עד שמתעסקים בהעלאת ניצוצות בעומק סתרי הקבלה אולי כדאי לנסות להקשיב למה שהמציאות פשוט צועקת...
קונפוציוס נהג לומר: כשהתלמיד
מוכן, המורה יופיע.
כמו תמיד יש לזה גם גרסה יהודית. חסידים מספרים שבתחילת הדרך
של הבעל שם טוב לא היו לו תלמידים. למעשה התלמיד הראשון שלו - רבי יעקב יוסף
מפולנאה, התלבט רבות אם להשאר ולעשות את הבעש"ט לרבו. מה שעשה את השינוי היה
תורה אחת שהוא שמע ממנו וידע שהוא לא ימצא כמוה במקום אחר. הבעל שם טוב אמר לו שכל
דבר שפוגש האדם במסע חייו בא ללמד אותו משהו. כששמעתי את זה לראשונה, נזכרתי במה
שאמר החכם הסיני. מהבעל שם טוב למדנו 'היה מוכן וקשוב למציאות, ותגלה שמוריך עומדים
סביבך כל הזמן'.
כמעט מיותר לומר שמצעד
הגאווה איננו כוס התה שלי. באופן כללי לאדם שאמון על התורה וערכיה נראה שאין מקום
לבלבול בעניין זה. התורה אוסרת באיסור חמור משכב זכור ואי אפשר לראות בעין יפה
פגיעה שכזו בערך התורני של המשפחה המסורתית.
אך דווקא מכיוון שאנו
מבקשים להיות אנשי אמונה באמת, כאלה היודעים שכל הנעשה מכוון מלמעלה בהשגחה פרטית,
עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הקשות. מבחינתי, השאלה העיקרית היא מה באה התופעה של
התעוררות הדרישות הלהט"ביות ללמד אותנו, הציבור הדתי. בעיניי עיקר הצעקה היא פשוטה - אל תנסו לטאטא אותנו מתחת לפני השטח. אל תסגרו את בתיכם ה'נורמליים' ותתעלמו או תנסו להעלים את כל מי שכנראה לא יוכל להקים בית כזה.
על אף זירת ההתגוששות
הציבורית, עלינו להסתכל על הנתונים. גם אם ניקח את המחקרים 'המקילים' ביותר,
הנתונים מראים כי יש שני אחוז של אנשים סביבנו שסובלים ממשיכה תוך מגדרית[1]. אני
כותב "סובלים" לא משום שאני קובע שמדובר במחלה, אלא מפני שבשאלוני מחקר
שנאספים מדי שנה במדינות הליברליות ביותר (הולנד, ארה"ב) הממצאים מוכיחים כי
אנשים אלו סובלים מבעיות של דכאון וניסיונות התאבדות בשיעורים גבוהים בהרבה מנתוני
שאר האוכלוסייה[2]. בכל מאה אנשים ישנם שניים
שחיים במצוקה סביב סוגיית היסוד של מי אני ולמי אני נמשך – גבר או אשה, מגדר. זה
אומר שבכל מחזור של ישיבה תיכונית ממוצעת יש שניים – שלושה בני נוער שהפנימייה היא
עבורם זירת קרב יומיומית עם היצר הרע, לפעמים במידה שבה אדם בעל משיכה מינית לאשה
היה חש כגבר יחיד בפנימייה של בנות. נסו לקחת רגע ולחשוב על כך.
כשהיינו ילדים המילה
הומו הייתה מילה גנאי. אמנם לא השתמשתי בה הרבה אך לא מפני שניחנתי ברגישות מיוחדת
אלא פשוט מפני שהיא נחשבה גם למילה גסה. ככלל זה היה היחס החברתי לאנשים בעלי
משיכה מינית לגברים. כמה מאותם מתמודדים הרגישו בנוח להתוודות על הקושי שבו הם
שרויים בפני רבותיהם או חבריהם? כמה מהם התכווצו באופן מיידי כאשר בסתר ליבם הם
הרשו לעצמם לחשוב שאולי הם 'הומו'? וחשוב מכל – האם יצרנו פתרונות, מכוני טיפול,
מחקרים רציניים או שנוח היה לנו להתעלם מסבל גדול כל כך כל עוד הוא לא היה 'בעיה שלנו'?
יהיו שיגידו 'אנחנו
במלחמה, ובמלחמה לא נכון להחליש את הרוח. כרגע זה צד מול צד, עמדה מול עמדה, 'יהדות
מול פוסטמודרניזם – מה הצד שלך?' אך לעיתים אני חש שדווקא בגלל התחושה שאנו במין
מלחמת חפירות בלתי נגמרת, חשוב לנסות ולעשות מהלך שיוציא אותנו מהקיבעון.
בעיתות כאלה, דווקא מהלך שכזה עשוי להפיח רוח חדשה.
אם חושבים על זה, אותה
תורה שאוסרת פגיעה במשפחה הנורמלית אוסרת גם פגיעה בין אדם לחברו. אם משכב זכר נוגע
מבחינה חברתית לנושא יסודי של גילוי עריות, הלבנת פנים שייכת לתחום בסיסי לא פחות של
שפיכות דמים. כחברה עלינו לגלות באתגר שלפנינו קריאת השכמה. אם נתאמץ ללכת בדרכיו
של הבעש"ט, אולי גם נצליח לתת אלטרנטיבה.
[1] תרגום לSSA מן הספרות
המחקרית בתחום.
[2] "Youth suicide risk
and sexual orientation - Statistical Data Included" by Rutter, Philip A & Soucar, Emil, Summer 2002,
retrieved 2 May 2006.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.