במאמר הקודם הודגש המהלך האלוקי של החזרת עם
ישראל לציון. במובן זה דיברנו על החיסרון בשם שמיים כהכרח פוליטי מפני אימת מלכי
פרס ומדי. יתרה מזאת, הגאולה כולה מתרחשת באופן טבעי לחלוטין – שיקולים פוליטיים
פסיכולוגיים ומאבקי כוחות מובילים את הסיפור עד לסוף המיוחל. אין נס גלוי במגילה. כמו
כן ראינו שעלו לארץ בשני הסיבובים עליות גדולות של יהודים שנראים רחוקים מתורה
ומצוות. ההתעוררות לא מגיעה מהמימד התורני אלא מדחף פנימי לא מוסבר. אלו שתי
נקודות חשובות מאוד להבנת הגאולה העתידה. חז"ל מסבירים שבכל זאת שם השם רמוז
במגילה במקומות בהם נכתב 'המלך' סתם ללא ציון שמו של אחשוורוש. והמציאות מראה שבסופו
של דבר דווקא יהודים אלו שעלו אכן הקימו מלכות ומקדש.
מדוע קרו הדברים כך? כאן ספרות הסוד נחלצת
לעזרתנו. בספרות הפנימית למדנו שאין כאן הכרח גשמי בלבד אלא הכרח רוחני שקשור
למהלך שלם בו כנסת ישראל צריכה להתעורר מעצמה וכדי לעשות זאת יש צורך בהסתר פנים
מסוים והנהגה על פי טבע. זהו תהליך משמעותי שחייב לקרות בטרם יבנה את עצמו עם
ישראל בציון. הסתר פנים שקודם להארת פנים גדולה. גם בימינו ראינו התנערות חיצונית
של עם ישראל בהקשר של התורה והמצוות ודברים שנראו כמו הסרת ההשגחה האלוקית בימי
השואה האיומה מול התעוררות פנימית אדירה לתקומת ישראל בארצו ובהמשך אל ה' ואל טובו.
בהקשר זה מובאים לפניכם מאמרים מהזוהר הקדוש
ומהאר"י הקדוש שבעצם מחברים בין הדברים. ביאור מסוים וחלקי לדברים לפי קוצר
דעתי במראי המקומות. הצמדתי לדברים את דברי הראי"ה קוק באורות שנראים בבירור
כפירוש ויישום של סודות הקבלה הללו לדורנו.
שער הכוונות דרוש פורים א
הנה נתבאר אצלנו בדרושי נוקבא דז"א ובענין מיעוט הירח, כי בכל
זמן של הגלות[1] עומדים זעיר
ונוקביה[2]
אחור באחור[3]...
והנה כאשר רוצים לחזור פנים בפנים, צריך שתקדים בחינת הפלת הדורמיטא[4]
על ז"א, כדי שתיעשה הנסירה ותוכל לחזור עמו אפין באפין (כנזכר בדרושי
ר"ה[5]).
ולהיות כי ענין מרדכי ואסתר היה בסוף השבעים שנה של גלות בבל כנודע - לכן אז כבר
בימיהם התחיל ענין תיקון זו"ן כדי לחזור אפין באפין ויגאלו ישראל.
וענין התחלה זו היא ענין הדורמיטא שנעשה אז
בימיהם[6].
וזהו סוד הצרה העצומה שהייתה אז לישראל אשר עליו נאמר "והנה אימה חשיכה גדולה
כו'", וארז"ל: "חשכה - זו גלות מדי, שהחשיך עיניהם של ישראל".
וענינו הוא לפי שאז היה ז"א בסוד הדורמיטא. ונודע כי המן הרשע היה
אוסטורלוגוס גדול, כנודע בעניין "ויפל פור הוא הגורל מיום ליום כו'".
ובפרט במה שכתוב בספר הזוהר כי הוא ועשרת בניו כוללים כל עשרה קליפין החיצונים,
וידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית' על ישראל בימים ההם, להיותו בבחינת השינה, ולכן
חשב ועלה בלבו כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל. וזהו סוד ענין ויכוח המן עם
אחשוורוש אם יעלה בידם עצה זו, והשיב לו המן "ישנו עם כו'", ודרשו
רז"ל: "ישן הוא האלוה שלהם". והבן זה[7].
ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל -
כדי שתנסר הנקבה מאחוריו ויחזרו פנים בפנים ויגאלו ישראל ויבנה בית המקדש - לכן
התייעצו שניהם כי בזמן ההוא שהאלוה שלהם הוא ישן יקדימו הם לאבד ולהשמיד שונאיהם
של ישראל, כדי שלא יישארו אפילו מתי מעט שיהיו ראויים לגאולה, ועל ידי כן לא יבנה
בהמ"ק. ונודע' עצת המן מן שִׁמְשַׁי סָפְרָא בנו (עזרא ד, ח), וכתביהם אל
אחשוורוש הנקרא אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא בספר עזרא, עד שביטלו בנין בית המקדש בראותם
כי הגיע זמנו להבנות. ודי בזה.
והנה אף בזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה[8],
כי אז מסתלקין המוחין מן ז"א ונכנסין בנקבה כדי להבנות ולתקן פרצופה, כדי
שתוכל לחזור אפין באפין (כנודע בעניין דרוש השופר של ר"ה). ובהכרח יש הארה
והשגחה זו על ישראל מצידה. וענין אותה הארה הייתה ענין מרדכי הצדיק כמו שנבאר
בע"ה.
וכראות המן את מרדכי שעל ידו היתה הארה והשגחה
על ישראל בזמן ההוא - נתייעץ עם זרש אשתו ושס"ה יועציו כו'[9],
ואמרו רז"ל כי זרש אשתו הייתה מכשפה גדולה ועצתה שקולה מכל שס"ה יועציו.
ועלתה עצתם להרוג את מרדכי ולתלותו על העץ - הוא זנבה של נחש, המשך רגל הקוף[10],
כמבואר אצלנו וכנזכר בספר הזהר שיר השירים. ודי בזה. ואם ח"ו ככה יעלה - יוכל
אח"כ לאבד את שונאיהם של ישראל. ואז השי"ת ברחמיו האיר הארת נוקבא
העליונה[11],
והיא גדולת מרדכי ואסתר[12],
ועל ידם נושעו ישראל מן הצרה הגדולה ההיא כמו שנבאר[13].
אורות ישראל א, יג
אי אפשר לאדם
להיפרד מדבקות האלקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל.
אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן
מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם,
והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע
מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת
לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים
ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על
דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות
הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החיזיון
מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה
התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבניין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת
ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".
זוהר
פרשת ויקרא דף ו
וְהָא הֲוָה
קַשְׁיָא לִי הַהוּא מִלָּה יַתִּיר מִכֹּלָּא, וְאֲתֵינָן לְגַבֵּי דְּרִבִּי
שִׁמְעוֹן, בַּחֲשׁוֹכָן דְּאַנְפִּין. אָמַר לִי, מֵחֵיזוּ דְּאַנְפָּךְ,
אִשְׁתְּמוֹדַע מַה דִּבְלִבָּךְ. אֲמֵינָא לֵיהּ ודַּאי, דְּאַנְפִּי וְלִבִּי
שָׁוִין. אָמַר לִי אֵימָּא לִי מִלָךְ. אֲמֵינָא לֵיהּ, כְּתִיב נָפְלָה לא
תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, מַאן דְּאִית לֵיהּ רוּגְזָא בִּדְבִיתְהוּ,
וְנָפְקָא מִנֵּיהּ, לָא תֵּהָדַר לְעָלְמִין, אִי הָכִי וַוי לִבְנִין
דְּאִתְתְּרָכוּ עִמָּהּ.
אָמַר לִי, וְלָא סַגֵּי לָךְ מַה דְּאָמְרוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא. אֲמֵינָא,
הָא שְׁמַעְנָא מִלַּיְיהוּ, דְּהַוִה מֵרַחֲמֵי, וְלָא מִתְיַשְּׁבָן בְּלִבָּאי[14].
אָמַר (רשב"י) - כָּל מַה דְּאָמְרוּ חַבְרַיָּיא כֹּלָּא שַׁפִּיר וְיָאוּת,
אֲבָל ווי לְדָרָא כַּד רַעְיָין לָא מִשְׁתַּכְּחִין, וְעָנָא סָאטָן וְאַזְלִין,
וְלָא יַדְעִין לְאָן אֲתַר אַזְלֵי, לָא לִימִינָא וְלָא לִשְׂמָאלָא. וַדַּאי
הַאי קְרָא בַּעְיָא לְמִנְדַּע, וְכֻלְּהוּ גַּלְיָין לְאִינּוּן דְּחָמָאן
בְּאָרְחָא דְּאוֹרַיְיתָא בְּאֹרַח קְשׁוֹט[15].
תָּא
חֲזֵי, בְּכֻלְּהוּ גַּלְוָותָא דְּגָלוּ יִשְׂרָאֵל, לְכֻלְּהוּ שַׁוִּי זִמְנָא
וְקִצָא, וּבְכֻלְּהוּ הֲווֹ יִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא,
וּבְתוּלַת יִשְׂרָאֵל הֲוָה תָּבַת לְאַתְרָהָא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּגָזַר
עָלָהּ. וְהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא דָּא בַּתְרָאָה לָאו הָכִי, דְּהָא הִיא לָא
תִּיתוּב הָכִי כְּזִמְנִין אָחֳרָנִין, וְהַאי קְרָא אוֹכַח, דִּכְתִּיב נָפְלָה
לא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, נָפְלָה וְלֹא אוֹסִיף לַהֲקִימָה לָא
כְּתִיב.
מְתַל
לְמַלְכָּא דְּרָגַז עַל מַטְרוֹנִיתָא, וְאַשְׁדֵּי לָהּ מֵהֵיכָלֵיהּ, לְזִמְנָא
יְדִיעָא. כַּד הֲוָה מָטֵי הַהוּא זִמְנָא, מִיַּד מַטְרוֹנִיתָא הֲוָת עָאלַת
וְתָבַת קָמֵי מַלְכָּא. וְכֵן זִמְנָא חַד, וּתְרֵין, וּתְלַת זִמְנִין.
לְזִמְנָא בַּתְרַיְיתָא, אִתְרַחֲקַת מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, וְאַשְׁדֵּי לָהּ
מַלְכָּא מֵהֵיכָלֵיהּ לְזִמְנָא רְחִיקָא. אָמַר מַלְכָּא, הַאי זִמְנָא לָאו
הוּא כִּשְׁאָר זִמְנִין דְּהִיא תֵּיתֵי קָמַאי הָכִי, אֶלָּא אֲנָא אֵיזִיל עִם
כָּל בְּנִי הֵיכָלִי ואַתְבַּע עָלָהּ. כַּד מָטָא לְגַבָּהּ, חָמָא לָהּ
דְּהֲוָה שְׁכִיבַת לְעַפְרָא. מַאן חָמָא יְקָרָא דְּמַטְרוֹנִיתָא בְּהַהִיא
זִמְנָא, וּבָעוּתִין דְּמַלְכָּא לָקֳבְלָהּ עַד דְּאָחִיד לָהּ מַלְכָּא
בִּידוֹי, וְאוֹקִים לָהּ, וְאַיְיתֵי לָהּ לְהֵיכָלֵיהּ, וְאוֹמֵי לָהּ דְּלָא יִתְפְּרַשׁ
מִינָּהּ לְעָלְמִין, וְלָא יִתְרְחִיק מִינָּהּ.
כַּךָ
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל זִמְנִין דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, כַּד
הֲוָה מָטֵי זִמְנָא, הִיא אֲתִיאַת וְהַדְרַת קָמֵי מַלְכָּא. וְהַשְׁתָּא
בְּגָלוּתָא דָּא לָאו הָכִי, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹחִיד בִּידָהָא,
וְיוֹקִים לָהּ, וְיִתְפְּיַיס בַּהֲדָהּ וְיָתִיב לָהּ לְהֵיכָלֵיהּ. וְתָא חֲזֵי
דְּהָכִי הוּא, דְּהָא כְּתִיב נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם, וְעַל דָּא כְּתִיב,
(עמוס ט׳:י״א) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹפֶלֶת, הִיא לֹא
תוֹסִיף קוּם כְּזִמְנִין אָחֳרָנִין, אֲבָל אֲנָא אוֹקִים לָהּ. וְעַל דָּא
כְּתִיב בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפֶלֶת, אֲנִי אָקִים אֶת
סוּכַּת דָּוִד. מַאן סֻכַּת דָּוִד. דָּא בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. הַנּוֹפֶלֶת:
כְּמָה דִּכְתִּיב נָפְלָה. וְדָא הִיא יְקָרָא דִּבְתּוּלַת יִשְׂרָאֵל,
וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילָהּ. וְדָא אוֹלִיפְנָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא.
אָמַר
רִבִּי יְהוּדָה, וַדַּאי מָלִילְתָּא עַל לִבָּאי, וְאִתְיִשְׁבָא, וְדָא
בְּרִירוּ דְּמִלָּה. וְאַזְלָא הַאי, כְּמִלָה חֲדָא דְּשָׁמַעְנָא וְשָׁכַחְנָא,
וְהַשְׁתָּא רָווחְנָא לָהּ, דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא
בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵימָא, (ישעיהו נ״ב:ב׳)
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַים, כְּמַאן דְּאָחִיד בִּידָא
דְּחַבְרֵיהּ וְיֵימָא הִתְנָעֵר, קוּם, כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹחִיד
בָּהּ וְיֵימָא הִתְנַעֲרִי, קוּמִי.
אורות התחיה לב
אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים
ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל. מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה, מגדלת היא
את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל
יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון
בפועל, היא מעבדת את חייה בכחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה[16]. אמנם בלא קריאת שם, בלא מגמה
מבוררת הכל הוא אור ד' וכבודו, אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא
שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש ואלהי הוא. רק בהגמר התוכן,
בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלהי נקרא בשם המפורש להגלות, יגלה ויראה,
שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור אלהי עולם אלהי ישראל
הוא, "וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו", "ושם העיר מיום ד' שמה"[17]. מצב גאולה זה הוא יסוד החזון
של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם קודשא ב"ה וכל חיליו יבאו
אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי, אשרי עין ראתה כל אלה, ולמשמע אוזן ותקוה
תשמח נפשנו. והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד
שיופיע אור תפארת ישראל, לדעת כי שם ד' נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח, שרק אמיץ
אונים כרב יוסף היה אומר עליו בנגוד לכל האומרים, ייתי ולא אחמיניה : ייתי
ואזכי דאיתיב בטולא דכופתא דחמריה.
[1] בתקופת
הגלות השכינה לא מתגלה וחוזרת להיבלע כביכול במדרגה העליונה ממנה. זהו לא השלב של
פורים אלא השנים בהן השכינה עדיין חייבת להיות בגלות כמו בחי' שבעים השנים עליהם
התנבא ירמיהו. מתוך שהשכינה לא בהתגלות, השפע יורד באופן לא נכון והמלכות כביכול
בגלות. זו הסיבה שכל 'המלך' שבמגילה רומז למלכותו העליונה של הקב"ה. מלכות ה'
לא מופיעה כי אם דרך הצינור הטמא של מלכות הגויים. ועיין אורות ארץ ישראל ג. מצב
זה עתיד להתהפך עיין לקמן הערות 118, 123.
[2] ז"א –
זעיר אנפין, המידה הזכרית בבחינת השפעה. ונוק' - ונוקביה, המידה הנקבית העומדת בבחינת
קבלה והנהגת המציאות שלמטה ממנה. אין כאן המקום להאריך בהסבר סוד דרגות עליונות
אלו של גילוי אלוקות והנהגת ה', אך פטור בלא כלום אי אפשר. הנוק' הוא גילוי אלוקי
דרך השכינה, כנסת ישראל דהיינו נשמת כלל ישראל עד ההשתלשלות שלה בעולם המעשה בעם
ישראל. זוהי מידה תחתונה יחסית לדכורא דהיינו קרובה יותר למציאות הגשמית. הנוק'
מיוצגת במידת המלכות, אות ה' דשם הוי"ה, המכונה בשיר השירים הרעיה. המלכות
מנהיגה את הטבע (או בלשון הרמב"ן – הנס הנסתר).
הז"א מסמל את גילוי האלוקות בשורש עליון יותר מעם ישראל - התורה הקדושה המנחה
את ישראל כפי שה' רוצה. הוא מיוצג במידת התפארת (ו"ק), אות ו' דשם הוי''ה,
המכונה בשיר השירים הדוד. הז"א מקביל להנהגת הנס הגלוי.
[3] המושגים
אחור באחור, פנים בפנים ונסירה מגיעים מעולם הקבלה אך נטועים בפשט ובמדרש.
ע"פ הגמרא בעירובין אדם הראשון נברא באופן שהוא מחובר בגבו לצד הנקבי שבו.
זהו חיבור כפוי שבו המימד הנקבי הוא המשך של המימד הזכרי בלבד. הפרדת הצלע מתפרשת
כהפרדת צידו האחורי והתהליך בו נפרדים הצד הזכרי והנקבי והופכים לשתי קומות שלמות
נקרא נסירה. פנים בפנים הוא החיבור המחודש שלהם מתוך כבוד והבנה של האחריות של שתי
הצדדים לגלות את עצמם ולהתחבר יחד לשם הולדת מדרגה חדשה. החיבור המחודש מגיעה
ממקום של בחירה חופשית של הנוק' בז"א.
[4] פירוש
המילה - תרדמה. בחינת הרדמה לפני הניתוח כפי שמתואר בספר בראשית. הפלת תרדמה על
המדרגה העליונה יותר כדי שלא תופיע בגלוי וזאת על מנת לאפשר מקום של נפרדות למדרגה
התחתונה. הדורמיטא מאפשרת את הבחירה החופשית כמבואר בכללים ראשונים לרמח"ל
כלל כח. תקופת הדורמיטא היא התקופה של לידת המלכות כמדרגה בפני עצמה והיא השלב בו
עם ישראל יכול לעלות לארץ אך לא בהכרח עושה זאת כפי שקרה בפורים וכן בזמננו.
[5] יש לעיין
בקשרים שבין ראש השנה לפורים, ודי אם נציין את ציוויו של עזרא אודות משלוח מנות
בראש השנה.
[6] פורים הוא
תקופת הנסירה. הז"א לא מתגלה ולכן שם שמיים לא נזכר במפורש במגילה. אסתר מן
התורה מניין 'הסתר אסתיר' - בחי' הסתר בתוך הסתר, כאילו אפשר לישראל להתנהל בעולם
גם בלעדי הקב"ה, בלי ארץ ישראל ובלי תורה. כאילו מנסים 'להסתדר לבד'. אסתר
בחי' הלב הער של ישראל קוראת לה' 'אלי אלי למה עזבתני' ואז מתחיה רוח הקודש ואסתר
חוזרת ללבוש מלכות – "ותלבש אסתר מלכות".
[7] בסוד ישן
ו.
[8] ואע"פ
שנראית ישנה בסוד "אני ישנה (ישן – ה) ולבי ער". וכך בפשט המגילה מרדכי
ואסתר מתחילים לקחת בחינה של מלכות מהמלך אחשוורוש, המלכות של ישראל מתעוררת. ועיין
שפת אמת תרומה תרמ"ב ד"ה ובמדרש שבניין הבית תלוי בהשתוקקותנו אליו.
ועוד עיין בפירוש הרמב"ן עה"ת במדבר טז, כא שאע"פ שנתן הנביא אמר
לדוד שהוא לא יבנה את בית המקדש, אם היו עם ישראל רוצים לבנות את בית המקדש היו
יכולים ונתבעו על כך שלא עשו כן.
[9] מספר
שס"ה היועצים רומזים לימות החמה המייצגים את ההנהגה הטבעית אשר שיאה הוא
הגורל.
[10] בפורים
תיקון להמשך רגל הקוף בסוד 'גער חית קנה' ועיין אורות הקודש ח"ג קכז בקשר
אפשרי על פי זה בין פורים לפסח. ובכלל תיקון הקוף בפני הקדושה יכול להסביר את מנהג
התחפושות בצורה מקורית.
[11] ההדגשה
היא שאע"פ שההתעוררות נראית כאילו היא מהעם בלבד בעצם זה ה' שהאיר הארת הנוק'
העליונה. עיין במקורות בהמשך מהזוהר הקדוש ויקרא דף ו על הפסוק נפלה לא תוסיף קום
ואח"כ ראה פירושו המקורי של הראי"ה לעניין זה באורות התחיה לב.
[12] מרדכי
יוצא בלבוש תכלת עליו חז"ל אומרים שעניינו פתיל התכלת. התכלת נקראת חותם
המלכות המראה על כך שאנו בני המלך (מנחות מג ע"ב). גם בימינו עם תקומת המלכות
בארץ חידוש התכלת התעורר.
[13] כך יוצא ש"הדור
קבלוה בימי אחשוורוש" הוא ממש עומק העניין של "ונהפוך הוא".
ההתהפכות מבחינת אחור לאחור לבחינת פנים בפנים. ישראל חוזרים ומקבלים מרצון את
התורה, רוצים בשורשם העליון ומבינים עד כמה הם נצרכים לו. לא עוד חיבור כפוי לתורה
בחי' "כפיית הר כגיגית" מעוצמת הגילוי של הבחינה העליונה במעמד הר סיני.
עומק הגלות מאפשר חיבור ו' ל ה'. הדור קבל ו' – ה'. ונהפוך הו"א ל – בחר ה'
בציון או"ה למושב לו". "כי יד על כס יה" - או"ה – א' של 'אוה'
משלימה את ה'כס' ל'כסא' ולאותיות 'יה' נוסף 'וה' של 'אוה'.
[14] כוונתו
כנראה למה שאמרו חז"ל במסכת ברכות ד ע"ב: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר נוּן בְּ״אַשְׁרֵי״ — מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ
מַפַּלְתָּן שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם
בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״. בְּמַעְרְבָא מְתָרְצִי לַהּ הָכִי: ״נָפְלָה וְלֹא
תּוֹסִיף לִנְפּוֹל עוֹד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר
יִצְחָק: אֲפִילּוּ הָכִי, חָזַר דָּוִד וּסְמָכָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר ״סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים״. וקריאת הפסוק ע"פ סימני הפיסוק
המחודשים לא התיישבה על ליבו. זאת אומרת שבתולת ישראל תקום לבדה ללא עזרת ה'
כביכול כלל. ע"פ פשט מאמר הזוהר הנ"ל רשב"י חולק על מה שאמרו
בגמרא. ומסביר שה' בעצמו כביכול יבוא להקימה בניסים גדולים. אך ע"פ האמור
לקמן בשם הראי"ה קוק והרמוז לעיל בדברי האריז"ל (עיין הערה 123) נראה
שהגמרא והזוהר יכולים להתיישב היטב.
[15] וי לדור
שיהא זה בימיו שיראו את המצב של ישראל ולא יבינו מה שרואים. בחינה של מה שאמרו
חכמים ייתי ולא אחמיניה (סנהדרין צח ע"ב). אכן, קשה מאוד לראות את העם מפסיק
לשמור תו"מ ותועה בדרך ולומר שזו התקדמות.
[16] גאולה
מתוכיותה של כנסת ישראל, משורשיה הנשמתיים היא קימה של כנסת ישראל ע"י בתולת
ישראל. הכח הפנימי שנשאר בשלמותו גם כאשר למראית עין ישראל סטו מהדרך וזנו אחרי
אלוהי ניכר. בסתר המדרגה ישנם שורשים שמעולם לא נפגעו והם אלו המתעוררים (בסוד אבא
יסד ברתא בחי' מרדכי ואכמ"ל). כך יובן מה שהגמרא מדברת על 'קום בתולת ישראל'
דהיינו שהיא תקום, ודווקא בכינוי 'בתולת', ומה שהזוהר הקדוש מדבר על כך
שקוב"ה יקים אותה. אלו שני שלבים מלכות ותפארת, כאשר גם בחינת הלב הער של
המלכות נובע משורש עליון.
[17] המלכות
תקרא על שם ה'. לא רק שלא 'המלך' הנכרי ירמוז על המלכות שבגלות בו אלא מלכות ישראל
תיקרא הוי"ה. ועיין בבא בתרא עה ע"ב.
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחק