מקומה של המחלוקת

קרל שלייכר יהודים לומדים תורה מאתר מידה

כל לומד מתחיל בספרי התורה שבע"פ מתוודע מוקדם מאוד לתרבות המחלוקת הענפה שבה. משניות בהן מחלוקות של שתיים או שלוש דעות בנושא אחד הן דבר שבשגרה וכשאנו באים לגמרא אנו מוצאים עוד מחלוקות רבות בתנאים ובאמוראים.

דומני שביחס להסבר תופעת המחלוקות והיחס אליה ישנן שלוש שיטות מרכזיות.

שיטת הרמב"ם

"משה קיבל תורה מסיני ומסרה..." (אבות א,א). מה קיבל?  "דע כי כל מצווה שנתן ה' לשמה רבינו ניתנה לו עם פירושה. היה ה' אומר לו המקרא, ואח"כ אומר לו פירושו, ועניינו, ומה שכולל זה המקרא המחוכם" (רמב"ם הקדמה למשנה[1]).       
על פי זה ישנה הלכה אחת שהיא המכוון העיקרי של הלימוד, ומשמע שדעות נוספות שאינן להלכה הן עניין שאין בו צורך עקרוני ולא נתנו מסיני. כן משמע בפשטות גם מהסיבה שאמרה המשנה בעדויות (פ"א מ"ד-ו) להזכרת דעות שאינן להלכה[2].

וכן משמע מפשט הגמ' בחגיגה טז עד ימי יוסף בן יועזר איש צרידה, אחרון עידן "אנשי האשכולות", היו לומדים תורה באמיתתה כמשה רבינו בלא "דופי שכחה ומחלוקת" (רש"י). אך בסוף ימיו, כשהתמעטו הלבבות, נוצרה המחלוקת הראשונה בעניין סמיכת שלמים ביו"ט (חגיגה טז). כך, אף אחר כמה דורות, בזמן שמאי והלל מוצאים אנו רק ד' מחלוקות ביניהם.

הכיצד?

"לפי ששני אנשים אם יהיו שקולים בתבונה ובעיון ובידיעת העיקרים אשר יולידו מהם, לא תיפול ביניהם מחלוקת כלל במה שיוציאו בהיקש, ואם תיפול תהיה מועטה, כמו שלא נמצא לעולם מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות יחידות" (רמב"ם שם).

מן הסיבות שכתובות בגמרא למחלוקת:

·         התמעטות הלבבות – תמורה טז

·         משרבו זחוחי הלב, שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם, רבו מחלוקות בישראל - ע"פ סוטה מז: ורש"י שם.

·         התרבות תלמידים שלא שמשו כל צורכם – שם. ויש להעיר שכאן הרמב"ם לא מקבל שהסיבה היא התרשלות אלא כורח. בשונה ממנו הבינו המהר"ל בדרך החיים ה, יז וגם בהקדמת המאירי לאבות.

ואם כן המחלוקת היא עניין בדיעבד של הבדיעבד.

ומה נעשה 'לכשיפלא מאיתנו דבר למשפט'?  תשובת התורה: "אחרי רבים להטות". מסרה התורה את ההכרעה לרוב חכמי ישראל, מפני ש"על הרוב יימשך מזה תיקון ויהיה משפטם צודק... וכש"כ כת הסנהדרין העומדים לפני השי"ת במקדשו" (ר"ן דרוש יא).

"ועם היות שלפעמים אפשר שעל צד הפלא והזרות ישגו בדבר מה", ויאכל האדם דבר איסור[3],"לא חששה התורה להפסד ההוא הנופל על המעט, כי ראוי לסבול אותו מצד רוב התיקון הנמשך תמיד, ואי אפשר לתקן יותר מזה". מוטב לילך לעולם אחר הרוב המכוונים אמת בד"כ, משילך כ"א אחר דעתו ובוודאי יטעה פעמים רבות, ותיעשה התורה כתורות רבות.

מכל הנ"ל עולה ששאיפתנו להגיע למעין ספר "משנה תורה"[4]. לא ריבוי דעות ומחלוקות כבתלמוד, אלא דבר ה' האחד בהוראה אחת[5].

על הבנה זו יש להקשות מדברי הגמרא בערובין יג אלו ואלו דברי אלוקים חיים[6], שהרי לפי האמור לעיל מאלוקים התקבלה אפשרות אחת והיא הנכונה להלכה בלבד.

יש שהסבירו (מהררי נמרים) שלצורך הבנת האמת יש צורך בהפכה, מעין אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהן, או יתרון האור מן החושך.

אפשרות נוספת היא שפעמים שהדעה שאינה להלכה תהיה נכונה בנידון שונה במקצת (רש"י ותוס' כתובות נז.) ומכאן ערכה.

בספר עבודת הקודש (חלק התכלית פכ"ג) מובא תירוץ אחר[7]. במקור, בראשית המחשבה, ההלכה נמצאת במעין סופר פוזיציה. שם כל השיטות נכונות כביכול, אך כאשר הדברים משתלשלים למציאות אי אפשר לעשות בה כשתי הכרעות ולכן יש חובה להגיע להלכה אחת. מצידנו – הלכה אחת, מצידו – ריבוי פנים. במהר"ל מצאנו עידון ופיתוח נוסף של שיטה זו.

שיטת המהר"ל

בדרך החיים ה, יז ביחס למחלוקת הלל ושמאי, המהר"ל מסביר שהדעות השונות הן ריבוי הפנים של הנושא ובכך יש להם ערך עצמי (ולא רק כקונטרה ל'אמת'). לכל נושא פנים רבות באמת והוא תלוי בין היתר בנקודות מבט שונות. אלא שככלל יש עיקר להלכה וזה נובע מפני שכך עיקר ההתבוננות ה'קרובה להשי"ת' כלשונו. דבר זה נכון לכל המחלוקות, יש צדדים שונים שאותם יש לדעת אך מחובתנו לדעת גם מהי ההלכה ואין מקום למחלוקת בזה. יטרחו, יבררו ויגיעו לצד העיקרי שהוא ההלכה. שונה הדבר במחלוקות הלל ושמאי (בלבד) שבהם הכל לש"ש לגמרי ולכן אין לדעה אחת עדיפות על השניה כלל, ורק על כגון אלו נאמר אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

ומה לגבי היחס אל המחלוקות כאל דבר שלילי כפי שעולה מהמקורות דלעיל? כנראה שהכוונה למחלוקת כשבאים לפסיקת ההלכה בלבד.

שיטת הריטב"א

"שאלו רבני צרפת ז"ל, האיך אפשר שיהיו שניהם דא"ח, וזה אוסר וזה מתיר.  ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה הכרעה כמותם[8]. ונכון הוא לפי הדרש, ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר" (ריטב"א ערובין יג). יסוד דבריהם כבר במדרש על תהלים יב[9].

בשיטה זו אנו מוצאים דבר מפליא. הקב"ה, בהר סיני, מלמד את משה "גמרא בעיון" תוך התעלמות מכוונת מחלק ההלכה. נראה כי אילו הייתה ההלכה העיקר והמרכז בלימוד התורה, הרי שלא היה השי"ת מתעלם ממנה חרף שאלתו של משה.

מתברר כי לשיטה זו דווקא הלימוד הכולל את כל הפנים ומתרכז אף בשיטות "צדדיות" הוא לימודו של משה בהר סיני, והוא האופן היותר מעולה. המחלוקות אם כן, לכתחילה שבלכתחילה.

בכתר שם טוב (עמ' קצ) אף כתב שכשם שכתובות המשניות אצלנו כך הן שנויות למעלה עם שמות התנאים אומרי הדעות.

לשיטה זו קשה – מה מחפש הלומד? הרי לכאורה אין 'אמת' מבוקשת ספציפית ולכן מדוע גם שינסה לשכנע את חבריו בבית הדין הגדול שהרי אמיתת דעתם שווה לדעתו.

ניתן להסביר שבכל דור ישנה התגלות אחרת של התורה וממילא גם של פסיקת ההלכה בהתאם לצרכי התעלות העולם ותיקונו החומרי והרוחני. כאשר לומדים את ההלכה וכל חכם אומר את דעתו בשיא כוחה מתקבלת האמת שמשכנעת את רוב חברי בית הדין הגדול. הוי אומר ההלכה היא האופן שבו רוצה השי"ת שאותה מצווה תתקן ותעלה את המציאות, באותו הזמן ובאותו מצב[10].  הכרעת הרוב היא המלמדת על האופן שבו פועלת ומשפיעה המצווה באותו זמן, בהתאם למדרגתם של המקבלים.

מעתה ייתכן כי בדור מסוים תתקן המצווה באופן אחד, וכך ילמדו ויפסקו חכמי אותו דור. ובדור אחר תתקן באופן נעלה יותר, וכך בבקשתם את אמיתתה של תורה בלבד, ילמדו ויפסקו חכמי הדור ההוא. בלימודם יתברר להם כי דברי חכמי הדור שקדמו להם היו מוטעים כביכול, אך באמת הייתה זו טעות רק בבחי' "מכאן ולהבא למפרע", היינו שרצון השי"ת ביחס למציאות שמכאן ולהבא הוא שונה בגלל השינוי במציאות מבחינה רוחנית.

נמצא כי האמת האלוקית כלולה מכל הפנים, והם מתאימים אל מתווה שורשיה של אותה מצווה ותיקונה את העולמות. וההלכה היא האופן בו פועלת המצווה באותו הזמן[11]. כך מתקבלת תורה נצחית ורלוונטית לכל דור ודור[12].

נלקט ונערך מסיכום של הרב שי שאוליאן בנושא, עם תוספות משלי.

---

[1] וע"ש בדוגמא מסוכה.

[2] וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם:

הוְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין. שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה אֲבָל לֹא בְמִנְיָן, בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן:

ואָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה. שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל, יֵאָמֵר לוֹ, כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמָעְתָּ:

[3] ע"פ ר"ן דרוש יא'. וביאר עוד שייתכן שהאדם לא ינזק כשעושה ע"פ מצוות חכמים (אע"פ שאוכל איסור) כפי ש"המאכל המזיק כשיאכלהו האוכל על דעת שמועיל אליו הנה מחשבתו תפעל במאכל ההוא ויסור ממנו היזקו אם לא שיהיה מופלג" (עיי"ש).

[4] לא במובן של הלכות בלי טעם, אלא במובן של הלכה פסוקה, ולא ריבוי דעות ואפשרויות. הבנת מקור הדין הוא עניין חשוב בפני עצמו (דרשות הפסוקים) והוא שייך לחלק התלמוד עליו מדבר הרמב"ם בהל' ת"ת א, יא – יב וכמבואר באגרתו אל רבי פנחס הדיין.

[5] "וכבר העידותי בו שלא יתרשל עד שישיג החיבור (משנה תורה) כולו, ויעשהו לספרו, וילמדהו בכל מקום להפיץ תועלתו. לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד וזולתו כבר נכרתה ואבדה, ותכלית הלמדנים כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו הכוונה והתכלית היא האימון בויכוח, לא זולת זה. וזו לא הייתה הכוונה הראשונה, אבל המשא ומתן והויכוח אמנם נפלו במקרה. כאשר היה מאמר שקול ופרשו אחד בפירוש ופרשו אחר בחילופו הוצרך כ"א מהם להראות אופן ראייתו ולהכריע פירושו. והכוונה הראשונה אמנם הייתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו... ולפיכך נחלצנו אנו אל המכוון הראשון..." (קטע מאיגרת הרמב"ם אל ר' יוסף בעניין לימוד משנה תורה). אך עיין גם באגרת אל רבי פנחס הדיין.

[6] וכן הוא בגיטין ו.

[7] נראה שזוהי כבר גישה חדשה, ומתאימה יותר לשיטה השלישית ורק לצורך זרימת הקריאה כתבתיה כך.

[8] ובר' פרץ "אם רוב חכמי הדור מסכימים להיתר יהא מותר".

[9] שם מצאנו שהשאלה ששאל משה את הקב"ה היא 'רבש"ע מתי נעמוד על הברור של הלכה?'. ומעין זה גם בירושלמי סנהדרין ד,ב.

[10] בלשונו של השל"ה "וכפי הדביקות של רבים כן ההשפעה במלכות, כי שם הנטייה... רק שההלכה היא כפי התעוררות התחתון... והלכה שהיא מלכות אחרי רבים להטות".

[11] לפי זה, בשינוייה ומדרגותיה של המציאות, משתנה גם ה'חפצא' בדיני התורה, ואכמ"ל.

[12] ע"פ של"ה (תולדות אדם (ח"א), בית חכמה תליתאה, אותיות יד- טו, ופרשת חוקת דרוש פרה אדומה בהגה"ה.