מאז שמשה מופיע בתורה, שמו נזכר בכל פרשה. הוא
נקרא רבן של כל ישראל ולדורות מוסר התורה – משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע
(אבות א, א). אך בפרשת תצוה, שמו של משה לא מוזכר אפילו פעם אחת בפירוש, מדוע?
לאחר
חטא העגל מציע ה' למשה איתחול מחדש. הוא ימחה את ישראל וממשה יתחיל העם מחדש. לא
עוד שלושה אבות אברהם יצחק ויעקב, מעתה משה יהיה אבי האומה היחיד. משה מוותר על
זכרונו האישי ומתפלל לה' בכל כוחו שיסלח לעם. בסיום תפילתו מהדהדות המילים
"ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". בפירוש דעת זקנים של בעלי התוספות
נאמר על כך שדבריו של משה אכן התקיימו בצורה סמלית. אמנם ה' סלח ושמו של משה לא
נמחה מכל התורה, אך בפרשה אחת שמו לא נכתב. השאלה עולה כמעט מאליה – משה הרי ויתר
על זכרונו האישי למען עם ישראל, מדוע אם כן הוא 'נענש' בכך שלא ייזכר שמו? התשובה
לכך היא שאולי שמו של משה לא בולט אך הוא נמחה אל תוך התורה, משה הופך לחלק מהתורה
ממש[1]. "ואַתָּה תְּצַוּה אֶת בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ..." – פסוקי הפרשה לא
כתובים בצורה מאולצת, לכל אדם שקורא את פסוקי הפרשה ברור מאוד אל מי הפסוק פונה.
לאחר שמשה מאיין (מלשון אין) ומבטל את עצמו בפני עם ישראל ובעומק בפני ה' הוא הופך
לחלק מהתורה ובכך מתייתר הצורך לכתוב במפורש את שמו. כשמסתכלים בעומק אין כאן
עונש, יש כאן הפיכה של משה לנצחי דרך ה'מחייה' אל קרביה של התורה.
הגמרא אומרת שבשונה מחנוכה, בפורים איננו
אומרים הלל משום שקריאת המגילה מחליפה את ההלל. אלא שמקריאה שטחית של המגילה עולה
ששם ה' לא נזכר בה אפילו פעם אחת. אם כן, כיצד המגילה מחליפה את ההלל לה'? כפי
שאמרנו, כאשר אנו קוראים את המגילה בציבור לכולנו ברור מי על מי אנו מדברים.
הסיפור איננו על מלך שיכור, צורר מרושע או אפילו על צדיקה נשגבת, סיפור המגילה
כולו עוסק בה' ובדרך בה הוא מנהיג את עולמו בצורה נסתרת ושומר על עמו ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.