למה בכלל יש לתפילה נוסח קבוע? ואיך אני אמור למצוא את עצמי שם?

[תפילה 6] 

עולמנו נע בתנועת מטוטלת של התקדמות מול שיבה אל הטוב שבעבר. או בשפה ההיסטורית לאחר כל 'ימי ביניים', יופיע 'רנסאנס'. גם בשיבה לארץ ישראל, היו תנועות של שיבה להיסטוריה קדומה, אחד הניסיונות המוזרים יותר הייתה תנועת הכנענים.
בימינו ישנה שוב התעוררות גדולה לאותנטיות. ואין דבר שהאותנטיות חשובה בו יותר מתפילת האדם לקונו.

מתוך כך, אחת השאלות הראשונות שעולות לנו בנושא התפילה היא לגבי הנוסח שלה. התפילה היהודית מנוסחת נוסח קבוע שעלול לבטל את מאוויי הפרט. הנזק המשני [אך החמור יותר] מכך עלול להיות שהתפילה תהיה עלינו עול ושנתפלל לכל היותר כמצוות אנשים מלומדה. 

לכן אנחנו חייבים לשאול - מהו נוסח התפילה המקורי וכיצד ניתן כיום להתחבר ולכוון בתפילה?

כדאי שנראה יחד את לשונו של הרמב"ם בפתיחת הל' תפילה:

ב. ...חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה' עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:

ג. אִם הָיָה רָגִיל מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם מְדַבֵּר כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ. יֵשׁ מִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. וְיֵשׁ מִתְפַּלְּלִין פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְהַכּל יִהְיוּ מִתְפַּלְּלִין נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עֶזְרָא:

ד. כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג-כד) 'וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית' וְגוֹ' (נחמיה יג-כד) 'וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם'. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה' וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:

על פי הרמב"ם, יוצא שהנוסח הקבוע נתקן בשל העילגות. שכן מלכתחילה הייתה תפילת עמידה ללא נוסח קבוע, וכל אחד היה מתפלל בלשונו וסגנונו. אלא שכתוצאה מפגיעתה הרעה של הגלות המצב השתנה. לאחר שרבים לא ידעו עברית והתפללו שלא כראוי, תיקנו אנשי כנסת הגדולה נוסח קבוע כצורך בדיעבדי. כך נתקנה התפילה על צורכי הכלל שאמנם כוללים בתוכם גם את צורכי הפרט.

בהמשך הלכות תפילה אנו מוצאים כי עדיין יש אפשרות להתפלל בלשון שלך ועל מה שאתה רוצה בדיוק. ניתן להכניס את הבקשות האישיות שלנו לתוך כל ברכה לפי עניינה. ברפאנו להתפלל על רפואת חולה שבביתו וכדומה. ואם ישנו משהו נוסף שאדם רוצה להוסיף - יעשה זאת בשומע תפילה. 

כך נשמר האיזון ואדם יכול להתחבר לתפילתו הן מהצד האישי והן מהצד הכללי. 

מניסיוני האישי וכן מניסיונם של חברים, אני רואה חובה להוסיף[1]. 

כדי לפתח כוונה כנה בתפילה ישנה חובה גמורה להוסיף תפילות אישיות, לפחות בתחילת חינוכנו לתפילה.

כבר קבעו חז"ל 'אדם קרוב אצל עצמו', ולימדנו דוד המלך את כלל הזהב של התפילה - קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת[2]. תפילה חייבת להיות מהמקום האמתי שהאדם נמצא בו ולא מתוך הצגה כלפי חוץ או אפילו מתוך המקום בו היה רוצה להיות. באופן טבעי אנו מרגישים קודם כל את עצמנו [אגוצנטריות], לאחר התבגרות מסוימת את המעגלים הקרובים לנו - משפחה וחברים, ורק לבסוף, לאחר התבגרות ועבודת המידות אנו מגיעים לאכפתיות אמתית מהכלל. לכן עלול להיות מצב שבו אנו מתפללים על מין 'כלל ישראל' תאורטי בעוד שאיננו חשים בכלל צורך לכך.
וכשם שיש חינוך לתפילה בכוונה כך עלול להיות חינוך לתפילה שלא בכוונה.

אז מה עדיין חסר כאן? דיבור על היחס בין צרכי הכלל לצרכי הפרט, וכן שאלה פרקטית פשוטה - לאור האמור לעיל, באיזו ברכה נכון שיכניס אדם תפילה על הפרנסה האישית שלו? בעניינים אלה נעסוק אי"ה ברשומה הבאה.  

---

[1] בעיקר אל מול קפיצת מדרגות לאמירות בנוסח: 'רצוי לא לבקש בקשות פרטיות בתוך התפילה, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל'. באופן כזה אדם עלול להישאר עם תפילה חלולה.

[2] ישנן דוגמאות הלכתיות רבות לכך שאף אם רק עלול להשתמע שקר אין להתפלל באופן הזה. עיין למשל – נשמת אדם כלל ה' סק"ד. וכן עיין בספר החינוך (מצוה תרו) שכתב: "ומן הענין הזה יש לנו ללמוד בתפלותינו ותחנונינו לפני השם ברוך הוא לדקדק מאד ולהזהר בלשון שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכור זה בני ושמרהו".