אמירת קרבנות

[תפילה 4]

מאת yoav dothan - נוצר על ידי מעלה היצירה, GFDL, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23063963ידית כלי אבן עם הכתובת "קרבן", שהתגלתה באזור המערבי של החפירות ליד הר הבית. מוזיאון ישראל.

פעמים רבות אני נשאל – 'מה הקשר ביני לבין קרבנות בימינו?'
לכאורה את התשובה השואל עצמו אומר פעמים רבות. בכל יום לפחות כמה פעמים הוא מזכיר בפיו קרבנות וקטורת.
זה עצמו אמור לחבר אותנו קצת יותר לעולם המקדש והקרבן.

הקשר שבין תפילה לקרבנות הוא מן המפורסמות. העולם עומד על תורה, על עבודה ועל גמילות חסדים. כאשר במילה עבודה הכוונה לעבודת הקרבנות. התפילות  הן ,בין היתר, כנגד קרבנות – שחרית ומנחה כנגד תמיד של שחר ושל בין הערביים, ערבית כנגד איכול האברים כל הלילה, מוסף כנגד קרבן המוסף.

אך ככל שהדבר מפורסם, נראה שמעולם לא התפנינו לחשוב על מהות הקשר הזה שבין תפילה לקרבן.

המילה קרבן מייצגת בעברית מודרנית משהו שאדם איבד לצורך מטרה שנראית בעיניו גדולה יותר. אך יש במילה קרבן הסבר פשוט ואמיתי יותר – הקרבן מקרב את האדם אל ה'. 

כיצד הקרוב הזה קורה? בסדרי קרבנות הציבור ישנם סדרים של כפרה וקדושה והם המשפיעים על העולם שפע של קדושה. העולם והאנושות [וישראל כנציגיה – כהניה] מקריבה משהו מעצמה [בע"ח מבהמות הבית] ובכך מקרבת את השכינה לעולם.
אך מה כל זה קשור לתפילה?

אלא שההסבר הקודם, אמיתי ככל שיהיה, איננו עצם הנקודה שבקרבן.
בכך שהאדם ניגש להקריב קרבן בזה עצמו יש התקרבות לה'.
רוב הזמן איננו פונים כלל לקב"ה. אנו משתדלים לעשות דברים בעצמנו, נשענים על 'נדיבים' כאלה או אחרים ו'זורמים'. העולם הוא מלשון העלם, הקב"ה צמצם את עצמו כביכול כך שאדם יכול לחיות כל חייו מבלי לדעת על ה' וכל שכן בלי לפנות אליו. לכן בעצירה מהמירוץ ובהפניית עינינו כלפי הקב"ה בזה עצמו אנו פועלים קרוב גדול לה'. אכן, כדי שהדבר יהיה משמעותי יש צורך במאמץ, הן בקרבן והן בתפילה - עיקר המאמץ חייב להיות בלב. על קרבנות ללא לב צעקו הנביאים השכם והערב: 'למה לי רוב זבחיכם?!'.
לכן תיקנו לנו חכמים לאחר חורבן בית ראשון להתפלל בנוסח קבוע. בתפילה יש לב וכוונה, כך שאנו מתקנים בה את עיקר העניין של הקרבן. המימד הטכני של התפילה קשור בנוסח הקבוע שלה ובסדר שלה, דווקא במימד הקבוע שלא משתנה נשאר הד לקרבנות התמיד הקבועים גם הם.

בתחילת התפילה אנו מזכירים לעצמנו את עולם הקרבנות שאיבדנו, זה שהיה מחזיק את העולם ומשפיע בו שפע של חיים, זה שגרם שהשכינה תחיה בקרבנו. נכון, נשארנו עם הכוונה שהיא העיקר, אך ההשפעה על העולם קטנה בהרבה. החיות והשפע עדיין יורדים בזכות התפילה אך הם מצומצמים מאוד, וחסרים את החוויה האקסטטית של בית המקדש. הם חסרים את האש, וכמובן את התחושה של אש שיורדת מהשמיים. שכינה בגלוי וידיעה ברורה שתפילתך התקבלה לפני ה'.

הנשמה של הקרבן והנשמה של התפילה אחת היא – הפנייה והכוונה לה'. אלא שהתפילה היא הד חלש של העוצמה הרוחנית של הקרבן. לכן אנו מבקשים בתחילת התפילה לחזור לעוצמות של הקרבן. ואולי עצם התזכורת הזו תעזור שהתפילה עצמה תהיה משמעותית יותר.