סיפורה של התכלת

 

מה באה להזכיר לנו הציצית?
במצוות ציצית (ובדקדוק קל בפסוקים נראה שהכוונה היא בפרט לפתיל התכלת) יש שתי זכירות – זכירת יציאת מצרים וזכירת כל המצוות. מה הקשר ביניהן?

הגמרא אומרת שתכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, רקיע דומה לכסא הכבוד וכסא הכבוד דומה לאבן הספיר. בקריאה ראשונה אנו מבינים שהכוונה לזכירת כל המצוות בדרך עקיפה. ההבטה בפתיל התכלת שבציצית מזכירה בסופו של דבר שהקב"ה יושב על כסא הכבוד. אך אם כך מדוע לדבר על הים? מספיק לומר תכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. כך ייזכר האדם בקב"ה וממילא יקיים מצוותיו. כנראה שיש כאן משהו שאנו עלולים לפספס. ואכן חז"ל בספרי[1] מלמדים אותנו שהתכלת מזכירה שני דברים – את מכת בכורות וגם את קריעת ים סוף. נראה שמשום שהיא מזכירה את קריעת ים סוף היא דומה לים. ואולי משום שמזכירה את מכת בכורות היא בגד של חשיבות שכן במצרים הבכורים היו נחשבים קדושים. יש כאן שני שיעורים חשובים שאסור לנו לשכוח. אך מה הם?

מה מרגיש אדם שעומד מול ים?
כבן אנוש הוא חש קטן אל מול אחד מאיתני הטבע הגדולים ביותר. הוא רואה עד היכן שעינו מגעת דבר מאיים ומרשים כאחד. נוזל שאי אפשר לאדם לחיות בו[2] אך האדם מאוד נהנה להכנס אליו ואף נטהר בתוכו. גלי הים ומשבריו הם מהכוחות האדירים ביותר בטבע ומתחת לפני המים מצויים הדברים הגדולים והמיוחדים שבעולם. ההרים הכי גדולים, התהומות הכי גדולים, החיות הגדולות ביותר וגם אלו המשונות או הארסיות ביותר, כולם נמצאים אי שם. ועל כולם תכלת הים מכסה בהשוואה אחת.

מה הים אומר ליהודי?
כיהודי הים אומר לנו משהו נוסף. ברור שאין מדובר בראיה שטחית בלבד אלא בהתבוננות עמוקה. האדם שקשוב למציאות ומסתכל על הים בעיון נזכר במה שעבר על עמו בפגישה אחת ומיוחדת עם הים. כשעמדנו מול הים חשנו את מה שחש כל בן אנוש שעומד מול ים – אימה והתרגשות. אבל לאימה שלנו נוסף מימד – היינו עם של עבדים שבורחים מאת אדוניהם. למעשה האדונים נשפו בעורפנו ברכבו על גבי מרכבות ברזל אדירות. במצב כזה הים המשתרע מול העין מאיים בהרבה. ואז אמר לנו הקב"ה בפשטות – "ויסעו", והים נקרע.

מה כל כך גדול בקריעת ים סוף?
כשהים נקרע התברר לנו מעבר לכל ספק שהקב"ה מולך על איתני הטבע. אין כח שעומד מול הקב"ה, הרקיע חזק מהים. לכן שרנו על שפת הים את פסוקי ההמלכה 'מי כמוך באלים ה' וכו', וכן קראנו לראשונה את קריאת ההמלכה 'ימלוך ה' לעולם ועד'. אנו נזכרים במלכותו של הקב"ה כפי שהתגלתה ביציאת מצרים וממילא מקבלים על עצמנו את מצוותיו.

אך זה לא הכל, לא רק את הקב"ה גילינו שם.
לקב"ה היה חשוב להסביר למי שהתרגל לחיות כמו עבד מי הוא באמת. בעצם כך פנה משה רבינו לפרעה בהתחלה – 'בני בכורי ישראל'. כנגד המחשבה המצרית הקלאסית שהם בכורי ובחירי האנושות, עומדת ההשקפה היהודית. הבכור האמיתי הוא ישראל והוא זה שצריך להנהיג את העולם לשחרור, לכן המסקנה ההכרחית היא 'שלח את עמי ויעבדוני'. סוף מכות מצרים הוא השלמת הבירור הזה מול המצרים – מכת בכורות. הקב"ה הוא המכה מצרים בבכוריהם ובכך ממחיש להם מי הוא בכורו. אך עבורנו הבירור הושלם רק שבעה ימים אחר כך על שפת הים[3].

בן של מלך
מתי בתפילה עם ישראל לראשונה נקראים בנים? אם תקראו את ברכות קריאת שמע בעיון תגלו דבר מעניין. אנו נקראים בנים לראשונה בשבח המתייחס לקריעת הים. רק שם הבנו שהים נקרע כי השם הוא המלך אך הים נקרע בפנינו כי אנחנו בניו. התגלה לנו שכוחנו בוקע את הסוף ושם קץ לכל המיצרים. ואכן הים שנקרע נקרא ים סוף, ואלו שטבעו בתוכו היו המצרים.

על פי חז"ל הים נבקע משום שראה את מסירות הנפש של נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה או את ההתגברות על הטבע שמייצגות עצמות יוסף הצדיק, עצמותו של יוסף. את הבקיעה עשה משה על ידי ידו החשופה ולא הל ידי המטה אותו נדרש להזיז הפעם על מנת שלא יפריע[4]. מה שבקע את ים הסוף היה הזהות שבין ישראל לאינסוף כמו הרקיע המשתרע למרחבים גדולים מאלו של הים. ה' הוא מלך ולכן ישראל בני מלכים הם. כשהתכלית מגיעה אל הים ברור שאין מי שיעמוד בפניה, מתברר שאצל ישראל הנס הוא פשוט טבע אחר, טבע עליון. זו הכוונה של מאמר הרמב"ן אין בהם טבע ולא מנהגו של עולם, ישראל אינם ככל העולם אלא בהם שורה התכלית, השכינה. תכלת, אומר הרמב"ן במקום אחר – מלשון תכלית[5].

אם נסכם את שראינו עד כה – מלכות ה' מתגלה ובאותה מידה מתגלים ישראל כבני מלכים. תכלית העולם להמליך את ה' ובני ישראל נבחרו להיות אלו שאחראים על המלכות הזו. ניתן לומר שהם גילו את מלכותו לראשונה על הים - 'מלכותך ראו בניך על הים', 'ומלכותו ברצון קבלו עליהם'.

מי אנחנו באמת?
על ידי הצצה לעולם הסוד ניתן לעלות קומה נוספת. מדוע בעצם היינו צריכים לעבור בתוך הים דווקא? מה למדנו על עצמנו שם?

כפי שאמרנו בהתחלה, בחוויה האנושית הים מבטא את הנסתר מהעין. ישראל נקראים בזוהר הקדוש נוני ימא – דגי הים. אנו יצורים שמתאימים למדרגת הנסתר. אנו חיים במדיום שונה לחלוטין משאר העולם וחיותנו מגיעה ממקום רוחני אחר. מה שמיוחד בדגי הים הוא שמבחינה הלכתית הם נחשבים חתיכות של ים. המשנה במסכת מקוואות מלמדת שאדם שטובל בעינו של דג (אולי לוויתן כחול) נטהר כאילו טבל בים[6]. ישראל עוברים ביבשה בתוך הים לא רק כי הים ראוי להיקרע בפני כל אחד מהם, אלא שהם מרגישים בו ממש בבית.

'החטא הכי גדול של יהודי הוא לשכוח שהוא בן של מלך' אומר האדמו"ר מפיאסצ'נה. כשאנו נזכרים במלכות ה' אנו נזכרים מי אנחנו ומתוך שאנו יודעים את עצמותנו אנו יודעים את גדולתנו וממילא פורשים מן העבירה ומבינים שאורח החיים הראוי לנו הוא אורח החיים של התורה.
|והסוד לא נעצר כאן.

מה יש מעבר לים?
כשהים נקרע קיבלו ישראל התגלות נבואית שלא הייתה כמותה. על פי הגמרא מדרגת הגילוי הייתה גבוהה מנבואת יחזקאל (שראה את מעשה מרכבה) אפילו עוברים במעי אימן הצביעו ואמרו 'זה אלי ואנוהו'[7]. במידה מסוימת היה בהתגלות הזו מעין מעמד הר סיני. אלא שאם בקריעת ים סוף נקרע הים, במעמד הר סיני נקרע הרקיע. האם גם לכך רומזת התכלת?
ים דומה לרקיע ורקיע הוא דומה לכסא הכבוד וכסא הכבוד דומה לאבן הספיר. מניין הגיע הדימוי של כסא הכבוד שדומה לאבן הספיר? נראה שהדבר הגיע מהפסוק "כמעשה לבנת הספיר"[8] שמתייחס להתגלות בסיני. ואכן התכלת מזכירה גם את קריעת הים וגם את לוחות הברית שהיו עשויים מאבן ספיר כחולה[9]. בסוף מעמד הר סיני מתקבלים לוחות מיוחדים ואנו מצטווים להניח אותם בארון העדות – עדות על המעמד הנשגב ועל מה ששרוי מתוכו בנו.

ההתגלות הממשית והקבועה של הר סיני נמצאת מייד לאחר מכן במשכן ולאחר הכניסה לארץ בהר המוריה ובבית המקדש. ואכן כל השלבים הללו נמצאים בפעם הראשונה בשירת הים - תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔        מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהֹוָ֑ה        מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃  

התכלת במשכן ובמקדש
ניסיתם פעם לדמיין כיצד נראה מחנה ישראל בעודו מהלך במדבר. ודאי היה זה מחזה מרשים מאוד. מיליוני בני אדם הולכים בארץ לא זרועה ומוקפים בהילה מסתורית. אך אם תנסו לדמיין את הדברים לפרטיהם תראו ארבע מחנות מסודרים לדגליהם הססגוניים במעין ריבוע כאשר בתווך מהלכים משפחות הלויים הנושאים את כלי המשכן. במרכז מתהלך ארון העדות שבו מצויות לוחות הברית הנישא על כתפי משפחת קהת אך אין העין רואה אותו. העין רק רואה את יריעת התכלת היחודית שלו. חתיכת ים מהלכת באמצעו של מדבר. זהו הדגל הפנימי של מחנה ישראל.

מארון הברית שמצוי בקודש הקדשים התכלת תלווה אותנו בכל חוט בבגדי הכהנים, מקום התכלית ראוי שתהיה התכלת נוכחת בו. הנס אולי המפליא ביותר שכרוך בארון הברית הוא חירותו מכללי הפיסיקה הרגילים. 'מקום הארון אינו מן המידה' – הוא לא תופס מקום כמו כל דבר אחר. נס זה חוזר על עצמו במימדים גדולים יותר בכל פעם שבאים ישראל לקבל פני שכינה[10]. בכל רגל כשהיו העם עומדים צפופים על פסגת הר הבית היה חוזר המחזה על עצמו – עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.  

תכלת ומלכות
אם ננסה להתחקות אחר התכלת נגלה שבכל העולם היא הייתה נחשבת לבגד של מלכות. כבר במגילת אסתר אנו מוצאים את התכלת מככבת במשתה אחשוורוש ולקראת חזרת השכינה לציון היא חוזרת למרדכי שלבוש 'תכלת וחור ועטרת זהב גדולה'. על פסוק זה חז"ל מוסרים שהיו אלו בגדי פורפירא דהיינו בגדי מלכות ובמקום אחר הם כותבים שהיה זה בגד ציצית. גם לאחר מכן ביוון וברומא טרחו להפיק תכלת. אך מסתבר מאוד בעיניי שכבר במצריים הייתה התכלת בגד של חשיבות. כשהמדרש שואל מניין היו לישראל תכלת וארגמן ליריעות המשכן הוא עונה - מלמד שהיו להם ממצרים כל מיני צבעונין הללו. גם למצרים היה ייצור תכלת פעיל וגם שם הוא כנראה היה יקר. מסתבר שבכורי מצרים וחשוביהם היו לבושים בבגדי שש שבהם צבע הרקיע והיאור[11]. כעת ברור אף יותר מדוע שיא הבירור לגבי מי הם בכורי האנושות וכהניה האמיתיים מגיע למיצוי בפריט הלבוש המכונה תכלת.

המקדש הוא מקום המלכות של הקב"ה וגם מקום השלטון של ישראל – 'מקדש מלך עיר מלוכה'. לכן מלך מבית דוד מותר בישיבה בעזרה והסנהדרין חציה בקודש. ישראל כולם מכונים 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' ובמקום המלכות ראוי שתופיע התכלת.

בלבן של בציצית יש חותם של עבדות. כשיהודי מטיל תכלת בבגדו הוא מטיל בעצמו חותם של מלכות[12]. הוא מראה שהוא לא רק עבד ה' כי אם בנו. הוא מראה שהוא בן של מלך. שיש בו קדושה כמו לכהן בבית המקדש ויש בו אינסופיות כמו הרקיע ומעבר לו[13].

מתי נגנזה התכלת?
בשאלה זו התחבטו רבים אך ניתן לומר שלאחר כמה גילויים ארכאולוגיים חשובים יש לנו השערה מבוססת. מסתבר שגם הרומאים העריכו מאוד את התכלת[14]. בחמדנותם הגדולה הם יצרו טבעת כיבושים סביב הים התיכון וניסו ליצור מונופול על התכלת כאשר הם מגבירים את הביקוש ומשמרים את ההיצע לצורכיהם[15]. הם החלו לגזור גזירות על הפקת התכלת והצרו את צעדי ישראל שנזקקו לתכלת לצורך מצוות ציצית. בקודקס יוסטיאנוס מצאנו את הגזירה הבאה:

לא תהיה שליטה לאדם פרטי בצביעה ובהפצה של ה'פורפורה' – זו הנקראת 'בלטה', 'אוקסיבלטה' ו'היאקינתינה', לא במשי ולא בצמר. אם, בכל זאת, מישהו מכר גיזת 'מורקס' הנ"ל, עליו לדעת שהוא ייאבד את סחורתו ואת ראשו.

גם במקורותינו מצאנו נסיונות הברחה של תכלת באופן שלא ייתפס על ידי מלכות ששם הקוד שלה הוא נשר. אנו יודעים שסמל זה שימש את האמפריה הרומית. כמו כן הרומאים צבעו את מטבעותיהם בתכלת ואף נמצאו מטבעות מאותה תקופה בה רואים בבירור תבליט של נשר שבין רגליו קונכיית חלזון התכלת. עם הזמן נעלם מאיתנו אופן הפקת הצבע (שמטבע הדברים נשמר כסוד מקצועי ממילא) ובמהלך השנים גם זהות החילזון נשכחה[16].

ואם כן התכלת דעכה בהדרגה עם דעיכת המלכות של ישראל. חורבן הבית ודאי היווה נדבך חשוב ומשמעותי בעניין ואולי בגלל זה האר"י הקדוש תולה את התכלת במציאות בית המקדש. לאחר מכן אף שבימי התנאים והאמוראים עוד הייתה תכלת היא הפכה לנדירה עד שנעלמה בגזרת המלכות.

חזרת התכלת – חזרה לארץ – חזרת השכינה
לפני כמאה ארבעים שנה הייתה התעוררות גדולה למציאת התכלת. האדמו"ר מראדזין היה מראשוני המעוררים לכך. הוא נסע למוזיאון הימי בנאפולי כדי למצוא את החילזון. באופן טבעי זיהה האדמו"ר את חילזון המורקס כחילזון התכלת, אך מכיוון שהצבע היחיד שהצליח להפיק ממנו היה בגוון סגול הוא העדיף את זיהוי הדיונון והפיק ממנו צבע כחול.

האמת המרה היא שכנראה הרב מראדזין הוטעה על ידי מדען רוסי שפשוט לימד אותו את נוסחת הצביעה המכונה 'הכחול הפרוסי'. למעשה, באופן הצביעה של מה שמכונה כיום תכלת ראדזין ניתן להוציא לחלוטין את מרכיב דם החילזון ולשים במקומו דם של שור והצבע יתקבל בדיוק באותו אופן. צבע זה גם יורד בכביסה פשוטה ולכן הוא לא מתאים לכללים שהציגה הגמרא ונפסקו ברמב"ם. אך בכל זאת במקביל לתהליך ההתעוררות למצוות התכלת הייתה התעוררות גדולה למצוות העליה לארץ.

בשלב הבא ניסה את כוחו הרב הראשי לארץ ישראל בימי קום המדינה הרב הרצוג. גם לו היה ברור שהתכלת הנכונה היא חלזון הפורפירא אך גם הוא לא הצליח בהפקת הצבע. לכן ניסה לומר שחילזון הסגולית (הינטינה) הוא הזיהוי הנכון. אלא שמאז ועד היום אף אחד לא הצליח לצבוע מהסגולית שום צבע וזאת מפני שאין לה כלל צבען (פיגמנט). חשוב לציין שאת הניסויים הוא ערך בטרם קום המדינה בעודו בחו"ל.

בשנות השמונים של המאה הקודמת ערך מדען את ניסוייו בחופי ארץ ישראל, כשהוציא את הצבע לשמש שעמדה באמצע הרקיע הוא נדהם – הצמר שהושרה בנוזל הזהוב הפך לתכלת יפהפה. מסתבר שמה שהיה חסר כדי להפיק את התכלת היה ארץ ישראל[17].

הציצית הופכת לדגל ישראל
אינני סבור שאת הכתוב כאן הכירו באי הקונגרס הציוני הראשון, אבל התורה שבעל פה היא נשמת האומה הישראלית. רק כך אוכל להסביר את מה שאמר אחד ממארגני קונגרס באזל:

בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר?
והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא־נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל תכול לבן ומגן דוד מצויר עליו.
וכך בא לעולם דגלנו הלאומי[18].

מצמרר, צבע המלכות אותו נאסר עלינו ללבוש עם איבוד חירותנו ונגנז הוא זה שנבחר לסמל את חזרתנו לציון כבני חורין ואז הוא שב.

איך חוזרת המלכות לישראל?
מצוות ציצית ומצוות ישוב ארץ ישראל כרוכות זו בזו. הן מצוות ציצית והן מצוות ישיבת ארץ ישראל שקולות כנגד כל מצוות התורה. בפרשת שלח לך לאחר המאיסה בארץ חמדה אנו מצטווים על מצוות ציצית. אך יותר מכל בולט אופן חידושן. היינו מצפים שאת העליה לארץ ואת החזרה למצוות תכלת ינהיגו הרבנים אך בפועל המציאות שונה. העם מתעורר למצווה והרבנים באים אחר כך. אני חושב שיש כאן נקודה משמעותית שאינה בהכרח חיסורן. המלכות מתעוררת, והיא נמצאת בכל אחד מישראל[19].

 

---

[1] ספרי במדבר קטו: ר' אלעזר בר"ש אומר, למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלו המצרים בבכורות. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. ד"א על שם שכלו המצרים בים.

[2] במדרש מצינו הקבלה בין עוה"ז כיבשה ועוה"ב כים. הכן עצמך ביבשה כדי שיהיה לך מה לאכול במקום /שאינו מגורים רגילים לאדם – בים.

[3] רש"י במדבר טו פתיל תכלת. עַל שֵׁם שִׁכּוּל בְּכוֹרוֹת — תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל שִׁכּוּל תִּכְלָא... וּשְׁמוֹנָה חוּטִין שֶׁבָּהּ כְּנֶגֶד שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁשָּׁהוּ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם.

[4]

[5] רמב"ן במדבר טו, לב: אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל. ויש לעיין בכך גם ברמה המדעית בסיבת צבע השמיים ואכמ"ל.

[6]

[7]

[8] נראה לומר שזו הסיבה שהרמב"ם מזכיר את המילים 'רקיע בטהרתו' לגבי צבע פתיל התכלת 'וכעצם השמים לטוהר'. מונח זה נזכר גם בנוגע לבית המקדש – מעת שחרב הבית לא נראה רקיע בטהרתו.

[9]

[10] השכינה היא הופעת המלכות והאדונות של הקב"ה "יראה את פני האדון ה'". והיא מידת המלכות בהופעתה השלמה בארץ.

[11] השש – הפשתן היה בגד עיקרי במצריים והיו מביאים משם את השש המובחר ביותר לצורך בגדי הלבן של הכהן הגדול (). יש כאן פרשנות שעשויה להאיר מחדש את עניין הכלאיים שהותרו בציצית. לכאורה ניתן ללבוש ציצית על צמר ללא צורך בכלאיים – מדוע להתיר את הטלת פתיל צמר התכלת גם על בגד פשתן. ומדוע לעשות שיהיו כלאיים כאלה בדווקא בבגדי הכהנים? לאור האמור יש בדבר הגיון – באופן זה אנו מראים באופן הברור ביותר את הבירור שבין מצרים לישראל.

[12] מנחות

[13] דברים אלו נשגבים ולא ניבטים מן הציצית בהבטה בעלמא. יש צורך ולהסתכל בחוטים ובכך לקיים מצוה מן התורה לדעת ספר חרדים. אולי זוהי סיבה פנימית נוספת להלכה שיש לעיין בהם ולהפריד אותם מן הלבן (עיין שו"ע או"ח סימן יא ומג"א שם).

[14] הפורפורה הפכה לסמל של יוקרה ומעמד חברתי. שפת הטוניקה של הסנטורים ברומא הייתה רצועת פורפורה רחבה; לפרשים הרומיים הותרה רצועה צרה בלבד; זר פורפורה קישט את שפת הטוגה של הקונסולים, והקיסר היה לבוש טוגה שכולה פורפורה. החל מתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס נעשתה הפורפורה 'צבע קיסרי' והוטלו מגבלות שונות על שימוש בה מחוץ למשפחת הקיסר. בשנת 424 אסר תאודוסיוס השני את השימוש הפרטי בפורפורה.

[15] שֵׁשׁ־בְּרִקְמָ֤ה מִמִּצְרַ֨יִם֙ הָיָ֣ה מִפְרָשֵׂ֔ךְ לִהְיֹ֥ות לָ֖ךְ לְנֵ֑ס תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן מֵאִיֵּ֥י אֱלִישָׁ֖ה הָיָ֥ה מְכַסֵּֽךְ׃

תרגום יונתן – איי אלישה ממדינת אטליא (והזכירו פירוש זה ברש"י, רד"ק אברבנאל ועוד)

[16]

[17] מעניינת העובדה שבתלמוד הירושלמי (ברכות פרק א הלכה ב) השכינה ועשב הארץ נכנסים לתוך הברייתא – תַּנִּי בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר וּרְאִיתֶם אוֹתָהּ אֵין כְּתִיב כַּאן אֶלָּא וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ. מַגִּיד שֶׁכָּל־הַמְּקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית כְּאִילּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. מַגִּיד שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם. וְהַיָּם דּוֹמֶה לַעֲשָׂבִים. וְעֲשָׂבִים דּוֹמִין לָרָקִיעַ. וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. וְהַכִּסֵּא דּוֹמֶה לְסַפִּיר. העשבים המוזכרים כאן הם כנראה הכרתי המוזכר במשנה בברכות כדומה לתכלת ואכן באמצעו יש גוון כחלחל.

[18] דוד וולפסון, כיצד נולד דגלנו הלאומי?, ספר המועדים, עמ' 432. יש לציין שדגל עם מגן דוד בצבעי תכלת ולבן היה בשימוש לפחות עשר שנים קודם לכן במושבה ראשל"צ. אנקדוטה מעניינת ופיקנטית תוכלו למצוא במאמרי שתי אנקדוטות על דגל הגאווה באתר טללי אורה.

[19] וברור שאין מי שיוכל לפטור את עצמו באמירה 'רבותיי לא אמרו לי לעשות כן' כשם שאין מי שיכל לפטור את עצמו באמירה כזו לגבי העלייה לארץ והקמת המדינה בזמנו.