מה הקשר בין אלי כהן, שמעון פטרוס ותענית אסתר?

למה צמים בתענית אסתר?

ביום רביעי הקרוב [מחר] נתענה כמיטב המנהג היהודי תענית שמכונה 'תענית אסתר'. אך אם בכל שאר התעניות מאוד ברורה סיבת הצום – האבל על המאורע שהתרחש באותו יום, כאן הסיבה כלל לא ברורה – הרי אוטוטו פורים בו נחגוג את הצלתנו. השאלה הבלתי נמנעת היא – אם פורים אז למה לשמר את תענית אסתר?!

כתוספת לתירוצים מכל הדורות[1] אוסיף לפניכם אחד משלי.
במהלך הדורות עם ישראל שרד בניסים מדהימים. אך פעמים שבתוך כל הניסים היו ששילמו על הניסים האלו במסירות נפש גופנית ואפילו רוחנית.

בזיליקת פטרוס הקדוש היא מבנה הדת הנוצרי הגדול בעולם. היא ידועה כ"כנסיית האם" של הנצרות הקתולית. שמעון פטרוס הידוע גם בשם 'כיפא' היה בכיר השליחים ונחשב בעיני הנוצרים שני בחשיבותו רק ליש"ו עצמו. אך מי מאתנו שמע על המסורת המדהימה שמספרת כי הוא היה יהודי שנשלח על ידי תלמידי החכמים שבדורו כדי להרחיק את הנוצרים מעם ישראל[2]. הוא חי ונפטר בבדידות ובזהות בדויה תוך שהוא מנסה בכל כוחו לשמור על מה שיכל[3].   

בימינו היינו נותנים לדוגמא את המרגל הידוע אלי כהן. לוי אשכול, שהיה ראש ממשלת ישראל בעת מלחמת ששת הימים אמר על מסירות הנפש שלו: "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים". אז כולנו חוגגים את יום ירושלים והכיבוש המזהיר של רמת הגולן, אך מי מאיתנו זוכר את אלי כהן שנתלה בכיכר אל מרג'ה באישון ליל אפל במיוחד.

והרשימה מתארכת עם כמה דמויות שאנו מכירים אך עם רבות בהרבה, שאיננו יודעים עליהן וספק אם אי פעם נדע.

כאם לרשימה זאת משמשת אסתר המלכה. סיפור המגילה איננו הפי אנד קלאסי. אמנם ניצלנו ואנו חוגגים, אך יש אחת שעומדת בחלון הארמון, מביטה ביהודי שושן החוגגים ושמחה בשמחתם. אך בליבה גם צער איום דמעה נושרת מעיניה, והיא ממלמלת 'כאשר אבדתי אבדתי' בעוד אחשורוש הגוי שם יד על כתפה. מבחינה רציונלית נראה כי זרעה לא ישוב עוד להיות יהודי. הטרגדיה הפרטית שלה אפשרה את ההצלה הלאומית.

בתענית אסתר אנו מתענים בדיוק על אלו שמסרו עצמם לטובת הכלל, על היהודים האלו שעם ישראל חב להם כל כך הרבה. אנו אומרים באופן מעשי – לא שכחנו. ובזכות התענית הזו הקב"ה עוד יחזיר לנו את כל האבדות.

---

[1] זכר לתענית שהתענו ישראל בימי אסתר [רמב"ם], זכר לשלושת ימי התענית של מרדכי ואסתר עצמם [מהרי"ט], זכר לכך שהתענו במלחמה [ר"ת]. ועיין עוד סביב סי' תרפ"ו.

[2]      עיינו בסיפור המלא בי.ד. אייזנשטיין, אוצרהמדרשים ע' 557 (בית המדרש ה, 60).

[3] מעניין עד מאוד לציין את הגהת מהרי"ב פרנקל על דברי השו"ע לגבי צום ט' בטבת שהוא בעצם לזכר שמעון כיפא. כדאי להכיר שיש אומרים שנשארו לנו כמה פיוטים ממנו אחד מהם הוא נשמת כל חי.