זהב טהור זורח בביתך

הנגעים עליהם מדובר בפרשות תזריע ומצורע הם מחלות פיסית שמביאות לידי ביטוי מחלות רוחנית שיש לרפא, נס מיוחד שנעשה למען עם ישראל בזמן מסוים. לכן לא מספיק ללכת לרופא או למרוח משחה בלבד, מצוה מן התורה להיפגש עם המנחה הרוחני, הכהן. חשוב לציין שכיום אין דיני נגעים נוהגים מכמה סיבות אך העקרונות שיש ללמוד מהם נצחיים.

על אף שבמדרש תנחומא נמנו כעשרה חטאים שעליהם באה מחלת הצרעת מקובל לומר שהצרעת מגיעה בעיקר בגלל חטא לשון הרע. בתורה אנו למדים שהצרעת מופיעה בהדרגה - בהתחלה בבית, לאחר מכן בבגד ואם האדם עדיין לא שב בתשובה מגיע הנגע לגוף, או אז לאחר תהליך של הסגר בן שבועיים (מוכר?) ופגישות עם הכהן מוכרח האדם לצאת מחוץ למחנה ולשבת בדד עד שיירפא. מבלי להיכנס לכל הפרטים, במקרה של צרעת הבית ישנו שלב שבו נותצים חלק מהאבנים ומוציאים אותם לשריפה מחוץ למחנה. אלא שהפרשה מתחילה בלשון "כי תבואו אל ארץ כנען לאחוזה וכו'" כאילו הכתוב מספר לדור המדבר שמחכה בכיליון עיניים להיכנס לארץ המובטחת בשורה של שמחה (עיין זוה"ק תזריע נ ע"ב, אור החיים הקדוש יד, לד). מדוע?

רש"י מסביר בשם המדרש (ויקר"ר פי"ז) שהאמורי (דיירי הארץ בתקופת היותנו במצריים) החביאו אוצרות בתוך קירות בתיהם. לאחר שהיה מופיע נגע בבית והיה הכרח לנתוץ את האבנים גילו ישראל זהב שהחביאו האמוריים בקירות והתעשרו. לכן יש בנגע מעין בחינה של שמחה. אך הדברים עדיין לא ברורים. הרי הנגע מגיע בגלל חטא, הנגע הוא דבר רע. יכל ה' להמציא את האוצרות בדרך אחרת. קשה להבין מה הקשר המהותי שבין הנגע לאוצרות שבקירות?

ישנו סיפור עממי ידוע, מעין אגדה אורבנית בת מאות שנים, על אדם עני שחלם על אוצר גדול שמסתתר מתחת לגשר לונדון. בהתחלה לא עשה החלום רושם גדול על אותו אדם, אך משנשנה החלום לילה אחר לילה הבין שיש דברים בגו והחל להתכונן למסע ללונדון. לאחר מסע מפרך הגיע לגשר וגילה שדבר אחד הוא לא לקח בחשבון, מתחת לגשר עומד שומר. בלילה, כשחשב שהשומר לא שם לב הוא הלך והחל לחפור מתחת לגשר. עד מהרה הופיע השומר מאחוריו ושאל אותו למעשיו. האיש סיפר בלית ברירה על חלומו המשונה. מששמע זאת השומר הוא צחק ואמר לו שהוא בעצמו חולם כבר כמה לילות על אדם בשם פלוני אלמוני שגר בכתובת זו וזו בעיירה רחוקה שיש מתחת לתנור שלו אוצר גדול והוא כלל לא מודע אליו השומר סיים 'וכי אסע עכשיו למרחקים בשביל אוצר מארץ החלומות?'. האיש שזיהה את שמו וכתובתו בדברי השומר אמר תודה בשקט ואץ רץ לביתו למצוא את האוצר שאכן חיכה לו שם כל הזמן. הסיפור הזה מלמד על חיפושים ומאמצים שנעשים לפעמים בכיוונים הלא נכונים בשעה שהפתרון נמצא ממש מתחת לאף, אצלך בבית.

אדם שמדבר לשון הרע הוא אדם שמחפש למצוא עניין בחיים על ידי התרכזות בחיים של אחרים. הוא מחפש לדבר על מעשים שעושים אחרים, בחירות והישגים ולעיתים אף עומל למצוא בהם דופי רק משום שבעצם בעומק הוא לא מוצא עניין אמתי בחייו שלו. האות הראשון שמקבל אותו אדם רומז לו, התעסק בחייך שלך, פתח אותם – זהב טהור נמצא בהם, אוצרות של ממש. אך אם לא ימצא את הזהב שזורח בביתו הוא עלול למצוא שבגופו זרחה הצרעת (ע"פ דברי הימים כו, יט ) וכך המצורע בעל הלשון הרעה יוצא מחוץ למחנה לשבת בבידוד חברתי שיאלץ אותו לגלות את עצמו מחדש.   

בימים של קורונה קשה שלא לחשוב שאולי התקופה של הבידוד שנכפתה עלינו בשנה של שלוש מערכות בחירות לא פשוטות באה בדיוק בזמן... 

התמונה מהאתר https://www.pinterest.com/pin/430797520580537457/

ובשיעור המלא תוכלו ללמוד גם את הזוה"ק...

שביעי של פסח, מימונה והגאולה העתידה

 שיעור שהועבר בשנת תש''פ בפייסבוק לייב של בני עקיבא - (כחצי שעה)

https://www.facebook.com/bneyakivamov/videos/252411779247476/

איך מכשירים את הכלים בבית? (שו"ת קורונה)

קחו אחריות על הסדר שלכם!

אנו עומדים לפני ליל סדר מיוחד מאוד בתולדות עם ישראל. ככל הנראה השנה יהיו הכי הרבה סדרי ליל פסח מאז בריאת העולם. אמנם הנסיבות שהביאו למצב הזה לא נעימות אך השנה רבים  מאיתנו יעשו לראשונה ליל סדר בביתם. האם נדע להפוך את הלימון ללימונדה ולהפיק מעז מתוק? לפניכם כמה טיפים שיעזרו לכם בהקשר:

א. את ליל הסדר צריך להכין. קיבעו זמן לשבת מראש ולחשוב איך מפיקים לילה שיהיה בלתי נשכח עבור כל המשפחה ובעיקר עבור הילדים. אפשר לעשות זאת כזוג או כמשפחה, אך העיקר - לא להיזכר בזה ערב לפני. לשבת כבר עכשיו ולתת על זה את הדעת.

ב. ליל סדר הוא לילה של מורשת. לכל עדה ועדה ואפילו לכל משפחה ומשפחה מנהגים משלה. אם לא זכינו שסבא וסבתא יהיו איתנו בחג נשתדל להתקשר  מבעוד מועד ולשאול הכול לפרטי פרטים, לשבת ולשחזר עם הגדה מולנו ודף ועט בידינו ולרשום כל מה שעולה מהשיחה איתם ומזכרוננו.

ג. קנו הגדות. לא בכל בית יש הגדות של פסח. קנו לכם סט של הגדות אחידות שאתם אוהבים. בהגדה של עורך הסדר סמנו מראש היכן יש להאריך והיכן לקצר ואת כל מה שלמדתם בסעיף הקודם.

ד. לימדו את הלכות ליל הסדר, ישנם שיעורים באינטרנט, פניני הלכה, ואפילו קריאת ההלכות הרשומות בהגדות מראש. הכינו ד' כוסות שיש בהם שיעור, קנו מצות טעימות שקל לאכול מהם את השיעור.

ה. לא לבוא רעבים. הכינו את הילדים מראש (וגם את עצמכם) והאכילו אותם מעט קודם הלילה כדי שלא תאלצו רק להזדרז לקראת הארוחה.

ו. השנה את ליל הסדר מתחילים בסלון! זה לא סוד שההסיבה לא נוחה בצורת הישיבה של ימינו. למעשה זו הסיבה שהראב"ן והראבי"ה (סי' תקכה) כתבו שאין כיום חיוב הסיבה ואף שלא נפסקה הלכה כמותם ההיגיון בדבריהם ברור, בעבר היו חצי יושבים חצי שוכבים על מעין כורסאות ('מיטות') בלשון חז"ל וכך ההסיבה על צד שמאל נוחה מאוד. אך האם יש פתרון להסיבה גם בימינו? מדוע שלא נתחיל את ליל הסדר מהקידוש ועד הסעודה עצמה או לפחות עד הקימה לנטילת הידיים בסלון הבית. כך יתאפשר לנו להסיב בנוחות, לחוש בני חורין ולספר ביציאת מצריים. כשליל הסדר מרובה במשתתפים זה מאוד מסובך בד"כ אך בנסיבות הנוכחיות זו הזדמנות שכדאי לנצל. מלבד זאת, ליל הסדר מלא במעשים שאנו עושים כדי לעורר את הילדים לשאול שאלות. עקירת השולחן הוא אחד המעשים החשובים בהקשר זה בגמרא (פסחים קיד). וכי יש לך עקירת שולחן טובה מזו?

ז. תרגיש בבית, אתה בן חורין. בליל סדר מרובה משתתפים מעורבת מטבע הדברים גם הרבה בושה. הפעם ניתן דרור לכל יכולות המשחק וההתחפשות שלנו. אפשר ללבוש ג'לביות כשחוזרים מבית הכנסת (ולפי ההנחיות החדשות כשמסיימים את התפילה בבית...) או תלבושות אחרות שהכנתם מראש. אפשר לבנות תפאורה מתאימה מבעוד מועד, להכין הצגות קצרות ולשלב אותן במהלך הסיפור ביציאת מצריים. ככלל – כמה שפחות דברי תורה הגותיים וארוכים כמה שיותר סיפורים מהווי השעבוד והגאולה. ספר ביציאת מצריים.

ח. הטילו על כל אחד מהילדים מבעוד יום להכין משהו ללילה הזה. שיהיו שותפים. אם זה תפקידים בהצגה, הכנה של פירוש לקטע מסוים בהגדה שהוא זה שצריך ללמד את כולם, סיפור טוב לשולחן עורך וכדומה.  

ט. אחד ההישגים הנדרשים מליל הסדר הוא להשאיר את הילדים ערים ונוכחים עד הסוף. טריק נהדר לעניין – במהלך הסדר מחלקים על כל השתתפות טובה בסדר אגוזים. שאלה יפה, תשובה מחוכמת, השתתפות בהצגה, כל דבר כזה מזכה באגוז. פרגנו באגוזים, פרגנו במחמאות, החיזוקים החיוביים האלו הם עיקריים מאוד מבחינה חינוכית. בסוף הסדר פותחים 'חנות פרסים' עם תגי מחיר לכל פרס כאשר התשלום מתקבל באגוזים בלבד כמובן...

י. תשירו את ההלל במנגינות האהובות עליכם. צריך להתכונן גם לחלק הזה שהוא אולי שיא ההגדה. תכינו מראש מנגינה לכל קטע, אם זו המנגינה המסורתית, קרליבך או מנגינה עדכנית העיקר שזה יחבר אתכם לתחושת ההודיה לה' ולמילותיו של נעים זמירות ישראל.

ודבר אחרון לסיום,  לא משנה מה יקרה בסוף – אל תכעסו. כל הצדיקים מזהירים מפני הקטרוג של השטן בלילה הזה, הוא ינסה לבוא ולקלקל בכל דרך דווקא בגלל הקדושה והעומק שאפשר להשיג בלילה הכי חשוב בשנה. תחליטו מראש, לא משנה מה יקרה לא נכעס ולא נקפיד.

קרדיט וזכויות על התמונה בראש העמוד - Phil Goodwin

במילה אחת - תודה

רבים מבטיחים לעצמם – 'כשנעבור את כל משבר הקורונה הזה בשלום נעשה סעודת הודיה'. אך כדאי לנסות להבין מניין הגיע המנהג המעט מוזר לאכול כאות הודיה על נס?

ספר ויקרא הוא אימת הדרשנים. הוא מלא בפרטים של דיני קרבנות וטומאה וטהרה, דינים שקשה להסביר ועוד יותר קשה לדמיין את מציאותם. אך לעיתים מפתיע לגלות את הקשר הפשוט שבין חיינו בזמן שבית המקדש היה קיים לחיינו כיום.

בפרשת ויקרא אנו לומדים את דיני קרבן השלמים. שלמים הוא קרבן שבו חלק קטן מהבשר עולה למזבח, חלק גדול יותר מגיע לכהנים וחלקו הגדול ביותר מגיע לבעלים של הקרבן עצמו ולמשפחתו. בפרשה הבאה כהשלמה לדינים אלו אנו מתוודעים לקרבן שלמים שחורג מכללי דיני השלמים הרגילים – קרבן תודה. הקרבן המיוחד הזה קשור גם לפסח (באופן נגטיבי), שכן זהו הקרבן היחיד שיש בו חמץ (מבין קרבנות היחיד), זו הסיבה שלחלק מהעדות לא אומרים כחלק מתפילת שחרית מזמור לתודה בכל ימי חג הפסח.

נבאר את דברינו, כל השנה בית המקדש הוא מקום סטרילי מחמץ משום שיש הקפדה שלא להעלות כל שאור וכל דבש על גבי המזבח כאמור בפרשתנו. על אף האמור, ישנם שני יוצאים מן הכלל – קרבן תודה הבא על ידי היחיד וקרבן שתי הלחם של עצרת [שבועות] שבא על ידי הציבור. על חריגה זו ראוי שנדבר בהקשר של חג הפסח המתקרב. אך כעת מוטב שנעסוק בחריגה אחרת של קרבן התודה משאר דיני קרבנות השלמים, חריגה שמבטאת קשר חי בין קרבן התודה לבין חיינו כיום.

הבה נכיר את התודה - קרבן תודה הוא אחד מסוגי הבהמות הכשרות למזבח [פר, כבש או עז],שבא יחד עם ארבעים לחמים. הלחמים מחולקים לארבעה סוגים - סולת מורבכת [קמח חלוט, אפוי ומטוגן מעט], רקיקי מצות משוחים בשמן, חלות מצות, וחלות חמץ כאמור [הסוג האחרון הוא היחיד שהוא חמץ].  אך בשונה משאר קרבנות השלמים שנאכלים תוך שני ימים ולילה אחד, נאכל קרבן התודה תוך יום ולילה אחד בלבד ואסור להותיר ממנו מעבר לכך.

מהי סיבת ההבדל?

ברמה ההלכתית, ברכת הגומל 'מחליפה' את קרבן התודה. החייב בקרבן התודה חייב בברכת הגומל. ארבעת החייבים להודות הם – חולה שנתרפא, אסיר שנשתחרר, ויורדי הים או הולכי מדבריות שהגיעו למקום יישוב. אדם שיצא מכלל סכנה צריך לפרסם את הנס שנעשה לו ולכן ברכת הגומל נאמרת בפני עשרה אנשים לפחות. פרסום הנס הזה הוא גם הסיבה לכך שרבים נוהגים לעשות סעודת הודיה לאחר הנס.

לאור מה שלמדנו ניתן לראות שהתורה עצמה היא המקור לעניין סעודת ההודיה.
הנצי"ב מוולוז'ין שחי בדור הקודם מסביר בפירושו העמק דבר שכאשר התורה אומרת לאדם לסיים לאכול כמות בשר של כשלושים קילו [לכל הפחות] יחד עם שלושים וששה סוגי לחמים [שכן אחד מכל סוג לחם ניתן לכהנים] בזמן של יום ולילה אחד, היא מצפה שהוא יזמין את חבריו ורעיו לעזור לו. התורה קוראת לאדם לערוך סעודת הודיה שבה הוא יפרסם את הנס. בסעודה שכזו מברכים על הבשר מלבד הברכה הרגילה בנוסח של שבח, גם ברכה נוספת בנוסח של מצווה – אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול קדשים קלים או לאכול שלמים. זוהי סעודת מצווה אמתית.

בפעם הבאה שנערוך סעודת הודיה נזכור את המקור לדבר – קרבן תודה, נקווה שהפעם הזו תהיה בקרוב אחרי שמשבר הקורונה ייפתר.

המסר של הקורונה - איך מקדמים את הגאולה

קורונה תנ"ך מגפות ואנחנו 2

קורונה, מגפה תנ"כית והקשר אלינו

כשכולם מדברים על אפוקליפסה, גוג ומגוג ושאר ירקות, אולי כדאי לתת את הדעת על מה שהתנ"ך בוחר ללמד בהקשר של מגפה... חשבון נפש רלוונטי ומרענן (ואל תשכחו את שיעור ההמשך -

כדאי להכיר כמה מקורות נוספים בהקשר:

ספרי דברים ס״ב:א׳

כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם - (דרוש) על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד: (תהלים קלב) זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. מנין שלא (תעשה) [עשה] אלא ע"פ נביא? שנאמר (ש"ב כד) ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי. ואומר ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו.
וע"ע בפסיקתא רבתי מ״ג:א׳

רד"ק סוף שמואל
ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל. וקביל ה' צלות דיירי ארעא, ובדרש כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא ע"י שלא תבעו בית המקדש והרי דברים קל וחומר ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם נפלו על שלא תבעו אותו אנו שהיה בימינו וחרב בימינו על אחת כמה וכמה לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם אכי"ר סלה: סליק ספר שמואל:
והשווה לגיר' בילק"ש סוף שמואל.


רמב”ן במדבר פרק טז
וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד (ש”ב כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב ב). כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשם וענשו בזה שוה הוא. ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (ש”ב כד א) ויוסף אף ה’ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש”י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה’ ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש”ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה”י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה’ לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה, שנאמר (ש”ב ז ו ז) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו’ בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים. הרי יאשים הכתוב, כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית, רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך, ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום:

לא להתקהל בפרשת ויקהל?

נדמה שאין דבר שהקורונה יותר פוגעת בו מאשר המרקם החברתי והביחד שלנו. אסף אשתר הציע לאקדמיה העברית את המילה 'נזרת' בתור שם עברי למחלת הקורונה. ניתנו לכך שתי סיבות, הראשונה נוגעת לעובדה שקורונה היא בלועזית כתר או נזר (בהתאם לצורה הפיסית של הנגיף). אך הסיבה השנייה לכך הייתה משום שבשל הקורונה כולנו מתנהגים כאילו אנו בבידוד ומתנזרים מהסביבה. נחזור לנקודה זו בהמשך.

את העניינים הרוחניים הגבוהים ביותר מקבל עם ישראל דרך מעמד של התקהלות ואחדות. מעמד הר סיני שהוא השראת השכינה הראשונה על עם ישראל וסיום בחירתנו לעם על ידי הקב"ה, מתאפשר בזכות 'ויחן שם ישראל כנגד ההר – כאיש אחד בלב אחד' (שמות יט, ב וברש"י שם). בתחילת פרשתנו לפני השראת השכינה הקבועה בזמן ובמקום (השבת והמשכן) אנו מוצאים את ההתקהלות של כל העם יחד. המעמד הזה של יהודים שנמצאים יחד פועל קדושה מיידית, כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט א). תשעה יהודים גדולי ישראל לא יכולים לומר קדיש אך אם ייכנס אל החדר נער בר מצווה אחד יושלם ה'מניין' ולפתע פתאום קדיש וקדושה יתאפשרו.

משמעותו של המניין, שהיא בעצם משמעותה של ההתקהלות ביהדות יוצאת מגדרי בית הכנסת. אפילו כינון הקשר האינטימי ביותר בחברה דורש מניין. רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך שהיה גדול הפוסקים בדורות האחרונים כתב בספרו בית יוסף (אבן העזר סב, יא) שאם אין עשרה אי אפשר להקים חופה ולברך שבע ברכות. היוצא מכך הוא שלא ניתן להתחתן ללא התקהלות של עשרה מישראל.

הסיבה לכך שהקהילה מרכזית כל כך ביהדות היא התפיסה היהודית של כל אחד מישראל לא רק כאינדיבידואל אלא כחלק מאורגן אחד, משלמות שגדולה בהרבה מגבולות גופו ואפילו נשמתו. בעולם הקבלה הקשר בין ישראל לריבונו של עולם מובן כקשר בין הקב"ה לנשמה אחת שנקראת כנסת ישראל. כל אחד מאיתנו הוא כאבר אחד שבו יש ביטוי אחד לנשמה האדירה הזו (מהר"ל נצח ישראל פרק יא, תניא פרק לב). תפיסת ה'אני' שלנו יודעת להכיר בכך היא גם 'אין' (חילוף אותן האותיות) לעומת האור המבהיק של הנשמה הגדולה הזו. זה ההסבר ההלכתי שמציע הרדב"ז בפירושו לרמב"ם (ממרים ב, ד) לכך שפעמים שאדם מחוייב למות למען אידאלים גדולים שקשורים לכלל עם ישראל - האדם כאבר מגוף שלם. זה גם ההסבר למעשים הירואיים כמו אלה של החלוצים שהמדינה הוקמה סביב קברותיהם.

לאור מה שלמדנו, כיצד נציין את פרשת ויקהל בצל הקורונה? במבט מעמיק נגלה שדווקא ההתבודדות שגזרנו על עצמנו היא כולה יחס של כבוד לקהילה. כפי שכולנו כבר שמענו אינספור פעמים בחדשות הקורונה לא מסוכנת במיוחד לילדים ולצעירים, נאמר גם שחלקנו נהיה נשאים של הנגיף ואפילו לא נחוש בכך. על מה כל המהומה אם כן? בקרב הזקנים והחולים אחוזי התמותה העולמיים מבהילים. החשש של החברה כולה הוא דווקא על השכבה הזו של האוכלוסייה. אם מערכת הבריאות תקרוס תחת נטל הטיפול בצעירים שגם במקרים הקשים אפשר להציל בקלות יחסית יהיו אלו הזקנים והחולים שישלמו על כך בחייהם ח"ו.

אם כך, דווקא הבידוד שאנו גוזרים על עצמנו כולו ביטוי לאכפתיות שלנו ולהבנה שלנו שעלינו לשמור אחד על השני ככל יכולתנו, כאיש אחד בלב אחד. יהי רצון שה'ביחד' הזה יוביל אותנו למקומות טובים ובריאים יותר.

חזק חזק ונתחזק בעד עמנו!

כל הזכויות על התמונה שמורות לByron Monzon

סיפור עם

'בן אדם למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים' משורר הפייטן רבי משה אשקר הכהן בשורה של בית שמשמש כ'פתיחה' ידועה בשירת הבקשות העתיקה. נראה שהקשר בין כסף לחיים איננו פונטי בלבד. הכסף נקרא בלשון הקודש 'דמים', וגם בימינו עדיין ישנו שימוש במונח זה בניבים כמו 'דמי כיס' או 'דמי מפתח'. אך המילה דם משמשת גם לביטוי אחר. כחלק מאיסור אכילת הדם מנמקת התורה "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), את קין מוכיח הפסוק "מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"  (בראשית ד, י). הכסף והחיים מתלכדים למילה אחת.

גם המילה כסף עצמה מבטאת יותר ממה שנהוג לחשוב. הכסף נקרא כך מלשון כיסופים, דבר שנפשו של האדם נכספת אליו. מפתיע לגלות שבלשון הקודש כיסופיו של האדם הם חלק מההגדרה שלו. חישבו על אחת המילים הרווחות ביותר בשפת היומיום שלנו – 'אני'. כאשר אנו שואלים אדם 'לאן הוא הולך' אנו מתכוונים לשאול לאיזה יעד מועדות פניו, להיכן הוא שואף להגיע. אם נפרק את המילה 'לאן' נגלה שה'אן' שלך הוא השאיפה שלך, היעד. אני הוא אם כן היעד שלך או במילים אחרות המקום אליו אתה נכסף.

וגם קשר הופכי מצאנו בין הכסף לחייו של האדם. על הגוזל את הדל אומר שלמה המלך (משלי כב, כג) "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" והגמרא במסכת בבא מציעא דורשת שמדובר על נפשו של הנגזל והגזלן. הגזלן כאילו גוזל את נפשו של הדל ולא רק את ממונו, לכן ראוי שה' יריב את ריב הדל וישלם לגוזלו מידה כנגד מידה.

בפרשה מצווה ה' את ישראל להשיא תרומה בסכום קבוע מראש. כל אחד מחוייב להביא 'מחצית השקל' לעבודת המשכן. מכסף זה יבנו את המשכן בפרשות הבאות ואף בעתיד העבודה השוטפת תמומן ממנו. מדוע ציוה ה' להשיא דווקא מחצית מהשקל ולא שקל שלם או בכלל מדוע לא לאפשר לכל אחד לתת כנדבת ליבו.

מפוזר ומפורד היה העם היוצא ממצרים. בתור עבדים השאיפות הלאומיות היו חלשות אם בכלל היו קיימות, כל עבד או משפחת עבדים היו גרים אצל משפחה מצרית אחת, פעמים שגודלו משפחות במחוזות שונים במצרים וכל סיפור משפחתי היה שונה לגמרי. כחלק מהפיכת התפזורת האנושית הזו לעם עומד הפרוייקט המשותף עליו מדברות הפרשות האחרונות – המשכן.

שמעתי פעם מהרב שבתאי רפפורט ששאל שאלה טריוויאלית – מניין בכלל היו לעם ישראל שקלים באמצע המדבר? הוא הביא משפט מן המדרש - 'גדולה ביזת הים מביזת מצרים'. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל לא האמין שהמצרים נעלמו מחייהם לתמיד. כחלק מהבניית המחשבה העבדותית, משהו בהם סירב להאמין שהאדונים יכולים פשוט למות, 'הם ודאי עלו מהצד השני' - אמרו לעצמם העבדים לשעבר. לכן הים פלט את גופות המצרים אל החוף לעיניהם המשתאות של בני ישראל. למצרים היה מנהג להתקשט לפני הקרב ולקחת איתם כסף, המדרש ממשיך ומספר שכל אחד מישראל הלך אל המצרי ששיעבד אותו ואת משפחתו ולקח ממנו את הכסף שהביא. קשה לתאר בשורות קצרות עד כמה 'סגירת המעגל' הזו חשובה מבחינה נפשית ורוחנית. אך כפי שאנו רואים מהחיבור שעשה הרב שבתאי רפפורט - כל אחד הביא יחד עם שקליו גם את סיפור הגלות הפרטי שלו.

כשעם חוזר מגלות ארוכה טבעי שלכל משפחה ועדה יהיה סיפור גלות שונה. חלקנו סבלנו משעבוד גשמי וחלקנו משעבוד שהתאפיין בהתבוללות. יש לנו כבר מאכלים אחרים, בגדים שונים, ואף הלך רוח ומנטליות שונה. מה שה' מלמד אותנו הוא להתאחד סביב פרוייקט משותף – משכן או בניית מדינה – ולהבין שכל אחד מאיתנו מביא את החיים שלו, על כל מה שכולל הביטוי ועדיין מדובר רק במחצית. כל אחד מביא יחד איתו את הסיפור האישי שלו במלואו אך הוא לא שוכח שסיפורו לעולם איננו שלם ללא סיפורו של חברו. כך בונים סיפור של עם.

למה ריבונו של עולם צריך בית?!

(זכויות התמונה - מכון המקדש)

הבונים החופשיים הוא שמו של אחד האירגונים הדיסקרטיים והמסקרנים ביותר בעולם. תיאוריות רבות נקשרו בנוגע למידת השפעתו העולמית ולאופי פעילותו. מעניין לגלות שהארגון רואה את אחת מאבני הדרך המשמעותיות ביותר בתולדותיו בבניית בית המקדש בירושלים. יש האומרים שהבונים החופשיים מתייחסים לשלמה המלך, בונה המקדש הראשון, כמייסד הארגון עצמו. אלא שסיפור בית המקדש מורכב בהרבה מפרוייקט בנייה, שאפתני ככל שיהיה. סיפור זה מתחיל בפרשתנו.

פרשת תרומה פותחת בפנינו את פרשיות המשכן. תרומה ותצווה הן פרשות הציווי על בניית המשכן וכליו ופרשות ויקהל ופקודי הן פרשיות הביצוע. המקרא מקדיש ארבע פרשות שלמות למשכן. רק לשם ההשוואה, כל סיפור בריאת העולם למשל, אורך פחות מחצי פרשה. זה מראה שהנושא הזה חשוב ביותר בעיני המקרא. לנו נותר לשאול את השאלה העולה מאליה -    
מדוע אלוקים אשר השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוהו מבקש מאיתנו לבנות לו משכן?

מעניין לראות שני מדרשים שמכוונים את הצורך במשכן כצורך של עם ישראל כלפי אומות העולם. 

במדרש אגדה בפרשתנו (על שמות כז, א) מתואר דו שיח מעניין בין ישראל לרבונו של עולם. ישראל מבקשים מה' ארמון מלכים כמו שיש לכל הגויים - 'אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם מלכי הגוים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך.
אך רבונו של עולם מצדו משיב להם – 'בני אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך...' ובכל זאת מכיוון שאתם כל כך מבקשים מסיים המדרש -  'אמר להם הקב"ה אם כן עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצוה אתכם'.          

מדרש אחר בפרשתנו מקשר את המשכן לכפרה על מעשה העגל - ואתה מוצא, שביום הכפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם על מעשה העגל. ולכך נקרא משכן העדות, שהוא עדות לכל באי העולם, שהקדוש ברוך הוא שוכן במקדשכם. אם במדרש הראשון שהבאנו הצורך הוא לגלות את מלכות ה' לכל באי עולם, במדרש השני הצורך במשכן הוא מצד הבלטת המחילה של רבונו של עולם לישראל על חטא העגל.

הרמב"ם במורה נבוכים מסביר את הצורך במשכן כצורך אנושי שקשור במידת מה גם ברקע ההיסטורי של אותה התקופה. האדם צריך 'נעבד מורגש', עבודת ה' לא יכולה להצטמצם לכדי חוויה שכלית בלבד כי אם חוויה רב חושית ובעיקר מוחשית. הנכנס למשכן יריח את הקטורת, ימשש את בגדי הכהונה והקרבנות, יתרשם מראיית הפאר וישמע את קול זמרת הלוויים. זהו צורך בסיסי של האדם (לפחות באותה תקופה בה האלילות המוחשית פורחת) לחוש את אלוקיו. 

דון יצחק אברבנאל מעדן מעט את הדברים ומסביר אותם במישור הרוחני יותר. המשכן מסמל את השגחת ה' על עולמו, האכפתיות שלו מן הבריאה ומהווה גשר בין העולם הגשמי לעולמות הרוחניים.      

ניתן לומר שהמשותף לכל הפירושים הוא שאין המשכן עבור הקב"ה אלא עבורנו, עבור האדם, העם והעולם.

מעניין שגם לגבי הבנת צורת המשכן מצאנו גישות פרשנים שונות. 

המדרש שכבר הזכרנו מקביל את צורתו לארמונות מלכים. הרלב"ג, שהבנתו באסטרונומיה של דורו הייתה מן המפורסמות, וכן פרשנים שאינם בני ברית כמו אייזיק ניוטון, הקבילו את צורת המשכן וכליו לצורת מערכת השמש או צורת העולם שלנו, ואחרים כריה"ל בספר הכוזרי הקבילו את צורת המשכן לצורת גוף האדם. נראה שאפשר למצוא קשר בין הטעמים הובאו לצורך שבמשכן לבין ההקבלות של צורת המשכן. אם המשכן הוא לצורך האדם אזי סביר שהקבלתו תהיה לגוף האדם. אם הצורך במשכן הוא לאומי סביר שיהיה כארמון המלכים, ואם הצורך בו הוא כלל עולמי אזי ההקבלה לבריאה כולה תהיה המובנת מאליה.

לכל הדעות והשיטות, הפסוק החשוב ביותר להבנת עניינו של המשכן נוגע לבקשת משה שתשרה שכינה במעשה ידי האדם. אחרי כל הבנייה וההכנות הנדרשות מצד האדם, את העיקר – הברכה וההצלחה של השראת השכינה רק אלוקים פועל. וכמו שנהג לומר אבי ז"ל שעסק בבנייה רוב ימיו 'מהאדם ההשתדלות, אך מאלוקים הברכה'.

מדברות למשפטים

לצופה מן הצד העולם ההלכתי עלול להראות משעמם מאוד. בעולם של שאיפה לחופש טוטלי ובעיטה בגבולות נדמה כי ההלכה היהודית איננה אקטואלית במיוחד. זהו בעצם הסיפור של פרשות יתרו ומשפטים.

בפרשה הקודמת הגענו לשיא של התורה. אם מהותה של התורה היא לגלות לאדם את אלוקים, הרי שבפרשת יתרו הדבר פשוט קרה. הפרשה תיארה לנו את מעמד הר סיני כמאורע יוצא דופן, או בשפתו המקובל האטלקי רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל, הקדמה לסדר ויכוח) – ה' קרע לנו את השמיים ונתן לנו את התורה. קולות וברקים, עשן ולפידים היו רק חלק מהתפאורה בה השתמש ריבונו של עולם בעשותו כך. השיא היה בהישמע קולו של הקב"ה בהתגלות נבואית שלא פסחה על אף איש או אישה ילדה או ילד שהיו שם, בשתי מילים - עשרת הדברות. אלא שלאחר הדברות הגיעו המשפטים, שהם איך לומר בעדינות, כבר הרבה פחות מלהיבים. דיני נזיקין, איסורי אכילה כמו בשר וחלב, ולקט הלכות לצמצום תופעת העבדות, מחליפים את ההתגלות הנשגבת של מעמד הר סיני. נראה כי פרשת השבוע, פרשת משפטים, הולכת עקב בצד אגודל ומלמדת אותנו בדרך הקשה את הצד ה'אפור' של התורה.

אלא שדווקא שם, בסוף פרשת משפטים, אנו מתוודעים לניב האלמותי – 'נעשה ונשמע' (שמות כד,ז). אמירה מיוחדת שמבטאת התפרצות של אהבה שאומרת בערך – עם ישראל מוכן לעשות הכול למענך. ואמנם יש מהפרשנים (חזקוני ע"פ מדרש) שמסבירים שהפסוק המתאים יותר לאווירה של הפרשה שעברה, אכן נאמר קודם מתן תורה, בבחינת אין מוקדם ומאוחר בתורה. אך גם לפי הסברם יש לשאול – מדוע שיבצה התורה את הפסוק הזה לא במקומו?

כל מי שבנה בניין, קנה דירה או יזם תהליך ארוך טווח אחר מכיר את הסוד הבא - יש דברים שאפשר להשיג רק מתוך מחויבות. ההתלהבות הרגעית כשמה כן היא, רגעית. לכן ההתלהבות חייבת 'לרדת לשטח' בהמון מעשים קטנים ויומיומיים של מילוי טפסים, ביקור בנכס, סקרי שוק, פגישות בבנק וכדומה. ניתן היה לומר שזה בדיוק מה שפרשת משפטים מלמדת אותנו – לא רק דיבורים של התלהבות אלא ירידה לשטח היומיומי ואורח חיים שיבטא את המעמד אליו זכית. אך אמירה 'קואצ'רית' שכזו תהיה חלקית בלבד.    

חז"ל מדמים את מעמד הר סיני לחופה. לכן כדאי לבחון את המודל הזוגי בהקשר זה. בזוגיות אנו מוצאים תהליך של שחיקה מובנית. בהתחלה, הוא מוצא חן בעיניה, היא מעניינת אותו ועד מהרה הזוג מוצא את עצמו מתאהב. העיניים הבורקות כשמדברים על בת הזוג, ההתרגשות והפרפרים בבטן לפני כל מפגש, והגעגוע שבין המפגשים כולם דברים שכל מי שחווה אותם לא יכול לשכוח. אך עם הזמן שחולף, מתחלפות העיניים הבורקות של בני הזוג לעיניים עייפות מקימה בלילה לתינוקת, מהקשבה אינסופית לאיך היה לבן הזוג בעבודה, ומאינספור נושאים בנאליים אחרים. הרומנטיקה עוברת בלי שבכלל שמנו לב ואחרית הסיפור גם היא איננה מזהירה.

היהדות מציעה סוף אחר לסיפור הזה. מתחת לחופה כל חתן וכלה יהודים חותמים על מסמך, הכתובה. הכתובה היא מסמך שנראה לכאורה לא קשור למעמד האהבה שהוא נוטל בו חלק. מסמך אפור של התחייבויות יומיומיות של החתן והכלה לקשר הזוגי שנרקם ביניהם. זוג שחיתנתי שאל אותי פעם – מדוע בעצם 'לזהם' את החופה בחתימה על מסמכים? ותשובתי הייתה פשוטה - אנו מבינים שלחשוף את האהבה בהמשך החיים ידרוש מאמץ יומיומי. כפי שכתבנו יש דברים שמחייבים השקעה יומיומית כדי להביא אותם אל הגמר. שלום בית משיגים על ידי השקעה יומיומית בתקשורת בריאה, בהכרת הטוב, במעשים קטנים של אהבה גם כשלא מרגישים שום התלהבות מיוחדת.       

הקשר שנרקם בחופה הולך ומתעבה על ידי חוויות משותפות של משברים, שמחות ושגרה מבורכת. זוג שיהיה מחוייב אך ורק הוא לאשתו והיא לבעלה, יפנימו שהיומיום איננו תקלה אלא הזדמנות לבנייה משותפת, והכי חשוב -ישקיעו בבנייה הזו, זוג כזה עוד יזכה לאהבה מחודשת ועמוקה בהרבה. לזוגות שחיתנתי אני נוהג לומר, כהמשך למגמת הכתובה, קחו על עצמכם התחייבות מודרנית. תמשיכו לצאת לדייטים אחד עם השני גם בשגרה. פעם בשבוע לקבוע פגישה, עדיף בחוץ, להשקיע, להתלבש יפה להתבשם ולהמשיך את תהליך הבנייה של האהבה. כשעושים כך פתאום נזכרים לומר תודה על כך שהבעל שטף אתמול כלים, ולהביט בעיניים אוהבות על אשתך שמנענעת בעדינות את התינוק אף על פי שהיא 'מתה' לישון.         

כך נהפכת ההתאהבות לאהבה, הדברות הקצרות למשפטים ארוכים ומלאי חיים.

אם כן, באהבה כמו באהבה, ההתגלות של הר סיני לא נגמרה בפרשת יתרו. בזוגיות של הקב"ה עם בני ישראל ניתן לשמוע שוב את הקול של הר סיני. מתוך קבלת עול שלמה, פרטנית ומדוייקת - 'נעשה', אנו מגלים את אוזנינו ומכשירים עצמנו ל'נשמע' מחדש.

תורה של אש ותורה של מים

Photo by Mandy Beerley on Unsplash

אחד הדברים שקשה לפספס ולו במבט שטחי בגוף האדם הוא העובדה שהגוף בנוי בצורה סימטרית. ישנה מעין כפילות של אברים - שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים וכו'. עניין שהסימטריה הזו נכונה גם לאברים הפנימיים של האדם – שני מוחות, שתי ריאות, שתי כליות וכן הלאה. ככל דבר יסודי שעשה ה' בבריאה גם רעיון הכפילות הזה נושא על גביו רעיון עמוק.

העולם כולו נראה כריבוי נוסף על האחדות האלוקית. הלוא אדון עולם היה עוד בטרם כל יציר נברא, וממילא העולם נראה כריבוי, כמין רשות הרבים שבאה על גבי רשות היחיד. אלא שבמצב מתוקן הריבוי הזה הוא בעצם סימטרי ישנה כפילות שכן מתוך התבוננות בעולם הזה אתה בא להתבוננות באלוקות. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ומבשרי אחזה אלוק. מתוך הב' של 'בראשית ברא' אתה מגיע לא' של 'אנכי ה' אלוקיך'.

מן העולם נעבור לסימטריה שבתורה. במתן תורה קבלנו תורה כפולה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. להראות את הסימטריה שביניהן נחשב כעיקר תפקידה של הגמרא ולכן על כל דין מהמשנה תשאל הגמרא – 'מנלן?' – מניין לנו דבר זה מתורה שבכתב, היכן הרמז לכך בפסוק (אוהחה"ק ויקרא יג, לז). התורה מחולקת גם לנגלה ונסתר, חיצוניות ופנימיות. הגמרא מספרת שהתורה קדמה לעולם, אך כיצד הייתה כתובה התורה במצבה ההיולי? אש שחורה על גבי אש לבנה. יש כאן מימד של הופכיות (שחור ולבן) אך כזה הטומן בחובו הרמוניה, כבכל כתיבה דווקא הקונטרסט בין שחור הדיו ללובן הדף משמש לגילוי הרעיון של הכותב. ואדרבה ככל שהניגוד בולט יותר כך הכתב (וממילא הרעיון המופיע דרכו) ייקלט בצורה בהירה יותר.

התורה שבעל פה היא גם זאת שמלמדת אותנו כיצד להתאים את התורה שבכתב שכביכול קפאה במרחב הזמן המדברי, לכל מקום וזמן. לכן היא נובעת היישר מתוכנו - תורת אמת וחיי עולם אשר נטע בתוכנו. התושבע"פ חושפת את הטמון במרחב האינסופי הנסתר שבתורה שבכתב.

אם מסתכלים על זה לעומק, הדבר נכון גם לגבי מתן תורה. ניתן לומר שאת התורה אנו מקבלים בשני אופנים כמעט הפוכים. מחד מפי הגבורה ומאידך תורת חסד, באהבה וביראה.

התיאור של מתן תורה בתורה שבכתב הוא תיאור מיירא מאוד – הר סיני כולו עשן, קולות וברקים וקול חזק אשר מפריח מאיתנו את הנשמה. גם התגובה של עם ישראל היא בריחה – "וירא העם וינועו יעמדו מרחוק", העם חרד - "ויחרד כל העם אשר במחנה", ולמעשה אפילו ההר חרד "ויחרד כל ההר מאוד"... התגובה הטבעית לכך היא בקשת העם – "וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת".

התורה שבעל פה, במדרש ובעיקר בפנימיות התורה, מספקת לנו את התיאור הסימטרי, זה האוהב. אם בתורה שבכתב העשן המחניק תפס מקום, אזי מספרת הגמרא שבכל דיבור ודיבור של ה' נתמלא העולם בשמים מחיי נפש. אם התורה שבכתב מדגישה את מימד הבריחה של העם הרי שהגמרא מלמדת שמלאכי השרת ירדו ומשכו את ישראל כאם המדדה את התינוק שלה שעוד לא למד ללכת בעצמו, חזרה אל הר סיני. (עיין בתיאור הגמרא בשבת פח – צ). בתורה שבכתב קולו המיירא של אלוקים נשמע כקול שופר הולך וחזק מאוד אך בתורה שבעל פה אנו שומעים שקול ה' נשמע לכל אחד ואחד כפי כוחו (פסיקתא דרב כהנא יב, כה). ובזוהר הקדוש המתיקות עוד מתגברת, קולו של ה' נשמע כאבא רחום  האומר: בני חביבי אנוכי ה' אלוקיך, בני אהובי לא תרצח, בבקשה ממך לא תגנוב וכן על זו הדרך. התורה, עבודת ה', הצדיקים, הכל מתוק (עיין גם רש"י על ישעיה סה, ח וכן ה, כ).

כשם שציפור צריכה שתי כנפיים על מנת לנסוק אל על כן האדם זקוק לשתי תנועות הופכיות של אהבה ויראה שפועלות יחד באיזון ובהרמוניה ומבין שתיהן מתגלה לו האלוקים.

משהו קטן על - מתיקותו של רש"י

סבא ונכדו מתיישבים ללמוד חומש. ככל הנראה המפרש הראשון אליו יפנו שניהם יהיה רש"י. ומצד שני אין פרשן על המקרא שזכה לכל כך הרבה ספרי פירושים לפירושו כמו רש"י. מה הופך את רש"י להיות מפרש שמתאים 'מגיל 8 ועד גיל 88?' 

רש"י הוא גדול הפרשנים. דווקא בגלל הקיצור שלו והחתירה שלו להיות בהיר הצליח רש"י לחלחל לכל שדרות הלומדים. אך אל נא נתבלבל, בכל מילה שלו רש"י מתרץ חבילי קושיות (המאירי בהקדמה לחיבורו בית הבחירה). במקומות רבים כותב רש"י שהוא בא לפרש פשוטו של מקרא אך בשיחה צפופה עם נכדו מודה הוא בענוותנותו כפי שמעיד הנכד עצמו: 'וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום' (פירוש רשב"ם עה"ת בראשית לז, ב). רבי חיים פלאג'י אף כתב (כף החיים הלכות שניים מקרא) סגולה מעניינת. מי שמחפש לחדש חידושים ילמד חומש עם רש"י ותמיד יעלו לו.

גם בעולם החסידי בדורנו לימד הרבי מלובאויטש לתור ולגלות את סודותיו של רש"י ע"פ כללי לימוד. חלק גדול ואולי רוב חידושיו של הרבי בסדרת ספרי ליקוטי שיחות מסבירים את פירושיו של רש"י.  

תורתו המתוקה של רש"י מתגלה לנו גם בכמה מפירושיו, על נוח אומר רש"י שהיה צדיק מתוק, כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א הַתִּירוֹשׁ֙ בָּֽאֶשְׁכּ֔וֹל וְאָמַר֙ אַל־תַּשְׁחִיתֵ֔הוּ כִּ֥י בְרָכָ֖ה בּ֑וֹ כֵּ֤ן אֶֽעֱשֶׂה֙ לְמַ֣עַן עֲבָדַ֔י לְבִלְתִּ֖י הַֽשְׁחִ֥ית הַכֹּֽל׃ התירוש. זה נח שהיה מתוק: (רש"י על ישעיהו סה,ח) וכן על עבודת ה' ככלל אומר רש"י - ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר׃ ומתוק למר. עבודת הקב"ה המתוקה אומרים מרה היא:

לסיום נביא את הקדמת רש"י לשיר השירים:

ואומר אני, שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר (הושע ב ז) אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה, ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד הספר הזה ברוח הקודש, בלשון אשה צרורה אלמנות חיות, משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעוריה אליו, ומודה על פשעה. אף דודה, צר לו בצרתה, ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה, בהם נקשר עימה באהבה עזה, להודיעה כי לא מלבו ענה, ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה, והוא עתיד לשוב אליה.

אתה יודע לנוח?!

Photo by David Clode on Unsplash

האנטישמיות אף פעם לא הצטיינה בעקביות יתירה. קחו למשל שתי טענות אנטישמיות ידועות – מחד, היהודים בטלנים שלא עובדים. הרי בחלק נכבד מהלוח העברי מככבים השבתות והחגים. למעשה, הטענה הזו עתיקה מאוד, פרעה, המן ואחריהם הרומאים כבר טענו אותה. לפי טענה זו – מה ליהודים ולכסף? הם עניים ולא פרודוקטיביים. מאידך, אנטישמים טענו פעמים רבות שיהודים בכל העולם מצטיינים בעשירות משום שהם לוקחים את הכסף של העמים האחרים. התמונה של יהודי עם מטבעות למשל היא תמונה נפוצה בפולין וכיום למרבה הפלא, אף נחשבת לקמע להצלחה בפרנסה (עיינו כאן או בויקיפדיה אם קשה לכם להאמין...). ואכן כמעט בכל גלות אליה הגיעו, יהודים היו חלק מהשכבה העשירה של האוכלוסייה. 

למרות שהטענה האחרונה נשמעת מעודכנת יותר, והיא אכן נטענה באופן חריף בתחילת המאה הקודמת, גם לטענה זו ותק רב. כבר בספר בראשית, בניו של לבן הארמי מסתכלים על גיסם יעקב בעין צרה ומסננים מבין שפתיים חשוקות: "לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה".

למרות שאנחנו איננו אנטישמיים כמובן, מעניין לחשוב לגופו של עניין - איך זה שבעם ישראל מנוחה וכסף בעצם כן הולכים ביחד?

בשבת הקרובה (פרשת בשלח) נלמד על השבת הראשונה שהכירו עם העבדים לשעבר. עוד לפני מתן תורה הם לומדים שיש להכין מיום שישי את צורכי השבת משום שאין לעבוד בשבת. וה' מבטיח לעם ההולך במדבר, אם תשמרו את ציווי השבת יגיע אליכם שפע כפול. הזוהר הקדוש ממשיך את הקו הזה וקורא לשבת – מקור הברכה. גם ברכת הפרנסה של ששת ימי המעשה תלויים במנוחה בשבת. 

סיפור אחר בפרשתנו מספר על המשך ההליכה המפרכת של ישראל במדבר. עם ישראל מגיע סוף סוף לנווה מדבר. אך כאשר העם מתכונן לשבור את צימאונו הוא מגלה שהמים מרים ולא ניתנים לשתייה. ה' מצווה על משה רבינו לקחת ענף עץ מקומי שהיה גם הוא מר ולהשליך אותו אל ברכת המים. לכאורה, השלכת ענף למים לא אמורה לגרום שום דבר, אם בכל זאת משהו יקרה אזי ההיגיון אומר שהמרירות רק תגבר - אך ראה זה פלא, המר מושלך למרים והמים הופכים למתוקים. המקום נקרא לדורות בשם מרה, לזכר הנס המיוחד הזה.

האם יש קשר בין הסיפורים הסמוכים כל כך זה לזה?

נראה שיש כאן רמז לאותה הנקודה. שלא כפי שחשבנו, לא תמיד נכון לעבוד קשה כדי להתפרנס ברווח, לעיתים דווקא המנוחה תניב לנו שפע. המנוחה בשבת מנקה את הראש, הופכת אותנו ליצירתיים יותר, נינוחים יותר, משפחתיים יותר ובעיקר יודעים לומר מה עיקר ומה טפל בחיים. בני חורין במלוא המובן, לא עבדים של בני אדם וגם לא עבדים לעבודה ולכסף. ההנחה הפשוטה היא שאם ברצונך להרוויח עליך לעבוד. לכן האדם הסביר יאמר, אם ברצונך להרוויח יותר עליך בהכרח לעבוד יותר קשה. מנקודת מבט כזו ברור שאין מקום ליום מנוחה שבועי. התורה והניסיון ההיסטורי שלנו מלמדים אותנו אחרת. המנוחה שנראית לנו בדיוק להיפך ממה שיניב את השפע הכלכלי היא הממתיקה את העבודה המרה ומביאה לנו ברכה. ואכן, את החיבור הזה מלמד אותנו רש"י במילים ספורות: "כי שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם – שבת ופרה אדומה ודינים. (רש"י שמות ט"ו כ"ה), את ציווי השבת קבלו ישראל במרה.

גם במובן של השוק העולמי, בעוד בכל העולם ירידות שערים, וכלכלות מתמוטטות במדינת ישראל מחירי הנדל"ן עולים והכלכלה משגשגת. האם זה קשור לעובדה שזוהי המדינה היחידה בעולם שמזיזה את יום העצמאות שלה במידה שהתאריך שלו יוצא בשבת? לאלוקים פתרונים... 

פורסם בטור השבועי של מגדילים בשלח התש"פ

רכוש גדול

זכויות יוצרים של התמונה: nrg

לפני כמה שנים התפרסמה כתבה שלא תאמן בעיתונים בישראל. המשפטן ד"ר נביל חלמי יחד עם עוד סוללת עו"ד ממצרים הכין כתב תביעה מסודר ובו תחשיב על שוויו המוערך של הזהב שהוציאו בני ישראל ממצרים כתוצאה ממה שאמרה התורה "וַֽיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃". ברוב נדיבות מציע אותו ד"ר חלמי לפרוס לממשלת ישראל את התשלום על פני אלף שנים.
מה שד"ר חלמי וחבורתו שכחו הוא שתביעה כזו כבר הוכנה לפני קרוב לאלף שש מאות שנים ואף נענתה על ידי חכמי ישראל – קודם תשלמו את שכר העבודה של מאתיים ועשר שנות עבדות של עם שלם. במקרה ההוא, לפני שנים, העותרים לבית הדין הבינלאומי ברחו ולא נראו עוד (סנהדרין צא).

כדאי בכל זאת לעיין בסיטואציה הזו שבה עם ישראל שואל כלי כסף וכלי זהב ו'שוכח' להחזיר. יכול היה אדם לבוא ולומר שאין זה פלא שעם של עבדים מבקש מאדוניו כסף וזהב, בד"כ מרדי עבדים היו מסתיימים בגניבות המוניות ושלילת שלל מהמשעבדים לשעבר. אלא שתירוץ זה לא עומד שכן מדובר בציווי אלוקי שניתן כבר בפרשת שמות עוד לפני שניחתה המכה הראשונה על מצרים. יתרה מזאת, כבר בברית בין הבתרים הובטח לאבינו הגדול אברהם – "וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃". מה בעצם הטעם לעניין זה?

ראשית נבאר שהמושג 'שאלה' בפשטי המקראות איננו אומר בדווקא שאלה על מנת להחזיר. פשטנים רבים כמו האבע"ז, הרשב"ם ועוד מסבירים שישראל ביקשו ממצרים מתנה ולא השאלה. בעברית שאלה אומרת גם בקשה, כמו שאומר הפסוק בתהלים: "שאל ממני ואתנה" או בתורה "מה ה' אלוקיך שואל ממך".

ולגבי עצם העניין מצאנו במפרשים כמה כיוונים.
כיוון ברובד הפשט הוא ההדגשה שבברית בין הבתרים– "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". יש בסבל המשעבד לימוד למשעבד עצמו ולימוד לעולם כולו, יש דין ויש דיין.

ברוח הסיפור המובא בגמרא מצאנו גם אצל פילון האלכסנדרוני בספרו חיי משה (כפי שמובא בספר עיונים חדשים בספר שמות). הוא מסביר שגם כשלוקחים בחשבון את כלי הכסף והזהב מדובר בפיצוי קטנטן על עבודתם של ישראל לעומת הסבל הנורא שסבלו מהמצרים. הוא מוסיף ומזכיר את המובן מאליו - נטילת החופש של האדם והריגת ילדיו הם דבר שלא יסולא בפז.

אחרים מדגישים את "חן העם" בעיני המצריים ורואים במתנות אלו מעין מתנות ידידות ואהבה. במפרשים מסוימים מצינו אפילו לשון של בכי וחרטה מצד המצרים על מה שעשו לישראל (אולי מעין חרטת גרמניה שאנו חוזים בה היום). דבר זה עולה בקנה אחד עם דברי הספורנו בפרשתנו על הציווי של קרבן פסח שניתן על ידי משה ואהרון יחדיו – 'רצה שתהיה מצוותו זאת לישראל על ידי משה ואהרן יחדיו, כמו שהשתדלו יחדיו להשיב את המצרים בתשובה ולהורות את בני ישראל'.

במדרשים מסוימים מצאנו הצדקה של מידה כנגד מידה מצמררת. מדרש מספר שכאשר ניתנה הגזירה להשליך את ילדי ישראל ליאור היו האמהות הרחומות הולכות אצל גבירותיהן ומשחדות אותן בתכשיטיהן המועטים לבל ילשינו עליהן ואולי אף יעזרו להן. תכשיטים אלו פשוט שבו לבעליהן עם השאילה.

פירוש אחרון על דרך הסוד הוא פירושו הקבלי של בעל אור החיים הקדוש. האוהחה"ק מסביר שהרכוש עליו מדובר כאן איננו רכוש גשמי בלבד כי אם רוחני. יחד עם ישראל נפלו ונשתעבדו גם ניצוצות הקדושה בין הקליפות של מצרים. עם קבלת הרכוש נשתחררו אותם ניצוצות ועלו יחד עם ישראל.