבר רוחני גדול, בניית ה'כלים' או הצנור שעל ידו יעבור השפע אלינו תלויה ברצון, בכיסופים אליו. וביותר בנוגע לירושלים המקום אשר בחר ה', עליו נאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.

שלושה שבועות לפני כ"ח באייר תשכ"ז, נחגג יום העצמאות הי"ט למדינת ישראל. בישיבת 'מרכז הרב' חגג הרב צבי יהודה קוק עם תלמידיו, בסעודת מצווה, בשיר-הלל והודאה את יום ההולדת התשע - עשרה למדינתנו הצעירה. כל תלמיד קיבל גם מתנה ייחודית  באותו יום העצמאות, מעין מזכרת משמחת לעצמאותנו ובה תמונת הכותל המערבי המעוטר במילות שבועת-הדורות 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. לפתע החל הרב לספר לתלמידיו בזיכרונות תחושותיו באותם רגעים היסטוריים של החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה: 'לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו!"  ואז, במפתיע, הרים הרב צבי יהודה את קולו והחל שואג בזעקה נוראית, מתוך המיית לבו: איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!'. לימים תוודע שיחה מכוננת זו כ'מזמור י"ט למדינת ישראל'.

באותו היום בדיוק, במרחק רחובות ספורים מהישיבה, נערך ב'בנייני האומה' ברוב עם 'פסטיבל הזמר העברי' של יום העצמאות, שם, לבקשת טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, נשמע לראשונה שירה המופלא של נעמי שמר, 'ירושלים של זהב', ע"י מי שהייתה אז חיילת אלמונית וצעירה, שולי נתן.

הרב יוחנן פריד מספר שכאשר שב לביתו באותו מוצאי יום העצמאות, וזעקת רבו עדיין מהדהדת באוזניו, שמע את שידור הרדיו מפסטיבל הזמר העברי, ואת השיר החדש 'ירושלים של זהב'. בתום השיר, שמע את קהל האלפים ב'בנייני האומה' מצטרף לפזמון המופלא 'ירושלים של זהב'. פריד מספר שהשירה ריגשה אותו כל כך, עד שלמרות שהיה זה חצות הלילה, מיהר לבית הרצי"ה כדי לשתף אותו בשירת האלפים כשכולו נרגש ונלהב. הרב, בדמעות של גיל בעיניו, ענה ואמר: "אם כל אלו שרו שם כך, ודאי הוא שנגיע לשם"...

שופר קורא בהר הבית

הרב גורן וגבורתו במלחמה קובעים פרק לעצמם. מפאת קוצר היריעה כאן נמליץ לקרוא על הנושא במקורות למטה. אך לגבי תקיעת השופר הידועה שלו כדאי להכיר את סיפור השופר.

נשוב מנקודת הזמן עליה דברנו כשבעים שנה אחורה לשנת התרמ"ח. בהיותו דיין באלג'יר, נודע לרבי דוד הכהן סקאלי[1] כי הסטודנטים הגויים מתכננים לעשות פוגרום ביהודים. לאחר שכל נסיונות הבקשיש למושלים תמו, בעת שהתאספו הסטודנטים יצא לקראתם הרב סקאלי לבדו. מראהו של הרב עטוף טלית ובידו שופר היה אומר הוד. המראה לבד כבר הפיל פחד על הסטודנטים המתלהמים אך כשתקע הרב סקאלי בכל כוחו בשופר תרועה גדולה ההמון הערבי הרים רגליו וברח. אז קרא הרב דוד הכהן סקאלי לתלמידו ואמר שלא ירחק היום ורגלינו יעמדו בירושלים עיר הקודש. את נבואתו זו אף כתב הרב בספריו. הרב סקאלי לא זכה לראות את התגשמות נבואתו במלואה אך הוא נפטר לאחר שהוקמה מדינת ישראל.

בספרו “נתיבי עם” של  רבי עמרם אבורביע אשר נפטר בשנת 1966 (שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים) הוא מפרש את דבריו של הרב דוד הכהן סקלי (שנפטר ביום כ”ד באייר תש”ח 1948). “נדפס ספר ‘לך דוד’ .. ובדרשה לפרשת ויחי עה”פ באחרית הימים דקדק בחשבון של עידן ועידנין ופלג עידן ומצא שהוא בשנת תשכ”ח (1967)”. כאן ממשיך הרב אבורביע בחישובים ובהסברים שבסופם הוא מגיע למסקנה שהכוונה היא “לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים” להזכירכם: כל זה קורה זמן רב לפני המלחמה.

ברביעי ליוני פוגש הרב גורן את מוטה גור מח”ט הצנחנים שמבטיח לו שאם יטילו עליו את הפריצה לירושלים העתיקה הוא ייקח אותו אתו כדי שיהיה היהודי הראשון שמגיע לכותל המערבי. בחמישי ליוני עם פרוץ הלחימה עולה הרב על קומנדקר צבאי כשהוא מצויד בשופר וספר תורה כדי להצטרף לכוחות הלוחמים באזור עזה. אך הקומנדקר סופג פגיעת פגז ישירה, “נתתי עם רגל שמאל ברקס כדי לעצור את הקומנדקר והחזקתי את ההגה…, הרכב היה מלא בדם, נתתי הוראה לרדת”, שיחזר הרב גורן. והשופר שהיה ברכב נשרף כליל…
הרב ושלישו מנחם הכהן שהיה אתו מפנים חללים ומטפלים בפצועים עד אשר מגיע רכב שמפנה אותם משם. באותו לילה מקבל הרב עדכון שהמצב בירושלים נעשה רציני והוא עוזב הכל ונוסע לירושלים. בשישי ליוני כשהרב גורן נמצא עם חייליו של מוטה גור במוזיאון רוקפלר הוא מבין שיש הוראה מגבוה שלא להיכנס לעיר העתיקה והוא מחליט להישאר במקום למרות שהתבקש לעזוב. הוא שב אל חפ”ק החטיבה ומשם הוא יוצר קשר עם מוטה גור שאומר לו להגיע בדחיפות לשער האריות. הרב גורן נוטל את השופר ואת ספר התורה ויוצא בריצה לכיוון שער האריות.
אך באיזה שופר מדובר?
כך מספר הרב מנחם הכהן, שלישו של הרב גורן אשר ליווה אותו במהלך המלחמה כולה. עוד בלילה, כששהינו ברוקפלר שלח אותי לארגן שופר כיוון שהקודם נשרף. “הוא ביקש ממני ללכת לבית של  הרב הנזיר. מצאתי את השופר שהיה מעל ארון גבוה, טיפסתי על כמה כיסאות והורדתי אותו”. נותר לנו איפוא לברר מיהו אותו שופר שזכה שתרועתו תבשר את שחרור העיר העתיקה והכותל ותהפוך לסמל של גאולה ומיהו אותו ‘הרב הנזיר‘ ואיך הגיע השופר לביתו ?

לשם כך אנו שבים בזמן אל אוהראן של שנת 1932 שם מכהן הרב דוד הכהן סקלי כראב”ד ותלמידו הרב דוד אבן כליפא שהיה גם חתנו עומד לעבור מאוהראן לעיר מולדתו עין תמושנט שבה הוא מונה לראב”ד.

לרגל הפרידה מוסר הרב דוד הכהן סקלי את שופרו שלו לידיו של חתנו כאות הוקרה. חתנו הרב דוד אבן כליפא שהיה ציוני נלהב מבקר פעמים רבות בארץ ובכל ביקוריו הוא נושא אתו את השופר שקיבל מידיו של הרב דוד הכהן. פעם אחת בביקור שלו בארץ בשנת 1965 הוא פוגש את ידידו משכבר הימים הרב אליהו פרדס רבה של ירושלים והוא לוקח אותו לפגישה אצל הרב שאר ישוב בחיפה. הרב שאר ישוב הוא בנו של הרב הנזיר, בפגישה נכח אדם נוסף, גיסו של הרב שאר ישוב - הרב גורן.

בתום אותה פגישה ניגש הרב דוד אבן כליפא אל הרב גורן, מספר לו על חותנו הרב דוד הכהן סקלי, על צדיקותו הרבה ועל השופר שקיבל ממנו במתנה ואז מוסר לידיו את השופר ואומר לו שהמקום הראוי לו ביותר לשופר הוא אצלו והוא מפקיד בידיו של הרב גורן את השופר. הרב גורן שהתרגש מאד מהמתנה המיוחדת משיב לו בלי היסוס כי גם חותנו שלו נקרא בשם דוד כהן הלא הוא ‘הרב הנזיר‘ וגם הוא נודע בצדיקותו הרבה ואת השופר שקיבל במתנה זה עתה הוא ימסור לחותנו כי זה המקום היאה לו. הוא מספר לו שהרב הנזיר לא רק ת"ח ומקובל גדול אלא מיוחד באהבת ירושלים המיוחדת שלו. לאחר שבמלחמת העצמאות איבדנו את העיר העתיקה גזר על עצמו הרב הנזיר שעד שלא נכבוש חזרה את ירושלים הוא לא יצא מביתו. ואכן כתשע עשרה שנה הרב כמעט שלא יצא מהבית. שני הרבנים לא תיארו לעצמם שהם משמשים כשליחים להעברת שופרו של הרב דוד הכהן סקלי לביתו של הרב דוד הכהן ‘הנזיר’ כדי שיהיה קרוב לזירה שבה הנבואה עתידה להתגשם. כשנתיים מאוחר יותר תפרוץ מלחמת ששת הימים, נבואתו של הרב דוד הכהן במאמר ‘יפיח לקץ’ תתגשם לעיני כל והשופר שלו שעושה את המסע הארוך משנת תרצ”ה ועד לשנת תשכ”ח וממתין בביתו של ‘הרב הנזיר’ לשעת פקודה זוכה להיות השופר המביא את הבשורה הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה. מסיים הרב מנחם הכהן ומספר. “… הרב גורן רץ עם ספר התורה ועם השופר…לאט לאט החלו להגיע יחידות של חיילים מאזורים אחרים של ירושלים והר הבית התמלא. כולם עמדו שם על ההר ובאופן ספונטני החלו לשיר את ‘ירושלים של זהב’ בגרסתו המקורית”.

מקורות והרחבות מעולות שכדאי לפתוח:

על ניסי מבצע מוקד

 https://www.maariv.co.il/news/military/Article-582755

סיפור הרב גורן של שחרור חברון

https://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94/%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9F-%D7%91%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%A4%D7%9C%D7%94/

סיפורי הרב גורן

 https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4900980,00.html

שיר הלל מאותם ימים שמספר על הרב גורן

https://www.youtube.com/watch?v=yvVphrdEA5Q

על הנבואה והשופר

http://www.hacohenskali.com/%D7%94%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%A8

---

[1] נולד בדבדו שבמזרח מרוקו בשנת תרכ”ב (1862). רבי דוד הכהן סקלי בגיל שלוש עשרה היה לתלמידו של החכם אברהם בן שושן ולאחר מכן לימד תורה את ילדי דבדו מהם יצאו רבנים גדולים ומוכרים.

בשנת תרנ”ו ביקש להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל אך בני הקהילה בדבדו הפצירו בו להישאר עמם. בשנת תרנ”ז (1897) עבר לעיר תלמסאן שבאלג’יריה שם לימד בישיבה והיה לדיין. בשנת תר”ס (1900) הוזמן ללמד בישיבתו של חכם אברהם חסן בעיר אוראן שבאלג’יריה והיה לדיין ובשנת 1923 התמנה לראב”ד.

רבי דוד הכהן עסק בתלמוד, משפט עברי, פסקי הלכה, בזוהר ובקבלה וכתביו מכילים ציטוטים רבים מהזוהר ומכתבי האר”י. הרב ניתח את מקורותיהם של עשרות מנהגים.

ההתקדמות המדעית והטכנולוגית בתקופתו הביאה אותו להתייחס בכתביו באריכות למכשירי רדיו, טלפון, מטוס ועוד. כמו כן מתייחס הרב בכתביו לשלטון יהודי בארץ ישראל ולשפה העברית.

נחשב בדורו לאחד מגדולי הפוסקים של יהודי צפון אפריקה וזכה להערכה רבה מצד הרבנים מארץ ישראל ורבני צפון אפריקה. הרב יוסף משאש שהיה רבה הראשי של חיפה כינה אותו באחד ממכתביו “המלך דוד הכהן”.