ריבית

איסור ריבית הוא מהאיסורים החמורים שבתורה. המלווה עובר בשישה לאוין, הלווה בשני לאוין ואפילו הערב העדים והסופר בהלוואה שכזו עוברים באיסור אחד או שניים. העובר באיסור ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים, פורק עול מלכות שמים מעליו ואין עפרו ננער בתחיית המתים (ב"מ עה ע"ב, ספרא ויקרא כה, לח, רמב"ם הל' לווה ומלווה פרק ד').

מדוע אם כן מותר (ויש אומרים שאף מצווה) להלוות לגוי בריבית- "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך"?

לקיחת ריבית אינה פעולה לא-מוסרית, מדובר בסחר לגיטימי בכסף או השכרה של כסף. כשם שאני מקבל דמי שכירות על השכרת הדירה שלי כך אקבל תשלום מסוים על השכרת הכסף שלי לשימושך. כך מקובל גם בעולם המודרני בן זמננו להציע הלוואות בריבית לצרכים שונים. אם כך, החידוש הוא בכיוון ההפוך: באיסור לקיחת ריבית מישראל. כשהתורה אוסרת על לקיחת ריבית, היא מנמקת: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". היסוד הוא שמדובר באחיך, שניכם חלק מן המשפחה שיצאה ממצרים ובכך הפכה לעם. וכמשפחה לכם אחריות גדולה אחד כלפי השני. ברור לכל כי התנהלות כלכלית בתוך המשפחה שונה מהתנהלות כלכלית עסקית. כשם שאנחנו לא נוהגים לבקש מהבנק טובה שילווה לנו קצת כסף לצרכינו, כי ברור לנו שהבנק הוא לא אבא או אמא שלנו, כך אנחנו לא מחפשים דרך להרוויח כסף על גב הילדים שלנו, כאשר הם זקוקים לעזרתנו. החידוש של התורה באיסור הריבית הוא כללי: כל ישראל הם משפחה אחת, ובמשפחה עוזרים זה לזה ללא תמורה כספית. לכן הבטחת תחיית המתים לא רלוונטית לאדם שמלווה בריבית מצער את אחיו ונושך בו ובכך כורת את עצמו מעם ישראל. התחיה הובטחה לכלל העם, למי שרואה את עצמו חלק מעם ישראל ולא לכל אחד באופן אישי. כך גם איסור חיתון עם גויים שומר עלינו כשבט אחד גדול ומובחן, כך שנוכל לבצע את הייעוד שלנו מבלי להילחם מלחמות מבית על עצם קיומנו. עם שמאפשר כניסה של גורמים זרים אליו, שאינם מקבלים את עצם מהותו והייחודיות שלו, גוזר על עצמו כליה. כמובן, מי שרוצה להצטרף לעם ישראל יכול להתגייר, ולכן לא מדובר בגזענות אלא בשמירה על הרעיון אודותיו אנו סובבים. אך עלינו לדעת: כל אלו הדברים אינם רלוונטיים לעתיד לבוא, והם נועדו רק לשלב הנוכחי של ההיפרדות שבו אנו נמצאים. כאשר העולם יתוקן ונמלא את ייעודנו כראוי, הרי שלא ישתמרו עוד ההבדלים בינינו לבין הגויים, כי לא יהיה עוד "אנחנו" ו"הם".

ידיעה חשובה זו עשויה לעזור לנו ביחס הנוכחי שלנו אל גויי העולם. הן אמת, חשוב מאוד לשמור על היבדלות כעת. ניסיון לקיים את הייעוד שלנו ללא שנהיה לאום מובחן נידון לכישלון, ואף עלול להמיט עלינו אסון בדמותה של התבוללות ושל מאבק על עצם הקיום שלנו. אולם אל לנו לשכוח כי הגויים מהם אנחנו נבדלים כיום, הם אלו שנחיה איתם שכם אחד לעתיד לבוא (כמו שבארנו בעבר – לעיון נוסף עיינו ברשומות הרלוונטיות לאוניברסליות). הגויים אינם גוף זר לקדושה ולרוח הישראלית אשר עתיד להיעלם מן העולם, ההפך. הם עוד עתידים להצטרף אלינו ולחזור למטרתה המקורית של האנושות – אחדות סביב מי שאמר והיה העולם.

יש דבר כזה שבת ט"ו באב?!

ט"ו באב נזכר במקורות כיום שאין אומרים בו תחנון. מעין יום טוב. בסוף מסכת תענית מקבל ט"ו באב סופרלטיב מיוחד: אמר רשב״ג לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. הגמרא (תענית ל ע"ב) שואלת על דבריו - 'מה שביום הכיפורים יש שמחה זה מובן מפני מחילת העוונות ועל מתן לוחות שניות, אך מה מיוחד בט"ו באב?' (בימינו היינו כנראה שואלים להיפך...). כמענה מביאה הגמרא שישה דברים שקרו ביום זה: 

יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה - שכן מלכתחילה עד זמן חלוקת הארץ כל שבט היה מתחתן בינו לבין עצמו בלבד. יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל - לאחר מלחמת האחים הנוראית בעקבות סיפור פלגש בגבעה נשבעו השבטים שלא לשאת אישה מבנימין ולאחר מכן התירו אותו על ידי אנשי יבש גלעד.
יום שכלו בו מתי מדבר – כלתה הגזרה של חטא המרגלים שימותו כל הדור ובכך נפתח השער לדור החדש לעלות לארץ.
יום שביטל הושע בן אלה מחסומים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים.
יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה – לאחר כשלון מרד בר כוכבא נהרגו מאות אלפי יהודים. מלכות רומי הרשעה לא נתנה לעם הנשאר בציון לקבור את ההרוגים והמחזה היה מזעזע ומשפיל. בט"ו באב ניתנו מתי ישראל לקבורה ובמעמד זה תיקנו גם את ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון.
יום שפסקו מלכרות עצים למערכה משום שתש כוחה של החמה מלייבש את העצים.
בגמרא מוזכרים עוד שני דברים שעושים בט"ו באב, האחד הוא מחולותיהן של בנות ירושלים כנזכר למעלה, השני נפסק להלכה, בשו"ע (רמו, כג):

מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה: הגה כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה (לשון הטור מרמב"ם) ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך ומאן דלא מוסיף יסיף.

אם בט' באב קראנו פסוק ממגילת איכה בו מקונן ירמיהו וקורא לאומה לבכות - קומי רוני בלילה לראש אשמורות, בט"ו באב הציווי הזה ממש הופך בפיהם של חז"ל לתוספת לימוד בתורה שבעל פה בלילה – אין רינה של תורה אלא בלילה (תמיד לב ע"ב ותענית שם).

ומכאן לביטויי השמחה בימינו. בחיד"א (מורה באצבע) כתב לעשות קצת שמחה בט"ו באב, אך בבן איש חי (דברים א) כתב בלשון פחות מסויגת והביא גם נפק"מ הלכתית – אמנם נאמר שבאב אין לעשות דין עם הגוי אך ניתן לחזור ולעשות משפט עם הגויים כבר מט"ו באב ואילך 'כי בט"ו באב צריך לעשות שמחה מפני שיש עלוי לשכינה כמו שמובא בזוהר הקדוש (ח"ב דף קצ"ה)'. על פי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אפשר להסביר שזהו חלק מעניין תשות הכוח של החמה, שכן ישראל נמשלו ללבנה ואומות העולם לחמה, ואם כן בט"ו באב תש כוח אומות העולם ומתעלה כוח השכינה.

הריטב"א בתענית קשר את יום הכפורים ותשעה באב מצד ימי המחילה שבהם. ואם נרחיב מעט את דבריו נוכל לומר כך: שני חטאים גדולים חטאנו במדבר – חטא העגל וחטא המרגלים. ביום הכיפורים ניתנו לוחות שניות תיקון למה שקרה בי"ז בתמוז – שבירת הלוחות בחטא העגל. ובט״ו באב שבו ידעו שכלו מתי מדבר בשנת הארבעים‎ נתקן חטא המרגלים שהיה הפורענות הראשונה שהתרחשה בט' באב. ומסיים הריטב"א בסיומת מפתיעה: 'מפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר ט׳‎ באב'. ואם כן תיקון ימי האבלות שייך לא רק לט"ו באב אלא גם לשבת ט"ו באב.

ומה על ט"ו באב חג האהבה? על כך אי"ה ברשומה נפרדת...

שבת טו באב שמח!

מי בוכה בתשעה באב?

בקצב הזה בעוד כמה שנים יתחילו לצאת סידורים עם ההוראה 'כאן בוכים' ליד תפילות תשעה באב. אבל זו לא עיקר הבעיה שלנו. הבעיה האמתית היא שהדרישה מעצמך לבכות רק כי יש סעיף כזה בהלכה היא דרישה בלתי אפשרית. בכי או אבלות אמורים להגיע מעומק הלב ומהזדהות פנימית ולא מצו חיצוני.

העניין החשוב בהקשר הזה הוא הזהות שלנו. 'אדם שאין לו עבר גם עתידו לוטה בערפל' אמר יגאל אלון וצדק. קדם לו   נפוליאון בונפרטה שכאשר ראה יהודים בוכים על בית מקדש שחרב לפני אלפיים שנה הבין שכנראה בית המקדש עוד יבנה. לכן ב- 1799 הצהיר המצביא הצרפתי נמוך הקומה:

"דבר בונאפארטה נאפוליון, המצביא העליון לצבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה, אל יורשיה החוקיים של ארץ ישראל!
ישראל עם סגולה! העריצים הכובשים גזלו מכם נחלת אבותיכם, אבל לא עלתה בידם למחות את זכרכם ואת קיומכם הלאומי. אתם הגולים, התעוררו נא בשמחה... חושו! הנה בא הרגע אשר מי יודע אם ישוב-יישנה עוד אלפיים בשנים, לתבוע את הזכויות האזרחיות שנמנעו מכם בחרפה, את זכות קיומכם המדיני כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את עבודת האלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם ובאמת לעולמי עד."

נראה שהחלוקה הקלאסית למגזרים, דתי, חילוני וחרדי, מתמוססת לאיטה לתוך הזהות היהודית האמתית – מסורתיות. בניגוד למה שמקובל להבין, מסורתי איננו אדם שבוחר מה לקיים ומה לא. אף שלעתים ישנם אנשים שמגדירים את עצמם מסורתיים והם נוהגים כך, זוהי לא ההגדרה הנכונה. 

מסורתי הוא אדם שמחובר למסורת. הוא מחובר לזהות שלו והוא רואה את עצמו עוד חוליה בשרשרת בת שלושת אלפים שנה. שרשרת מפוארת של דורות, שהתחילה מאברהם אבינו, עוברת כעת דרכו ותמשיך עוד הרבה אחריו דרך בניו וצאצאיו אחריו. היהדות נטועה במסורת. בכיבוד ההורים ובקימה מפני שיבה אנו מבטאים את היחס לעבר ובכך הופכים אותו לעברנו. המסורת עוברת דרך חלב האמונה שמניקה אם לבנה הקטן ומועברת מאב לבנו ומסב לנכדו. למעשה, כל מעשי המצוות ולימוד התורה נובעים מתוך ההבנה שאנו יהודים וכך יהודים מתנהגים. כמובן, היהדות מחנכת לדבקות בה' והיא לא רק פולקלור לאומי, אך לא כל מי שירצה להדבק בה' יכול פשוט לקיים מצוות, הדבר חייב לנבוע מתוך שייכות לעם אשר עם אבותיו כרת ה' ברית.

כשאבי ז"ל נפטר עברו במשך ה'שבעה' אלפי אנשים. אך רק אחד שאיננו בן משפחה היה שם לאורך כל הזמן. היה זה ניסן חברו הטוב של אבא שישב והתאבל כאחד מאיתנו. במשך ה'שבעה' נאמרו הרבה דברי תורה. אבל מטבע הדברים רק דברי תורה ספורים נשארו חקוקים בזיכרוני. בוקר אחד עמד ניסן בארוחת הבוקר של האבלים ואמר: "הרבה למדתי מאבא שלכם, הרבה מאוד. אבל בדבר אחד אני רוצה לשתף אתכם עכשיו. אדם צריך הקשר. הוא חייב לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך, להבין שחייו לא התחילו כשנולד אלא הוא חלק ממשהו גדול יותר. לפעמים כשאני קורא את הפסוק שאמר החכם באדם: "חושך שבטו שונא בנו" עולה בליבי פירוש מחודש. אב שלא אומר לבנו מאיזה 'שבט' הוא הגיע, שלא מספר לבנו על משפחתו ועל עמו, על שורשיו – משול לאדם ששונא את בנו. אביכם היה זה שבחכמתו חיבר אותי לשרשרת. אני מאחל לכם שתמיד תדעו לחבר את בניכם ואת מכריכם לאותה שרשרת". סיים ניסן ודומה שאין מה להוסיף על דבריו.

עד כמה אנו מתחברים לאבלות  הלאומית שבימי בין המיצרים - זהו מבחן הזהות שלנו.

גויים בימינו

בעולם ההלכה היחס לגוי אינו חד-ממדי. שני המעמדות ההלכתיים בתורה לגוי הם גר תושב ועובד עבודה זרה, וכן משמע ברמב"ם (הל' מלכים ח י, הל' רוצח ושמירת הנפש ד, יא). להלכה גר תושב הוא גוי שקיבל על עצמו לקיים את שבע מצוות בני נח. אדם שכזה יכול לגור בארץ ישראל (רמב"ם הל' מלכים ו א) ואנו מצווים להחיותו (הל' מלכים י יב). גוי עובד ע"ז הוא אדם שהדין כלפיו מתמצה היטב דרך ההלכה של אין מורידין ואין מעלין, ומצד הדין הוא חייב מיתה (ע"ז כו א). אף שהמושג גר תושב עצמו נראה רחב יחסית (עיין למשל ע"ז סד ב), בראשונים ובאחרונים מצאנו מדרגת ביניים של בן נח - גוי שאיננו עובד ע"ז אך לכלל גר תושב של ממש עוד לא הגיע (למשל רמב"ן וריטב"א מכות ט א ובחת"ס חולין לג א). מעמד של בן נח יגרור גם יחס הלכתי אחר. הדים לגישה זו ניתן למצוא בהלכות רבות. בגמרא ישנן הרחקות מגויים מכמה סיבות, למשל: העדפתם לשכב עם בהמות ישראל על פני נשותיהם, חשש מיצרם הבלתי נשלט לרצח יהודים, ועוד. המאירי אומר שהלכות אלו אינן רלוונטיות לאומות הגדורות בחוקים (חילוניים או דתיים) האוסרים דברים מעין אלו. מתוך כך התיר המאירי לתת בהמה לגוי, להתייחד עם גויים, ועוד (מאירי ע"ז טו ב, כ א, כב א, כו א, פסחים כא ב, בבא קמא קיג ב, בבא מציעא כז א, ועוד). בשל העובדה שהטענה חוזרת במקומות רבים הפרוסים על פני ספר בית הבחירה כולו, קשה מאוד לטעון שהטענה היא תולדת הפחד מן הצנזורה. יתרה מזאת, מאז שנתגלה חיבורו של המאירי, גישה זו נדונה להלכה בפוסקים (בהרחבה עסק בדעתו בשו"ת בני בנים ח"ג סי' לה) והסבר מוסרי ברוח הדברים עולה גם מדבריהם של הרמב"ם (פיהמ"ש בבא קמא ד ג, הובא במאירי בבא קמא לז ב) והמהר"ל (באר הגולה באר שביעי). הראי"ה אף כתב שיש לתפוס את שיטת המאירי כעיקר להלכה (אגרות הראי"ה פט). על פי האמור, לעיתים קרובות כאשר נכתב בגמרא עכו"ם, לאו דווקא מדובר בשינוי קוסמטי מפני הצנזורה כפי שמקובל לומר; יתכן ומדובר בנקודה מהותית שבמידה ותשתנה - ישתנה גם היחס ההלכתי אל הגוי. שינוי הלכתי כזה מפורש בשו"ע לגבי איסור סתם יינם. בפשטות, אסרו חכמים כל יין שנגע בו גוי בשתיה ובהנאה כאילו היה זה יין שנתנסך לע"ז ממש. אלא שבאשר לגוי שאינו עובד ע"ז, כתב השו"ע שיינו מותר בהנאה ואסור רק בשתיה (משום איסור חיתון יו"ד קכד ו, רמ"א שם). וכתב הב"י (שם בתירוץ ראשון) שמכיוון שמדובר באומה שלמה שקיבלה על עצמה שלא לעבוד ע"ז, גם המצריכים קבלה בפני בי"ד על מנת להיות גר תושב יודו לדין זה. וע"ע ש"ך יו"ד קיב סק"ב, תורות אמת יו"ד קיב, ערוה"ש חו"מ שמח ב.


כאישים פרטיים, בני נח יכולים לעלות ולהתקדם במדרגתם וקדושתם. בן נח שלמד תורה יכול להיקרא אדם, כישראל (אור החיים הקדוש ויקרא יח ד). כשעוסק בתורתו,  יכול להגיע למעלת כהן גדול (סנהדרין נט א).


נראה כי באופן כללי קדושת הבחירה האנושית עולה על קדושת הייחוס, כפי שכתבו רבותינו: "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג ח), וכן מצינו  בכתוב השוואת נזיר לכהן גדול (במדבר ו ז, במדבר רבה י יא ועיין עוד בשפת אמת נשא תרמ"ט).

נכתב בשיתוף עם הרב גיא אלאלוף

נביאי ישראל

התנ"ך מתאר את הנביאים כאנשים בעלי שם גם בקרב הגויים; החל מאברהם, אשר הפלשתים מכירים בו כנביא: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (בראשית כ ז), ונקרא בפי בני חת 'נשיא אלוהים' (בראשית כג ו). עבור דרך אלישע, אשר שר צבא האויב מגיע אליו כדי להתרפא מצרעתו (מלכים ב ה), וכלה בדניאל, יועץ מלכי בבל פרס ומדי. ועזרא - הוא מלאכי (מגילה טו ב) - שהיה מושל מטעם המלך, ותפקד כמנהיג בעיני עמי האזור; כולם אנשי אלהים שהשפעתם חורגת מעבר לתחומי הלאום. גם בנביאים אחרים נמצא את הפן האוניברסלי - שליחותו של ירמיהו מוגדרת כ'נביא לגויים נתתיך' (ירמיהו א ה ומלבי"ם שם וכן העמק דבר בראשית יז ו), והחשוב מכל - סיפורו המכונן של יונה הנביא אשר ביקש לברוח משליחותו האוניברסלית בגלל דאגתו הפרובנציאלית לשלום עמו והלקח שלימד אותו אלוקים במשל הקיקיון (תנחומא ויקרא ח, יונה ד י - יא). לעתיד לבוא נביאנו מכוונים לשלום עולמי וברכה כללית (ועיין בזה באורך ברשומה נפרדת). נציין מספר נבואות שמופנות ישירות לאומות העולם: בבל - ישעיהו יג -יד. מואב - ישעיה טו - טז, עמוס ב. דמשק - ישעיהו יז. מצרים - ישעיהו יט.  עמון - יחזקאל כה. צור - ישעיהו כג, יחזקאל כו - כח. אדום - עובדיה כולו.

נביאי ישראל מצוינים בכך שהם מרחמים על אומות העולם ומעוניינים בתיקונם (עיין בהקדמת הנצי"ב לספר בראשית). למעשה, המדרש (תנחומא תחילת פרשת בלק) מעמיד את ההבדל שבין הגויים לישראל על נקודות אלו - מוסריות לאומית ואכפתיות אוניברסלית: ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות, וכן הוא אומר צופה נתתיך לבית ישראל (יחזקאל ג יז), ונביא שעמד מן האומות (בלעם), העמיד פירצה לאבד הבריות מן העולם הבא (בנתינת העצה של הפקרות בנות מואב). ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה על כן מעי למואב ככינור יהמו וגו' (ישעיה טז יא), וכן יחזקאל אמר שא על צור קינה (יחזקאל כז ב), וזה אכזרי עמד לעקור אומר שלימה על חנם, על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם שזה עמד מהן וראה מה עשה. ע"כ. וע"ע מלכים ב ו, ירמיהו כח ח.  נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

ממלכת כהנים במובן האוניברסלי

בפיוט העתיק לסדר העבודה של יום הכיפורים "אתה כוננת" מתואר תהליך בו הכהונה עוברת מאדם הראשון עד לאהרן הכהן. גם בזוה"ק, בגדי הכהן הגדול הם שריד מבגדי אדם הראשון, אבי האנושות כולה (מדרש רבה במדבר ד ח, ועל חשיבות בגדי כהונה עי' זבחים יז ב). הכהונה מייצגת את האחריות על השראת השכינה בעולם הזה. האחריות עברה מכלל האנושות אל חלק מסוים ממנה, ממש כפי שקרה לנבואה (עיין ברשומה בעניין). התורה מציינת את המעבר בין כהונה קוסמופוליטית לכהונה של לאומיות אוניברסלית דרך סיפור המפגש של אברהם עם מלכי-צדק מלך שלם: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד יח-כ). על פי המסורת מלכי צדק הוא שם בן נח, וכאן הוא מוסר את תפקיד הכהונה לאברהם ולזרעו (נדרים לב ב). כיאה לעיר הבירה של אומת כהני העולם, גם שלם, שבעתיד תקרא ירושלים, היא עיר שתפקידה אוניברסלי; עיר שהיא מרכז הצדק העולמי (יהושע י א ורד"ק שם, ישעיהו א כו וכן עיין בראשית רבה מג ו). אמנם, לשם העיר חסר ממד הקדושה ויראת השמים של ישראל, ממד אשר יושלם בקריאת אברהם למקום "יראה" לאחר עקדת יצחק (בראשית כב יד), ומכאן שמה: ירו-שלם - יראה ושלמות.

נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

למה ניתנה תורה לעם ולא ליחידים?

מדוע בחר הקב"ה לתת את התורה לעם ישראל כולו ולא ליחידים צדיקים? המהר"ל (תפארת ישראל יז) מסביר שההבדל בין קדושת היחיד לקדושת הציבור היא שאצל היחיד הקדושה בעל כורחה תופיע בצורה מקרית וחולפת, מכיוון שסופו של אדם למות, ובלכתו נעלמת הופעתו בעולם ואיתה גם הקדושה. לעומת זאת קדושה של ציבור היא קדושה נצחית, כיוון שהציבור קיים לנצח. אמנם האנשים מתחלפים, אך העם במהותו נשאר כשהיה. הראי"ה (אורות למהלך האידאות בישראל ב) נקט בקו שונה. לפי דבריו, התורה ניתנה לעם שלם בעל מערכות פוליטיות כלכליות וכדומה ולא ליחידי סגולה בלבד, מפני שמטרת התורה היא לרומם ולתקן את כל האנושות הבנויה מעמים. העם הוא השחקן המתאים להביא מזור לאומות העולם. וע"ע מורה נבוכים ג נא ואברבנאל שמות יט א.


נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

הערה על סנהדרין וכלל ישראל

ראשית הסנהדרין בשבעים הזקנים אשר לוקטו מכל שבט ושבט עוד מימי משה (במדבר יא טז, סנהדרין יז א). קודם לכן היו ערכאות שונות בישראל כעצת יתרו, אך רק כאן מצאנו האצלת רוח שיצרה סמכות מחודשת (). הגמרא (סנהדרין טז ב) מתארת רשת בתי דינים שבטית ועירונית. מסתבר שדרך הבחירה של הסנהדרין היא כמו במדבר; בכך משתקפת החברה על כל גווניה (עי' רמב"ם הל' סנהדרין ב ח). יתכן וזו הסיבה שמדין תורה על הסנהדרין להיות מורכבת מכל שדרות העם (רמב"ם הל' סנהדרין ב ב). כשעלו ישראל בימי עזרא הוקם מוסד הכנסת הגדולה, אשר מנה מאה ועשרים חברים. מן המקורות ההיסטוריים וההלכתיים נראה כי הייתה זו מעין מועצת עם, האוצרת בכוחה סמכות אדירה כשל מלך ושל סנהדרין גם יחד (עיין למשל גיטין לו ב במקור הדין של הפקר בי"ד הפקר וכן במאמרו של הרב גורן על כנסת הגדולה). לא רחוק לומר כי המספר מאה ועשרים מסמל עשרה אנשים מכל שבט, מעניין שכך הונהג גם במוסד הכנסת במדינת ישראל המתחדשת. אם כן, בית הדין הגדול משמש כנציגות כלל ישראלית בעניינים רבים עד שבאחרונים הוגדר: שהם הבעלים על ענייני הכלל (שו"ת חת"ס חו"מ קעז ג וכן הוא בשאר אחרונים). כוחה האדיר של הסנהדרין מהווה מקור כוח לכל שאר הסמכויות - לכהן גדול ולמלך (רמב"ם הל' מלכים א ג), ובאופן מפתיע גם לנביאים (עי' ילק"ש ישעיה רמז שפה).לכל הפחות נדרשת הסנהדרין לבדוק לאשר ולשפוט את הנביא. בדומה לכהנים הסנהדרין גם נושאת באחריות הרוחנית לעם ישראל (עיין תדב"א רבה יא ד). כוח הסנהדרין עצמו שורשו בכוח העם כולו (מהר"ל תפארת ישראל פרק כח, ועיין ע"ז לו א, משפט החרם של הרמב"ן, שו"ת אורח משפט סי' ר).
נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

על רבנות, גימטריה ובמי לבחור

בדרשת ליל שבת שלפני הבחירות, נוהג היה רב בית הכנסת של ילדותי להזכיר "גימטרייה נאה שבמקרה מצאתי תוך כדי עיוני בפרשת השבוע". בפועל, הייתה זו גימטרייה אשר עלתה בדיוק כמניין שם המפלגה בה יש לבחור, עם הכולל כמובן. כילד, זכור לי איך המחזה הזה שחזר בבחירות העירוניות, בבחירות לכנסת ולעיתים גם בבחירות לוועד בית הכנסת, היה מעורר אי -נוחות בקרב השומעים. בימים ההם, רבנות קהילה ופוליטיקה לא היו חיבור טבעי, והאמת היא שאני נוטה לפקפק בכך גם כיום.

סוף כל סוף, הגענו למדינה משלנו. יש לנו זכות גדולה ליטול חלק במעשה הפוליטי במדינת ישראל. בהצבעה אחת אנחנו יכולים לתת כוח לבניית מקוואות, ישיבות וישובים חדשים ברחבי הארץ. על זכות כזו לא כדאי לוותר. מובן בעיניי מדוע רב ינסה להשפיע לטובה על בני קהילתו שיבחרו ''נכון'', ממש כמוהו. בדרשה מעל הדוכן הרב משתמש בסמכות שיש לו - סמכות שניתנה לו מתוקף היותו מייצג את התורה במידה זו או אחרת. ברור שיש סיכון מסוים בניסיון לומר בשם ה' במי נכון לבחור. הסיכון הזה מתחיל בכך שה' פשוט לא אמר לרב מה הוא ממליץ לבחור. אין לרב מסורת על מפלגה מסוימת או סברות מוכרחות בעניין. זה פשוט לא תחום המומחיות שלו. כמו כן, כאשר הרב מדבר על דברים שבהם הוא לאו דווקא נתפס כמבין יותר, תדמיתו הופכת להיות מגוחכת בעיני חלק משומעי לקחו.

מעבר לכך, פוליטיקה היא עסק בלתי צפוי. באמת לא ברור אם הבחירה במפלגה המסוימת תביא בפועל לתוצאות להן אתה מצפה כבוחר. כמו כן, ב'ריאל פוליטיק', בפוליטיקה המעשית, יש גם חיבורים שאינם נכונים מוסרית וחינוכית אך נכון לעשות אותם בכל זאת לצרכים מסוימים. בגלל שתי הבעיות הללו, רב שלקח על עצמו להורות במי לבחור עלול למצוא את עצמו מהר מאוד בעמדת דובר המפלגה. בני קהילתו יערימו עליו קושיות או אפילו יצטערו על בחירתם. הרב שאמור לסמל נקיות מוסרית ויציבות אידיאולוגית נכנס לשדה גמיש מאוד מבחינה מוסרית, ויש שיאמרו אף מלוכלך.

כל אלו הם מחירים שרבנים רבים מוכנים לספוג באומץ למען האפשרות שיוכלו לעזור לעם ישראל. ובכל זאת, אני חושש שיש מחיר נוסף שאנו הרבנים לא נותנים עליו את הדעת.

כאשר סיפרתי לחבריי הרבנים שאיני חושף את עמדתי הפוליטית בקהילה, הגיב אחד מהם: 'לא באנו ארצה כדי שרב יהיה כלוא בבית הכנסת', וזה נכון. התורה נוגעת לכל תחום בחיים, גם לזה הנסתר מאחורי מסך הקלפי. אך כדאי לשים לב לעובדה שהשדה הפוליטי מספק לרב כלא משלו - כלא הסקטוריאליות. אם בתי הכנסת ייתפסו כמעוזי ש"ס, אוהדי ביבי או שרופים על סמוטריץ', מאות אלפי יהודים שמגדירים את עצמם אחרת, כבר לא יוכלו לראות בו בית.

אז איך בכל זאת ניתן לתת תחושה חיובית לכולם מבלי להפוך לרב אנמי וחסר אמירה? לעסוק בהרבצת תורה ולהרבות בדיבורים של עין טובה ואהבה. ואם עמדתך הפוליטית היא אכן התוצאה הטבעית של התורה שלמדת, אזי למד את תורתך בעוז והמסקנה המתבקשת תמצא כבר את דרכה לשומעים באלגנטיות. ועל כל זה צריך להוסיף שגם האהבה היא מסר, ואולי המסר החשוב ביותר. בכל מפלגה יש טוב אותו היא מייצגת. הפוליטיקה חשובה אך האהבה בינינו חשובה בהרבה.

ואם מצאת בדברים טעם, אולי חסכתי לך מציאת גימטרייה לדרשת ליל שבת שלפני הבחירות.      

הרב קוק עצמו הסביר פעם את עמדתו הא- פוליטית כך:

"לירידת כבוד הרבנות גרמה הרבה ההתפוררות לסיעות ולמפלגות... סכסוכי המפלגות וניגודיהם צריכים להיות רחוקים מלב הרבנים והם חייבים להביט בעין טובה על הכל" (מאמרי הראי"ה עמ' 52).

ובאופן אישי יותר:

"איני מוצא את מצב רוחי נכון להכנס בתוכן פרטי של איזה מפלגה שתהיה, כי יחושי... הוא שוה לכל המפלגות כולן, ובכל לב ארצה לתמוך את כל הטוב שבהן ולנער את כל הרע שבהן בלא שום משוא פנים" (איגרות ב טו).

מעמד הכהונה בישראל

במסכת קידושין (כג א) יש מחלוקת יסודית האם הכהנים הם שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. מן העובדה שהמחלוקת לא הוכרעה בפירוש עולה ששני הצדדים נכונים; הצד הראשון הוא שהכהנים נחשבים שליחי ה' בין ישראל למקום, שלוחי דרחמנא (רש"י, ראב"ע ורד"ק על מלאכי ב ז). על שבט לוי הוטלה האחריות על מסירת התורה: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג י, וע"ע ספרא שמיני א ט, כריתות יג ב, סנהדרין נב ב, כוזרי ג לא, רמב"ם הל' שמיטה ויובל יג יב, עקדת יצחק סו א). הכהנים הבאים מתוך שבט לוי קבלו תפקיד זה במפורש יותר לאחר חטא נדב ואביהוא: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י י-יא וע"ע דברים יז ט). לצד מערכת בתי הדין היו לכהנים בתי דין משלהם (קהלת רבה א ד) שדנו בענייני הקודש והמקדש (עירובין לב א, ספרי דברים שנא) וכן בענייניהם הפנימיים (כתובות יא א ועיין שטמ"ק בשם הגאונים שם). מלבד זאת לכהנים אחריות רוחנית על עליית העם לירושלים בימי החגים או בסתם יום של חול לאכילת מעשר שני או קרבן שלמים. שם ראו העם את הכהנים בעבודתם, ומעבר לקיום המצווה שבזה (שו"ת אג"מ או"ח ח"א מא), הם הושפעו מכך עמוקות: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יד כג, חזקוני שם, העמק דבר ויקרא כג לו, תוס' ד"ה כי מציון בבא בתרא כא א וע"ע בספורנו). כראש הכהנים (רמב"ם הל' כלי המקדש ד יב), הכהן הגדול מקבל אחריות מוגברת למצב הרוחני של העם (לגבי הליך הבחירה של הכהן כתבנו כדעת הרמב"ם הל' כלי המקדש ד טו ועיין לח"מ שם וע"ע תוס' ד"ה כהן גדול יומא יב ב). אם יש מקרה של רוצח בשגגה אנו רואים בו כאחראי (במדבר לה כה, וע"ע ירושלמי יומא לח א) ועליו לחנך את העם לתורה וליראה. לא לחינם הראשון לתקן 'חוק חינוך חובה' בישראל, ואולי בעולם כולו, היה כהן גדול (בבא בתרא כא א וע"ע יבמות סא ס וכן בתנא דבי אליהו רבה יג ז).
כמובן שלימוד התורה הוא מצווה המוטלת על כל איש מישראל ולאו דווקא על זרע אהרן. כמו כן, הזכות שמורה לכל כהן פרטי שבוחר שלא ללמוד תורה, לעסוק במסחר או בכל אשר יחפוץ; רק כתפקיד שבטי - על הכהנים ללמד תורה לישראל, וכל אדם פרטי מישראל הרוצה להצטרף לתפקיד החינוכי בעצמו, יכול לעשות זאת (רמב"ם הל' שמיטה ויובל יג יג). לכן כהן עם הארץ לא יקבל ממתנות הכהונה שנועדו להבטיח את קיומם של הכהנים על מנת שיהיו פנויים לעסוק בייעודם הרוחני (חולין קל ב, פיהמ"ש לרמב"ם חלה ד ט בשם הספרי). למעשה, רבים מדיני מורי ההוראות בישראל הנוהגים עד ימינו נגזרים מהיחס הקדום לכהנים (עיין למשל מו"ק יז א, ספר החינוך קנב, וכן ברמב"ם הל' ביאת המקדש א ג, סמ"ק קיא ב). יש הבדל בולט בין בין הוראת התורה שפתוחה לכל לבין הקרבת קורבנות התלויה אך ורק בייחוס. מסתבר לומר שהבדל זה טמון בהשקפה לגבי ייעוד העולם ובהבדל העקרוני שבין התפקידים. מטרת העל של ישראל היא הפצת התורה והדעת לעולם כולו (ישעיהו ב ג ושם יא ט, רמב''ם הל' מלכים יב ה) ולא עבודת הקרבת הקרבנות דווקא (ירמיהו ז כא - כג, תנחומא אמור יד, ועיין עולת ראיה א רצב ובספר לנבוכי הדור י) ואכמ"ל.

הצד השני של תפקיד הכהנים הוא שהם מבצעים את שליחותנו - שלוחי דידן. דווקא מתוך מסירות נפשו עבור עם ישראל ומצבו הרוחני, יכול הכהן הגדול לייצג אותנו נאמנה וכך בבואו אל הקודש הוא נכנס כשכל ישראל על ליבו (שמות כח כט, תנחומא שמיני ג ועיין באר מים חיים שמות שם). כחלק מעבודתו ביום הכיפורים הוא מתוודה על חטאי כל ישראל בשם כולם, ובקודש הקודשים הוא מתפלל כנציג של עם ישראל (עי' תוס' ד"ה נזדמן לי מנחות קט ב). תפקידו האוניברסלי של הכהן הגדול כנציג העולם כולו נוסח היטב בשו"ת גינת ורדים: 'הוא המבקש סליחה ומטו ביום הכיפורים על כללות העולם ועל כל ישראל' (יו"ד כלל ג' סי' ז'). וע"ע רשב"ץ מגן אבות ד יג שמחבר בין שני התפקידים של הכהנים, ואכמ"ל. (נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף)