דרשות לפני תפילת נעילה צריכות להיות חזקות, מעוררות וחשוב לא פחות - קצרות.
לפניכם שתי דרשות שנאמרו בכמה הזדמנויות לפני קהלים שונים - קהילה עירונית, קהילה ישיבתית, ונוער. כבכל דרשה כדאי להתפלל לפני אמירת הדברים שיתקבלו על לב השומעים ויעוררו לתשובה ותפילה בכוונה.
שימו לב - אין לפניכם את סיום הדרשה, דברי הכיבושין הפשוטים והיקרים מפז לגבי עוון מסוים אשר ידוע לדורש כי יש להתחזק בו והדרישה מן האדם לקבל על עצמו קבלה טובה לשנה החדשה. זה הוא נופך שעל הדורש להוסיף בעצמו בהתאם לשומעים.
לסיום נזכיר את הכלל החשוב ביותר בבניית דרשה - מה שמעורר אותך יעורר גם את הקהל שלך.
בהצלחה!
כל אחד והסיפור שלו!
להתחיל לעשות תשובה אומר להיישיר מבט לעוונות ולחטאים בעיניים ולהתייחס אליהם. בנביא מצאנו דימוי של העוונות למחלה 'הסולח לכל עוונייכי הרופא לכל תחלואייכי'. לפי דימוי זה באנו עד עכשיו ביום הכיפורים כמו חולה אנוש שמגיע לרופא מומחה, בוידוי אמרנו לפני הרופא 'כואב לי ברגל (אל תבואני רגל גאוה), כאבים בפה (מרוב לשון הרע) יש לי זיהום קשה בכף הרגל (שמיהרה לרוץ לרעה) וכו'. הרופא בתורו מרפא כל מחלה ואנחנו הולכים ומבריאים.
אבל, הדימויים האלו מפסיקים להיות רלוונטיים בתפילת נעילה. רוב היום עבר, עיצומו של יום כיפר, ועכשיו אנו מתכוננים לשלב עמוק בהרבה. אם בתחילת יום הכיפורים הורדנו את מנעלינו, כאן אנו מבקשים להינעל מחדש. נסביר את הדברים.
אחד המרכיבים היסודיים בסליחות ובתפילה הוא מרכיב הסדר האלפביתי. אשמנו, בגדנו, גזלנו. על חטא שחטאנו לפניך באונס, בבלי דעת, בגילוי עריות, וגם באור חוזר (סדר תשר"ק) - על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב, בשנאת חינם, ברגליים ממהרות לרוץ לרעה וכו'. אנשי אמונה אבדו, באים בכח מעשיהם, גיבורים לעמוד בפרץ. אשמנו מכל עם, בושנו מכל גוי, גלה ממנו כבוד, ועוד אלפא ביתות רבות (בסדרים שונים). מן הצד עלולים לחשוב שמדובר בנוסח לתפארת המליצה או באמירה עקרונית ש'עברנו על כל התורה', אך ע"פ פנימיות התורה (עיינו למשל שערי קדושה חלק א א׳:י״ד, לקוטי מוהר"ן ד, ה) יש כאן עומק נוסף.
החטאים והעוונות מסדרים את אותיות החיים שלנו וחוקקים אותן בנו 'ותהי עוונתם על עצמותם' (יחזקאל לב, כז). כל אחד כותב את הסיפור שלו איך חייו יראו בעולם הזה ובעולם הבא. אך כאשר העוונות חקוקים בנו כל כך עמוק, כשהסיפור שלנו כבר מסופר הוא קצת יוצא משליטתנו, מעשינו אתמול מכתיבים את מעשינו להבא. בוידוי אנחנו בעצם משחררים את האותיות של החיים שלנו ורוכשים את היכולת והאמונה לכתוב את הסיפור שלנו מחדש.
למעשה התורה עצמה נכתבה מחדש וניתנה בצורתה המחודשת של לוחות שניים ביום הכיפורים. לכן לאחר שהורדנו את כל בחינות המנעולים מעלינו, בתפילת נעילה אנו מבקשים מה' להינעל על החירות הזו, לא להפסיד אותה שוב. למעשה אנחנו רוצים להינעל רק על דבר אחד - על הקשר עם הקב"ה.
נזכור את דברי הרמב"ם (הל' תשובה ריש פרק ה) - רשות ביד כל אדם נתונה שיהיה צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם בן נבט. כל אחד מאיתנו יכול להחליט עכשיו איך הסיפור שלו יראה, בואו נכתוב הכל מחדש, נתחיל עכשיו, ביחד, בתפילה הזו, מכל הלב.
השמחה שבלעמוד לפני ה' / שתי תורות
בשו"ע נאמר שנהגו ללון בליל יום כיפור בבית הכנסת ולומר שם שירות ותשבחות (או"ח תרי"ט ז). במבט ראשון הדברים תמוהים - בליל יום כיפור לומר שירות ותשבחות, למה לא לומר סליחות ווידויים? המפרשים הסבירו שיום הכיפורים הוא יום שיש בו שמחה משתי פנים. האחד - מחילת עוונות. אדם שמאמין שביום אחד נמחלו לו עוונות של שנה חייב להיות מאושר ולהודות על החסד הגדול שנעשה עימו. אך הסיבה השנייה היא זו שבה פעמים רבות איננו מעמיקים מספיק.
יום הכיפורים הוא יום שמח משום שבו ניתנו לנו לוחות שניות, זהו יום חגה של התורה. למעשה גם תקיעות השופר שמראש חודש אלול נועדו כדי לקשר את העם למה שעושה משה בשמם בפסגת הר סיני באותו זמן ובכך למנוע אפשרות נפילה לחטא עגל נוסף (טור או"ח תקפ"א). באופן כזה כל העינויים מקבלים משמעות מחודשת, אנו עולים יחד עם משה רבינו לראש ההר ומקבלים תורה, ולכן אנו מתנהגים כמוהו - משה לא אכל ולא שתה ואף אנו לא אוכלים ושותים, משה לא קרב אל אשה ואף אנו נזהרים מתשמיש המיטה, משה השיל נעליו מעל רגליו וגם אנו חולצים מנעלינו וכן הלאה.
יום מתן תורה אותו אנו מציינים בחג השבועות הוא יום הגילוי האלוקי הראשון לעם כולו. אך הגילוי ההוא היה 'גדול עלינו', תורה של צדיקים. לכן נשברו הכלים שלנו, נשברו הלוחות, נשברו לוחות הלב. הקב"ה ירד אלינו אך אנו לא עלינו אליו. ביום הכיפורים אנו מתחילים מחדש עם תורה של בעלי תשובה, לוחות שניים, לב שיודע להשבר ויודע גם לתקן.
בתפילת נעילה אנו רגע לפני הירידה מאור פני השכינה, מבקשים מה' עוד רגע בפסגת הר סיני, עוד רגע בנקרת הצור, להיות מוגנים מן החטא ונהניםמזיו השכינה. לנעול את הרגע הזה בנו.
