מבוא
נושא זה רחב ונידון באריכות בדברי הראשונים והאחרונים. לא נוכל להקיף במסגרת
עבודה זו את הנושא בצורה שלימה. למשל לא נעסוק בעומק בהבדל שבין המושגים – נבואה, רוח
הקודש, בת קול, אליהו הנביא והשגות רוחניות אלא נתייחס לכל ההשגות הנשגבות בחדא
מחתא. אך נשתדל להציג את תמצית הדברים באופן כללי ואידך פירושא הוא. כמו כן עיקר
הפרי מעבודה זו יהיה בהסברה יסודית של המחלוקת הידועה לגבי פסיקת הלכה על פי קבלה.
העיסוק כולו בעבודה יהיה מכוון למטרה זו.
[להוסיף - מהי בת קול
- מהעין יעקב בריש ברכות וכן שדי חמד ערך ב"ק]
[בקובץ מאמרים ואגרות ח"א לרב וסרמן עמ' נ"ח מובא מכתב שמשמע
שהרב הדאיה סבר שע"י נביא נאמן גם ע"א, והרב וסרמן חולק מלבד במקום
שע"א וכל הפסולין נאמנים]
1. המקורות התלמודיים
בתלמוד הבבלי ישנם מקורות שונים בנושא. נשתדל להביא את העיקריים שבהם ולהעלות
את הדיון העקרוני כפי שהתלבטו בו גדולי הדורות. לשם הנוחות ואולי כפתח למחקר עתידי
נחלק את המקורות על פי סוגי ההשגות.
1.2 "לא בשמיים היא"
פסוק זה [ ] שעומד בראש הפרק הראשון בעבודתנו, הוא האסוציאציה הראשונה העולה
בראש כל לומד ביחס לשאלה האם ניתן לפסוק הלכה על פי נביא או בת קול. מקור הדברים הם
מהגמרא בתמורה ט"ז ע"א -
"אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו
לו ליהושע שאל א''ל {דברים ל-יב} לא בשמים היא אמרו לו לשמואל שאל אמר להם אלה המצות
שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה אמר ר' יצחק נפחא אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו
של משה אמרו לפנחס שאל אמר ליה לא בשמים היא א''ל לאלעזר שאל אמר להם אלה המצות שאין
נביא רשאי לחדש דבר מעתה... אעפ''כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שנאמר {יהושע
טו-יז} וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ".
מצאנו שהגמרא אומרת שהלכות רבות נשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה ולא
הייתה אפשרות להחזירן ע"י נבואה אלא דווקא ע"י פלפול. אמנם בגמרא מצאנו שני
טעמים שונים לדבר. שמואל הנביא ואלעזר עונים לישראל – "אלה המצות שאין הנביא רשאי
לחדש דבר מעתה", יהושע בן נון ופנחס בן אלעזר לעומתם עונים "לא בשמים היא".
כדאי לחקור מה ההבדל בין הטעמים? המהר"ץ חיות [תורת הנביאים הוצאת ספרים
דברי חכמים ירושלים תשי"ח מאמר אלה המצוות עמ' י"ד – י"ז] מציע ע"פ
שיטת הרמב"ם, כי "אלה המצוות וכו' " מלמדנו שאסור לנביא לחדש מתחילתו
עניין שלא נזכר כלל בתורה אך לא משמע שאסור לנביא לחזק דעתו ההלכתית ,אשר אליה הגיע
בכלים הלכתיים, בהשגות שמימיות. את הסוג השני בא לשלול הפסוק "לא בשמים היא".
לקמן נראה ששיטת הרמב"ם איננה מוסכמת על כל הראשונים.
אך במסגרת זו, לא בחרנו לעסוק בחידוש דבר מתחילתו אלא בפסיקה בין דעות קיימות
[כאמור לעיל בסוף ההקדמה].
יש לחקור, האם במקרה כזה בת קול מהוה ראייה או הכרעה.
הגמרא בבבא מציעא לגבי תנורו של עכנאי היא המקור הידוע ביותר בעניין
-
"תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר
להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה
אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו
אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי
בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים
מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני
כבודו של ר''א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה
בת קול ואמרה מה לכם אצל ר''א שהלכה כמותו בכ''מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר {דברים
ל-יב} לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו
משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה {שמות כג-ב} אחרי רבים להטות אשכחיה רבי
נתן לאליהו א''ל מאי עביד קוב''ה בההיא שעתא א''ל קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני
אמרו אותו היום".
רבי אליעזר הגדול דן עם רבי יהושע בסוגית מעמדו ההלכתי של תנור שנבנה באופן
מסוים. רבי אליעזר מביא סימוכין לדעתו ממעשים שמימיים ניסיים ורבי יהושע לא משתכנע.
לבסוף שולף רבי אליעזר את 'נשק יום הדין' כביכול – יוצאת בת קול מהשמיים ואומרת שהלכה
כמותו. רבי יהושע עונה לעומתה 'לא בשמיים היא', וטוען כי ההלכה נפסקת ע"פ כללי
הפסיקה "אחרי רבים להטות" ויחיד ורבים הלכה כרבים. בסוף הסיפור ישנה אף הכרה
שמימית בפסיקה זו דרך אליהו הנביא אשר מאשר כי כך אכן אמר הקב"ה - 'ניצחוני בניי'.
הנה לפנינו לכאורה תשובה חדה וברורה - בת קול אינה מהוה פסיקה הלכתית [אמנם אולי ניתן
לומר שגם בזה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע].
למקור זה ניתן להוסיף מקור נוסף – "וישאל דוד בה' לאמור האלך והכיתי
בפלישתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלישתים והושעת את קעילה מאי קמבעיא ליה אילימא
אי שרי אי אסור הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים אלא אי מצלח אי לא מצלח דיקא נמי
דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה ש''מ". הגמ' מקשה שבאופן מובן מאליו לא
שואלים אורים ותומים ,לפחות כאשר ישנו בית דין.
אם כן, מן המקורות עולה כי אין לשאול בבת קול בעניינים הלכתיים. אלא שממקורות
נוספים נראה כי התמונה מורכבת יותר. הגמרא בעירובין י"ג למשל מלמדת אותנו על פסיקת
בת קול שכולנו מכירים -
"א''ר אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו ב''ש וב''ה הללו אומרים הלכה כמותנו
והללו אומרים הלכה כמותנו] יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב''ה
וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב''ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין
ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב''ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב''ש לדבריהן".
נמצאנו למדים שההלכה הרווחת הלכה כבית הלל היא עצמה פסיקה משמיים.
אלא שיחס מורכב עוד יותר נמצא במסכת יבמות י"ד. בדיון האם עשו ב"ש
כשמועתם או לא אומרת הגמ' - "דרב אומר לא עשו ב''ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ועשו
אימת אילימא קודם בת קול מ''ט דמ''ד לא עשו ואלא לאחר בת קול מ''ט דמ''ד עשו? - אי
בעית אימא קודם בת קול ואי בעית אימא לאחר בת קול... ואי בעית אימא לאחר בת קול מ''ד
לא עשו דהא נפקא בת קול ומ''ד עשו רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול".
ע"פ גמ' זו נראה כי רבי יהושע סובר שאף במקרה של ב"ה וב"ש
אין סומכים על בת קול. נשאלת השאלה, כמי ההלכה. שכן במחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר
נפסק כרבי יהושע ובמחלוקת ב"ה וב"ש הלכה רווחת היא ב"ש במקום ב"ה
אינה משנה. חכמי התוספות נגעו בשאלה זו בכמה מקומות [ב"מ ויבמות] ותירצו שני תירוצים
–
א'. במעשה דרבי אליעזר יצאה הבת קול רק לכבודו ולכן איננו הולכים על פיה אך
באמת פוסקים על פי בת קול.
ב'. איננו הולכים על פי בת קול כאשר היא נגד רבים אך לפסוק כמותה במקום מחלוקת
בין רבים כמו בית הלל למחדדי טפי כמו בית שמאי והיא מסכימה לדעת הרבים זה ודאי אפשר. את המקור בעירובין בו מבואר שאין שואלים משמיים
אולי יסבירו התוס' [כמו שכתב הרב מרגליות] שיש הבדל בין מצב בו יש אפשרות בירור הלכתית,
כאשר יש בי"ד לבין מצב בו אין אפשרות כזו כמו במחלוקת ב"ה וב"ש. [ע"פ
רש"י שם לא ניתן לומר כן].
ברב ניסים גאון [ברכות י"ט] אגב דיון אחר מציע הרב שתי תשובות אחרות
–
א'. במקרה של רבי אליעזר הבת קול אמרה שהלכה כמותו בכל מקום וניתן לקיים דבריה
ובכ"ז לדחות דברי רבי אליעזר מהלכה, שכן הלכה כמותו בכל מקום מלבד במקום זה.
[יש לציין כי קשה על תירוץ זה שכן רבי אליעזר שמותי הוא ואין הלכה כמותו ברוב המקומות
ויש לומר או ששמותי הכוונה מבית שמאי ולא שהוא מנודה או שהנידוי הוא מה שכתוב כאן
'ברכוהו' והיה זה לאחר דברי הבת קול לאור חוסר הרצון שלו לחזור בו למרות שהרבים לא
פסקו כמותו].
ב'. היה זה ניסיון לחכמים וכעין הניסיון של נביא שקר [המפורש בתורה בדברים
י"ג]. רבי יהושע שלא קיבל את פסיקת הב"ק עמד בניסיון שאמר שאין בתורתנו חיסרון
ולא ספק שנצטרך אל ראייה מן השמיים.
האור שמח
לקמן נראה תירוצים נוספים שהביאו האחרונים.
1.3 הוראה ע"פ אליהו הנביא
ראוי לכאורה לייחד תת פרק נפרד לאליהו הנביא. האיש הפלאי אשר עלה לשמיים
בסערה ממשיך להעסיק את עולם האגדה וההלכה עוד אלפי שנים אחר הסתלקותו מעיני בשר.
אין השאלה עליו רק כנביא אלא גם כאדם או מלאך הבא מן השמיים ממש.
ב"מ קי"ד - 'אשכחיה רבה
בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של עובדי כוכבים א''ל מהו שיסדרו בב''ח א''ל גמר מיכה
מיכה מערכין גבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך גבי ב''ח כתיב {ויקרא כה-כה/לה/לט} וכי
ימוך אחיך מנין לערום שלא יתרום דכתיב {דברים כג-טו} ולא יראה בך ערות דבר אמר ליה
לאו כהן הוא מר מאי טעמא קאי מר בבית הקברות א''ל לא מתני מר טהרות דתניא ר''ש בן יוחי
אומר קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין שנאמר {יחזקאל לד-לא} ואתן צאני צאן מרעיתי
אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם
בכורות כ"ד – ארבב''ח אר''י ראה חזיר
שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה {הושע י-יב} עד יבא ויורה צדק לכם' [וכ"כ תויו"ט בסוף עדויות על ר"ת
תיק"ו]
ומאידך שבת קח [וברש"י שם]
- 'בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק מהו לכתוב תפילין על גבי עור
של דג טהור א''ל אם יבא אליהו ויאמר', ופירש רש"י 'אם יבא אליהו ויאמר - היתר
ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא'.
ואם כן יש לברר כיצד סומכים על הוראתו של אליהו בגמרא בב"מ ובבכורות
שהרי לכאורה זה נוגד את הכלל 'לא בשמיים היא'. מצאנו בדברי האחרונים כמה תשובות
בדבר.
החיד"א בברכי יוסף [סי' ל"ב סק"ד] ומהר"ץ חיות [על
ב"מ קי"ד] מתרצים כי יש מקומות בהם פסק אליהו מכוח חכמתו הרמה וידיעתו
השלימה ובמקומות אלו יש לקבל את דבריו אך במקום שפסק כנביא אין לקבל את דבריו.
החת"ס [שו"ת סוף ח"ו סי' צ"ח] כתב לחלק בין הופעה
רוחנית של אליהו להופעה גשמית של אליהו בגוף ממש. כאשר אליהו מופיע בגוף גשמי ניתן
לשאול עליו שאלות הלכתיות של טומאה וטהרה כגון כיצד כהן עומד בבית קברות וממילא יש
לקבל את דבריו בהיותו חכם סמוך אך בהופעתו כמלאך בברית מילה וכדומה אזי יידרש עליו
הפסוק לא בשמיים היא.
יש להעיר על דבריו שבדברי הראשונים [או"ז הל' ערובין קמ"ז וכן
תרומת הדשן ח"ב תשובה ק"ב ותוס' רי"ד ב"מ קי"ד ד"ה
קברי] מוכח שהתייחסו אל אליהו כמלאך תמיד ולא סברו שישנה הופעה בגוף גשמי וכן כתב
בעל שו"ת תורה לשמה [סי' ש"פ כתבנו בעל שו"ת תורה שלמה שכן זהותו
לא ברורה שחתם על תשובותיו בשם לא מוכר 'יחזקאל הכחלי' אך מקובל לרוב הדעות שהמחבר
הוא הרב יוסף חיים מבגדד בעל הבן איש חי]. אמנם מדברי התקוני זוהר [מז"ח דף
ק"ס ע"א] משמע במפורש כדברי החתם סופר – אית למאן דאת עתיד לאתגליא ליה
בחכמתיה [והיינו מש"כ בהקדמת ספר עץ חיים דף ד' ע"ג בטמירו בעין השכל
וכ"כ בשו"ת רב פעלים על מדרגת גילוי אליהו של הרש"ש ועיין במחלוקת
לגבי מעמד דברי הרש"ש בין הרב הדאיה לגרע"י בחזו"ע פסח עמ' ] ואית למאן דאת עתיד לאתגליא ליה פנים בפנים
מסיטרא דגופא.
לכאורה על דברי כל האחרונים הנ"ל עדיין ניתן להקשות – מדוע הגמרא
בשבת בכלל שאלה כיצד יפסוק אליהו הרי יכול להיות שיפסוק באופן של גוף גשמי או על
פי חכמתו הרמה.
בשלב זה נזכיר רק כי בספר גבורת אר"י למקובל רבי יעקב משה הילל אשר
כולו עוסק בהוכחת תוקפם ההלכתי של דברי האריז"ל כתב שההתייחסות המוכרחת
[לשיטתו] לדברי האריז"ל כמכריעים נובעת מלימודו של האריז"ל עם אליהו
הנביא [וכ"מ בשו"ת דברי יוסף למהר"י אירגאס המביא את דברי חכמי ארם
צובא] בעודו בגוף ממש.
1.4 הכרעה בספיקות בנתונים
יומא ע"ה "תניא אידך גד שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי
בן שבעה לאחרון לבן שמלבין עונותיהן של ישראל תניא ר' יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד
להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין
כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי אמר להם משה
לבוקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו אם נמצא עומרו בבית רבו
שני בידוע שזה מכרו לו וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא
אומרת הוא סרח עלי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא
סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה". הגמרא כאן מספרת לנו שהמן
נקרא 'גד' שהיה מגיד לישראל ספיקות במציאות כמו זהות אביו של ולד, זהות גנב או בוגדת.
שם הגדולים [ ] מביא בזה מחלוקת בינו לבין הרב בן חביב.
2.
שיטות הפרשנים ביחס לבת קול
2.1 שיטות ראשונים
הרמב"ם [הל' יסוה"ת פ"ט ה"א וה"ד, וביתר אריכות
וביאור בהקדמתו למשנה] -
מתענית ד' רש"י ד"ה ואשר לא ציוויתי [וכן מרש"י בסוכה מ"ד
ע"א שכחום וחזרו ויסדום] עולה כי עתניאל בן קנז חידש בפלפולו ברוח הקודש. דבר
זה לכאורה לא עולה בקנה אחד עם פשט הגמ' בתמורה שהנביאים לא ענו משום "לא בשמיים
היא" ולכן נדרש פלפולו של עתניאל.
יפה תואר להגאון מהר"ש יפה [שהביא מהר"ץ חיות] מחלק בין נבואה,
שבזה מדברת הגמ' בתמורה ש"לא בשמיים היא", לבין רוח הקודש שהיא מעלה פחותה.
פלפולו של עתניאל היה בסיוע של רוח הקודש.
המהר"ץ חיות עצמו דוחה גישה זו בכך שמפשט המילים "לא בשמיים היא"
משמע שאין חילוק. וכן מיומא פ שם מקשים על עתניאל שתיקן שיעורים שאין נביא רשאי לחדש
דבר מעתה. ואין לומר שאת זה עשה בנבואה ולא ברוח הקודש שהרי לא נחשב לנביא ברשימת הנביאים שבסדר עולם או זו שנמצאת ברש"י [מגילה
י"ד גבי מ"ח נביאים שניבאו לישראל].
לגופו של עניין, בדעת רש"י עצמו ישנה סתירה שכן שלא כמו שמצאנו לעיל
בשבת ק"ח ע"א הגמ' מנסה לפשוט מגילוי אליהו שאלה הלכתית, מקשה הגמ'
"מהו לכשיבוא אליהו" ומפרש שם רש"י 'איסור והיתר אין תלוי בו דלא בשמים
היא' [כך הראה מהר"ץ חיות בספרו תורת נביאים].
התוס' בעירובין ס ע"ב ד"ה אמר רבי יוסי אין אלו אלא דברי נביאות
הביאו בשם ר"י דהוא נבואה גמורה וברוח הקודש. התוס' לא מקשים כאן "לא בשמיים
היא".
הראב"ד בכמה מקומות [הל' לולב פ"ח הל"ה בהשגה, הל' מטמאי משכב
ומושב פ"ז ה"ח ועוד] משתמש בלשון "וכבר הופיעה רוה"ק בבית מדרשינו",
"וכבר נגלה לי מסוד ה' ליראיו". נראה שיש כאן ראשון שלא רק סבר שיש מקום
לרוה"ק בפסיקת ההלכה אלא גם נקט כן למעשה. חשוב להזכיר כי בסוגייה זו חלק
עליו הרמב"ן שהיה מגדולי המקובלים בעצמו.
אך בשו"ת חוות בנימין ח" לגר"ש ישראלי נראה כי התנגד
לפירוש זה ופירש פירוש מקורי. וכן המהר"ם בן חביב בספר כפות תמרים [בסוגיא דנקטם
ראשו בסוכה] הקשה על דברי הראב"ד הללו "לא בשמיים היא" ותירץ שזוהי
רק דרך הפלגה 'כי ערב לו פירושו והיה ה' בעזרו לכוון אל האמת'.
בתנורו של עכנאי תוס' ב"מ נ"ט כתבו
2.2 שו"ת מן השמיים
ברכה לעצמה קובע ספרו הפלאי של רבי יעקב החסיד ממרויש. רבי יעקב, מגדולי הראשונים,
כתב שו"ת שלם אשר עוסק הן בהלכה והן באגדה וכולו בנוי מתשובות שענו לשאלותיו ע"י
חלום מן השמיים. תשובות אלו נדונו רבות בספרות הדורות, יש שקבלו אותן כבעלות תוקף
מיוחד, יש שקיבלו אותן כאחד הראשונים ויש שהתבטאו עליהן 'דברי חלומות לא מעלין ולא
מורידין'.
בספר שם הגדולים לחיד"א [בערך רבי יעקב ממריוש. עיסוק נרחב יותר
בדמותו של החיד"א ושיטתו יתקיים לקמן 3.1] הרב דן בתוקפן ההלכתי של תשובות אלו,
לאור קביעת הגמרא "לא בשמיים היא". הרב מתחיל בסקירה ארוכה ומקיפה של
מקורות רבים בנושא ומשא ומתן בהם. לבסוף מעלה הרב כי אפשר לחדש יסוד – לא בשמיים
היא הוא דווקא בזמן הסנהדרין או בדבר שטרם נחלקו בו הסנהדרין אך אם אין סנהדרין או
שנחלקו הסנהדרין ולא הצליחו להכריע במחלוקתם גם הרמב"ם יודה שסומכים לדינא על
רוה"ק שתופיע על גדול הדור וכדומה.
לכן סמך החיד"א עצמו בכמה מתשובותיו על שו"ת זה ואפילו נגד
מרן.
יחס הגרע"י -
2.3 שיטות האחרונים בפסיקה ע"פ בת קול [?]
לגבי שאלת התוס' על הסתירה בין מה שפוסקים כב"ה ע"פ הב"ק לבין
תנורו של עכנאי בו לא שומעים לב"ק מצינו תירוצים גם באחרונים.
הרב מרגליות [הקדמה לשו"ת מן השמיים מוסד הרב קוק ירושלים עמ' ל"ג
– ל"ד] מתרץ שבת קול הייתה יכולה להכריע במחלוקת ב"ה וב"ש מכיוון שהמחלוקת
העקרונית הייתה שלא יכלו להימנות ולגמור הלכה משום שלב"ה רוב מניין אישים היה
המכריע לעומת ב"ש שהיו מחדדי טפי וסברו שכיוון שאחד מהם חכם יותר שווה כמה מתלמידי
ב"ה. אך מניין אישים הוא דבר שניתן לספור בקלות מה שאין כן הערכת החכמה כמה שווה
חכמתו של זה וכו' היא דבר שקשה להעריך ורק כלפי שמיא גליא. הבת קול פשוט ביררה כי אע"פ
שב"ש מחדדי טפי ריבוי התלמידים של ב"ה יכריע שאין פער החכמה גדול כ"כ
עד שיכריע לטובת ב"ש.
לעומתו, הראי"ה קוק [משפט כהן עמ' קע"ה] מעלה בדרך אפשר כי יש הבדל
אם הב"ק מתגלה מעצמה, שאז שומעין לה. לבין מצב בו שואלים את השמיים כמו במקרה
של תנורו של עכנאי ששאל רבי אליעזר וזה לא קביל משום לא בשמיים היא. לכאורה קשה על
פירוש זה מהתוספתא מע"ש המופיעה בסנהדרין ל ע"א "ת''ר... הרי שראו את
אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו
קיימין אם כמערים לא אמר כלום הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום
ואמר לו כך וכך הן במקום פלוני הן של מעשר שני הן זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא
מעלין ולא מורידין" וכאן נראה שלא שאל את השמיים. אך נראה שגם החסדי אבות על התוספתא
סבר כדברי הראי"ה שכן הוא מדייק שם 'שדווקא בכה"ג שהיה מצטער ומהרהר אבל
אם בלי הרהור בא החלום הוי כאתערותא דלעילא".
המהר"ץ חיות מעיר כי הגמ' ביבמות מסיימת במ"ד שב"ש עשו כדבריהם
שכן רבי יהושע סובר שכלל אין משגיחין בב"ק, ובכל מקום א"ד שני הוא עיקר.
3. פסיקה ע"פ ספר הזוהר
לאחר הדיון החשוב שערכנו בנושא פסיקת הלכה באמצעים שמימיים, יש לשים לב לתוצאות
והשלכות דיון זה בעניין פסיקת הלכה על פי האריז"ל. ידוע שבין הפוסקים האחרונים
ישנן התייחסויות רבות לחכמת הקבלה. בב"י מביא במס' מקומות דינים העולים מהזוה"ק
ופעמים שאף פוסק כמותם, בעיקר במקומות שבהן יש מחלוקת ראשונים ממילא. מקור אחד לדוג'
הוא הנחת תפילין בחול המועד באו"ח סי' ל"א. הלכה זו דנה על בסיס מאמר חז"ל
במכילתא סוף פרשה י"ז ששבת ויו"ט נקראים אות וממילא וכן המילה והתפילין הן
אותות, האדם נזקק תמיד לשתי אותות. יוצא מזה שבשבת לא מניחים תפילין. אך מה לגבי חוה"מ?
הרא"ש ועוד ראשונים רבים מחייבים הנחת תפילין [בברכה או שלא בברכה] אך הרשב"א
והראב"ד סוברים שפטור מתפילין שכן מלאכה שאסורה בחוה"מ אסורה לפי דעתו מדאורייתא.
הב"י מביא בשם הזוהר הקדוש שאין להניח ופוסק כך.
חשובים מאידך דברי הב"י אודות הברכה על התפילין שכתב שם [או"ח
סי' כ"ה] – כתב האגור ומצאתי בזוהר שאין לברך על התפילין אלא ברכה אחת ותמהתי
על הני רבוותא שחולקים על רשב"י וס"ל לברך ב' ברכות. וכתב עליו מרן
הב"י ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רשב"י היפך
מסקנת הש"ס שלנו והפוסקים אינם כותבים אלא מסקנת הש"ס וה"ט משום
שאפילו היו יודעים דברי רשב"י לא הוו חיישי להו היכא דפליג אתלמודין והפוסקים
ס"ל שמברך ב' ברכות משמע להו דבהדיא קאמר הש"ס הכי ולפיכך פסקו כן'.
שיטה מיוחדת מצאנו בדברי הגר"א. דברי הגר"א מובאים בספר כתר ראש
[אות ט"ו לקראת סוף הספר] שאמר רבי חיים מוולוז'ין משם הגר"א 'שהזוהר הקדוש
אינו מחולק בשום מקום עם הגמ' אכן שהעולם אינם יודעים הפשט או בגמרא או בזוהר'. ובדרך
זו הלכו גם מגדולי החסידים ובראשם האבני נזר או"ח סי' ב' אות ל"ב בגישתו
ההרמונית – '... כי מאוד קשה לומר כי הלכתא רבתי כזו לא תהיה מתבררת מתוך התורה הנגלית
לנו ולבנינו שהיא עיקר תורתנו שניתנה לנו מסיני להורות מתוכה, והנסתר לפנימיות וסוד
וטעמי המצוות ליחידי סגולה והלכה זו תהיה הוראתה מתוך ספר הזוהר לבד. גם ידוע
[להבנתי כוונתו למש"כ מהר"י אירגאס בספרו דברי יהוסף סי' כ"ה] כי חכמת
הקבלה נקראת נשמת התורה ומתפשטת בתוך הלכות תורה שבע"פ שהם גופי תורה. וכמו שכל
כוחות הנשמה נראים באברי הגוף, כן נראים פנימיות טעמי המצוות שבזוהר מתוך התורה הנגלית
ובעל כרחין מאחר שהזוהר הקדוש פסק דחול המועד לאו זמן תפילין מחוייב להתברר זה מתוך
סוגיות הש"ס".
אך עדיין פסיקה על פי הזוהר איננה חידוש מיוחד לענייננו שכן תמיד ניתן לומר
שהזוה"ק הוא מקור קדום [מיוחס לרשב"י וחבריו ועיין בספר מטפחת סופרים לרב
יעקב עמדין שעמד על היוצאים מן הכלל שנוספו בזמן מאוחר יותר ולכן הקפדתי לכתוב
מקור קדום ולא מקור תנאי] וכמקור קדום תוקפו ההלכתי גדול בהרבה ממקורות אחרים כמו ראשונים.
כמו כן גם בפסיקה ע"פ הזוה"ק כתבו פוסקים רבים שאין לפסוק
כמוהו ומחלקם משמע שחלקו גם על הב"י בעניין זה. ומהם הרא"ם [תשובה
ח"א סי' א'], הרדב"ז [יובא לקמן], שו"ת מכתב לחזקיהו [סי' ז'],
שו"ת גינת ורדים [או"ח כלל ב' ר"ס י"ג] ועוד.
יש להעיר כי החיד"א כתב שאנו מקבלים מדברי הזוה"ק דווקא את מה
שגילה האריז"ל [שיורי ברכה סימן פ"ט ס"ק כ"ו].
בפרק הבא נדון בפסיקה ע"פ האריז"ל ותלמידיו אשר מבחינה
כרונולוגית הלכתית יבשה אין סיבה לקבלם במקום הראשונים ולכן היחס לתוקף ההלכתי של
דבריהם שנוי במחלוקת [חילוק זה מצינו בהדיא בדברי הגרע"י בשו"ת
חזו"ע סוף סימן ל"ה עמוד תר"ס וכן בדברי הגר"מ פיינשטיין
בשו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' ג'].
3.1 פסיקה על פי האריז"ל
רבינו יצחק לוריא אשכנזי מצא לו מקום של כבוד מיוחד בין חכמי ישראל. היחס
אליו בענייני תורת הקבלה הוא יחס ייחודי ומתוך כך התייחסו אל דעתו אחרת גם בהלכה. דעתו
מופיעה הרבה בקרב הפוסקים מקרב הציבור החסידי או הספרדי. יחס בולט במיוחד לכך אנו
מוצאים במשנתו של החיד"א.
החיד"א- רבי חיים דוד אזולאי [ ] בן למשפחת חכמים ארץ ישראלית
שמוצאה ממרוקו, נתעלה בגאונות בתורה ובקבלה ועקב תפקידו כשד"ר זכה למצוא
ספרים עתיקים ונדירים וכן להכיר מסורות הלכה מכל עדות ישראל. כהרא"ש בתקופתו
נראה כי גרם עניין זה של היכרות נרחבת עם מסורות לימוד ופסיקה שונות ורוחב דעת
עצום להתקבלותו בצורה מיוחדת בקרב כלל ישראל ובייחוד בקרב עדות הספרדים עד שנאמר
עליו אחד מהתארים הגדולים ביותר בעולם ההלכה – 'קיבלנו הוראות החיד"א' [ ].
החיד"א כותב בשו"ת שלו [חיים שאל חלק א' סי' ע"ה וכן
בתחילת השו"ת שלו חלק א' סי' א' – 'כל דברי קודשו מיוסדים על אדני הזוהר
ונגלו אליו האלוהים'] כתב 'כי רבינו האר"י זצ"ל רוח ה' דיבר בו אשר יצק
מים על ידי אליהו זכור לטוב ונהירין ליה שבילי דקיעא כשבילי דנהר דעה כמפורסם
עזוזו ונפלאותיו הבונה בשמי מעלותיו ומאן הוא גבר בכלא כי שיח וכי שיג לו לפחות
מדברי רבינו חס וחלילה'. אלא שעל דבריו קשה – מדוע השו"ע שחי בדורו של
האר"י והיה מקובל בעצמו לא פסק כדבריו וקיבל על עצמו את דבריו.
לשאלה זו עונה החיד"א בספרו טוב עין [נדפס בסוף ספר ועד לחכמים
ליוורנו תקנ"ו סוף סימן ז'] שם הוא דן אודות ברכת 'הנותן ליעף כוח' שע"פ
הכללים ההלכתיים אין לברך אותה שכן לא נזכרה בתלמוד וכך סבר רבי יוסף קארו אך
כידוע כיום מברכין אותה בכל תפוצות ישראל, וכך כותב החיד"א – 'כי מרן ושאר
הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולת רבינו האריז"ל. והן בעוון נח נפשיה
דהאריז"ל בימי מרן ויתכן שאח"כ ידע מרן מתלמידי האריז"ל שהיה מברך
ברכה זו וחר בו'. אנו עדים כאן למעין 'הילוך בין טיפות', מחד רבי יוסף קארו לא ידע
מגדולת האריז"ל ולכן אין לפסוק כלל כשו"ע במקום האריז"ל מאידך אולי
לא ידע רבי יוסף קארו שהאריז"ל נהג לברך ולו היה יודע היה חוזר בו [כאן כתב
אולי ידע וחזר בו אך בברכ"י סימן מ"ו ס"ק י"א כתב בהדיא
'קיימא לן שאילו ראה מרן דעת קדוש האריז"ל גם הוא יודה...']. לגופו של דיון
לגבי ברכת הנותן ליעף כוח תירץ הגרע"י [יבי"א או"ח חלק ב' סי'
כ"ה אות י"ג ועיין שם שמביא משם ספר פתח הדביר שאדרבה, גם החיד"א
עצמו דיבר דווקא בכה"ג ואין כוונתו שבעלמא מקבלים דברי האריז"ל נגד
הפוסקים] שמנהג ישראל לברכה לא מפני שפסקו כהאריז"ל אלא שמפני שכן כתבו כמה
ראשונים כנראה שהייתה גירסא בגמ' כך לפניהם ומפני שכן המנהג וכן שיש עדות ברורה על
כך שרבי יוסף קארו עצמו חזר בו בסוף ימיו וציוה לאומרה [עדות שהביא בספר כנסת
הגדולה].
כמו החיד"א כתב גם ארץ חיים סיתהון [או"ח סימן מ"ו סעיף
ח'] 'שמנהג ארץ ישראל ללכת אחר הכרעת רבינו האריז"ל אפילו נגד פסק מרן
ז"ל' ובסייעתו עומדים רבים.
לעומתם ניצבים רבים ועצומים מהם נזכיר את המפורסמים יותר. ידועים דברי
הרדב"ז [תשובה ח"ד סי' פ' וע"ע במש"כ שם בסי' ל"ו ועיין
ביבי"א ח"ד או"ח סי' ב' אות ו' שהבין שהב"י כן קיבל את דברי
הזוה"ק ורק לא את דברי המקובלים שאחריו ורדב"ז חלוק גם בזה] 'שיש בידי
כלל גדול שבכל דבר שנכתב בגמרא או באחד מן הפוסקים או בעלי ההלכות אפילו שיהיה
היפך ממה שכתב בספרי הקבלה אני מורה בו ולא אחוש למ"ש באחד מאותם הספרים וכו'.
אך מהם גם החת"ם סופר בשו"ת או"ח נ"א 'וכן אני אומר כל המערב דברי
קבלה עם ההלכות הפסוקות חייב משום זורע כלאיים'. ויש לזכור שהיה החת"ס
מתלמידיו של בעל ההפלאה רבי פנחס מניקלשבורג שהיה חסיד ומקובל ובכל זאת כתב כך ואף
הוסיף במקום אחר - [או"ח סי' קצ"ז] 'ומעיד אני עלי, שמועלם לא שמעתי מפי
רבותי הגאונים הגאון הפלא"ה והגאון מהר"נ אדלר ז"ל ספר הזוהר יוצא
מפי קודשם בשום דרוש' . [אומנם תמה עליו בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' ע"ח
אות ד' וכתב שהוא דרך צחות ובשבט הלוי חלק א' סי' ב' מצאתי שחיזק את ההבנה הפשוטה
בדברי החת"ס.
אך בעוניי מצאתי בחת"ס עצמו ביו"ד סו"ס רפ"ז שנראה
שבעצמו פסק לגבי כלאיים באילני סרק ע"פ טעם נסתר שכתב הרמב"ן עה"ת
וצ"ע]. וכ"כ הנוב"י [ועיין בדברי תלמידו שו"ת התעוררות תשובה
חלק ב' סי' כ"ט], הפתח הדביר, חסד לאלפים ועוד.
גם בדברי החיד"א עצמם ישנה גישה הטוענת כי דברי החיד"א אודות
הקבלה היו רק לחומרא לעצמו אך לרבים הורה כהשו"ע. גישה זו זוכה לחיזוק מדברי
רבי אברהם כלפון בן דורו של החיד"א בספרו לקט הקציר [סי' ל"ב] ששם כתב
שהחיד"א אמר לו כן בשיחה בע"פ. אמנם קשה לומר כן לאור ריבוי המקורות
שמשמע מהם להיפך בדברי החיד"א עצמם, וכן ודאי שבמשך הדורות לא נתקבלה גישה זו
בקרב תלמידי החיד"א
בספר גבורת אר"י לרבי יעקב משה הילל [עמ' רי"ב – רמ"ו.
הרב הילל משמש ראש ישיבת מקובלים וכתב שו"ת וישב הים שבו דוחה טענות הפשטנים
מעל המקובלים] עוסק בנושא הפסיקה מן השמיים ועונה כמה וכמה תשובות. עיקר דברי
המקובלים הם להסביר את המציאות הרוחנית למעלה ומה שההלכה מתבארת הוא רק בדרך אגב
ולכן נחשבים דבריהם בירור המציאות ולא לימוד תורה. וכן שגילוייהם אינם נחשבים
דברים חדשים שכן הכל למשה מסיני ולכן ניתן לומר שהם בכלל מה שנאמר בגמ' 'חזרו
ויסדום'. תירוץ נוסף – ש'לא בשמיים היא' הוא דווקא כאשר באים הגילויים שלא בשעת
לימוד התורה שאז הם בגדר נבואה כשהנביא מתבודד וכו' אך אם באים הגילויים בלימוד
עצמו נחשבים דברי התורה של האדם עצמו [וכתב מעין זה מהר"ש יפה בספרו יפה תואר
פרשת חיי שרה]. ולבסוף סיים וכתב שהמקובלים לא התכוונו לפסוק הלכה באופן שאמרו
שכולם צריכים לנהוג כמותם ומי שלא עושה כדבריהם אינו יוצא יד"ח אלא פסקו רק
למיוחדים שבעם.
תשובה נוספת לעניות דעתי טמונה ביסוד שחזר עליו הראי"ה קוק במקומות
רבים [ומהם באדר היקר עמ' ]. הרב מסביר שם שיסוד הסמכות ההלכתית היא קבלת האומה את
הפסיקה. הוא מוכיח זאת מהגמרא בעבודה זרה שמסבירה מדוע שמן של גויים הותר למעשה
למרות שחז"ל ציוו לאוסרו. הגמ' שם אומרת על בסיס דברי הנביא 'אותי אתם קובעים
הגוי כולו, שרק אם האומה כולה מקבלת את הגזירה גזירת חז"ל מתקבלת. [לכאורה
תשובה מעין זו יכולה להוות גם תשובה כוללת לקושיות רבות בדברי האחרונים על סתירות
של כלל הפסיקה הבסיסי בשו"ע – הליכה אחר ג' עמודי ההוראה או הרוב].
לאור הנאמר, ניתן לתרץ כי תוקפם ההלכתי של דברי האריז"ל מגיע פשוט
מכך שנתקבלו דבריו אצל המוני בית ישראל [ובאמת שדבר מעין זה טמון בדברי
הגרע"י לגבי קבלת ברכת הנותן ליעף כח כנ"ל]. כך גם יובנו דברי
החיד"א שלמרות דבריו הנחרצים שהובאו לעיל לא פסק כהאריז"ל בעניין הפרשת
חלה [ברכ"י יו"ד סי' שכ"ב אות ב'] וכתב 'אבל לא ראיתי ולא שמעתי
דשום חסיד ומקובל בדורנו נהג כך' והד לדברים מצאנו גם בדברי ארץ חיים סיתהון
[כללים אות י"ג] - 'ומכל מקום יש
איזה פרטים שלא נהגו כהאר"י ז"ל'.
אין להתעלם מכך שמנהגי האריז"ל אכן השתרשו בהמון וחוסר ההתייחסות
לכך יש בה מן התימה. ההוכחה הטובה ביותר להתקבלותם הבלתי רגילה של דברי
האריז"ל היא שינוי רדיקלי נוסח התפילה של תנועת החסידות כולה [שינויים בקדיש,
בקדושה, בסדר התפילה - מקומה של תפילת עלינו לשבח ועוד] וכן שינויים רבים בנוסחי
עדות המזרח.
דוגמא טובה למנהג שע"פ ההלכה הנגלית היה ראוי לדחותו הוא מנהג
הכפרות בתרנגול. על מנהג זה כתב הרשב"א בתשובה שאע"פ שקבלוהו רבנים
באשכנז וכן רב האי גאון נהג בו, הורה הוא
למונעו וכ"כ הרמב"ן [יש להעיר שהיה גדול המקובלים ועיין ] שיש בו משום דרכי האמורי וכן פסק השו"ע
[ב"י ושו"ע ], אמנם הרמ"א
כתב שהמנהג באשכנז לעשות כפרות. מצופה היה מההולכים אחר מרן להמשיך בקו האוסר אלא
שמתשובת הגרע"י ביחו"ד [ ] עולה
שמכיוון שהמנהג לעשות כפרות ממשיכים בו. בסוף דבריו הרב מזכיר שכך נהג גם
האריז"ל וכ"פ בעקבותיו הבן איש חי ואחרים. ממבט אחר ניתן היה לכתוב
תשובה שאומרת במקום מחלוקת מרן ואר"י החכה כאריז"ל, אלא שיש להסביר
כדברינו לעיל - לא בגלל שאלו דברי האריז"ל עלינו לנהוג כן אלא מפני שכך קיבלה
האומה למעשה.
סיבה אפשרית להתקבלות דבריו בהמון העם היא התפשטות סיפורי המופת הרבים
אודות דמותו הפלאית של האריז"ל דבר שמשפיע מאוד על הדמיון ובייחוד של אנשים
מהמון העם.
3.2 סיכום הדברים
אם נעסוק בשורשי המחלוקת על קבלת דברי האריז"ל כפסיקה ניתן לראות
שישנן טענות שונות. הגרע"י שהיה אחד מגדולי הדוגלים בשיטת ה'אין לנו עסק
בנסתרות' תוקף בתשובותיו את העניין מזוויות שונות.
א. אין פוסקים הלכה על פי השגות שמיימיות
[וכנ"ל סעיפים ].
כנגד טענה זו – יש שטענו כדלעיל את התשובות שהביא הרב הילל.
יש שטענו שאדרבה כן יש לפסוק ע"פ חכמתו הארצית הנשגבה של
האריז"ל [שו"ת יצחק ירנן לרבי יצחק ברדא] אך מצאתי גם טענה הופכית - בספר ביכורי יעקב זריהן חלק יו"ד סי'
י"ט שהביא מחלוקת בין רבי יוסף קארו לאריז"ל וכתב 'והגם דכל מנהגינו הוא
ע"פ האר"י הקדוש גם כשהוא נגד מרן ז"ל וכמ"ש בברכ"י מכל
מקום יש לומר דכל זה לא נאמר רק אם רבינו האר"י אתי עלה מטעם סודן של דברים
בזה נאמר דכיון דרבינו האר"י רב חיליה לאורייתא ונהירין ליה שבילי דשמיא אילו
ידע מרן בו היה מודה לו. אבל בנידון זה כיוון דרבינו האריז"ל אתי עליה מטעם
דינא יש לומר דמרן לא היה מודה לו והדר דינא כיוון דקיבלנו דעת מרן הפוטר אותם'].
ב. גם בין המקובלים עצמם יש מחלוקת ועירפול
ברבים מן העניינים בהבנת דברי האריז"ל עצמו. כמו בסוגיית ברכת מעין שבע בפסח
שחל בשבת שנחלקו המקובלים בדעת האריז"ל או לגבי המנהג להניח פתיתי חמץ בבדיקת
חמץ.
ראיה מעניינת מאוד שמצאתי לעניין זה היא העדות
שהגר"א לא בירך ברכת הנותן ליעף כח [תוספת מעשה רב דפוס תרנ"ו אות ב']
למרות שכתב הגרי"א חבר 'הגר"א לעולם לא סר מכל דברי האריז"ל אפילו
כקוצו של י'' [מגן וצינה פרק ד' דף י' סוף ע"א וכ"מ מהקדמת הגר"ח
מוולוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא אמנם אח"כ זיכני ה' למצוא בסידור הגר"א
כת"י נדפס מהדורת התשל"ב שגרס ברכה זו והסבירה ע"פ סוד].
וכתב רבי יוסף ידיד [ברכת יוסף ח"א עמ'
י"א] שגם למ"ד שהולכים אחר הקבלה במקום הפשט הוא רק במקום שדברי
האר"י ברורים.
יש לציין כי בד"כ הולכים רוב המקובלים אחר
ספרי מוהרח"ו כנגד הגורים ואחר קבלת הרש"ש כנגד שאר חכמי המקובלים. אך
גם ע"פ דעות אלו ישנם מנהגים שונים בין החכמים השונים.
ג. אף לשאר גדולי ישראל החולקים על
האריז"ל היו מדרגות רוחניות נשגבות. שכן מצינו גילויים אצל רבי יוסף קארו
עצמו בספר מגיד מישרים [וביחוד בפרשת בשלח וואתחנן]. ובשל"ה הקדוש כתב גם
לרמ"ק וגם לרבי יוסף קארו נגלה אליהו הנביא [אגרת משנת שפ"ב מובאת
בהקדמה לספר מגיד מישרים הוצאת בר לב אגרות ארץ ישראל עמוד 217]. כן ידוע אודות
הבעש"ט אשר ע"פ חסידים היה נגלה אליו אחיה השילוני שהיה מבית דינו של
משה רבינו ע"ה [ואכן כבר מצינו בין אדמו"רי חב"ד שכתבו שלפיכך
לחידושו ולמדרגת תורתו של הבעש"ט יש תוקף יתר משל דברי האריז"ל]
וכ"כ אודות גדולים נוספים.
3.3 תובנות העולות
בפרספקטיבת הזמן ניתן להעלות כמה תובנות אודות המחלוקת הזאת. ראשית, בהשקפה
ראשונית נראה כי עולם התורה הספרדי נטה יותר לקבל את הפסיקה על פי הסוד בשונה
מעולם התורה האשכנזי. לאור הנ"ל בספרו ממרן עד מרן החוקר רב בני לאו טען
[בכמה מקומות ומהם עמ' 297] כי הגרע"י נטה בסוגייה זו לפסוק כ'הפסיקה
האשכנזית המאוחרת החת"ם סופר ובית המדרש של הגר"א' כלשונו.
אלא שלדעתי לקביעתו זו אין שום בסיס. מעיון קל בתשובותיו של הגרע"י
[יבי"א ח"ב או"ח סי' כ"ה ובעיקר באותיות י"ב – י"ד,
שו"ת חזו"ע סוף סימן ל"ה,
] עולה כי ישנו חבל פוסקים ספרדיים גדול שלא קיבל את דברי האריז"ל
כנגד הפוסקים הפשטנים [ומהם פתח הדביר, הגר"ש משאש וכן שלדברי ספר הזוהר גם לדעת הגרע"י יש
משקל הלכתי מכריע אומנם כנגד הפוסקים ולא כנגד הש"ס הבבלי עצמו] וזאת שלא
כעולה מדברי החת"ם סופר וסייעתו.
לטענתי, המחלוקת בדבר קבלת הקבלה במקום ההלכה איננה בעלת קורלציה ישירה
לעניין העדתי הואיל ומצאנו חכמים אשכנזים רבים הנמנים על הזרם החסידי הפוסקים
ע"פ קבלה ופוסקים ספרדיים מובהקים שכלל לא קיבלו פסיקה שכזו.
עדות נוספת לכך הוא עולמם המבודד
יחסית של עולם התורה התימני אשר גם הוא נחלק בסוגיה זו בפסיקה בין העוקשים לדרדעים
ואכמ"ל.
שנית,
לבסוף, נראה לי שהצורך להגדיר רב מסויים כסמכות עליונה שמולה אין ספקות
הן אצל הפשטנים [מרן] והן אצל המקובלים [האריז"ל או הרש"ש] נובעת מכמיהה
עמוקה לוודאות רוחנית. ודאות שביסודה שאיפה לחידושם של שני עניינים עיקריים מאוד
בגאולתן של ישראל אשר לצערנו עדיין חסרים
מאתנו. מוסד הסנהדרין עליו אמר הרמב"ם [ריש הלכות ממרים] כי הוא , ומושג הנבואה אשר על מדרגות וודאותה דיברו
ארוכות הרמח"ל והראי"ה קוק [דרך ה'
, אורות הקודש ].
יתר על כן, אם נתבונן במושג
הסנהדרין עצמו וסמכותם המיוחדת נגלה דבר מעניין. בספר הכוזרי [מאמר ג' ] כותב הרב -
ומשמע בבירור מדבריו שגם הסנהדרין תוקף דבריהם מתקבל מההשראה האלוקית
שבדבריהם.
מעניין שבעניין שהראה אלוקית בדברי הפוסקים יסכימו לכאורה כולם וכך כתב
הפמ"ג [יו"ד סי' ס"ח שפ"ד ס"ק כ"ה]– 'הלא נודע
שחיבורו של מרן על פי רוח הקודש חיבר בלי ספק' [וכ"כ רבי יהונתן אייבשיץ
באורים ותומים כ"ה קיצור תקפו כהן אות קכ"ד 'דרוח הקודש נוססת בקרבו של
מרן וכו', וכן דברי מהר"ם מזרחי
שהובא בספר כל החיים מערכת פ' דף כ"ו למהר"ח פלאג'י – 'ורוח ה' דיבר בו
וכל החולק על דבריו כחולק על השכינה' וכן משמע מהחת"ס עצמו בתשובה אהע"ז
ח"ב סי' ק"ב].
3.3 שיטת הראי"ה קוק
הקדמה לעין אי"ה
רשימה ביביליוגרפית
גבורת האר"י הרב יעקב משה הלל חברת אהבת שלום תשע"א ירושלים
ממרן עד מרן
תורת נביאים למהר"ץ חיות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.