יבמות פורים ואחד מי יודע...

 

במסכת יבמות י"ג:-י"ד. מצויה סוגיית "לא תתגודדו". הגמרא שם מסבירה שמהפסוק "בנים אתם לה' אלוקיכם לא תתגודדו..."[1] לומדים ב' דברים. לא תעשו אגודות אגודות ואיסור לעשות חבורה על מת, וצריך להבין מה הקשר בין ב' האיסורים הללו שנרמזו באותה מילה בתורה. עוד איתא בגמרא שם ששאל ריש לקיש על פורים שלכאו' מריבוי הימים שבהם אפשר לקרוא את המגילה הדבר נראה כאגודות אגודות, שם דוחה זאת רבי יוחנן בהוכחה מברייתא שאין אומרים במצב כזה "לא תתגודדו" אך עדיין צריך להבין מהי הסיבה לכך שאין כאן איסור זה[2]. נראה לי שהתשובה על שתי השאלות טמונה ביסוד חשוב, שבמאמרי אשתדל להציג עד כמה שאוכל, ולהראות איך כמעט כל הצדיקים שדיברו על פורים דיברו בעצם, בשורש, עליו: אחדות ופירוד.

 

שמע ישראל

לאמונה היהודית קראו הראשונים "אמונת הייחוד". מקובל להבין שזה מפני שהיהדות היא הדת המונותיאיסטית הראשונה וכן היא ההבנה הבסיסית בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אלא שברור לכל מעיין שזה לא הכל שהרי כיום בחלק הזה של העולם, [ולא במזרח הרחוק], זה כבר לא ממש חידוש והתורה היא הרי נצחית ורלוונטית לכל דור ודור.

עוד סיבה שתעורר אותנו ללימוד הפסוק הזה היא המרכזיות העצומה שלו עד שמדאו' קוראים[3] שמע פעמיים ביום כל השנה [ומדרבנן עוד פעמיים[4]], זה הפסוק שאיתו נכנס יהודי בבריתו של אברהם אבינו וזה הפסוק שאיתו עוזב היהודי את העולם. כנראה שאין הכוונה רק שה' הוא אחד ולא שניים או שלושה למשל אלא משהו אחר לגמרי.

אנו מאמינים שהי"ת הוא "שורשא דכל עלמין" ז"א שהוא שורש כל העולמות וכל מה שבתוכם, שורש זה הוא אחד. אם כן אנו מגיעים להבנה שמה שאנו רואים בעינינו זה לא הכל, מה שאנו רואים הם בעצם ענפים שנראים מפורדים אך כולם באים משורש אחד או בלשון הרב קוק- פרטים הבאים מכלל אחד. המילים האחדות האלוקית מקבלות משמעות גדולה הרבה יותר אחדות שנכונה לפני בריאת העולם אך בעצם גם לאחר בריאתו. ומכאן שלמרות שהמציאות הגלויה מורכבת מפרטים פרטים שהקשר ביניהם לא נראה לעין אך בהעמקה תורנית מאחורי הכללים של המציאות בפנימיות יש כללים לפרטים וכללים לכללים עד כלל הכללים שורש השורשים ה' אחד. ודאי שאחדות היא לא אחידות וכמו שמשפחה מאוחדת איננה משפחה שבה כולם אותו דבר אלא משפחה שבה אבא אמא ובנים ולכל אחד תפקיד משלו, כך הוא בעולם בהרמוניה יש אחדות. המציאות נראית מפורדת אך האמונה בה' מלמדת שהכל אחד כיוון שהכל נובע מה' אחד. ובעומק גדול יותר אין שום דבר נפרד מאלוקות אלא הכל הכל בצורה פנים פנימית הוא באלוקות אלא שהקב"ה בחר להתגלות בצורות שונות. כל המציאויות בעולם הם גילויי אלוקות ברמות שונות. "לית אתר פנוי מיניה". נק' החיות הפנימית של כל דבר היא אלוקות[5]. ההבדל שבין הפרטים לכללים ולכללי הכללים וכו' הוא ברמות הגילוי השונות, ככל שהכלל כללי יותר ככל שהשורש שורשי יותר גילוי האלוקות בו גדול יותר. ממילא יש להבין ששום דבר בעולם לא באמת סותר את המציאות האלוקית, הבריאה כולה על כל עולמותיה ורבדיה היא התגלות אלוקית אחת. זוהי על רגל אחת האמונה בה' אחד.

עם ישראל הוא הקורא בשם ה'. שם ה' מבטא את איך שהקב"ה רוצה להיות מוכר בעולם ,ממש כמו שם אצלנו, הקריאה בשמו היא הבאת הגילוי הזה לכל העולם. עם ישראל הוא זה שמחבר את כל הפרטים אל הכלל שלהם. כשמקשרים את כל הפרטים ניבט מהם הכלל הגדול שהוא גילוי שם ה' בעולם.

ובתמצית: שורש- כלל- פנים- אחדות

גם אם תפסיקו לקרוא כאן סבורני שכבר פעלנו הרבה. אף אם הכל כבר היה ידוע מראש, עצם ההתבוננות בזה מיישרת את השקפתנו ומעשינו בעולם וברובד פנימי יותר מעלה את הכל. אך אני מקווה שנמשיך יחד להתפרטות היסוד הזה במספר אופנים עיקריים.

 

למי אין מקום?

אם עד כאן דיברנו על אמונה בה' אפשר ממילא להבין שהעבודה הזרה היא בדיוק להיפך. ע"ז לוקחת כוח אחד, פרט אחד מהמציאות ,כללי ככל שיהיה, שאינו אין סוף ב"ה- הקב"ה, ועושה ממנו עיקר. עבודה כזו זרה היא לאחדות האלוקית[6]. המילה אלוקינו ע"פ השו"ע[7] פירושה בעל הכוחות כולם [שהרי המילה אל פירושה בלשון הקודש כוח], בעוד ה' אלוקינו ה' אחד עובדים שאר העמים את "אל השמש" "אל המים" וכו'.

הע"ז חוסמת ואוטמת מלהיפתח לשורשים גבוהים יותר. היא נעצרת בנקודה מסוימת, היא סופית. משום כך הע"ז מסמאת את עינינו מלראות את ההתגלות האלוקית בעולם ובכך מעכבת את התקדמות העולם לעבר היעוד, יחוד ה'[8]. בגמרא[9] מופיע ביטוי מעניין כלפי ה' שנאמר ע"י עובדי ע"ז- "אלהא דאלהיא". ז"א שגם העכו"ם מבינים שהקב"ה הוא אלוקי האלוקים והוא השורש, א"כ כיצד הם טועים כ"כ בע"ז שהיא שנואה על ה'? התשובה היחידה היא פירוד. הגויים לא תופסים שלקב"ה יש קשר לעולם שלא רק שהוא ברא אותו אלא שהוא אף משגיח עליו ושיש לו רצון בו[10]. הם לא מסוגלים ,עדיין, להבין שהקב"ה הוא באמת אין סוף וממילא אין מקום שהוא לא נמצא בו, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. הם מוכנים לסבול בדעתם שיש מציאות עליונה מאוד אך היא עליונה כ"כ כביכול עד שאין לה קשר כלל עם העולם[11].

 

אי שם עמוק בלב

יסוד זה חודר כ"כ ומגיע עד עומק הפסיכולוגיה האנושית, לנפש האדם. בספר הכוזרי נשאל החבר מיהו החסיד, בתשובה מתאר החבר את החסיד כמושל. הסבר הדבר- באדם כוחות מנוגדים המטלטלים אותו-  אהבה שנאה אכזריות רחמנות וכו', כל אחד מהכוחות מושך לכיוונו והאדם משתדל לנתב דרכו כפי הגעת מוסריותו ורצונו. ע"פ דברי החבר, החסיד הוא המושל בכל הכוחות והוא היודע להופיע כל כוח במינון בזמן ובמקום המתאימים.

גם בתוך המידות עצמן נשקף יסוד האחדות והפירוד[12]. במידה- שהיא שורש כל המידות הטובות וראויה לקבוע מסכת לעצמה- מידת הענווה, ולהיפך בהיפך ח"ו. הגאווה היא שורש הנפרדות- התבלטות עצמית ללא קשר לסביבה ולגודל האמיתי, ללא קשר לסדר האלוקי. כל דבר שיוצא מהסדר מההרמוניה האלוקית הוא מפורד כנ"ל[13]. כל מידה רעה היא בעצם מידה שלא במקומה- שיצאה מפרופורציות. למשל, ידוע שצריך את מידת השנאה שהרי מצאנו שהיא חיובית ביחס לעמלק[14] אך היא שלילית ביותר ביחס לישראל להבדיל או כשהופכת להרגשת חיים בסיסית באדם. בעצם כל חטא נובע מגאווה, כל חטא נובע מהרגשת הנפרדות [בחסידות- תחושת הישות] של האדם מאלוקים. ומהחושך מציץ האור- הענווה היא מצב שבו לא מתנשא כל דבר לומר אני אמלוך אלא מוצא את מקומו בסדר האלוקי. בענווה כל מידה יודעת כביכול שיש מישהו מעליה ומתוך הבנה שיש מסדר לדברים ושלכל דבר יש מקום יש אפשרות למידה להסתדר במקומה. שהרי אם יש צורך בעוד דברים מלבדי אזי המסקנה היא שאינני שלם בעצמי אלא רק חלק- זוהי ענווה בהגדרה.

 

עם ישראל חי

מתוך ההבנה שעם ישראל קורא בשם ה' מובן שכל מצב או מאורע שעמ"י נקלע אליו הוא משמעותי מאוד לקריאה זו. בזוה"ק מובא שהתורה כולה היא שמותיו של הקב"ה ובספרי הסוד מובא שישראל ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה. הראי"ה מבאר ששישים ריבוא הוא המספר היסודי של נשמות ישראל שיש בכל דור ולכל נשמה יהודית יש אות בתורה חלק בגילוי שמו ית' בעולם. ידוע שאם חסרה בס"ת אפילו אות אחת נפסל הספר כולו[15] וכך גם כאן לכל יהודי גוון מיוחד בגילוי שם ה' שאותו אף יהודי אחר לא יכול לגלות, צדיק ככל שיהיה. מכאן מובנת החשיבות העצומה של אחדות עם ישראל, פירוד בעמ"י ח"ו פירושו פירוד בשם ה'. הגילוי אפשרי א"כ רק בשלום[16] , באחדות. האחדות בעם מגיעה ע"י אהבה, אהב"ה גימ' אח"ד. האהבה היא המחברת את הדברים לעשותם אחד.

 האהבה קשורה לחמימות, חום בלב מוליד אהבה וקור ואדישות מולידים ח"ו להיפך. הגאווה גורמת לאדם להרגיש הטוב ביותר, מעל כולם, וממילא אף אחד לא ברמה שלו שאותו יאהב. מתוך גאווה אדם לא רואה את הטוב הנמצא באף אחד אחר חוץ מעצמו, שהרי אם יראה טוב באחרים הוא ירגיש שזה גורע ממנו, תופס לו את המקום[17]. הענווה לעומתה, גורמת לאדם להסתכל על המציאות בעין טובה- למצוא טוב בכל אחד שכדאי ללמוד אותו ומתוך כך מביאה לאהבה[18].

ובתמצית: ענווה- עין טובה- חום- אהבה- אחדות

 

אל תשחק אותה!

אחת המחלות הגדולות בימינו היא החיצוניות. המחלה הזו פרצה לפני כ-250 שנה [למרות שבודאי הייתה לאורך כל ההסתוריה והיא שורש לכל החטאים באופן מסוים]. המחלה היא פירוד בין המוח ללב ובין הלב למעשה[19]. הלוחמים הגדולים נגד המחלה הזו היו בית המדרש של נובהרדוק אצל הליטאים והחסידות כולה ובעיקר קוצק. ננסה לבאר מעט את הבעיה.

ניתן לעבוד את הקב"ה בחיצוניות רח"ל מעין "במעשיהם כבדוני ולבם רחק ממני" ופעמים שאדם שקוע בדבר עד צוואר עד שכבר לא שם לב שהוא 'חיצוני', הוא משקר לעצמו מתוך הפחד שלו לגלות מי הוא באמת. הפנימיות למצוות מביאה את השמחה והחום בהם, החיצוניות- סגולתה להשאיר אותך בדיוק איך שאתה,לפני המצווה ואחריה. כשאדם חיצוני הוא עלול ביותר לעיוותים למשל בשם 'קנאת ה' צבאות', שנדמה לו שמפעמת בו, עיוותים של חוסר פרופורציה וחוסר התייחסות לרצון ה', טכנוקרט של מצוות, אם תרצו. לפעמים אנו יכולים להרגיש בכוחות עצמנו ב'חיצוני' כשהוא מולנו. יש בזה תחושה מביכה מעט של צביעות, של שקר. אך כשהוא בתוכנו פנימה [והוא נמצא שם...] אנו עוורים כלפיו. אחד הראשונים הגדיר את הדבר היטב. הוא אמר שאפשר לקיים את כל דיני השולחן ערוך ולעבוד ע"ז. ובעצם זה בדיוק כך; אדם לא עובד את הי"ת אלא את הכבוד של עצמו, ויוצא שהוא עובד לאנשים אחרים, לסובבים אותו וכו' ואפילו אם עובד בצורה פנימית יותר- את המצפון שלו או את השכל, עדיין המצב, בעומק הדברים, זהה. כל פגם ב'לשמה' הוא בעומק הדברים חיצוניות, שקריות. בעצם כולנו קצת חיצוניים[20] וכל הזמן חותרים לכיוון הפנימיות, אבל יש אנשים מסביבנו [ואולי גם אנחנו בתוכם] שהפסיקו לחתור שנתקעו בעבודת השם חיצונית חסרת לב ונשמה, 'עול מלכות שמיים' עול בכל המובנים כמו סוג של עול פרנסה, סימון וי, 'פרוש מה חובתי ואעשנה', עבודה שלא ממלאת אותנו אלא תופסת לנו רק חלק מסוים מהחיים וגדול ככל שיהיה הוא איננו החיים. בימינו, התרבות השולטת בעולם ,בעוונותינו הרבים, היא תרבות המערב. זהו בעצם חינוך או אילוף המוני למיידיות, עכשוויזם, אינסטנט. כך אנו "לומדים" שהעמל הוא שלילי וראוי להימנע ממנו עד כמה שאפשר ושהדברים הטובים הם תמיד מתוקים, נעימים, נוחים ואסתטיים. בתרבות כל כך קשה אנו לומדים ש'אם לא פרסמת לא עשית' וחלק נכבד מהחיים אנו משקיעים בלעשות מה שמצפים מאתנו שנעשה- מה שיוסיף סיפור טוב להספד... [של עצמנו]. מתוך כך כל כך קשה לחיות את התורה בפנימיות, לעבוד את ה' בטהרת הלב באמת. אך מה ,א"כ, התקנה? על האדם להיות מרוכז, לפעול מתוך רצון אחד שעובר דרך השכל ללב ומשם למעשה. להיות אחד. כל זה נובע מהמידה המכונה יראת שמיים. בספר ישעיה מובא "יראת ה' היא אוצרו"[21]. יראת שמיים היא האוצר- המקום המשמר של כל המידות הטובות, אם יש אותה כל השאר משתמר אם לא הכל 'נגנב' ע"י החיצוניות, תהיה עניו, בעל עין טובה, נקי כפיים וכו'- אבל תדאג שכולם יראו את זה... אם כן גם כאן מצאנו את מקום האחדות והפירוד[22].

ובתמצית: פנימיות- חיבור לחיים- אחדות

 

בשפה המקצועית...

בעצם העולם כולו על כל ענייניו בנוי בצורה של כללים ופרטים, שורש וענפים, אחדות ופירוד. לאן שלא נפנה נוכל להצביע על הנקודה הזאת [ומה שהבאנו עד כה היו דוג' בולטות וחשובות לעקרון אך דוג' בלבד]. כל זה נובע מכך שהאחדות והפירוד מגיעים מיסודות בריאת העולם, משורשי השורשים של הבריאה מהמידות האלוקיות המכונות בפי המקובלים הספירות. וכך הם הדברים בראשי פרקים בלבד. הפירוד עלול בין המוחין לז"א ובין המשכת המוחין מנה"י דז"א לנוק', שהוא פירוד בין יסוד למלכות, בין קוב"ה לשכינתיה. ובמילים אחרות זהו פירוד בין הקב"ה להופעת מלכותו בעולם במלואה. עיכוב הגאולה. אך כיצד כל זה קורה? ואיך כל זה קשור למאבק בין ישראל לעמלק?

 

על טוב, רע ורע מאוד

כמו שאמרנו העם הקורא בשם ה' בעולם, הקורא בעצם לאחדות שלימה של הבורא והבריאה וכו' הוא עם ישראל "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו"...(ירמיהו ב',ג'). עם ישראל קרוא לסדר את העולם וכוחותיו ע"מ שיתאימו לשורשים העליונים וכך יופיעו את ריבונו של עולם בבריאה כרצונו. הרע בעולם הוא פשוט תוספת טוב שעדיין לא מנותב, לא מסודר במקום שבו התורה רוצה שיהיה. "והנה טוב מאוד- ...מאוד זהו יצר הרע"[23]. כן הדבר לגבי הגויים, לכל אומה כוח משלה כאשר בעזהי"ת בזמן הגאולה יהפכו כולם לקרוא בשפה ברורה[24] בשם ה', כל הכוחות יסודרו בסדר הנכון להופעת שם ה' בעולם, כאשר המרכז הרוחני של הכל, הלב והמוח יהיו ישראל "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ובאופן מעשי, אם נראה למשל, עם שמצטיין בכושר הפיתוח המדעי שלו ניתן לו את מקומו ונשתדל לעזור לו לפתח את העולם אלא שהכל יהיה בהכוונה מוסרית אלוקית (ע"י התוה"ק). לכל האומות מקום בנצח כל עוד לא מפריעות בעצם למהותו ויחודו של ישראל[25]. שונה מכולם הוא עמלק. אל מול עם ישראל ניצב עם שהוא כביכול האנטיתזה של ישראל של התורה ושל האחדות- עמלק. עמלק הוא נושא דגל הפירוד, המקריות ואי הסדר שבעולם, "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד" (במדבר כ"ד,כ'). הוא שורש הרע שבאומות העולם, הוא הצד הרע שברע. כביכול הרע המוחלט שאין לו תיקון. ליתר דיוק יש לו תיקון- תיקונו הוא מחייתו. "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" ואמרו צדיקים מתחת השמיים אין לו מקום אך מעל השמיים יש לו[26]. לקב"ה אין "טעויות", כך דווקא הוא תכנן את העולם גם את עמלק צריך כחלק מסדר העולם, גם לרע הגמור יש מקום כמנגד לטוב ומתוך כך מתברר ומתגבר הטוב כ"כ עד שמוחה את הרע.

נוסיף להתבונן מעט בעומק, בעניינו של עמלק.

 

האויב הגדול

מתוך התבוננות במקורו של עמלק נוכל להבין קצת את עניינו ופעולותיו הרעות. עמלק הוא שם של אדם, אבי האומה העמלקית. אדם זה נזכר בספר בראשית[27] כבן אליפז ותמנע. בספר דברי הימים[28] נזכרת תמנע כבת אליפז. מי בעצם הייתה תמנע? מסביר רש"י בבראשית    שאליפז בא על אשת איש - על אשת שעיר ומהם נולדה תמנע, לאחר שגדלה, לקח אליפז את תמנע, בתו, לאישה ומה"שידעך" הזה נולד עמלק. עמלק נולד א"כ מאיסור אשת איש ומגילוי עריות, קלקול חמור ביסוד. פירוד בין איש לאשתו, ובין אב לבתו. הפיכת ההרמוניה בעולם לאנרכיה[29]. בספרים נזכר שעמלק הוא בבחינת הערלה שבגוף האדם אשר מרמזת לפגם זה.

על עמלק נאמר: "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"[30]. המילה דעת ביהדות היא לשון חיבור "וידע האדם את חוה אשתו"- הדעת היא המחברת בין המוח ללב, בין הפנימיות לחיצוניות[31]. מובן אפוא המקום החשוב שניתן לדעת בישראל "דע את אלוהי אביך ועבדהו"[32]. בשאר העמים אין דעת וזהו הפגם שבהם אך בעזהי"ת, לאחר שעמ"י ישפיע בעולם דעת אלוקים, שאר העמים יבואו על תיקונם. אך עמלק יש לו דעת, דעת משונה. הוא יודע את קונו ובכל זאת מתכוון למרוד בו, מין חוצפה כזו שעומדת מול הדעת, מעין 'להכעיס'- אני יודע את האמת ובוחר בשקר. גם בנציגי עמלק לאורך הדורות אפשר לראות את היסוד הזה. בלעם הרשע, למשל, "יודע דעת עליון"[33], וכן אצל המן הרשע "המן מן התורה מנין? המן העץ"[34]. שורשו של עמלק בעץ הדעת, ובצד הרע שבו[35]. האכילה מעץ הדעת היא שורש הבחירה ועמלק מסמל את שיא הבחירה החופשית, עד כדי כפירה מוחלטת באלוקים בעודו מחיה אותו, כריתה גמורה מהשורש. וכן המן הרשע חקק על עצמו צורת ע"ז[36] ועוד התנשא לומר שיש בו מעלה אלוקית למעלה ממשרע"ה[37]- שיא העזות. החיה שעמלק נמשל אליה היא הכלב, החיה החצופה ביותר[38] "הצילה מיד כלב יחידתי" (תהלים י"א, המזמור של פורים) לא בכדי נקרא עמלק "ראשית גויים"[39], עמלק הוא נכון לעכשיו שורש מסוים, זמני, לגויים. את הדעת הזו שכל עניינה פירוד במקום אחדות עלינו למחות.

ובתמצית:עמלק- גאווה- חוצפה- דעת דס"א- פירוד

 

דע את האויב

בתורה מתואר מעשה עמלק כך- "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים" (דברים כ"ה,י"ח). המילה "קרך" מתפרשת בג' מובנים-

א.לשון מקרה. עמלק המפרד ומתנגד לאמונה כי הכל אחד מנסה לומר שהעולם בנוי ממקרים מקרים בלי יד ה' המכוונת ומסדרת, כביכול שאין כלל קשר בין הבורא ית' לעולם ח"ו. כן הוא גם במדרש[40] שהיה עמלק זורק עורלות כלפי מעלה, כביכול ע"מ לומר כלפי מעלה קח את שלך ותישאר בשמיים ,ח"ו, בלי קשר לארץ.

ב.לשון קרירות. הקרירות בעם ישראל מביאה שנאה כנ"ל ונובעת מגאווה עמל"ק גימ' ר"ם[41] ומנסה לתת ליהודי הרגשת גאווה שתצנן את האהבה בעם ישראל [משום שהגאוותן אינו מסוגל לתת מקום לאחר ואף לצאת מעצמו ע"מ לתת באמת ולאהוב] ומתוך כך להביא לנתק ח"ו בין ישראל לקב"ה, שהרי דווקא כשיש אחדות בעם ישראל הוא ראוי לתפקידיו.

עוד סוג של קרירות שעמלק מנסה להחדיר היא הקרירות בעבודת ה' ע"י הניתוק שלה מהחיים וכך הוא רוצה שאם כבר נעבוד את ה' זה יהיה בחיצוניות ללא חמימות והתלהבות.

ג.לשון טומאה. אצל בלעם הרשע[42] כתוב "ויקר... אליו"[43] ומפרשים שם לשון טומאה, לשון קרי[44]. יש כאן רמז לפירוד נוסף שהוא הפירוד בין האיש לאישה. פגם הברית הוא פגם באחדות של אנשים ונשים[45]. רש"י מסביר[46]  על "והיו לבשר אחד"[47]  שבוולד נעשים האיש והאישה אחד, פגם הברית לא נותן לחיבור הזה לקרות. פגם ביסוד העולם. הפגם הזה גם גורם לריחוק של ישראל מהקב"ה שהרי זהו פגם בברית שכרת איתנו ועוד שהרי כידוע "אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא"[48]. בלעם נציג עמלק הוא שיעץ למואב להכשיל את ישראל בזנות, והנה חזרנו שוב לעניין האחדות והפירוד. הפרדה בין הזכר לנקיבה. אולי יש כאן עוד פשט במדרש שהזכרנו, עמלק זרק בהתרסה כלפי  עורלות ,שהם סמל האטימות - טומאה - פגם הברית, כלפי שמיא. ועוד שהטומאה עצמה היא סמל נוסף של פירוד, כל טומאה היא חסרון מסוים של חיים[49]  מטומאה של גזיזת ציפורניים או שיער ועד אבי אבות הטומאה המת. ומהי בעצם המיתה? מוות הוא פירוד בין הגוף לנפש.כל הקדושה חלה בגשמיות ובגוף מכוח הנשמה והרוחניות, ממילא החיים הם הרמונית גוף ונפש. הקדושה והחיים מושגים חופפים, ככל שההרמוניה שלימה יותר, ע"י ההליכה בדרך ה' בתורה, החיים יותר שלימים ועוצמתיים. "וצדיק באמונתו יחיה"[50].

על המילים "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" אומר המדרש[51] שהיה עמלק תוקף את החוטאים שפלט מתוכו הענן בשל חטאיהם[52]. מצויה כאן נק' חשובה במאבק עם עמלק, עמלק מצליח להפיל עם התיאוריה המפרדת שלו דווקא את החוטאים, את האנשים שמרגישים כבר מחוץ לאחווה הישראלית[53]. עלינו לנצח אותו בכך שנקרב את כולם באכפתיות ונאהב גם את מי שראוי שיפלטו הענן. במדרש אחר[54] מובא שעמלק היה נכנס לענן ומוציא משם ישראלים. גם כאן הדבר קשור לפירוד העצום שהוא מצליח לעשות בדעת, ואפילו בדעת מי שבתוך הענן. הענן אולי מסמל את הקונצנזוס או אפילו את בית המדרש, גם שם יש לו מהלכים. הקרירות תוקפת בכל הכיוונים. אמנם עלולים יותר לחטוא אלה שנפלטו, אך גם לגבול הקדושה יכולה היא לחדור.

דבר נוסף שנאמר בפס' "ולא ירא אלוהים"- כאן מרמזת התורה על העבודה החיצונית שמנסה עמלק להחדיר בישראל, ללא יראת שמים כנ"ל.

מכל העניינים הללו נוכל להבין היכן טמונה הסכנה וכיצד עלינו למחותו. לאחד!

 

 

הנשק הסודי

פתחנו בשאלה מהפס' "לא תתגודדו". לכאורה הקשר בין הציוויים של "לא תעשו אגודות אגודות" ואיסור חבורה על מת, יכול להתברר עתה. שני האיסורים הללו קשורים קשר ישיר לפירוד. האיסור לעשות אגודות אגודות בעמ"י ברור- זהו פירוד בעמ"י, ואולי אפילו פירוד בתורה שהרי מדובר במחלוקת בתוך בית דין שנותרת ללא הכרעה. איסור חבורה על מת גם הוא קשור לפירוד בין גוף ונשמה, ומתוך כך צער עצום הנובע מחוסר אמונה בבורא עולם ובהשגחתו- שעושה הכל בדין אמת ולטובה. מתוך הצער החריף הזה מגיעים לעשיית חבורה, לפעול פירוד [קטן יותר בכמותו אך דומה באיכותו- חסרון חיים] בעצמו. שני הציוויים הללו, אם כן, קשורים קשר הדוק[55], אך עדיין תישאל השאלה מדוע דווקא מריבוי התאריכים של פורים אין שאלה כלל של "לא תתגודדו", כמו שעונה ר"י לר"ל?

יש לומר שחג האחדות הגדול הוא פורים. במגילה לא מוזכר ולו פעם אחת שם ה'. המגילה נראית כפרטים פרטים, מקרים שלא בהכרח קשורים זה בזה: הריגת ושתי, נשיאת החן של אסתר, בגידת בגתן ותרש וכו'- הכל קורה באופן אקראי. רק בעיניים אמוניות ניתן להבחין בניסים הגדולים שהקב"ה פעל לנו. ע"י אמונה בה' רואים איך כל המקרים הללו קשורים ומובילים למטרה אחת. המטרה הזו בגדול היא גילוי שם ה' בעולם. מגילה מלשון גלולה, הכל גלול בה, נסתר. אך במבט פנימי: מגל-יה[56]. היא המגלה את הבחינות היותר גבוהות של שם ה'[57]. יותר מזה אף בתוכן המגילה רואים את החוט החורז אותה. רשב"י במסכת מגילה[58] אומר שישראל שבאותו הדור התחייבו כליה מפני שהשתחוו לצלם- בעיה של ע"ז, וכן לתלמידי רשב"י שאמרו שנתחייבו משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע זו בחינה של פירוד בין עמ"י לצדיק, לתורה, שהרי מרדכי יעץ שלא ללכת. על המן הרשע עצמו היה צלם כך שברור שבזה דגל בע"ז שהיא שורש הפירוד בעולם.

כשהמן הרשע מקטרג על ישראל בפני אחשוורוש [בזוה"ק[59] מובא שהקטרוג היה לפני הקב"ה] הוא אומר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים..." העם שנועד להיות נושא דגל האחדות בעולם -מפוזר ומפורד. כשאסתר המלכה מבקשת ממרדכי לעזור לה בתפילות היא מקדימה "לך כנוס את כל היהודים" ו"נקהלו היהודים בעריהם" אחדות. יש לציין שבהקשר זה גם הצום הוא כלי אדיר לאחדות שכן הוא מכחיש את הגוף וענייניו שהם הגורמים לפירוד בין אדם לחברו ,שהרי מצד הנשמה כולנו נשמה אחת בגופות מחולקים, ורק מצד הגוף אפשרי הפירוד[60]. עד שבסוף המגילה זכינו ל"וקבלו היהודים" אחדות גמורה וכמעט שלימה של עמ"י[61]. מתוך כך עמ"י אף חזר וקיבל על עצמו את התורה [מתוך האחדות- בדומה ל"ויחן שם ישראל- כאיש אחד בלב אחד" שלפני מעמד הר סיני]. יש אומרים ש"הדור קבלוה בימי אחשוורוש" הכוונה שחזרו וקבלו את התורה מאהבה [לאחר שבמעמד הר סיני "כפה עליהם הר כגיגית"[62] ]- יחוד ה' ע"י התורה עניין נוסף בקבלת התורה זו- שהיא המאחדת את העולם כולו בגילוי שמו ית' בעולם, ואף בצורה מעשית ע"י ההכוונה המוסרית המסדרת את העולם בסדר האלוקי. ע"פ היש אומרים ש"הדור קבלוה וכו'" מתייחס לקבלת התושב"ע[63] גם כאן אנו מוצאים ביטוי לאחדות גדולה של התורה והעולם כולו שהרי התושבע"פ היא ההורדה למעשה של התושב"כ ויחד הן מסדרות את העולם כדבעי. קבלת רעיון האחדות וקבלת האחדות באופן מעשי- מרצון.

 

הלכות פורים

יש לי את הרושם שגם במסכת מגילה ובהלכותיה ניתן למצוא זכר לדברים. "קרייתה זו היא הללה"[64] עצם קריאת המגילה באמונה הנכונה הוא ההלל הגדול ביותר גם ואולי דווקא בלי לומר שם ה' בגלוי. "קראה למפרע לא יצא"[65]- יש חשיבות בסדר של הפרטים אחרת שם ה' לא מתגלה. "קדושתם אף כשהן שוממין" הלכות הקשורות בציבוריות הישראלית, ובמניין[66] שהוא מודל של אחדות ושל הצורך של כל יהודי ביהודים נוספים. הלכה מעניינת נוספת שנלמדת מהפסוק "דברי שלום ואמת"[67] שממנו לומדת הגמ'[68] שהמגילה "צריכה שרטוט כאמיתה של תורה" וביטוי זה משמעותו יחוד ה' שבשמע ישראל[69].

גם במצוות החג ניתן לראות זאת בברור. מצוות משלוח מנות – להרבות אהבה ואחווה בישראל ע"י נתינה[70], וכן במתנות לאביונים שבה האחדות מתרבה עד ש"כל הפושט יד נותנים לו"[71], אחדות בכל שכבות העם. מצוות המשתה שבו מובא בגמ' שנהגו לסעוד יחד ו"גדולה לגימה שמקרבת בין הלבבות"[72]. ובמשתה על האדם כמובן חיוב לשתות ולהתבסם [וכדלקמן בפרק נפרד בעניין זה] להגיע למדרגה בה טוב ורע שווים[73], להגיע לאחדות האלוקית שמעל הדעת המבדלת[74] ושבה אין רע. ע"י השכרות גם בולטת ה'קדושה בעצם' שנמצאת בישראל ויורדת אף לגוף הישראלי גם כששכלו אינו בשליטה מליאה. נשמת ישראל ודאי קדושה אך בפורים מתגלית האחדות הגדולה של הקודש עד שגם הגוף הישראלי קדוש[75].

הדבר מתבטא אפילו במנהג ישראל [ואולי דווקא שם] - בתחפושות.

החוץ לפעמים נראה לנו אחר ומנותק, והוא במרבית המקרים אף מבלבל. אך הפנים נשאר אותו דבר. בדומה מאוד לפנימיות ולחיצוניות שבעולם, ל"התחפשותו" של הקב"ה בעולם המעלים. במילה תחפושת אנו שומעים גם את המילה לחפש, לחפש מה מסתתר מאחורי המסכה המכסה, מה האמת[76]. גם במגילה הדמויות כולן מחופשות. אחשוורוש שאינו מלך אלא שומר הסוסים של אבא של ושתי[77] עולה למלכות. תוך חילול ה' נוראי, לובש את בגדי הכהן הגדול[78] ואף אומר, אותו מלך שיכור וטיפש, לשבת על כסא החכם מכל אדם[79]. המן הרשע, ספרו של כפר קרצום[80] הופך לשר ואילו אסתר להבדיל בין טהורה לטמאים שהיא מזרע שאול מלך ישראל מתחפשת לגויה פשוטה. הראייה שלנו חודרת את התחפושות [עד כדי כך שאנו מברכים על המגילה ברכות התורה...]. אנחנו לא מפשיטים ומבטלים אותם אלא רואים את המסתתר מאחוריהם ואולי אפילו מתגלה דרכן. הכיסוי הוא גם גילוי. זה גם היחס המתוקן והנכון לטבע שלכאו' שם שמיים טובע בו אך באמת הוא  מתגלה דרכו והוא הדרך לאהבתו[81] ולפגישה איתו[82] וכידוע הטב"ע גימ' אלהי"ם. זהו אור עוה"ב אור עולם האמת[83]. חיבור עוה"ב שנברא בי"ה ועוה"ז שנברא בו"ה. הנס של פורים מיוחד ועתידני משום שהוא לא סותר את הטבע אלא מסתדר איתו. הכל בתוך הטבע אך הכל הכל מושגח ומנוהל בצורה ברורה ע"י רבש"ע.

 

מה בין גלות לגאולה?

הגלות היא פירוד נוראי. פירוד בין עמ"י לארצו. הגלות היא גם פירוד בין גילויו של הבורא לנבראים, בין  ה' לשמו כביכול, שכן הגלות היא חילול ה' נוראי- "מלכה ושריה בגויים אין תורה"[84], "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". עם ישראל המגלה שם ה' בעולם, דווקא הוא נרדף ומפוזר ולא גוי אחד בארץ- דווקא כשהוא בארץ הוא אחד[85]. זהו פירוד. הגולה היא כביכול שימת גולל על גילוי רבש"ע. ולהיפך- הגאולה. ההבדל בין המילה גולה למילה גאולה הוא האל"ף שבגאולה. האל"ף רומזת לאלופו של עולם, לנקודה המאחדת שבד"כ נסתרת, פלא עליון. האל"ף נסתרת גם במסכתות בגמרא[86]- הדף שמחיה את כל הדפים, שמרמז על האינסופיות של התורה, אבל אותו ישירות אי אפשר ללמוד. בגאולה יש אל"ף, והאל"ף נשמעת- הנקודה הזו קצת יותר גלויה. כל סיפור המגילה, בשונה משאר החגים, לכאורה לא נסוב כלל סביב עניין הגאולה. הסיפור קורה בגלות, ואף הניצחון הוא ניצחון גלותי- מרדכי הופך לשר בבית "הפריץ" הגוי, ולכאורה אין שום קשר לבהמ"ק. גם בסוף הסיפור "אכתי עבדי אחשוורוש אנן"[87]. אלא, שבאופן נסתר המגילה הזו בעצם קשורה מאוד לתהליך הגאולה. חז"ל מגלים לנו שמרדכי, ולהבדיל המן נשלחו לאחשוורוש לדבר על בית המקדש: מרדכי שליח היהודים, והמן מכפר קורצום שליח הצוררים שמנסים להגביל את בניין הבית בתואנה של מרידה במלכות. גם כשאחשורוש מציע לאסתר למלא בקשתה "עד חצי המלכות" מגלים לנו חז"ל[88] שזהו בעצם "שם קוד" לבית המקדש- עד דבר החוצץ למלכות. הרמב"ן בהקדמה לפירושו לגמרא מסכת מגילה מסביר שזהו עניין הפורים דמוקפין שהולכים עפ"י ערים המוקפות מימי יהושע בן נון לעניין חגיגת פורים בט"ו באדר, ובעצם העיר היחידה שאינה בספק (אם מוקפת או לא, וממילא  האם חוגגת בי"ד או בט"ו)- היא ירושלים. הרמב"ן מסביר שזה מפני שעיקר הנס היה בכלל בא"י ומפני כבודה של ירושלים, ששם היה חשש עיקרי מפני הנוכרים ושם היתה עיקר ההצלה. לאחר הנס חודש בניין בהמ"ק ונסללה הדרך לבניין בבהמ"ק השני. גלות בגלוי וגאולה בהסתר.

 

 

צוחק מי שצוחק אחרון

בספר יצירה מובא שהאיבר של חודש אדר הוא טחול, ופעולתו- טחול שוחק[89]. בפורים נהגו ישראל להתחפש בצורה מבדחת, לשתות יין המשמח ולהתנהג בצורה מצחיקה. לכאורה, לצחוק ב' פנים: האחת- התגברות של שמחה. מתוך מהלך טבעי של שמחה יש בעצם שמחה שכביכול יוצאת לפועל, התגלות של שמחה שמופיעה בשיא השמחה, בשלמותה- הצחוק. "אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז"[90]. השלמות של השמחה לא ראויה בעולם חסר. הפן השני בצחוק- פגישה עם דבר שאינו חלק מהסדר הרגיל. חילוק כזה נמצא בתורה בהשוואה בין צחוקה של שרה אמנו ע"ה [בראשית כ"א, ו'] שם פירשו הרשב"ם והרד"ק שזוהי "שמחה של תימהון" או "כמו שיצחק אדם לדבר התימה", לבין צחוקו של אאע"ה [בראשית י"ז, י"ז] שם פירש רש"י "זה תרגם אונקלוס לשון שמחה וחדי, ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה וגו'"[91].

כשאנו נפגשים עם תופעה שהיא מעבר למסגרות הרגילות, הנורמטיביות, מעבר לתפיסה שלנו את הדברים אנו צוחקים[92]. גם לאדם יש כוח "להוציא דברים מהסדר" באופן כמעט אקטיבי ע"י שימוש בציניות, או אולי בשפת חז"ל ליצנות. א"כ מצאנו צחוק של לעג ומצאנו צחוק של שמחה. האם לליצנות, לציניות יש מקום? לכאו' אם העמקנו לחשוב עד עכשיו שהכל חלק מגילוי שמו ית' א"כ הכל צריך להיות מכובד בעינינו והציניות גורמת להיפך לזלזול ולקלות ראש. ובאמת במס"י[93] נמנים השחוק והלצון יחד כמפסיד הקשה ביותר ששולל את תחילת ההתקדמות הרוחנית של האדם.

מה בעצם מקום הצחוק בפורים, האם יש מקום רק לצחוק של שמחה או גם לצחוק ממש? אולי אפשר לומר שהצחוק בפורים הוא בדיוק להיפך מהצחוק החיצוני. בהתייחסותם לנושא אמרו חז"ל "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא"[94], הצחוק הליצני, הבעייתי, הוא הצחוק שמוציא דברים מהקשרם, מהפרופורציה שלהם, ובעצם מההרמוניה שלהם. הליצן[95] לוקח פרט קטן, תכונה קטנה במשהו ומגדיל אותו מעבר למידה, ממש כמו שעושה צייר קריקטורות. זה לכאו' דבר שאיננו יכולים לקבל- אין פרט שאין לו מקום מתאים! אך בכלי עוצמתי זה אפשר להשתמש גם בדיוק להיפך. הרבה פעמים הדברים יוצאים לנו מפרופורציה. פעמים שנפגוש אדם שנראה כאילו כל צרות העולם חברו יחדיו ומצאו את מקומן ממש על כתפיו וכשמקיים דאגה בלב איש ישיחנה [לשון שיח -דיבור] אנו רואים שהדבר לא קשה כ"כ כמו שנראה לו. העצה הטובה ביותר עבורו היא דאגה בלב איש ישחנה [לשון ישיח- יוריד] וזאת ע"י שימוש בציניות. רק כך נוכל להחזיר את הדברים למידתם הנכונה. לאחר צחוק בריא, כזה של החזרה לפרופורציה, סביר שיגיע צחוק של שמחה שלימה שהרי הכל בא על מקומו בשלום, וב"ה ההרמוניה חזרה לשכון. זו בעצם מהות המושג שלום- שלימות הרמונית[96]. יש כאן חילוק חשוב בין צחוק שקשור לשמחה ולחום או צחוק שבעצם קשור לעצבות קור וניכור.

נקודה חשובה נוספת בהקשר היא העמדה בה מעמיד אותנו הצחוק. כצוחק האדם עומד כצופה על העולם, כשופט את המציאות[97] ולא כמשתתף בה. הצחוק בא מהעוה"ב מה'מעבר' לעולם הזה. בצחוק אנחנו כבר מסדרים את העולם מלמעלה לכן אפשר לצחוק צחוק של התגברות השמחה רק כשיש ראייה שלימה ואמיתית של המציאות "אז ימלא שחוק פינו"[98]. א"כ מצאנו בצחוק כוח של תיקון החיים. אולי אפשר לומר שהשמחה היא החיים עצמם והצחוק מעל החיים. לאור כל זאת הצחוק המוחלט שמוציא דבר כלשהוא מהעולם לגמרי ולא רק מחזיר אותו לפרופורציות, אפשרי רק נגד הע"ז- נק' העמלק, שלה באמת אין מקום בעולם[99].

 

עדלאידע...

בעצם בשכל אפשר להבין ,ברמה מסוימת לפחות, שהעולם אחד, אך מכיוון שבמבט שטחי העולם כ"כ מעלים את האחדות הזו אנו מתבלבלים. יש פער גדול בין מה שאנו יודעים למה שאנו רואים. הבלבול הזה קורה בדעת שלנו, בכוח הקולט את המציאות ומעבד אותה- כוח זה נקרא כוח המדמה. הרמב"ם במו"נ[100] מסביר שבחטא עץ הדעת התחוללה ירידה של האדם ממושגי אמת ושקר למושגי טוב ורע ממושגים אובייקטיביים למושגים סובייקטיביים, זוהי למעשה קליטת המציאות דרך מדמה מעורבב שלא מקביל לשכל לכאו'. במדמה המבורר קולטים את דבר ה' שהיא  הנבואה "וביד נביאים אדמה"[101]. מכאן שהמדמה הוא כלי חשוב ביותר בעבודת ה' עד ששמיעת דבר ה' תלויה בתיקונו. תיקון כוח המדמה בהכשרת המדמה לאור באור השכל- חיבור בין הכוח המדמה לכוח השכלי ע"מ שישפיעו זה על זה לטובה[102].

בפורים אנו מחויבים לשתות והרבה[103], עד שבגמ'[104] מובא סיפור מבהיל על רבה שבשכרותו בסעודת פורים שחט לר' זירא[105]. השכרות הזו היא בעצם עלייה מעל כוח המדמה[106], זוהי דרך חד פעמית של עלייה למדרגת מעין עוה"ב כמו באחרית העולם ולאחר מכן חזרה לעוה"ז לשם תיקון. כך מתקנים את הפירוד שבין השכל למדמה ומאחדים ביניהם אחדות הרמונית ולא מטשטשת. ע"י השכל העליון מיתקנת הדעת. במידות האלוקיות- תיקון הדעת ע"י החכמה. זהו האור המתגלה בפורים אור החכמה העליונה. כך נוכל להסתכל ולקלוט את העולם כמו שהקב"ה רוצה.

 

סיכום

בפורים יש א"כ את כל יסודות האחדות כפי שאמרנו ואף את כוח התיקון כדי להגיע אל ראיית האחדות  הזאת בפועל. לכן אולי פורים נחגג במס' תאריכים- לרמוז לנו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה וכולם חוגגים פורים אחד.

הרעיון הזה הוא לכאו' הרעיון הכללי ביותר ולפי הבנתי הוא עניינו העיקרי של פורים וכל שאר הרעיונות מתפרטים ממנו ומתחברים אליו בהרמוניה שלימה. לסיום נצטט מקור מוסרי חשוב ביותר בעניין חיוב השלום והאחדות כתנאי לגאולה.

המסילת ישרים בפרק י"א כותב "והוא מה שיעד לנו הנביא על הזמן העתיד שלמען תהיה טובת ישראל שלימה... הוא השלום והשלוה אשר למלאכי השרת אשר כולם שמחים בעבודתם איש איש על מקומו ואין אחד מתקנא בחברו כלל כי כולם יודעים האמת לאמיתו ועלזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם".    

---

[1] "...ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת"- דברים י"ד, א'.

[2] [וע' רא"ש שם].

[3] נשים לב שהלשון היא קוראין את שמע ולא אומרין את שמע, לקמן יתבאר שזו באמת הקריאה הגדולה של ישראל בעולם.

[4] אולי ד' הקריאות שמע שביום מקבילות לד' המצות של פורים שכולן עניינן אחד וכדלקמן.

[5]  רמז נחמד לדבר אם מסירים מ"אמת" את הא' המרמזת לאלופו של עולם נשאר רק "מת".

[6] אוהחה"ק ויקרא י"ט על פסוק "אל תפנו אל האלילים- האלילים- אמר לשון רבים, לצד שבחינת הרע היא בחינת הפירוד ואין חלק בה שיהיה לאחד, ולזה כשיזכיר הכתוב אלהים אחרים יזכירם בכינוי רבים".

  [7]או"ח סי' ה'. ומידי דברי בו ראיתי לנכון לכתוב כאן את אשר על ליבי. בסידורים מסוימים הוזכר שצריך לחשוב בדעתו בעת שאומר שם ה' שהוא בעל היכולת וכו'. נראה לי שהמילה כוונה בהקשר זה משמעותה אחרת. עליך להבין בדעתך מה אתה אומר [שיש הבדל בין משמעות אדנות והויה למשל] ולשים לב ליוצא מפיך.

[8]  דרך הסתכלות כזו על העולם מודגשת מאוד בספר דעת תבונות של הרמח"ל.

[9]  מנחות ק"י ע"א. וע"ע תניא פכ"ג.

[10]  זו אחת הסיבות לכך שבעשרת הדברות "הזדהה" הקב"ה כמי שהוציאנו ממצרים ולא כבורא העולם- מפני שעיקר החידוש הוא שהבורא משגיח ואף "מתערב" בעולם ולא שהבורא נמצא כמו שרגילים לחשוב.

[11] מעין טעות הפילוסוף בכוזרי, אך גם ובעיקר טעותם של הנוצרים ועיין אורות ישראל ותחייתו פסקות ד', ח' וט'.

[12] עוד בעניין ברמת עבודת ה' תניא פכ"ב ועוד שם.

[13] כך טבע הקב"ה גם בסדר הגופני כשאנו פתאום מרגישים את אחד האיברים יותר מהשאר כנראה שיש בו בעיה, והמצב הבריא הוא שאתה לא מרגיש כלל את הגוף.

[14] רמב"ם הל' מלכים החינוך מצווה תקנ"ז. אך גם שנאה זו איננה מוחלטת שכבר כתב הראי"ה בספר מידות הראי"ה אהבה פס' ו' "מדת האהבה השרויה בנשמות הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם... ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת השמיים, אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב אשר הוא מעל לשמים ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה לייחוד נשגב זה".

[15] כך להלכה כדעת הרמב"ן

[16] שהוא אחד משמותיו ית' ועיין במהר"ל  ששלום פירושו הרמוניה. כך גם נבין מדוע "חבור עצבים אפריים הנח לו" ובמדרש מבאר שאע"פ שעובדי ע"ז אם מאוחדים אין לשטן רשות לפגוע בהם, שכיוון שעיקר גילוי אחדותו נמצא במה שהם מאוחדים כנראה שע"ז איננה אמיתית. [על דרך זו ביארו את מאמר הגמ' שהשומר שבת אפילו עבד ע"ז כדורו של אנוש מוחלין לו]. יש לציין שיש בהרבה מן המצוות פן של אהבת ישראל והתחברות עם האומה כמו "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך", "ואהבת לרעך כמוך", ריבית שנאסרה דוקא בישראל ועוד. הבבא סאלי הראה איך כל המצוות כלולות באהבת ישראל בדרכו שלו. וכ"כ ר' צדוק הכהן.

[17] עיין בתומר דבורה פ"ב שהביא את אהבת בני האדם כאחד ה"משקין" בתרופה נגד הגאווה.

[18] רעיון זה נמצא במאור ושמש פרשת תצווה- זכור ע"ש באורך.

[19] בפשטות לכך התכוונו חז"ל ב"כל שחוכמתו מרובה ממעשיו וכו' " מה שהוא יודע ומדבר הוא הרבה למעלה ממה שהוא עושה ומרגיש בפועל...

[20] חלקנו עם יותר טקט ואז קצת יותר קשה לאנשים סביבנו לגלות את זה אך כל אדם שיעשה חושבים עם עצמו- 'חשבון נפש' ירגיש בדבר בעומק ליבו. וע"ע בזה שזו הייתה טענתו הראשית של המן שאין דבר כזה 'לשמה' מחשבות חרוץ אות ו'.          

[21] ל"ג, ו'.

[22] אחת המצוות שהועיד הי"ת ע"מ לעזור לנו להתקדם בעניין היא התפילה. בתפילה אנו מנסים לעבוד על הלב ולקשר אותו למוח [וע' עולת ראי"ה ולענ"ד ברור שזה רק פן בתפילה ועיקר התפילה היא הדיבור והעמידה לפני ה'].

[23] ב"ר פ"ט, ס"ב.

[24] ולא משובשת כמו עד עכשיו, שקראו [מעצם כך שהכל צועק כבוד ה' ובעל כרחם] אבל במשובש- שלא כסדר.

[25] בתורת הסוד מבואר ששורש כל האומות הם ז' עממין הרומזים לרע המגיע מהתאוות אשר ע"כ מסודרים כנגד ז' המידות שנפלו בשבה"כ ועתידין לחזור. ובצורה מדויקת יותר ע' במאמר היחלצו מתוך ספר המאמרים לאדמו"ר הרש"ב תרנ"ט.

[26]  

[27] בראשית ל"ו, י"ב

[28]

[29] היסוד האנרכיסטי מופיע חזק מאוד בדמותו של המן הרשע שמנסה לערער את יציבות השילטון גם ללא קשר עם מרדכי [כמו בעיצה להרוג את ושתי וברצון שכולם ישתחוו לו]. המן מסמל את האדם שיוצר לעצמו עולם ללא ה' אנושיות בלבד 'הומניטי' באנגלית הומניזם קיצוני זה מביא אדם אחד להשתרר על חביריו והשמדת העם שקורא לעולם עם ה' ומוסריותו. לכן ההקבלה בין המן ימ"ש להיטלר ימ"ש היא כמעט בלתי נמנעת.

[30] בספרי חסידות מימרא זו קשורה בעמלק, אך לכאו' מימרא זו נאמרה על נמרוד [ספרא בחקותי ב'] וצ"ל מה הקשר [וכן צ"ל לגבי בלעם שגם ממנו לומדים דברים על עמלק]? ויש לומר שמשום שעמלק הוא שורש הרע, אף שבהופעתו בעולם אנו מוצאים אותו לאחר נמרוד, נמרוד משורשו. וכן כל הרוע שדומה לו ,הרוע הקיצוני , ה"אידאליסטי", יוצא משורשו ,מעמלק. ולענ"ד יש כאן אפשרות להעמקה מסוימת. ידועה המחלוקת האם מקבלים גרים מעמלק או לא. במכילתא בשלח מובא שאין מקבלין [ולאור מכילתא זאת יש להבין כיצד מבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק ויש שתרצו שה"מ דווקא בזמן שיש איתם מלחמה או שאם נתגיירו כבר אזי מועיל גיורם בדיעבד] אך ברמב"ם הל' מלכים מובא שמקבלין, וע"מ להבין שיטת הרמב"ם צריך לכאו' לומר שאף שיש מצווה למחותם זה כל עוד הוא עמלקי אך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. אך בהל' מלכים מביא הרמב"ם שקוראין לשלום לכל האומות ואף לז' עממין ולעמלק וא"כ אף אם לא נתגיירו אלא רק קיבלו על עצמם ז' מצוות ב"נ והשלימו איתנו כבר אין מצווה למחותם. [להמשך הדיון ההלכתי ניתן לעיין בחזון עובדיה פורים עמ' ]. נראה לענ"ד לענות על כך בהבנה שעמלק זה לא ממש בגנים, בלאום כמו שרגילים לחשוב. עמלק יותר מייצג תפיסת עולם, גישה שאין לה מקום מתחת לשמיים. [כך גם תובן סברת החכמים שסמכו על המימרא- "עם שבא ללוק דמן של ישראל" וממנה רצו לומר שכל עם כזה הוא בגדר עמלק]. אך על כך קשה שהרי עמלק הוא ה"לעומת זה" של ישראל ואצל ישראל יש כלל שאנו קדושים בעצם, "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", אין ליהודי אפשרות אמיתית להשתמד. כאן לענ"ד מצויה נקודה עמוקה ביותר- רק קדושה היא בעצם, לעמלק, לרע שאין לו מקום, אין מציאות [בכתבי המהר"ל הרע מכונה העדר]. הרע אינו בעצם אלא מקרי וסופו להמחות. [ובספרים הפנימיים מובא שעמלק מגיע עד הדעת בעוד שורשם של ישראל למעלה מכן ובפורים מתגלה אור החכמה וד"ל]. זהו ההבדל המהותי בין ישראל לעמלק, בין הקדושה והטוב לטומאה והרע שבזכותו בעז"ה מובטחנו שלנו הניצחון. וע"ע במחשבות חרוץ אות ה', ז' - י"א שכתב באופן אחר אך עיקר היסוד יובן כדברינו.

[31] הדעת נמצאת בכל המידות האלוהיות ומחיה אותם מכוח המוחין המזוגין בה. הדעת היא המקשרת בעצם בין כל המידות.

[32] דבה"א כ"ח, ט'.

[33] ברכות ז', וע' הערה 25.

[34] מד"ר אסתר פ"ט ס"ב. וע' במאמר דעת אלוקים של הראי"ה בסוף אדר היקר.

[35] בספרים מובא שמידתו של עמלק דעת דקליפה, דעת דס"א. דעת שעניינה להפריד בין השורש לענף.

[36]  אסת"ר ב', ט'

[37]  מהר"ל אור חדש על 'גובה העץ חמישים אמה'.

[38]  לכאו'  הכלב הוא החיה הנאמנת ביותר ולא מובנת ההתייחסות הכ"כ שלילית אליו בתורה, וע' בנתיב אהבת הרע בנתיבות עולם למהר"ל שמסביר באופן מקורי את הסיבה לכך, שדווקא מתוך שהיא נאמנת ומשועבדת כ"כ לאדם היא מאוד בזויה - שאיננה משועבדת לקב"ה. וכן מעניין שמו כ- לב מתחפש ללב [עמ"י נרמז בלב ישראל לב שבאומות]. ובכלל כל שורש הטומאה היא רק כקוף בפני בן אדם ומתיימרת לתת באופן של אינסטנט את הקדושה וקרבת אלוקים [כדוגמת הקיינות הקרחית ואחריה הנצרות כמבואר באורות ישראל ותחיתו] או לפחות את ההרגשה הנעימה הנלווית לחיים באור ה'. כך פיתה הנחש את חוה "והייתם כאלוקים" ואילו אנו להיות אלוקיים ממש כמשה שאמר עליו הכתוב עליו איש אלוקים. וע"ע בזה מחשבות חרוץ אות ו'.

[39]  במדבר כ"ד, כ'.

[40]

[41] מאור ושמש על פרשת זכור [מובא בפרשת תצווה].

[42] ע' לעיל הערה 26 בקשר של בלעם לעמלק.

[43] במדבר כ"ג, ד'

[44]רש"י שם ובגמ' סנהדרין ק"ה. לפי חד מ"ד "קוסם באמתו היה". אצל משה רבינו ע"ה להבדיל "ויקרא" לכל הצווים קדמה קריאה. הא' הנוספת מבטאת את האחדות, את הנסתר, את אלופו של עולם כבאותיות דר"ע וכדלקמן. באופן כללי מעניין לעיין בקשר של משרע"ה לפורים ואכמ"ל.

[45] כמו בדור המבול שבאו מין על שאינו מינו ובמעשה ער ואונן ששיחתו זרעם ארצה ולא התחברו לאישה. בלעם עצמו היה פגום מאוד בעריות כמו שמביאים חז"ל בסנהדרין ק"ה לגבי היחסים בינו לאתונו רח"ל.

[46] ניחא גם לפירוש הרמב"ן ע"ש.

[47] בראשית ב', כ"ד

[48]סנהדרין ק"ו.

[49] אולי לכן דווקא המים הם המטהרים בטבילה במקווה. המים החיים הללו רומזים למצב הבראשיתי של העולם, שהרי לפני הבריאה נאמר בתורה "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". גם בראשית ההוויה של כל אחד מאיתנו אנו מוקפים במים- ברחם אימנו. המים מקיפים את העולם גם בהווה ובעצם מאחדים אותו להיות אחד. ובטבע- המים תמיד נשארים מאוחדים שלא כמו חומרים מוצקים שנפרדים בקלות. מים חיים. [ע' חינוך קע"ג שזוהי כוונת המקוה ע"פ פשט]. וכן יש לעיין בהשוואת חז"ל את התורה למים ואכמ"ל.

[50] חבקוק ב', ד'. הקב"ה נקרא חי העולמים. ע"ד הרמז, ובהקשר להערה הקודמת מי"ם גי' צ'.

[51]

[52] בעניין הקשר בין עמלק לייאוש עיין    . בעניין הענן - ראיתי דבר מעניין בספרו של עמנואל וליקובסקי תקופות בתוהו על יציאת מצריים שמביא שם עדויות קדומות על עם ה'עמו' שיצאו ממקומם לאחר זעזועי טבע נוראיים לרדוף אחרי ענן שהלך במדבר. החוקר מזהה סיפור זה עם המדרשים על העמלק.

[53] עיין אורות ישראל   ואורות התשובה   .

[54]

[55] אולי  זה גם תחילת הפסוק "בנים אתם לאלוקיכם" כולכם פרטים של כלל אחד, יוצאים משורש אחד.

[56] עולת ראיה   ועיין הערות הרצי"ה בסוף עולת ראיה ב' שהביא מקורות לזה מכתבי האר"י ז"ל. ועוד הגדילו המקובלים לעשות ומצאו בצירופי אותיות במגילה עוד הרבה מאוד שמות ה'.

[57] בספרים מבואר שי"ה רומז לחכמה ובינה- למוחין בעוד ו"ה רומז לו"ק ולמלכות.

[58]

[59]

[60] כמבואר בתניא פל"ב.

[61] גם האחדות של הצדיק עם העם חוזרת כמ"ש "ויעבור מרדכי" ומסביר רש"י [ע"פ הגמ']  שעבר את הנהר וי"ל שהיה זה הנהר המפריד בין שושן שהייתה עיר מעורבת לשושן הבירה שהייתה עיר סגורה ליהודים חוץ ממרדכי ואסתר. וע' אבע"ז   .רעיון זה הוא ע"פ היערות דבש .

[62] שבת  

 [63]ושוב תושב"כ- ז"א, תושב"ע- מל'.

[64] ערכין י':

[65] מגילה פ"ב מ"א.

[66] שם פ"ד.

[67]  אסתר ט', ל' וזהו בדיוק ההקשר ע"פ מאמרנו זה- שלום ואמת, ההשקפה ההרמונית היא הנכונה ביותר היא האמת של תורת האמת. וע' בזרעונים למלחמת הדעות והאמונות על הפנאטיות של האמת הגדולה הזו- של השלום. ואולי אפ"ל שזוהי כוונת הסיפור בגמ' מגילה ז: שקם רבה ושחט את ר' זירא שלא התעלה למדריגת ראייה כזו [ואולי הדבר קשור לאופיו של ר"ז כמחמיר על עצמו ורציני ע'  ברכות  חולין ותשובות חוות יאיר סי' קנ"ב   וע' שיחות הרצי"ה לפורים          ] וזוהי משמעות השחיטה- פעולת הדין, הבלעדיות והפנאטיות של השקפה זו. ואולי עשה ר"ז על השקפתו זו תשובה כשעלה לא"י והתענה ע"מ שתשכח תורת חו"ל ממנו.

[68]  מגילה ט"ז:

[69]  ע"פ תו' רא"ש במקום ותוס' גיטין ו': ד"ה א"ר יצחק.

[70]  ע"פ טעם מנות הלוי, אך גם ע"פ תרה"ד שסובר שהטעם הוא ע"מ שיהיה לעניים מה לאכול ולא יתביישו יסוד האחדות בולט.

[71]  ירושלמי מגילה פ"א ה"ד ונפסק בשו"ע תרצ"ד ג'.

[72] בהלכה מובא שיש עניין לסעוד בריבוי מרעים. מ"ב   בשם השל"ה משום שבריבוי מרעים יש שמחה. השמחה, אף לה קשר הדוק לאחדות ולהשלמה.

[73] "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[וכ"פ השו"ע תרצ"ה ב'] ולרוב הראשונים המימרא אתיא כפשוטה. מעניין לציין מה שהביא המג"א שם ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" עולים אותו מספר [תק"ב].

[74] "אם אין דעת הבדלה מנין" ברכות

[75] אחרי כותבי כל זאת ראיתי שזכיתי לכוון לדעת אחד מגדולי עולם הלא הוא בעל הנתיבות בפירושו למגילה.

[76] בעניין המסכה, חשבתי על כיוונים מעניינים להסבר המנהג. בסוף פרשת כי תשא התורה מספרת שברדת משרע"ה מהר סיני קרן עור פניו, הגוף שלו האיר את אור הנשמה הפנימית. גם אצלנו ,כביכול, בפורים מאירה נשמתנו באחדות עם הגוף, קדושת הגוף הישראלי והגוף מאיר עד שאנו נזקקים למסווה משלנו.

עוד כיוון אפשרי ,ללא קשר ישיר למאמר, ע"פ דברי האבע"ז על המילים "ופני המן חפו" שהסריסים הזדרזו לכסות את פני המן כשאחשורוש כעס עליו משום שזו הדרך לעשות למי שכועס עליו המלך אולי גם אנחנו עושים כך כצחוק על המן הרשע [מעין אוזני המן].

בכל אופן, השתייה בהקשר כזה יכולה לעזור לנו להסיר מעלינו תחפושות מסוימות- קיבעונות מסוימים שעטינו על עצמנו במהלך החיים. אלא שלענ"ד יש לפתוח כאן שאלה חדשה האם זו המטרה של השתייה בפורים או שאולי ראוי להתחזק בשתייה בעבודת ה' גם בשאר השנה כמו בהתוועדויות חסידיות, סעודות שבת וחג או של סתם דיבורי חברים בעבודת ה' ע"מ שבפורים השתייה תהיה ברמה גבוהה יותר- שתפתח אותנו למה שלמעלה מהדעת.

[77]

[78] מגילה י"ב.

[79] אסת"ר ט'

[80]

[81] רמב"ם הל' יסודי התורה .

[82] אורות, זירעונים, צימאון לאל חי.

[83] לענ"ד בנקודה זו יש מחלוקת בין חב"ד לראי"ה [הנובעת ממחלוקת עמוקה בתפיסה הקבלית]- האם בגאולה העתידה יהיה מצב שדומה לפורים מבחינת הגילויים- הכל ב'גילויים' דרך הטבע או גילוי העצם כביכול

[84]  איכה ב', ט'.

[85] מובא בשיחות הרצי"ה רבות והוא בשם הזוה"ק ח"א קמ"ה:, ח"ב ט"ז:, ח"ג צ"ג: ע"ש.

[86] כל מסכתות הגמ' מתחילות בדף ב' עמוד א'. רעיון זה מובא גם בשם ר' שלמה קרליבך [לב השמיים פסח   ].

 [87] מגילה י"ד.

[88]  מגילה ט"ו:

[89]  ברכות ס"א:

[90]   ברכות ל"א. שו"ע או"ח תק"ס ה'.

[91]  ועיין רמב"ן במקום שהסביר באורך, ונראה לי שהוא כדברינו.

  [92]רעיון הצחוק כמנגנון התמודדות עם ניגודיות במציאות מופיע ברש"ר הירש בראשית י"ז,י"ז ע"ש. וגם הוא קשור מאוד לרעיון האחדות האלוקית. כשאדם נפגש עם מציאות סותרת מתעורר בו צורך לצחוק או לצעוק וככל שהסתירה גדולה יותר התגובה תתגבר. הצחוק הגדול צחוק השמחה נובע מאמונה גדולה בישוב הסתירה הזו ע"י אחדות גדולה יותר שנושאת את ההפכים האלה- אמונה באחדות האלוקית. 

[93]  פ"ה.

[94] מגילה כ"ה:

[95] אולי סטנדאפיסט בלע"ז...

[96] ובסוף המגילה תוארו של מרדכי היהודי "ודובר שלום לכל זרעו" והמגילה עצמה "דברי שלום ואמת" וע' לעיל בפרק הל' פורים.

[97] בספרים הפנימיים הצחוק קשור במידת הדין.

[98] תהלים קכ"ו, ב' וע' ברכות ריש פ"ה.

[99] עפ"ז יתבאר הביטוי של רבא בסנהדרין ס"ד:   "משוורתא דפוריא" שזו עבודת המולך [ע"ז חמורה ביותר שהורסת אף את המשפחתיות הטבעית, האחדות בכל המישורים] ובפורים כך עושים התינוקות לכאו' ע"מ לצחוק על הע"ז [וע' בספר הערוך].

[100] ח"א פ"ב.

[101] הושע י"ב, י"א.

[102] מו"נ ח"ב פל"ו, עין אי"ה ברכות פ"ט ס"ק ע"ב, פנקס י"ג ס"ק י"ז. נראה שבנבואה ב' עניינים ההתגלות- ה"תמונה" כביכול שרואה הנביא בעולמות העליונים, והתרגום של הנביא לתמונה זו ע"י ההכשרות הנבואיות שלו. דמיון ושכל. וע' דרך ה' ח"ג פ"ג- ד'.  

[103] אין בכוונתי להיכנס לדיון ההלכתי בהרחבה, ולרוצה לשתות רק יותר מלימודו יש על מי לסמוך [ואמליץ לעיין בספר סדר היום עניין פורים...]. אך ודאי שהשיטה הפשוטה והמקובלת יותר בראשונים הייתה לשתות כמימרא דרבא "אמר רבא מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" כפשוטו ממש [שהרי לא כתבו פירוש לדברים אלא העתיקום]. כ"כ רש"י, תוס', רא"ש, רי"ף, ריטב"א, טור, הרמב"ם [בפשטו וכך ביארו הרב פרנק], והשו"ע.

[104] מגילה ז:

[105] וע' לעיל הערה 59.

[106] אין בכוונתי להכנס כאן לסוגיית המדמה באורך כראוי [וכתבו בעניין הראי"ה קוק, רבי נחמן ועוד צדיקים]. אך יצויין שבפשטות הוא מקביל למידת המלכות, לשכינה, וממילא בתיקונו תיקון העולם. וכן יש בו בחינה של דעת שעליה דובר כאן.