"מַקְהֵלוֹת עָם בָּרְכוּ אֵל" – למשמעותה של קהילה

 

בס"ד

 

"מַקְהֵלוֹת עָם בָּרְכוּ אֵל" – למשמעותה של קהילה
מאמר שנכתב יחד עם הרב גיא אלאלוף, פרי מכון ראשית שעל יד איגוד רבני קהילות

 

הקדמה – הפרט והחברה

אין חולק על הקביעה כי האדם הוא יצור חברתי. השאלה היא מה משמעותה של קביעה זו. כלומר, באיזו מידה החברתיות של האדם היא חלק מובנה במהותו ובזהותו: האם האדם נמדד בעיני עצמו, בעיני החברה, קודם כל כפרט אוטונומי ומובחן, אשר קשריו החברתיים והמבנה שלהם עונים על צורך מסוים שקיים בו? או שמא הקשרים החברתיים ואופן הארגון שלהם הם עצמם מבנים את הזהות של האדם ומכוננים אותה, עד שכתוצאה מכך הוא מופיע כהתפרטות מסוימת של המבנים הללו?

תיאוריות האמנה החברתית על ניסוחיהן השונים מציעות תפיסה הדומה לזו הראשונה. בתחילה האדם התנהל כפרט בודד, ורק לאחר מכן, במסגרת כינון האמנה החברתית (מהלך חיובי בעיקרו) הוא מקבל מענה על צרכיו החברתיים והמדיניים. קדימתו של הפרט כמובחן ואוטונומי להיותו חלק מקהילה ומדינה אינה כרונולוגית בלבד, מדובר בקדימה לוגית. כמדומה שהפיתוח המרבי של העצמת המרכזיות של הפרט כמובחן ואוטונומי נעשתה בעבודתו של רולס, בה הוא מציע להפשיט את הפרט מכל מה שיוצר את זהותו, ולהשאיר לו את כשריו הרציונליים בלבד, כל עוד הוא נמצא מאחורי "מסך הבערות". גישה זו מניחה כי הפרט עשוי להתקיים במנותק לחלוטין מכל הקשר חברתי ותרבותי שהוא[1].

אחד ממבקריו החריפים של רולס הוא מייקל סנדל[2]. הוא טוען כי לא ניתן להפשיט את הפרט מההקשרים החברתיים והתרבותיים שלו, ולהשאירו על תכונותיו ה"רציונליות" בלבד. כדאי לשים לב לביקורתו של סנדל: הוא לא טוען כי אין דבר כזה "רציונליות" מכיוון שהיא תלוית אדם ותלוית תרבות, הוא טוען שאף אם נאמר שיש יסוד מוצק להעריך התנהגות מסוימת כהתנהגות רציונלית, הרי שלא ניתן לנתק את הפרט מהקשריו החברתיים והתרבותיים, מכיוון שהם חלק בלתי נפרד ממהותו ועצמיותו של הפרט, לא פחות מכשריו הקוגניטיביים והתנהגותו הרציונלית.

העיכוב על נקודה זו, של פרט מכונן קהילה לעומת קהילה המכוננת פרט, אינו טכני גרידא. אין כאן שאלה סיבתית של איתור הגורם והנגרם. אדרבא, התשובה שברצוננו לענות על שאלה זו מובילה להבנה הפוכה. שתי האפשרויות נכונות בו זמנית, ואין סתירה ביניהן. ישנן יחסי גומלין מתמידים בין הפרט לבין הקהילה - הפרט מכונן את הקהילה שמכוננת את הפרט בתהליך דיאלקטי אינסופי[3]. כמדומה שזהו היסוד של הקהילתנות החדשה: ההבנה שהתפיסה האינדיבידואליסטית של הליברליזם המערבי לא רק שעלולה להוביל לדקדנס חברתי, אלא אף פוגעת בכינון הפרט עצמו מבחינת שלמויותיו ויכולתו לנהל חיים בעלי משמעות. כלומר, דקדנס חברתי מונע את התפתחותו של הפרט, בה במידה שפרט שאינו מממש את יכולותיו עלול לקחת חלק ביצירת דקדנס חברתי.

על מנת שהדברים יקבלו משמעות מעשית, ננסה להציע דוגמא לתהליך עליו אנחנו מדברים. דוגמא זו מופיעה בניסוח שונה במעט בכתביו של צ'ארלס טיילור[4]. יוני הוא אמן, שעיקר עיסוקו הוא בפיסול. אמנם יוני הוא פרט אוטונומי ומובחן עד כדי כך מהחברה שלו, עד שכל יצירתו מסתכמת אך ורק בביטוי עצמי של מאווייו הפנימיים – יצירתו מנותקת מכל הקשר חברתי ותרבותי, וגם מנותקת מהעבר המפואר של אמנות הפיסול. נדלג על השאלה המתבקשת, האם בכלל יצירה כזו היא דבר שבאפשר, ונצעד אל עבר שאלה שנראה כי יותר משמעותי לענות עליה: מה הערך של יצירה כזו? האם בכלל ניתן להעריך אותה? האם מדובר ביצירה בעלת משמעות? טיילור טוען שלא.

יצירת אמנות מקבלת משמעות מתוך ההקשר שלה, מתוך היחס שלה לכל שאר היצירות שנוצרו עד עתה, מתוך אפשרות לשייך אותה למקום וזמן מסוימים, לסגנון מסוים, לאמירה מסוימת וכו'. יצירתו המדוברת של יוני הפסל היא חסרת כל המאפיינים הללו, ולכן היא אינה יצירת אמנות, אלא ביטוי חסר פשר. כשם שבעולם דמיוני שבו יש חלקיק אחד בלבד לא תיתכן תנועה, או בעולם דמיוני אחר בו ישנה שפה בעלת דובר אחד בלבד אין משמעות לקיומה של אותה השפה (למילים אין פשר), כך גם בעולם אמנותי שבו יש יוצר אחד, מנותק מכל הקשר קהילתי, חברתי ותרבותי, לא תיתכן יצירת אמנות. אמנם יש לשים לב לכיוון ההפוך: יצירות האמנות עצמן הן אלו שנותנות את ההקשר. כלומר, כל יצירה שנוצרת בתוך הקשר חברתי ותרבותי מסוים, מצטרפת בעצמה למרקם האמנותי אשר יוצר את ההקשר לאמנים שיצרו את היצירות הבאות.

המסקנה העולה מדברינו, אם כן, היא כי קיומם של יחסים חברתיים, הבאים לידי ביטוי במסגרת משפחתית, קהילתית וכיו"ב, הוא הכרחי, מכיוון שעצם כינון זהותו של הפרט מושפע מהמסגרות החברתיות הללו (שהפרט עצמו מכונן אותן, כאמור). יחד עם זאת, נראה כי יש פיחות חד במעמד של המוסדות החברתיים הללו בזמננו אנו, עד קריסה כמעט מוחלטת שלהם במובן עמוק מאוד. בדברינו להלן נתמקד במושג ה"קהילה". לצורך דברינו נגדיר קהילה כקבוצה חברתית בעלת עניין משותף, המקיימת פעילויות חברתיות הן סביב העניין המשותף והן סביב עניינים אחרים.

 

התפתחות היסטורית של הקהילה  

כפי שראינו, הצורך בחיי חברה הוא מהותי לפרט מעצם הגדרתו - "לא טוב היות האדם לבדו". לכן אין הפתעה בכך שמשחר ההיסטוריה התארגנו בני אדם במבנים חברתיים. החברה המסורתית התאגדה בעיקרה סביב מבנים קהילתיים. עד לפני כמאתיים שנה, רוב בני האדם התגוררו בחברה כפרית המבוססת על חקלאות (לצורך המחשה, בשנת 1800, ממש בטרם תהליך העיור אדיר הממדים שעבר העולם המערבי, רק 3% מאוכלוסיית העולם התגוררה בערים). הקהילות כמובן פרחו בתקופה זו, מכיוון שהן היו המסגרת החברתית שבתוכה הפרט התקיים. גם במסגרות העירוניות המועטות התקיימו קהילות זו לצד זו. ערים קטנות אפשרו חיי מסגרת קהילתית משמעותית, אם כי שונה מאוד מזו הכפרית, שהרי בערים חיו קהילות רבות זו לצד זו. מפגש זה יצר כמובן השפעה הדדית, ואף אפשר מעבר מסוים (לא שכיח) בין קהילות שונות.

במהלך 200 השנים האחרונות, כתוצאה מהמהפכה התעשייתית ומגורמים נוספים, החל תהליך מואץ של עיור. תהליך זה פגע במרקם הקהילתי הקלאסי, הן על ידי מחיקת דרך החיים הקהילתית המסורתית בחברה הכפרית החקלאית, והן על ידי הפיכת ערים קטנות לערי ענק. המבנה הקהילתי נפגע גם מעליית תנועת הנאורות, ששלטה בכיפה המחשבתית באירופה החל מהמאה ה-17. תנועת הנאורות קידמה רעיונות רבים. אחד הרעיונות המרכזיים של הנאורות נסוב אודות האדם החושב, המשכיל, האוחז בריבונות על חייו המעשיים והמוסריים. תנועה זו הגבירה את ערכו של האינדיבידואל ואת מקומו כיישות מובחנת ומובדלת מהפרטים האחרים ומהטבע. בהחלט ניתן לומר כי הנאורות היוותה בסיס הגותי לירידת מעמדן של הקהילות בעולם המערבי. אמנם, יחד עם התפוררותן של הקהילות, עלתה קרנה של מדינת הלאום. מדינת הלאום יצרה מסגרת שניתן לראות בה כקהילת ענק, אם כל הקהילות. מסגרת היוצרת תחושת שייכות חזקה, ומאפשרת לפרט לראות את עצמו כחלק ממוסד גדול יותר, אדיר ממדים. מדינת הלאום יצרה גם הרגשת מחויבות מאוד חזקה של הפרט כלפי מדינתו. כמדומה שמחויבות זו עולה על כל מחויבות קהילתית שניתן לשער. הלאום כונן את הפרט כך שקשה היה לדמיין את עצם קיומו מבלי שייכותו הלאומית.

במחציתה השניה של המאה ה-20, לאחר נפילת כל התנועות הלאומיות הגדולות, החלה ירידה משמעותית במעמדה של מדינת הלאום. נראה, אגב, כי ירידה זו ממשיכה, והיא מורגשת מאוד גם בימינו. עם ירידת מעמדה של הלאומיות, ירדה גם תחושת השייכות של הפרט, הזיקה והמחויבות שלו. יותר מכל, נעלם ההקשר החברתי שבמסגרתו הפרט מתקיים, ומעבר לכך – במסגרתו הפרט מתכונן.

 

הקהילה בימינו – מציאות הכרחית

הפרט, אם כן, נשאר ערום מזהותו החברתית, זו שיוצרת אותו והוא יוצר אותה. הוא נותר בודד וחסר הקשר חברתי, קהילתי ולאומי. תופעה זו זכתה להכרה עולמית: משרד הבריאות האמריקאי הגדיר אותה כמחלה מסוכנת יותר מהשמנה, בבריטניה נוצר לשם כך תפקיד מיניסטריאלי עתיר תקציבים ("שרת הבדידות", כך ממש) וביפן הבעיה הוכרה כחמורה כל כך עד שניתן לה שם, "סינדרום היקיקימורי", וההערכה היא כי אחוז אחד מכלל האוכלוסייה היפנית לוקה בה.

ירידת קרנה של מדינת הלאום, ושל תחושת השייכות הלאומית, התרחשה עקב התוצאות ההיסטוריות העגומות אליהן הובילו תנועות הלאום הגדולות - שתי מלחמות עולם, אשר הובילו לשפיכות דמים גדולה יותר ומזוויעה יותר מכל ההיסטוריה האנושית הידועה לנו גם יחד[5]. אם כן, ברור שהשיבה לקהילתיות טבעית יותר מאשר השיבה ללאומיות או לכל רעיון כוללני אחר, שמהם זה עתה ברחנו. כך תפסה מקום נכבד גישת הקהילתנות בשיח הפילוסופי ובשדה המחקר של מדע המדינה.

 

הכפר הגלובלי – פתרון ובעיה

הפתרון הפשוט ביותר לבעיית הבדידות וחוסר השייכות של הפרט עשוי היה להימצא בזירה הטכנולוגית. עם בואה של המאה ה-21 ההתפתחות הטכנולוגית הולידה עמה זירה חברתית חדשה ורבת-משמעות: הרשתות החברתיות. בעבר, על מנת ליצור קשר חברתי, היה צריך לעשות מעשה פיזי: לקום מהכורסה ולצאת מהבית. כיום, אפשר לקיים עולם ומלואו, חיי חברה מלאים וגדושים באינטראקציה חברתית, בגירוי אינטלקטואלי, רגשי וחושי, על ידי הרשתות החברתיות. אין יותר צורך לחצות יבשות כדי לבקר, דרך משל, באוסטרליה הרחוקה. אפשר פשוט "לבקר" באוסטרליה על ידי צפייה בסרטוני יוטיוב הממחישים את יופייה של היבשת הדרומית, להצטרף בפייסבוק לקבוצות של אוסטרלים, או כאלה העוסקות בתרבות האוסטרלית, ולרכוש חברים אוסטרלים רבים ככל העולה על רוחנו, וכל זה ממקום מושבנו על כסא מחשב מהוה בדירת המגורים שלנו באשדוד. על פניו, הפתרון המושלם לבדידות ולתחושת ההקשר החברתי נמצא.

לצערנו, ההיפך הוא הנכון. הרשתות החברתיות אינן יוצרות מחדש את תחושת השייכות וההקשר החברתי. יתר על כן, הן פוגעות ביכולת ליצור אותן פגיעה אנושה. קביעות אלו, אף על פי שהן מקובלת במחקר בכל הנוגע לתופעת הבדידות, מצריכות הסבר רחב. על מנת לספק הסבר כזה, נעמוד על נקודה חשובה: הרשתות החברתיות אינן מתבססות על קשר בין בני אדם, אלא על קשר בין ייצוג וירטואלי המתיימר לייצג בני אדם, שבמובן כלשהו "עומדים מאחוריו". לשם נוחות, נקרא לסך הייצוגים של פרט מסוים ברשתות החברתיות ובאינטרנט בכלל "החיתום הוירטואלי" של אותו הפרט.

ברצוני לטעון טענה פילוסופית הלקוחה מתחום האסתטיקה והפילוסופיה של האמנות. הטענה אומרת כך: תמונת תצלום היא דרך מסוימת לייצג את מה שמופיע בתצלום. אמנם קיים פער אינסופי בין המייצג (התמונה) למוצג (מי או מה שמופיע בתמונה) כך שכל תמונה יותר דומה לתמונה אחרת, יהיה התוכן שלה אשר יהיה, מאשר למוצג שאותו היא מייצגת. ניקח לצורך הדוגמא תמונה של ג'ון לנון. הטענה היא שתמונה של ג'ון לנון דומה יותר לתמונה של פול מקרטני (או של יצחק רבין, או של פסל החירות, וכן הלאה) מאשר לג'ון לנון עצמו. טענה חשובה זו נועדה להמחיש את הייצוג המדומה לחלוטין של תמונה את האובייקט המוצג בה.

נשליך טענה זו לנידון שלנו. טענתי היא כי החיתום הוירטואלי של ראובן לעולם יהיה דומה יותר לחיתום הוירטואלי של שמעון[6] מכפי שהוא דומה לראובן עצמו. במילים אחרות, קיים פער אינסופי, בלתי ניתן לגישור, בין ראובן לחיתום הוירטואלי של ראובן. כל כך למה? מכיוון שהרשתות החברתיות מתנהלות בכללים משלהן: יש להן שפה מיוחדת, שונה משפת הדיבור שלנו. גם כללי ההתקשרות הם אחרים: בדרך כלל אלימים ובוטים יותר, המתאפשרים מטבען של הרשתות החברתיות. אופן הקיום כולו הוא שונה לחלוטין מהקיום שלנו כבני אדם, למשל: הקיום הוא דו ממדי, בתוך מסך, הוא על דרך כלל אינו רציף אלא עומד על נקודות זמן בדידות -  על "צילום" של נקודות זמן ולא על "הסרטה רציפה", הוא מאפשר הסתרה משמעותית של עובדות, תכונות אופי ומאפיינים חיצוניים של הסובייקט, ועוד כהנה וכהנה הבדלים.

אם כנים דברינו, הרי שכל הפעילות החברתית במרחב הוירטואלי בכלל לא מתרחשת ברובד האנושי, אלא היא "נזרקת" לרובד שונה לחלוטין, בעל חוקים אחרים לחלוטין, אינו אנושי בעליל. הרובד המדובר, מתוקף המאפיינים המיוחדים שלו, לא פותר את בעיית הבדידות וחוסר ההקשר כלל ועיקר. זאת מכיוון שמדובר בבעיה שנוצרת מהיעדר פעילות אנושית מסוימת, ומכיוון שהפעילות ברשתות החברתיות היא אינה כזו – הרי שהבעיה נותרה על כנה. לא מפתיע, אם כן, שמחקרים עכשוויים מראים שהרשתות החברתיות אינן פותרות את בעיית הבדידות וחוסר ההקשר החברתי.

אמנם עלינו לשאול, מדוע אותם מחקרים מראים כי הרשתות החברתיות לא רק שאינן פותרות את הבעיה, אלא דווקא מחריפות אותה? תשובה לכך נמצא אם נמשיך בניתוח שלנו. מאחורי החיתומים הוירטואלים, עומדים כמובן בני האדם אשר מתפעלים אותם. כבר הזכרנו שהפרט מכונן חברה שמכוננת את הפרט. הפעילות של החיתום הוירטואלי של בני האדם אמנם לא מחליפה את הפעילות החברתית האנושית, והצורך בזו האחרונה נותר על כנו, אך היא בהחלט משפיעה בצורה ישירה ומשמעותית. כלומר, הפרט המכונן לעצמו, או יותר מדויק: לחיתום הוירטואלי שלו, חיי חברה קהילתיים ברשתות החברתיות, מתכונן בעצמו על ידם. כך נוצר לנו יצור חדש, אשר טרם הכרנו דומה לו: הפרט הוירטואלי. סובייקט זה מכונן את החיתום הוירטואלי שלו במסגרת חברתית וקהילתית וירטואלית כזו שמכוננת אותו עצמו מחדש בתהליך דיאלקטי, ולא את החיתום הוירטואלי שלו (שהוא ייצוג כלפי אחרים, אבל חסר תודעה כשלעצמו). לעניות דעתי, מדובר בתהליך הרסני ורב-השפעה שטרם ניתנה עליו הדעת. כלומר, איננו יכולים לדעת מה יקרה כאשר אותו הפרט הוירטואלי אכן ינסה לפעול במרחב האנושי הממשי, כשהוא מתכונן עוד ועוד על ידי החיתום הוירטואלי שלו בהקשריו החברתיים השונים. תהליך זה נמצא בתחילת דרכו - הרשתות החברתיות הן עודנה תופעה חדשה – וראוי שתינתן עליו הדעת.

מכל מקום נמצאנו למדים כי לא מהעולם הוירטואלי תבוא הישועה. אין לנו ברירה אלא לשוב למבנה של הקהילות המסורתיות. כעת עלינו לשאול: האם תהליך כזה של כינון קהילות בחברה פוסטמודרנית כשלנו הוא דבר שבאפשר? מהו המבנה הקהילתי הנכון, ומהם מאפייני הקהילתיות? האם מודל כזה קיים כבר היום? ברצוני לטעון כי ביהדות יש מבנה קהילתי כזה, שעשוי להתקיים בהצלחה רבה גם כיום, וכן עשוי לתת מענה לצרכים החברתיים של הפרט, לכונן אותו ולהתכונן על ידו.

 

הקהילות היהודיות לדורותיהן

במבט ראשון, "קהילה יהודית" הוא מושג שנוצר כתוצאה מגלות ארוכת שנים, שבמסגרתה בולט בהיעדרו שלטון מרכזי אחד לעם היהודי. בהיעדר ריבונות, אין ברירה אלא ליצור מבנים קהילתיים. בימי גאולה, כאשר העם היהודי יושב בארצו, ישנו מרכז רוחני ומדיני אחד – בירושלים ובבית המקדש. הקהילה היהודית היא תוצר בדיעבד, שאין לו ערך עצמי אלא כגורם המשמר את היהודים מפני היעלמותם. כאשר העם היהודי ישוב לשלטון ריבוני בארצו (כפי שקורה בימינו), אין מקום למוסד הקהילה הגלותי. טבעי הדבר שמוסד הקהילה כמעט ולא נזכר בתנ"ך, אלא רק הולך ומתחזק סביב הגלויות, עד שהוא זוכה למעמד מרכזי כל כך החל מימי הביניים ובעת החדשה. ככל שהמצב הגלותי של עם ישראל הולך ומעמיק, אנו מוצאים יותר ויותר פנקסי קהילות, תקנות קהילתיות וכיו"ב, שנראה כי באים למלא את החלל המשפטי והחברתי הנוצר כתוצאה מקיפאון תורני והיעדר סמכות מרכזית בכל תחומי החיים.

במבט מעמיק יותר, יתכן והדברים אינם מדויקים. נביט אחורה בזמן, בראשית היותנו לגוי. מלכתחילה העם היהודי לא נוצר כחטיבה אחת אחידה, אלא כמחולק לשנים עשר שבטים. כל שבט מבטא מהות מסוימת, אופי מסוים, בעם ישראל, כך שהוא נותן גוון מיוחד משלו. הפסיפס המגוון הזה של השבטים השונים יוצר את הצבע המיוחד של האומה הישראלית. כלומר, אם נרשה לעצמנו להתייחס לעם ישראל כישות לאומית[7], הרי שהשבטים מהווים את הקהילות המרכיבות את עם ישראל. כדאי לשים לב, לא מדובר בקהילות על בסיס טריטוריאלי בלבד, שהרי השבטים הותרו לבוא זה בזה, ולעבור מנחלת שבט אחד לנחלה אחרת[8]. מדובר בעניין מהותי, רעיוני, אשר מלווה כל שבט ושבט על פי עניינו[9]. שבט לוי הם אנשי החינוך ועבודת הקודש, זבולון הם יורדי ים, יששכר עוסקים בתורה, ראובן וגד הם השבטים הלוחמים, וכו'. ניתן ללמוד מכאן כי קהילה מהווה מסגרת רעיונית משותפת, ולא מסגרת טריטוריאלית בלבד. זהו הבדל משמעותי בין מוסד הקהילה בחברה המסורתית עליה דיברנו לעיל, שהיה מטבע הדברים מבוסס על מיקום משותף, לבין מוסד הקהילה המתאים לזמננו, אשר עשוי להיות מבוסס על רעיון, גם ללא קשר למיקום משותף.

גם בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיים מוסד קהילתי בעל חשיבות מיוחדת: המעמדות. נביאים הראשונים, שמואל ודוד המלך, לא יכלו לדמיין מציאות שבה משמרות הכהנים והלוויים עסוקים בעבודת הקודש בירושלים, ואילו כל שאר העם מנותק ממנה. לכן תיקנו "מעמדות" – כינוס של ישראלים שאינם כהנים או לויים בבתי הכנסת במקומותיהם[10], שהיו מתענים, עוסקים בתורה ומתפללים על עם ישראל. המעמדות לא היו משניים בתהליך של הקרבת הקרבנות, הם היו עד כדי כך משמעותיים עד שללא אנשי המעמד, לא ניתן להקריב את הקורבנות, והגמרא אומרת כי "אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ"[11].

מה מהותם של אנשי המעמד? האם חשיבותם היא אך ורק בניסיון לחבר את עמך ישראל לעבודת הקודש שבמקדש? נראה כי יש כאן גם מגמה הפוכה: לחבר את עבודת הקודש לעם ישראל. לא רק הקהילות זקוקות לאליטה הרוחנית שבירושלים, אלא גם האליטה הזו זקוקה לקהילות, לעם ישראל שבשדות, שלולא הוא, לא נתקיימו שמיים וארץ[12].

 

הקהילה – ממושג תיאורטי למציאות

עד כה דיברנו על הפן התיאורטי של קהילה, והצגנו את מאפייניה של קהילה כמכשיר וכמוסד חברתי, טרם פנינו לשאלת התוכן סביבו נוצרות קהילות. נקדים את הברור מאליו: לא כל רעיון סביבו מתאספים אנשים הוא חיובי. למשל, ברור לכל כי פרטים המתכנסים על מנת ליצור חברת פשע, ויוצרים על ידי כך "קהילה" של עולם תחתון, אינם יוצרים מוסד חברתי חיוני, ההפך מכך. אך כאן עלינו לשאול: האם באמת מדובר בקהילה? האם כל מושג הקהילה הוא אינסטרומנטלי בלבד, וניתן ליצוק לתוכו תוכן חיובי או שלילי כרצונם של הפרטים היוצרים את הקהילה? התשובה היהודית לכך היא ודאי שלילית. "יתפרדו כל פועלי און", אומר המשורר[13], ובתלמוד: "קשר רשעים אינו מן המניין"[14]. במחשבה היהודית, לעולם אין הפרדה בין הפן המכשירני לפן התוכני. הרעיונות הגדולים הם עצמם מעצבים את הכלים דרכם הם מתקיימים במציאות. פרטים אשר יתקבצו סביב רעיון שלילי ודאי לא ייקראו "קהילה" בעיניים יהודיות. נמצאנו למדים כי לא רק הקהילה היהודית הממשית, אלא גם מושג הקהילה עצמו, מתכונן על ידי רעיון שמעצב אותו.    

מהו אותו הרעיון היהודי היסודי אשר סביבו נוצר מושג הקהילה, היכן הוא מתחיל? בבית הכנסת. בית הכנסת כשמו כן הוא – מקום של כינוס. הסיבה לכינוס מעניינת במיוחד, ונראה כי היא מהווה את התשתית הרוחנית למושג הקהילה היהודית – המניין. אחד הפסוקים שלומדים מהם על הצורך במניין אף מזכיר במפורשות את ההתקהלות: "במקהלות ברכו אלהים"[15]. הצורך במניין מלמד אותנו כי הרעיון הבסיסי ביותר להתקהל סביבו הוא תפילה, דיבור עם הקב"ה. מכאן ניתן ללמוד שיעור חשוב לגבי הקהילה היהודית: יסודה ברעיון נשגב, נעלה, בלתי נתפס. דווקא במקום שבו היה צפוי למצוא את שיא הפרטיות, המקום בו מתייחד הפרט עם בוראו, דווקא שם אנו מצווים ליצור קהילה[16].

לאורך דברינו הזכרנו כי הפרט מכונן קהילה שמכוננת את הפרט. כעת ניתן להשלים מהלך זה מנקודת מבט יהודית: הפרט מתכונן על ידי קהילה שמתכוננת על ידי המפגש עם האלוהי ועם הנשגב. הקהילה הראשונית ביותר, הבסיסית ביותר, שמתאספת סביב הרעיון היסודי ביותר, היא קהילה שלא רק שהיא מתכוננת על ידי הקודש, היא בעצמה מכוננת את הקודש. כדי שתהיה קדושה אנחנו חייבים מניין, והמניין עצמו מכונן אותנו כאנשים קדושים.

ניתן להסביר זאת על ידי התבוננות פנימית של הפרט בעצמו. הפרט יוצא החוצה, קם מהכורסה בבית וצועד אל עבר בית הכנסת. בכך, הוא מכונן קהילה, הוא יוצר מרחב כללי. אותו המרחב הכללי מרחיב את הפרט עצמו, ויוצר אצלו תהליך של התכללות[17]. ההתכללות היא היכולת להכיל את הקהילה במרחב הפרטי של הפרט (כך הוא מתכונן על ידי הקהילה). זוהי עבודה מתמדת של רצוא ושוב. היציאה אל עבר הקהילה היא גם (ואולי בעיקר) תודעתית. היא אינה כוללת קימה מהכורסה בבית בלבד, אלא מעבר תודעתי אל עבר מציאות תלוית הקשר של קודש, שממנה מתפרטת כל ההוויה החברתית בכללותה.

חשוב לומר: הקדושה היא הרעיון סביבו מתכוננת הקהילה היהודית, אך היא ממשיכה ומתפתחת גם אל כיוונים אחרים. כלומר, המפגש הראשוני נוצר סביב הקודש, אך הוא מאפשר עוד שרשרת של מפגשים רבים ופעילות חברתית ענפה אשר מרכזה איננו הקודש. ראוי לעמוד על הייחודיות של הנקודה הזו, שמאפשרת לנו אגב אורחא הצצה ליחסים בין קודש לחול. מכיוון שהקודש מכונן את הקהילה, הוא תמיד נמצא ברקע – מקום המפגש הבסיסי ביותר הוא בבית הכנסת, בשיעורי התורה ובתפילות. דווקא מכיוון שהרקע הוא כזה, מתאפשרים גם מפגשים נוספים, אשר מטרתם יכולה להיות צדקה וחסד, אבל גם מפגשים חברתיים אשר מכוננים יחסים על בסיס של תרבות משותפת, תחביבים דומים, וכיוצא בזה. כלומר, המפגש היסודי סביב הקודש מאפשר גם להתנהלות החולין היומיומית לזכות ל"לגיטימציה" במסגרת העולם היהודי. זהו עניין מהותי לחיי החולין של קהילה יהודית – יסודה בקודש, ולכן היא יכולה להרשות לעצמה לקיים פעילות חולין מתוך מקום של שלמות ובטחון עצמי.  

כללו של דבר, הקהילה היהודית היא קודם לכל קהילה מבוססת רעיון. הרעיון כשלעצמו הוא גדול ונשגב מכלל הפרטים המתאספים סביבו, ואף על פי כן, הפרטים עצמם הם המכוננים את הרעיון, וזכות זו שמורה להם בהיותם מתאגדים כקהילה. הקהילה אינה מוחקת את הפרט אלא מרחיבה אותו.

מודל קהילתי זה, כפי שהוצג בקצרה במאמר, עשוי לתרום ליצירת מרקם חברתי בריא יותר, אשר מאפשר לשחזר את אחד המודלים המצליחים של העולם המסורתי ולהצעידו אל עבר העולם העכשווי. בימים סוערים כשלנו, בהם חדשים לבקרים עולות שאלות על טיבם של מוסדות עתיקי יומין כמו מדינת הלאום, המוסדות המשפטיים ועוד, דווקא מוסד הקהילה עשוי לספק יציבות חברתית ואישית, אשר תהווה עוגן ממשי לתמונת עולמו של הפרט, כפי שהוא עצמו מכונן אותה.    

 

      

   

---

[1] גישה זו הוצגה בספרו של רולס  "A Theory of Justice"ובמקומות נוספים.

[2] בעיקר בספרו "Liberalism and the Limits of Justice"

[3] רעיון זה מופיע בהקשרו היהודי במאמר "הקהילה" של הרב י.ד סולובייצ'יק (בתוך "דברי הגות והערכה"). בסוף המאמר נציע פיתוח משלנו לממד היהודי של רעיון זה.

[4] בספרו "מועקת המודרניות", הוצאת שלם, ירושלים תשע"א.

[5] יש לציין כי לא תמיד מדובר בתנועות לאומיות. התנועה הקומוניסטית למשל שוללת כל לאומיות באשר היא. יחד עם זאת, מדובר בתנועה שמעודדת את מחיקת הפרט על ידי רעיון כולל, התופס את כל הפרטים כמקשה כללית אחת, ובזה הקומוניזם דומה לתנועות הלאום הגדולות של ראשית המאה ה-20.

[6] או של כל אחד אחר, אמיתי או פיקטיבי. כלומר, יש חיתומים וירטואלים שאין אדם ממשי אחד העומד מאחוריהם (או שיש יותר מאחד, או שהמתפעל שלו הוא בעל זהות אחרת בעולם הממשי). אפילו חיתום וירטואלי שאינו מזוהה עם אדם ממשי כלשהו דומה יותר לחיתום וירטואלי אחר מאשר הדמיון בין פלוני לחיתום הוירטואלי שלו.

[7] מבלי להטעין מושג זה במשמעות כזו או אחרת.

[8] אמנם יש הטוענים (עיין למשל בדבריו של ר' ישעיה רייכר בספרו תורת ראשונים, חלק ב, פרק ג, כד) כי בפועל מציאות זו לא הייתה שכיחה, על כל פנים היא אפשרית בהחלט.

[9] עיין למשל חת"ס על תענית ל ע"ב.

[10] היו בתי כנסת שהיוו מרכזים קהילתיים גם בזמן הבית.

[11] תענית כז ע"ב.

[12] יתכן ותיקון המעמדות מצביע על נקודה עקרונית יותר: הקהילות אינן מתקיימות רק ביחס לפרטים החברים בהן, הן גם עשויות להיות גורם מתווך עם השלטון המרכזי. מפאת מורכבות המבנה השלטוני ביהדות, לא נפתח את הנקודה הזו במאמר הנוכחי.

[13] תהלים צב, י.

[14] סנהדרין כו ע"א.

[15] כתובות ז ע"ב.

[16] מניין מורכב על ידי עשרה גברים יהודים ברי מצווה. מיד עולה השאלה על מקומן של נשים ביצירת קהילה. אם עניינו של המניין הוא כינון יסודי של קהילה מבוססת קודש, האם פעולה זו שייכת לגברים בלבד? דבר זה לא ניתן להיאמר. יחד עם זאת, בירור נושא נרחב זה בשום אופן אינו יכול להתמצא בהערת שוליים, ואנו מקווים לפתח אותו כראוי בעתיד, ועוד חזון למועד.

[17] עיין בהקדמה לספר "שערי יושר" של ר' שמעון שקופ.

דרוש מנהיג

 

Photo by Jehyun Sung on Unsplash

מדינת ישראל מחפשת מנהיגות, ועדיף מוצלחת. כולנו הולכים לקלפי בפעם הרביעית תוך שנתיים. זו בעצם שבירת שיא של מספר בחירות תכופות, שיא צעיר יחסית, הוא נקבע רק בשנה שעברה בסבב הבחירות השלישי...       
נראה שכדאי לעצור לשמוע את פרשת השבוע (במנייני הרחוב או בבית) ולהיזכר בתיאור שמתארת התורה את לידתו של המנהיג הראשון של עם ישראל.

במקורות מכונה המנהיג 'דבר' – דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור. הדבור הוא הכלי העיקרי של המנהיג. אך משה הוא כבד פה וכבד לשון. הבה נעמיק בעניין. הפירוש המקובל למילים אלו הוא שהוא היה מגמגם. אך בין אם הפירוש הוא שהוא מדבר לאט מדי או מהר מדי (כבד פה בלשון סגי נהור), לא מספיק רהוט, עמוק מדי (אונקלוס) או שהוא פשוט שכח את המצרית שלו לאחר עשרות השנים במדיין, דובר רהוט וכריזמטי הוא לא היה. כנראה שבוהק חיצוני ואפילו כישרונות אינן ערובה למנהיגות טובה.

מהן התכונות שבאמת דרושות למנהיג?

משה רבנו לא ישן טוב בלילה כשהוא יודע שאחרים סובלים. הוא יוצא לראות את אחיו בסבלותם על אף שהוא יכול להמשיך לחיות בארמון. אך סיפור דומה יספרו שנים אחר כך על סידהרתא גאוטמה הנסיך ההודי שיצא לראות בסבלות עמו ונקרא לימים בודהה (המואר) בפי חצי מליארד איש בימינו. זהו לא החידוש במנהיגו של העם הנבחר. משה רבינו רואה את הסבל הוא לא נשאר אדיש ובטח שלא מנסה להיחלץ ממנו על ידי שיתרגל אליו, משה פועל לתיקון.

במדרש מובא סיפור שמתאר את הפיכתו של משה לכבד פה וכבד לשון בידי פרעה עצמו. כשהיה משה תינוק נפל חשדם של החרטומים על משה כילד שע"פ נבואתם יביא פדות לעם העבדים ולנפילת מצרים. לכן עוד בהיותו ילד קטן ערכו לו מבחן אכזרי הניחו לו בקערה אחת זהב ובקערה השניה גחלים לוחשות וציפו לראות לאן שולח משה את ידיו. משה ביקש לשלוח ידיו אל הזהב המלכותי אך מלאך משמיים דחף את ידיו אל הגחלים. הבן איש חי בספרו אדרת אליהו מסביר את המדרש כפשוטו וסובר שזה היה עיקר הטיעון של משה באמירתו שהוא כבד פה וכבד לשון – פרעה יזהה אותי בתור התינוק החשוד ובוודאי לא ישמע אותי.  אך אני חושב שיש גם סמליות גדולה במדרש.

משה יודע לתת ביקורת על המצב הקשה ממרומי הכס המוזהב ממעמדו השלטוני, נכון הוא יוצא לראות בסבלות אחיו אך בערב הוא שב לישון על מיטה מוצעת בארמון. האם משה רודף אמת מספיק כדי לעשות כך גם כשהוא אדם ללא בית, בורח ממקום למקום, חי 'על גחלים' אך יותר מזה כשהוא נכווה, נבגד וסובל מייסורים. כאן אנו מגלים את משה במלוא מנהיגותו, אותו משה שרודף צדק בהיותו נסיך במצרים הוא משה שבתור זר בורח מציל את בנות יתרו מהתעללותם של הרועים.  

תכונה מנהיגותית נוספת היא התקווה. משה נמצא במשבר בתחילת הפרשה. לאחר שבעקבות דיבורו עם פרעה בני ישראל סובלים עוד יותר משה שוב לא רוצה להמשיך בשליחות. הנבואה בתחילת הפרשה על שינוי השם של הקב"ה מיועדת למשה ומנחמת אותו – אל תתייאש, מעתה לא עוד אלוקים שמתגלה בתוך הטבע, מין אל שדי שרק מציב לעולם גבולות. מעתה עיקר ההנהגה תהיה בשם הוי"ה (או בלשון בה הוא נקרא אדנ"י) שם שמבטא את השליטה המוחלטת של הקב"ה בכל היש. משה מרים את העיניים וממשיך למרות הכל.

סדר אזכרה ועילוי נשמה

 

Photo by Thomas Bormans on Unsplash

ביום האזכרה, נהגו ישראל קדושים ללמוד משניות לעילוי נשמת נפטרים, ובפרט את ארבע המשניות במסכת מקוואות המרכיבות את ראשי התיבות נשמ"ה. 

משנה מסכת מקוואות פרק שביעי ד-ז

נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מֹחַל וְשִׁנּוּ מִקצַת מַראָיו, אִם אֵין בּוֹ מַראֵה מַיִם אַרבָּעִים סְאָה, הֲרֵי זֶה לא יִטבּוֹל בּוֹ.

שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרטוֹב יַיִן, וַהֲרֵי מַראֵיהֶן כְּמַראֵה הַיַּיִן, וְנָפְלוּ לַמִּקוָה, לא פְסָלוּהוּ. שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם חָסֵר קֻרטוֹב, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרטוֹב חָלָב, וַהֲרֵי מַראֵיהֶן כְּמַראֵה הַמַּיִם, וְנָפְלוּ לַמִּקוָה, לא פְסָלוּהוּ. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכֹּל הוֹלֵך אַחַר הַמַּראֶה.

מִקוָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת, יָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ זֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן טָהוֹר וְהַשֵּׁנִי טָמֵא. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיוּ רַגלָיו שֶׁלָּ רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם, אַף הַשֵּׁנִי טָהוֹר. הִטבִּיל בּוֹ אֶת הַסְּגוֹס וְהֶעֱלָהוּ, מִקצָתוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּיִם, טָהוֹר. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁלְּעוֹר, כֵּיוָן שֶׁהִגבִּיהַּ שִׂפתוֹתֵיהֶם מִן הַמַּיִם, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. מַטבִּילָן וּמַעֲלֶה אוֹתָם דֶּרֶך שׁוּלֵיהֶם.

הִטבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁרַגלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת בַּטִּיט הֶעָבֶה, טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְקַדְּמִין. מִקוָה שֶׁמֵּימָיו מְרוֹדָדִין, כּוֹבֵשׁ אַפִלּוּ חֲבִלֵּי עֵצִים, אַפִלּוּ חֲבִלֵּי קָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתפְּחוּ הַמַּיִם, וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. מַחַט שְׁהִיא נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, הָיָה מוֹלִיך וּמֵבִיא בַּמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל, טְהוֹרָה.

סדר אשכבה:

לפי האר"י הקדוש עדיף לומר כך בין לאיש ובין לאשה:

הַמְרַחֵם עַל־כָּל־בְּרִיּוֹתָיו הוּא יָחוּס וְיַחְמוֹל וִירַחֵם עַל נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל המרוחם/ת (פב"פ) רוּחַ ה' תְּנִיחֶנּוּ (לאשה תְּנִיחֶנָּה) בְגַן עֵדֶן בכלל הרחמים והסליחות ונאמר אמן:

אשכבה לאיש

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ:

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:

יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם:

מְנוּחָה נְכוֹנָה. בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה. בְּמַעֲלַת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים. וְחִלּוּץ עֲצָמִים. וְכַפָּרַת אֲשָׁמִים. וְהַרְחָקַת פֶּשַׁע. וְהַקְרָבַת יֶשַׁע. וְחֶמְלָה וַחֲנִינָה. מִלִּפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. וְחוּלָקָא טָבָא. לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שָׁם תְּהֵא מְנַת וּמְחִיצַת וִישִׁיבַת נֶפֶשׁ הַשֵּׁם הַטּוֹב הַמְּרוּחָם (פלוני) רוּחַ יי תְּנִיחֶנּוּ בְּגַן עֵדֶן. דְּאִתְפְּטָר מִן עַלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהָא מָארֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יְרַחֵם עָלָיו. וְיָחוֹס וְיַחְמוֹל עָלָיו. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יַסְתִּירֵהוּ בְּצֵל כְּנָפָיו וּבְסֵתֶר אָהֳלוֹ לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יְדֹוָד וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּלְקֵץ הַיָּמִין יַעֲמִידֵהוּ. וּמִנַּחַל עֲדָנָיו יַשְׁקֵהוּ. וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִשְׁמָתוֹ. וְיָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתוֹ. יְדֹוָד הוּא נַחֲלָתוֹ. וְיִלָּוֶה אֵלָיו הַשָּׁלוֹם וְעַל מִשְׁכָּבוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם. כְּדִכְתִיב: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבִים עִמּוֹ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן:

אשכבה לאשה

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא. וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: 

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיּוֹפִי. אִשָּׁה יִרְאַת יְהוָֹה הִיא תִתְהַלָּל: תְּנוּ-לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ. וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ:

רַחֲמָנָא דְרַחֲמָנוּתָא דִי לֵהּ הִיא, וּבְמֵימְרֵהּ אִתְבְּרִיאוּ עָלְמַיָּא – עָלְמָא הָדֵין וְעָלְמָא דְאָתֵי, וּגְנַז בֵּהּ צַדְקָנִיּוֹת וְחַסְדָּנִיּוֹת דְּעַבְדָּן רְעוּתֵהּ, וּבְמֵימְרֵהּ וּבְתֻקְפֵּה יֵאמַר לְמֵיעַל קֳדָמוֹהִי דֻּכְרַן נֶפֶשׁ הָאִשָּׁה הַכְּבוּדָּה וְהַצְּנוּעָה וְהַנִּכְבֶּדֶת מָרַת (פלונית ), רוּחַ יְהוָֹה תְּנִיחֶנָּה בְגַן עֵדֶן, דְּאִתְפְּטָרַת מִן עָלְמָא הָדֵין, כִּרְעוּת אֱלָהָא מָרֵא שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יָחוּס וְיַחְמוֹל עָלֶיהָ, וְיִלָּוֶה אֵלֶיהָ הַשָּׁלוֹם, וְעַל מִשְׁכָּבָהּ יִהְיֶה שָׁלוֹם. כְּדִכְתִיב: יָבֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. הוֹלֵךְ נְכוֹחוֹ: הִיא וְכָל-בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבוֹת עִמָּהּ, בִּכְלָל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת, וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן.

איך מנהיג נולד?

Photo by Nynne Schrøder on Unsplash

אם אנחנו היינו מספרים את הסיפור הזה הוא היה נשמע אחרת. היינו מתמקדים ב'ייחוס' של משה כבנו של גדול הדור עמרם, ממשפחת הלוי המכובדת. אולי היינו מוסיפים גם כמה מילים על חכמתו של משה כתינוק קטן והיינו מחביאים את העובדה המצערת שבשנותיו הראשונות גדל משה במקום הכי לא מתאים לילד יהודי, בבית מלא ע"ז ורשעות.

אך התורה בוחרת לספר דווקא על הנשים שסבבו את משה. שלושת הנשים שסבבו את משה היו שונות מאוד. יוכבד ומרים הן בנות לעם שמשועבד כבר למעלה ממאה שנים, לעומתן, בתיה בת פרעה היא לא רק מצרית, היא הבת של המלך המשעבד. ובכל זאת. המשותף ליוכבד, מרים ובתיה מדהים בפשטותו כולן הולכות אחר האמת והטוב גם כנגד כל הסיכויים.

שתי מיילדות מתוך אלפים כנראה, שתיים שמוכנות לומר 'לא' למלך מצרים. שתי נשים שלא נותנות לפחד לנהל אותן וגם במציאות קשה ביותר מצליחות לשים את הערכים שלהן ('ותיראנה המילדות את האלוקים') מעל הכל, אפילו במחיר חייהן. מרים משכנעת את הוריה יוכבד ועמרם להביא עוד ילד לעולם למרות הגזירה הנוראית של הטבעת התינוקות. לאחר שעשתה ככל יכולתה כדי להציל את חייו ולהצפין את משה, יוכבד מניחה את בנה הקטן בתיבה ביאור. מה הסיכוי של תינוק קטן לשרוד ביאור? מרים מונעת מאמונה עמוקה בטוב של אלוקים וזוכה לגלות את הטוב שבאדם, בת פרעה מוצאת את התיבה.

משה יורד לראות בסבלות אחיו. הוא יוצא מהארמון הנוח רק כדי להביט בסבל של אחיו בתקווה להקל עליו. שנים לפני כן הנסיכה המצרית יורדת אל היאור כדי לטבול. ניתן להניח שהאמבטיות המלכותיות היו מפנקות בהרבה, מדוע ירדה בת פרעה אל היאור. יתרה מזאת, חז"ל מסבירים שהיא עשתה זאת כדי לטבול מגילולי אביה, טבילה לשם גירות. במבט ראשון הדבר לא מובן, מניין לחז"ל שזו אכן מהות הטבילה ביאור?

במבט מעמיק יותר הכל מובן. חישבו בעצמכם - כיצד נראה היאור בימים שלאחר גזירה להשליך את הבנים של בני ישראל ליאור. ה'טיול' ליאור משול להליכה למחנה השמדה בימי השואה. כשבתיה יורדת ליאור היא בעצם לא משלימה עם התודעה האלילית ש'בראה' מציאות של עם שהוא עבד ועם שהוא בן חורין. כשהיא שומעת על העם הסובל ובכל זאת יורדת ליאור היא מורדת באביה ובכך מתחילה לקשור את גורלה בעם הזה, 'עמך - עמי' קדום*. כשהיא שולחת יד ומצילה תינוק אחד בתיבה מתוך יאור מלא גופות היא מחליטה שהיא הולכת כנגד כל הסיכויים. חז"ל מסבירים שאמתה של בתיה התארכה כמה אמות. נשאלת השאלה – אם התיבה הייתה רחוקה מדוע בכלל שלחה בתיה את ידה? התשובה לכך היא שבתיה החליטה לעשות את שלה, אף שהתוצאה לא בידה. היא מוכנה להציל את כל שתוכל אפילו אם זה רק תינוק יהודי אחד. ואכן, המעשה הזה, שנראה קטן וחסר סיכוי קיבל סייעתא דשמיא עצומה ובסופו של תהליך באמת הביא להצלת כל בני ישראל מיד מצריים.

משה רואה איש מצרי שמכה איש עברי. זהו מחזה שקורה במצריים מאות אלפי פעמים ביום במשך שנים רבות. כשהוא מחליט להציל הוא עושה את מה שצרוב בדי אן אי שלו מיוכבד, ממרים ומבתיה המיילדות של הגאולה. כך נולד מנהיג.

*ע"פ מהלך זה מובן גם איך קורה שנסיכה מצרית נותנת שם עברי משה כי מן המים משיתיהו.

איך הורגים את היצר הרע?

Photo by Stijn Swinnen on Unsplash

שלום, לפני כמה זמן למדתי שבמסכות ברכות מדברים על זה שאברהם אבינו הפך את היצר הרע ליצר טוב ודוד המלך בכלל ביטל את היצר שלו אז השאלה שלי איך מגיעים למצב כזה?

(כיתה י)

שלום עליך,
אם מה שחשוב הוא מה האופן בו שחט דוד המלך את היצר הרע שלו אזי התשובה לשאלה זו מעניינת אך כנראה שלעולם תישאר עלומה במידת מה. אולי עשה זאת דוד על ידי שימוש בשמות קודש וייחוד ייחודים, אולי דרך התבודדות והכנת הלב לנבואה בנגינה ושירת התהלים ואולי פשוט על ידי לימוד תורה מעמיק. סבורני ששאלתך הגיעה ממקום עמוק של רצון לעבוד את ה' בשלמות, ולכן נכון יותר לנסח את השאלה מהי הדרך הנכונה לפעולה מול היצר הרע שלי, לאן אני קרוא ולא להתמקד בדוד המלך עצמו.

כך נהג גם מייסד חסידות חב"ד ובעל ספר התניא, הלא הוא האדמו"ר הזקן. בסיפרו הרב מערער על ההנחה שכל אחד צריך להרוג את היצר הרע. הוא כותב כי ישנן שתי סוגי עבודות בעולם. יש עבודה של אנשים רגילים, להם הוא קורא 'בינוניים', שאמורים לעבוד את ה' עם היצר הרע שלהם ו'רק' להכניע או להפוך אותו לטובה באופן זמני. ויש עבודה ליחידי סגולה שעניינה הכנעה ועקירה מוחלטת של היצר הרע כעין שחיטה שלו.

חשוב לציין שגם עבור הצדיקים, אין הכוונה שלאחר מכן הם יושבים בשלוה כשעטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה אלא שהעבודה שלהם איננה עוד מול היצר הרע שבפנימיות ליבם אלא מול היצר הרע הכללי של המציאות ('הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות' ב"ב טז). חלק מהעבודה שלהם נעשה כשהם עומדים במקום גבוה מעל המבוך ומדריכים את אחיהם שעדיין נבוכים במבוך היצר הרע כיצד להתמודד איתו.

על אף החידוש שבדבריו, יש בהם מענה לשאלה קשה. הרי מתואר במסכת יומא שכשניסו אנשי כנסת הגדולה להרוג את היצר הרע של התאווה שבין איש לאשה נוצר מצב בו לא היה עוד המשכיות לעולם ולכן הוכרחו להשיב אותו לעולם. אם כן למדנו כי הקב"ה לא חפץ בשחיטה מוחלטת של היצר, אדרבה הוא חלק מתיקון העולם. כנראה שעד לאיחוד היצר הרע והיצר הטוב באופן נגלה ומוחשי הטוב לא מספיק חזק כדי לקיים את העולם לבדו ולכן יש צורך בבינוניים רבים ובמעט צדיקים. דווקא ההעמקה וההבנה שכאשר נלווה היצר הרע ליצר הטוב ומשתלב בתוכו הוא הופך את הטוב לטוב מאוד (כדברי המדרש ב"ר: 'מאוד' זה יצר הרע) מקדמים אותנו לעבר יעוד ודרך חדשה.

אז מה עושים בינתיים? איך יהיה לנו די כוח לנצח את היצר הרע שלנו שוב ושוב? כמה עצות טובות (וכלליות) שנתנו אומני המלחמה ביצר הרע שבכל הדורות.

א.      א. להיות בשמחה. מצב הרוח הטוב, החום במצוות, הזריזות כל אלה הם לא רק מגינים חזקים בפני היצר אלא גם נותנים לנו כוח ממשי לייצר ניצחון. ממש כמו מתאבק זריז וקטן שיכול לנצח מתאבק גדול וחזק אך איטי ממנו.

ב.      לא להתקל ביצר הרע. יצר הרע דומה לשודד חמוש ונכה רגליים. אם תגיע אליו סביר שינצח אותך אך אם תעקוף אותו תוכל לו בקלות. אם האדם יוצר לעצמו סביבה נטולת פיתויים ככל שביכולתו סביר שהניסיון יקטן מאוד.

ג.        לא עושים מו"מ עם טרוריסטים (כנגזרת של הסעיף הקודם). לא לשאת ולתת במחשבה עם היצר הרע. כל הרהור בו היצר מנסה לפתות אותך לעבירה חייב להסתיים מייד כשהתחיל בטריקת דלת. התייחסות למחשבות שכאלה כהרהורים רעים.

ד.      לך לבית המדרש. אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש. מלבד הפשט שלימוד התורה נותן כוח רוחני לאדם, מעניק לו עולם עונג בקדושה וגם משכיח את הרהורי העבירה, לעצה זו שני מובנים רחבים יותר. הראשון - להוציא ולתעל את הכוחות הגדולים שמנסים הופיע דרך היצר הרע במקום פרודוקטיבי. ובמובן זה גם חסד, הדרכה בתנועת נוער או הכנה לצבא אפקטיביים מאוד. השני – החברה הטובה. היצר הרע תוקף בקלות כשאנו לבד, אך כשסביבנו עובדי ה' שמתמודדים עם אותם יצרים ויכולים להם, אנו שואבים מהם כוח רב.

ה.      תפילה מעומק הלב ובדמעות. בכל תפילת שחרית אנו מבקשים מה' שיעזור לנו לנצח את היצר הרע ולא יביא אותנו לידי ניסיונות. זה לא בונוס, אנחנו באמת חייבים 'סיוע אווירי' שהרי 'הוא מאש ואני בשר ודם'. התבודדות שכולה שיח פתוח עם ה' בלשון שלי היא כלי מצויין על מנת לפתוח את הלב.

ו.        לעצור מדי פעם כדי לחשוב. לבחור את הקרבות שלנו, לזהות את נקודות התורפה שלנו ושל היריב, לעשות סימולציות של מקרים ותגובות, לבחון איפה נכשלנו ואיך מתקנים. כל אלו דברים שצריך לעצור ולחשוב עליהם, לעיסוק הזה קוראים חשבון נפש והוא הכרחי כדי להיאבק אפקטיבית.

ז.       להתחיל מחדש בכל פעם. היצר לא יברח אחרי קרב קצר. ניסיון ועוד ניסיון, נצחון ועוד נצחון, שמחה מכל הישג קטן ככל שיהיה, ולדעת לקום מחדש ולא להתייאש הם מפתחות חשובים להצלחה.  

לסיכום, את הניצחון על היצר נשיג דרך עבודה מתמדת ומשמחת ולא בשיטת הזבנג וגמרנו. כך נעשה את יעודנו בעולם ואט אט נתקדם לעבר התיקון השלם.  שיהיה לכולנו בהצלחה!

אוהבך ומוקירך
נתנאל טל שאוליאן

----- חזקים ברשת -----

המקום למי שבוחר להתמודד ברשת ולנצח!

בקבוצה תוכל לשאול באופן אנונימי על ההתמודדות שלך באינטרנט, ולקבל תשובות ממיטב הרבנים והעוסקים בתחום.

👈להצטרפות לקבוצה ולשליחת שאלה אנונימית :

https://mmb.org.il/chazakim/

מה יש ללמוד מחושים בן דן?

 

ארונו של יעקב אבינו מגיע לפתח מערת המכפלה, אך על הפתח עומד בריון רשע ומוכר היטב, ומונע את הקבורה 'נשאר שם מקום אחד, והוא שמור לי שהרי אני הבכור'. בני יעקב, גיבורי חיל מנסים להפריך את טענות דוד עשיו ומחכים לבירור העניין על ידי מסמכים שיובאו במיוחד ממצרים. אך מאחור מגיח פתאום חושים בן דן, חרש ואילם שלא מבין הרבה, ושואל בשפת סימנים – 'מדוע אין קוברים את סבא, מדוע גופו מוטל בביזיון?' בן דוד מתנדב להסביר לו וברגע שחושים מבין מה קורה הוא ניגש לעשיו בנחישות ונותן לו מכת מוות, הדרך נפתחת ויעקב נקבר במערה.

שואל ר' חיים שמואלביץ – מה סוד ההבדל בין טענות השבטים ומעשיהם למעשה חושים? ובתשובתו לקח גדול לכל אחת ואחד מאיתנו. השבטים התחילו לדון עם עשיו ואט אט התרגלו לכך שהגופה של יעקב נמצאת בצד. מוחם היה עסוק בשאלה המרכזית בעיניהם 'איך מוכיחים כי הבכורה שייכת ליעקב', הם בתחילה חשבו שזה עניין של ויכוח קטן והנה הם קוברים ולכן גם כשהוויכוח התארך והרגע הפך לשעה, כבר לא כל כך הפריעה להם הסיטואציה. חושים לעומתם כלל לא היה  צד בויכוח, הוא רואה את הסיטואציה לאשורה ומבין מייד מה שקורה במלוא החומרה, לכן הוא מתפעל מאוד מהעניין ועושה מה שעושה. לכל אחד מאיתנו חטא שכבר התרגל אליו סיים רבי ירוחם ממיר ועלינו להעיר עצמנו בגבורה.

שגרת קורונה היא דבר מבלבל. מחד, חייבים למצוא הגיון בשיגעון והחיים חייבים להימשך. מאידך, אם לא נלמד מה המסר הרוחני שמעביר לנו ה' שאוחז במקל ופשוט נתרגל למכה של המקל מה הועילה המכה? שנאת החינם והקור שבין ה'מגזרים' מפלחים את הלב הישראלי. חרדים, דתיים לאומיים וחרדים כל אחד מחזק את עצמו על ידי התמקדות ברע שבאחר והמדיה מלאה בשיסוי ופילוג בין אחים, והנה עוד תקופת בחירות שכנראה לא תוסיף אהבת חינם. בסבב השלישי באה הקורונה והכריחה אותנו למעט חשבון נפש ועזרה הדדית אך כשהתרגלנו והנה בא חיסון חזרנו לשגרת הקור, בחירות רביעיות ושוב הקור"ונה מאיימת לחזור במוטציה חדשה.  הבה נתעורר מההרגל הרע ונכנס לשגרה חדשה באמת – שגרה של כבוד הדדי שבירת המגזריות ואהבת חינם.  

(פורסם בעלון מן הבאר ויחי התשפ"א)

ושבו בנים לגבולם

 

צילום: לע"מ
ושבו בנים לגבולם
(יהונתן פולארד נפדה ומגיע לארץ ישראל טבת התשפ"א)

בפרשת ויגש רגילים לראות את מעשה הגבורה וההקרבה של יהודה כמה שאמור היה לגרום לפדיונו של בנימין. המוכנות שלו להקריב בסופו של דבר לא פדתה את בנימין שהרי יוסף לא היה עושה לו דבר. אך כשמסתכלים בעומק רואים כי היא אכן פדתה מישהו – את יוסף בעצמו. יוסף בזהות בדויה בתוך מצריים חוזר לחיק משפחתו ועמו רק בזכות מה שהוא רואה שעושה יהודה למען אחיו. יהודה אכן פדה בסופו של דבר את יוסף ותיקן את חטא המכירה. 

הרב שמואל זעפרני סיפר כי בביקורו הראשון של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל אצל יהונתן פולארד בכלא מרילנד, הרב זצ"ל נכנס לכלא, הישיר מבט לעבר יהונתן, ואמר לו: 'יהונתן בני היקר, אתה צריך לדעת שאחד מאבותינו הראשונים שישב בכלא שמו היה יוסף הצדיק. אני רואה בך יוסף של הדור, תזכור, יוסף יצא בן רגע מהכלא ישר למלוכה. בהתחשב בכל מה שעשית, ואני יודע כל מה שעשית, אני בטוח שהקב"ה יוציא אותך מכאן כמו יוסף ואתה תגיע הישר למלוכה כמו יוסף'. יהונתן התרגש ונישק את ידו של הרב.

ואכן פולארד שעבד כמנתח חומרי גלם מודיעיניים במרכז ההתרעה האנטי־טרוריסטי החדש (אטא"ק) של מחלקת ניתוח האיומים בשירות החקירות של הצי העביר חומרי מודיעין חשובים מפז שידידנו האמריקאיים סירבו לחשוף ולחלוק עם מדינת ישראל. בין המסמכים היו כאלה שהיו אקוטיים לבטחונה של מדינת ישראל, מסמכים על נשק השמדה המונית של מדינות ערב ועל מפקדות אש"פ בתוניס למשל, מסמכים שפולארד בעל הלב היהודי החם לא הצליח שלא להעביר למדינת ישראל ובכך איפשר מבצעים מוצלחים של צה"ל והמוסד. אך לצערנו כאשר נחשף וניסה לברוח לשגרירות ישראל בוושינגטון הוצא משם אחר כבוד והובל למעצר. שם נחקר ובהמלצת מדינת ישראל אף הודה במיוחס לו. הוא נשפט באופן חמור בהרבה מחומרת עבירתו משום שהעלילו שאת הסודות מכרה מדינת ישראל לסובייטים דבר שהתגלה כמופרך כמה שנים לאחר מכן כאשר נתפס הפושע האמיתי, מרגל סובייטי בתפקיד רם מעלה ב – CIA. מדינת ישראל לא עשתה למענו דבר במשך שנים, חטא מכירת יוסף.

על הקשר המיוחד של יהונתן פולארד לגאון הרב מרדכי אליהו סיפרה פעם אסתר פולארד (בשנה שבה נפטר הרב אליהו זצ"ל):           
לפני כארבע שנים נכנסתי למשרדו של הרב זצ"ל ואמרתי לו שהמצב הרפואי של יהונתן מתדרדר, אמרתי לו שאני מפחדת על חייו. "יהונתן הוא בן בית אצלך ואתה בן בית אצל הקב"ה. אתה חייב לעשות בשבילו משהו. דבר שהוא מעבר לגדר הרגיל, תנצל את זה שאתה בן בית למעלה. אני מרגישה שהוא הולך למות", התחננתי. הרב שמע את תחינתי, אמר לי שהוא מקבל את הדברים והוא יעשה משהו. עדכנו את יהונתן, והיינו בטוחים שהמצב הרפואי הקשה מאחוריו. חשבנו שהרב יעתיר בתפילה מיוחדת לרפואתו של יהונתן, הרי הוא היה מגדולי המקובלים בארץ. מתברר שטעינו. שבועיים לאחר מכן, ביקשתי להיכנס אל הרב, ואמרו לי שהרב לא מרגיש טוב, זה היה משהו נדיר. תמיד הוא היה מקבל אותי כמעט מיד. יום אחר יום הודיעו לי מלשכתו שהוא לא חש בטוב. הוא סבל כאבים נוראים בגב, עד שהיו צריכים להחליף לו את המכונית, כדי שלא ייאלץ להתכופף.    

כעבור חודשיים קראו לי אל הרב. נכנסתי אל החדר וראיתי שהוא סובל סבל נוראי. הוא התקשה לדבר, הכאב היה חד. הבנתי שהוא לקח את המחלה של יהונתן על עצמו. אמרתי לו שיש לי מסר מיהונתן שביקש להבהיר כי הוא לא מוכן שהרב יסבול בגללו. הרב חייך אלי בחיוך שדומה לחיוך של אבא שהבן שלו 'תפס' אותו שעשה בשבילו משהו מיוחד. ניסיתי לשכנע את הרב אבל העיניים שלו שידרו לי להפסיק. הוא החליט לקחת את המחלה על עצמו. מאותו הזמן, לא היה לו יום בריא אחד, המצב הרפואי שלו הלך והתדרדר. הוא סבל ארבע שנים. ואני בטוחה שהוא עשה את זה בשביל יהונתן.

כנראה שממש כשם שניגש יהודה ליוסף, היה מוכן למסור את חייו כדי לפדות בנימין ובמעשה זה 'פדה' גם את יוסף משביו, היה צורך בכמה מעשי הקרבה יוצאי דופן של אחווה כדי להביא לשחרורו של יהונתן. השבוע לאחר עשרות שנים המשימה הושלמה, יהונתן ורעייתו נחתו בארץ ישראל ובנימין ראש הממשלה קיבל את פניהם. מעניין לציין כי בברכה המצולמת של הגרמ"א לפולארד הוא הזכיר כמה פעמים את הפסוק "בך יבורך ישראל", פסוק מפרשת השבוע, פרשת ויחי שגם הוא מתייחס ליוסף הצדיק ולשיבתו לחיק משפחתו משפחת עם ישראל. 

כיום זכה בנימין אחר לפדות את יוסף, מזל טוב ליהונתן אך לא פחות מכך לנו ולראש הממשלה על התיקון ההיסטורי שזכינו לעשות. מזל טוב מזל טוב.

מה מיוחד בארץ גושן?

מקור התמונה: cynic zagor (Zorbey Tunçer) - https://www.flickr.com/photos/cyniczagor/2726113679/in/set-72157606510968511/

בפרשת ויגש יורדת משפחת יעקב אבינו למצריים, יוסף והאחים חותרים להתיישב דווקא בארץ גושן. מדוע?

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שבמעבר מהתיישבות נודדת להתישבות של קבע במצריים הגדולה רצו בני יעקב לשמור על יחודיותם ולכן בחרו במקום שהיה מבודד משאר מצריים. מתוך עיון במדרשים ניתן לדלות סיבה נוספת.

בטרם יורד יעקב מצריימה הוא כבר שולח את יהודה 'להורות לפניו גושנה', מה הכוונה?

רגילים להזכיר את רש"י שאומר שהיה זה על מנת להקים בית אולפנה – בית חינוך תורני, אך מבית מדרשם של נכדיו של רש"י עולה תשובה אחרת. בפירוש דעת זקנים של בעלי התוספות על פסוק זה הובא מדרש פרקי דרבי אליעזר (פרק כו) מדהים. כולנו זוכרים את המעשה המתואר בפרשת לך לך בו לקח פרעה מלך מצריים את שרה בגלל יופיה ותכנן לשאת אותה לאשה. לאחר שה' העניש אותו שרה לא יצאה מבית פרעה בידיים ריקות. פרעה חש חרטה עמוקה על מעשיו ונתן לה את מה שתכנן לכתוב בכתובתה. המדרש מספר שהייתה זו גושן היושבת על שפת הנילוס מצידו המצרי[1], והיא ניתנה לשרה על ידי פרעה במתנה.

ממילא יוצא שארץ גושן בעצם שייכת שלנו...

ואכן גם בין כיבושי יהושע בספר יהושע פרק י"א נזכר שכבש את ארץ הגושן[2].

אם כן ה"ויאחזו בה" בסוף הפרשה לא נדרש במשמעות שלילית של היאחזות בגלות כפי שכתב הכלי יקר שם אלא כמו 'היאחזות הנח"ל'' והכוונה לראשית ההתנחלות בטריטוריה משלנו. אכן ירד יעקב למצריים אבל ברחמי שמיים היה זה ע"פ קורא הדורות מראש בצורה ממותקת.

ואם לכל זה נוסיף את רש"י (שהוזכר לעיל) שלימד כי יהודה נשלח לגושן כדי להקים בית מדרש, המטרה הייתה לקיים עיקר ישוב הארץ וללמוד תורה בא"י[3].

זוהי תשובה מקורית לשאלה נוספת. בסוף הפרשה התורה מספרת את כל סיפור העברת יוסף את העם המצרי מנחלתו משטח לשטח. מדוע חשוב לתורה לספר לנו על כך? לאור האמור לעיל ניתן לצרף לתשובות שאר הפרשנים תשובה נוספת. שהיה זה מעין תחבולה של יוסף הצדיק בכך שכולם עברו מנחלותיהם וכך לא ישימו לב ויתעוררו למחות כנגד המימוש של בעלותנו על ארץ גושן שיש שיקראו לו 'כיבוש שקט'.

נמצינו למדים, יש את ארץ ההבטחה של אבינו אברהם ויש ארץ שהיא כולה מתנה מאמא שרה.

(חלק מרעיון זה השמיעני הרב דוד בן פנחס הי"ו בדרשה בשבת בישיבת נתיבות ישראל בת ים)

---

[1] הוא נחל מצריים גבולה הדרומי של א"י ע"פ רש"י, ריה"ל, גר"א, הרצי"ה ועוד ולא אל עריש כדעת הרדב"ז, הגר"ש ישראלי וסיעתם.

[2] וע' רד"ק שם ודלא כדעת מקרא.

[3] ע' תוס' ריש גיטין.

אבא עשיר אבא עני

 

מהדמות של יוסף הצדיק לומדים שני שיעורים חשובים על עוני ועל עושר. 

השיעור הראשון שלמדנו ממנו הוא איך להיות עני.
לאחר שנמכר על ידי האנשים הקרובים לו ביותר, יוסף גולה בעל כורחו ובחוסר כל שהרי אפילו כותנתו נלקחה ממנו בכוח, וכך הוא מוצא את עצמו כעבד בבית שר הטבחים. כל אחד אחר היה מתייאש או מנסה להתחנף לאדון (או לגברת הבית), אך יוסף נשאר נאמן לעצמו ולערכיו. יתרה מזאת, יוסף עושה את תפקידו על הצד הטוב ביותר לא משנה היכן הוא נמצא. הוא לא מחכה ל'פריצה הגדולה' ולא מחפש את האור בקצה המנהרה, יוסף רואה בעצמו את האור שבמנהרה. לכן גם בבית פוטיפר כולם נמשכים אחריו וגם בבור הכלא אנשים מתקרבים אליו ממש כמו פרפרים לאור. במפגש שבין יעקב ועשיו בפרשת וישלח עשיו מכריז 'יש לי רב' – פשוט הרבה, לעומתו יעקב אומר 'יש לי כל'. אלו שתי תפיסות עולם, אך לא פחות מכך תפיסות של האדם כלפי עצמו. יוסף בנו האהוב ותלמידו הגדול של יעקב מתנהג כאדם שיש לו הכל, הרבה לפני שיש לו רב. ויש שיאמרו שזה סוד כוחו.

מתוך ההבנה שהכל תלוי בו והשמחה בכל מה שיש לו, יוסף ביצירתיות יודע להפוך את מה שאחרים רואים כקטסטרופה ומשבר להזדמנות. לכל אדם אחר שבע שנות רעב שיבלעו שבע שנות שובע נשמעות די מייאשות, הרי סה"כ השבע והרעב מתקזזות - 'ולא נודע כי בא אל קרבנה'. אך מתוך אמונה בה' ובטוב שבמציאות יוסף משכיל להבין שאם אלוקים מודיע לפרעה את אשר הוא עושה אזי יש מידיעה זו ברכה גדולה. יוסף הופך את יתרון הידע המוקדם על הרעב שיבוא להצלחה כלכלית מסחררת, בשעה שכל העולם רעב מצריים מתעשרת משום שהשכילה לשמור אוכל וכך הופכת למעצמה עולמית. 

השם יוסף מרמז על שתי ההנהגות האלו. מצד אחד הוא תמיד מוסיף והולך, משתדל יותר ומחפש היכן יש מקום להשתדרג. מצד שני מתוך אמונה הוא עומד בתפילה לה' שיוסיף לו כוח ואכן ה' פותח בפניו דלתות עליהן יכל יוסף רק לחלום.

השיעור שני שלמדנו מיוסף הצדיק הוא איך להיות עשיר.
העושר הוא דבר שנותן לאדם תחושת כוח. ישנו חשש ממשי שכאשר אדם יקבל עמדת כוח הוא ישכח את הדרך הקשה שהביאה אותה אליה, ואת האנשים שלא זכו להגיע לאן שהוא זכה. חישבו על הסיטואציה: בוס צועק על העובד שלו על שהוא לא עושה את עבודתו בדיוק כמצופה. אילו יכל העובד היה אומר – 'קצת סבלנות, אדוני הרי אך לפני כמה שנים היית אתה הבחור החדש במשרד, הסטאז'ר או המתלמד בסדנה'. ואכן כתבו חכמי המוסר הראשונים 'ניסיון העושר גדול מניסיון העוני'. לכן כאשר לאדם עמדה מכובדת אותה הרוויח ביושר, משמיים יעמידו אותו דווקא אז בניסיון השכחה. יוסף הצדיק עומד בניסיון כאשר הוא לוקח את חכמתו ועושרו ורותם אתם לטובת מצרים, להביא שפע לכל העם ואולי גם לעמי הסביבה הסובלים מרעב. ובכל זאת, כלפי עצמו הוא חושב שיש מקום לשכחת החיים הקודמים שלו, והוא קורא לבנו מנשה 'כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי'. אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, כנגד כל הסיכויים עומדים לפניו אחיו, ושלא במודע מזכירים לו כי הוא עדיין אחיהם האובד.

בפרשות מקץ וויגש יוסף מחליט להשתמש בכוח שלו למשימה חשובה נוספת - כדי לאחד מחדש את המשפחה תוך בחינת מידת נאמנותם לאחיו בנימין, בנה השני של רחל צרת אימם. בכך שוב לוקח יוסף אחריות ולא משתמש בממונו לטובת עצמו בלבד ועומד באופן מלא בניסיון העושר.

על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים

Photo by Fidel Fernando on Unsplash

מנחם רויטמן ואברהם אברונין הם כוכבים של שיר אחד. על אף שלא כולנו מכירים את השמות האלו, ככל הנראה שיר אחד שלהם כולנו שרים כמעט בעל פה. השיר 'ימי החנוכה' הוא תרגום של אברונין[1] לשיר ילדים שנכתב במקור ביידיש על ידי המשורר מ. רויטמן והוא מבטא את רוח החילוניות הלאומית הישראלית. כשמקשיבים טוב מגלים שאת הנס לא חולל האל אלא 'חוללו המכבים'. ה' אינו מוזכר כלל בשיר והנס הוא למעשה ביטוי לפעולתם האמיצה של בני האדם בעולם. היזכרו במילות השיר:

ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו, בגיל ובשמחה ממלאים את ליבנו לילה ויום סביבונינו יסוב סופגניות נאכל בם לרוב.
האירו, הדליקו נרות חנוכה רבים - על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים.

במסיבות גני הילדים הדתיים ישנו פער בין דורי מעניין. הדור המבוגר מכיר את הגירסה המקורית של השיר בעוד הדור הצעיר שר את גירסת הגננות הדתיות שמסיימת את הבית כך: 'על הניסים ועל הנפלאות אשר חולל ה' למכבים'. ואולם לבית השני של השיר לא מצאו הגננות פתרון אלגנטי כל כך – 'ניצחון המכבים נספר, נזמרה, על האויבים אז ידם כי גברה ירושלים שבה לתחיה עם ישראל עשה תושיה', ושוב - אין זכר לקב"ה.

שנים רבות מתנצחים ביניהם הציבור החילוני והציבור החרדי בשאלה כיצד נכון להציג את נס חנוכה. האתוס החרדי – גלותי 'שוכח מהמלחמה' וגורס כי נס פך השמן הוא העיקר, וגם כאשר כבר מזכירים את המלחמה מדגישים את פעולתו של ה' והתגלותה כנגד הטבע ממש. מנגד גורס האתוס החילוני - ציוני כי עלינו להשמיט את יסודות הנס ולדבר על גבורת הלוחמים בלבד. ניסים מגבירים את הבטלנות האנושית מול מעשה האל, את הדור הצעיר יש לחנך לנטילת אחריות אישית ו'אם אין אני לי מי לי'. או כמילותיו החריפות של שיר חנוכה מודרני אחר: 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו –בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור'.

אך הרבה לפני שהתחילה המחלוקת הזו כתבו כבר חלק מחכמינו זכרונם לברכה את פתרונה הפשוט והלא מתלהם. בספר חמדת הימים שנכתב על ידי מקובל ארץ ישראלי ששמו לא נודע כתוב כך:

'וכמעט נר אלוקים טרם יכבה[2] העיר ה' רוח כהני ה' ... וחיזק ואימץ ידי חשמונאי ובניו להיות אמיץ לבו בגיבורים הוא ובניו איתו ויעבירו קול במחנה לאמור מי לה' אלי. ויאספו אליו כל זקני יהודה כל איש חיל רב פעלים אשר נגע ה' בליבו לנקום נקמת ה', קנאת ה' צבאות תעשה זאת, וילחמו בו ויגרשוהו וילך, ויכו אותו עד בלתי השאיר לו שריד. ובשובם נתנו שבח והודאה לאל, וחיזקו את בדק הבית, והיה אור ישראל לאש והארץ האירה מכבודו כימי עולם[3]. ודבר זה היא לבדה תספיק לעשות זיכרון לבני ישראל לנס ההוא ולקבוע שמונת ימי חנוכה בהלל ובהודאה, ולא כמו שעלה על רוח רבים לאמור אשר עיקר קביעותן הייתה מפני נס הפך. כי אין לקבוע ימים טובים בהלל ובהודאה מפני נס הנעשה באיזה עניין היפוך הטבע אלא כשיהיה עניין הצלה מאיזו צרה... ואולם אצלי עיקר הקביעות היה מפני התשועה הנעשית להם בניצחון האויבים... ומפני התשועות הללו הוצרכו לקבוע יום טוב בהלל ובהודאה בכל שנה ושנה אלא מפני שנוספה בחינת הנס שנעשה בפך והדליקו ממנו שמונה ימים שמום על הנס שמונה ימים אלו בהלל ובהודאה'.

חמדת הימים מזהה את יד ה' בהתעוררות גבורת הלוחמים ורואה בניצחון במלחמה את עיקר הנס. העולה מדבריו הוא בעיקר הערכה לגבורת הלוחמים ללא שום סתירה להבנה העמוקה שהיא עצמה מגיעה ממקור הגבורה והעוז. דווקא הדבקות בתורה ובמצוות היא שהביאה אותם לעצמאות מדינית. לא 'אשר עשה ה' למכבים' כגירסת הגנים הדתיים ולא גבורה משוללת מקור כגירסת השיר היידישאי המקורי. אלא גבורה אנושית ממקור אלוקי שמופיע בנשמת האדם, אלוקים מתגלה בגבורת האדם. אם  מעשי האדם הם הם מעשי ה', אזי ממילא הבטלנות היא חילול השם. ואולי מתוך תפיסה כזו השיר ימי החנוכה בגירסתו המקורית כלל לא מחייב תיקון או הוספה?

והשאלה מתעוררת, האם האתוס הציוני היה מתמרד כנגד תפיסה יהודית שלא רואה סתירה בין האדם לאלוקיו? האם לא הוצגה היהדות באור אחיד ומתנכר כלפי ההשתדלות האנושית שלא ככתוב במקורותינו?[4] לאלוקים פתרונים. איך שלא יהיה, התשובה שלנו מוכרחה להיות לימוד תורה אותנטי בנוי על יסודות של מקורות אך בהתאמה לשאלה מה צריך לשמוע הדור. דבר זה יושג רק אם נלמד את מקצוע האגדה (אמונה, מחשבת ישראל) ברוחב ובעומק ונדע במקביל להקשיב למציאות ולמה שחשים האנשים שסביבנו.

---

[1] אברונין היה מורה ועסק בחקר הלשון העברית ובתרגום.

[2] בשתי הערות הבאות תמצאו שאלות מנחות להעמקה נוספת: שימו לב – לפי אנלוגיה זו מהו הנר והיכן הוא נמצא?

[3] מה קרה לאורם של ישראל? בכבודו של מי מדובר?

[4] להזכיר שהמהר"ל בחידושי אגדות לשבת כא וכן הנר מצוה עונה לשאלה בדומה לחמ"י, ע"ש.

למה איסור גיד הנשה הוא מצוות הלא תעשה הראשונה בתורה?

 

בסין נקראת היהדות באופן מסורתי "דת הסרת הגיד". זה מעניין ואולי קצת מובן לאור העובדה הבאה. בפרשת בראשית לימדה התורה את אדם וחוה, ראשית האנושות, את מצוות העשה הראשונה בתורה – פרו ורבו. עם הופעת אברהם אבינו עליו השלום למדנו את המצווה המיוחדת לישראל – ברית המילה. מצווה יסודית לכל הדעות. בפרשתנו, מיד לאחר קריאת שמו לראשונה ישראל, קיבל יעקב אבינו את המצווה השלישית, מצוות הלא תעשה הראשונה – גיד הנשה. מהו עניינה של מצווה זו?

בספר החינוך כתב שטעם המצווה הוא שנזכור את המאבק והניצחון של יעקב מול המלאך. כך גם בזמנים הקשים של גלותנו לא נאבד תקווה ונזכור שכבר היו דברים מעולם וישראל למרות האבדות תמיד מנצח. גם הלילה הארוך ביותר ייגמר ויעלה השחר. אך לפי דבריו עדיין לא מובן מדוע זוהי מצוות הלא תעשה הראשונה שנזכרה בתורה?

    ישנן שתי טענות בסיסיות שאומר לנו היצר הרע כנגד האיסורים בהם נאסרנו. הטענה הראשונה – ה'     שונא את בני האדם ולא רוצה שתהנו ולכן אוסר עליכם דברים. הטענה השניה – נכון, המצוות יתנו לכם עולם הבא, אבל אני אתן לכם עולם הזה.                                                                                                    

הגמרא במסכת חולין מלמדת שגיד הנשה אינו ראוי לאכילה, ומספרת לנו שטעמו כמו טעם של עץ בעלמא. מדוע אוסרת התורה לאכול דבר חסר טעם? התשובה היא: "רצה הקב"ה לזכות את עם ישראל במצוות לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". מאותה הסיבה התורה אוסרת גם את אכילת הדם - דבר שנפשו של האדם קצה בו. כבר בפעם הראשונה שמלמדת התורה מה לא לעשות חשוב לתלמוד להבהיר שמצוות הלא תעשה לא באו להקשות על החיים אלא אדרבה להיטיב אותם. בסופו של דבר, התורה רוצה לזכות אותנו גם בדברים שהיינו אנו עושים ממילא גם ללא ציווי. כמו שאין אוכלים את גיד הנשה- כי טעמו טעם עץ בעלמא – התורה אוסרת לאוכלו כדי לתת לנו הזדמנות לקיים עוד מצווה. זוהי תשובה לטענה הראשונה. דווקא בגלל שה' טוב אלינו הוא מבקש לזכות אותנו וכביכול להחליף עולם הזה בעולם הבא. אך באמת יש כאן טענה מעמיקה וחשובה אפילו יותר.

התשובה שנותנת התורה לטענה השנייה נאמרת מתוך היכרות מעמיקה עם היצר הרע. כבר בפרשת בראשית למדנו שהנחש מנסה למכור את עצמו באצטלה של קדושה – והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע, חכמים במדרש הבינו שהוא מציע להם לא רק חיים נצחיים אלא גם כוח בלתי מוגבל – 'להיות יוצרי עולמות'. בפועל האדם שיכל לטעום מעץ החיים האמיתיים הפך לבן תמותה, ובמקום שכל הבריאה תשרת אותו עליו יהיה לעבוד קשה בשביל לשרוד. יצר הרע אינו נותן לנו לא עולם הבא ולא עולם הזה- אלא רק עץ בעלמא! למרות כל הדמיונות, טעמו של עץ הדעת למרבה האכזבה, כטעם עץ רגיל. אל תחשוב שבכך שנאסרו עליך דברים אתה מפסיד משהו, באמת יצר הרע מוכר פייק – רק עובד ה' מרויח באמת.

הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד מָה אֲנִי אוֹחֵז ? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה את כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוַותוֹ וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם... כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה. (שיחות הר"ן אות ו).

עוד בעניין גיד הנשה - לחצו כאן.