בעניין מצוות אכילה בערב יום כיפור

ויקרא כג לב

שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃

יומא פא ע"ב

האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי דתני חייא בר רב מדיפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

וכן נפסק בטור ובשו"ע בסי' תרד סע' א שמצווה לאכול בערב יום כיפור ואסור להתענות בו (פסחים סח ע"ב)[1].

יש להבין מה טעם מצוות האכילה בערב יום כיפור ולאור הטעמים השונים יתבארו נפקא מינות שונות כדרכה של תורה.  

רש"י ביומא שם כתב שהטעם הוא כהכנה לצום 'התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה'. ובפשטות המשמעות כדי שיקל עליו הצום. ובר"ה ט ע"א כתב רש"י שככל שמרבה באכילה ושתיה מרבה במצווה. וכן הביא המאירי הפסחים וביומא.

וכטעמו של רש"י נראה גם מהרא"ש ומהטור. והטור סי' תרד הוסיף והסביר ששורש המצווה 'והוא מאהבת הקב"ה את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה ולטובתם לכפר עונותיהם וציום שיאכלו וישתו תחלה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי משל למלך שהיה לו בן יחיד וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו קודם כדי שיוכל לסבול' וכ"כ הב"ח.
הוי אומר שאכילה זו נושעת מרחמיו המרובים של הקב"ה ומבטאת את אהבתו לנו על אף חטאינו.

אלא שמצינו טעם הופכי לכאורה. בשבלי הלקט סדר יום הכיפורים סי' שז הביא כמה טעמים לאכילת ערב כיפור. ובין היתר הובא שם בשבה"ל שטעם האכילה הוא כדי שיהא צער גדול יותר בעינוי וכפי שמצינו שהקושי של המעבר מעונג לסבל גדול יותר מאשר סבל רצוף.

נפק"מ בין הטעמים יכול להיות בדיון על לקיחת 'קלי - צום' שהוא כדור להקלת הצום לפני התענית (או מאכלים אחרים המקלים את הצום). שאף שיש לצדד שמי שיש סיכוי שישבור את הצום ודאי יקח כדור זה מראש לכל הדעות. בעניין אדם בריא שהכדור רק יקל עליו את הצום יש לומר שלדעת רש"י יהיה מותר (ואולי אפילו מהודר) לקחת את הכדור, ולדעת השבה"ל יהיה אסור או לפחות כנגד רוח התורה שכן התורה ציותה ציווי מפורש שמטרתו להקשות את התענית.  

אלא שהערוך שולחן שם הביא את שני הטעמים בניחותא והסביר שבפן החיזוק הפיזי ברור שהאכילה קודם התענית מועילה לשמירה על הגוף, ובפן של תחושת הקושי של הצום האכילה המרובה מקשה. לשיטתו יש לומר שאם הקלי צום מקל מצד חיזוק הגוף מותר אך אם הוא מקל מצד תחושת הרעב והצמא לא ראוי ואולי אף אסור להשתמש בו[2].

ובשם אחיו רבי בנימין הביא השבה"ל שמטרת האכילה היא להוציא מלב הצדוקין שסברו שיש להתענות יומיים, ובעצם המצווה בלהרבות באכילה זו היא רק להראות אמונת חכמים (ומשמע שלדעתו הוי מדרבנן), אך התורה רק התירה לאכול.

בשערי תשובה בשער ד ח – ט הביא שאוכלים כדי להראות את השמחה על שהגיע זמן כפרתו (ובזה גם מראה בדרך הפכית את יגונו על חטאיו). ועוד הביא שיוה"כ הוא יו"ט ומכיוון שצמים בו משלימים את הסעודות בערב יוה"כ. ואם כן אלו סעודות שמחה של תשובה. ובשבה"ל הביא
ובב"י משמע שחיבר שני הטעמים שכתב - והא דמצוה להרבות במאכל ובמשתה ביום זה היינו כדי להראות שנוח ומקובל עליו י"ה והוא שמח לקראתו על שניתן כפרה לישראל דכיון שי"ה עצמו א"א לכבדו במאכל ומשתה כדרך שמכבדין שאר י"ט צריך לכבדו ביום שלפניו.

ובפני יהושע ר"ה ט כתב שנ"ל שהמצווה שלא להתענות היא מטעם ההכנה לתענית והמצווה להרבות בסעודה היא מטעם שערב יום כיפור הוא יו"ט. 

בשבה"ל הובא ש'צריך אדם לקבוע סעודתו כדרך שאר ימים טובים'. ומשמע שהוא יו"ט בעצמו.

ולכאורה ע"פ הטעם שסעודות ערב יוה"כ עניינן להשלים סעודות יו"ט דיוה"כ (ובוודאי ע"פ הטעם שהוא עצמו יו"ט)  אזי גם את סעודת ליל היו"ט היה צריך להשלים וממילא יוצא שאף בליל ערב יום הכיפורים יש מצווה להרבות באכילה ושתיה. וכ"מ מברכ"י סי' תרד סק"ב. וכ"מ מספר נגיד ומצוה שכתב שיש לאכול בערב יום הכיפורים כשיעור שני ימים וכן הביא בבא"ח וילך ש"א א. אלא שמרוב האחרונים שמצאתי משמע שאין מצווה להרבות בליל תשיעי בתשרי באכילה. וכ"כ בהדיא בספר מועד לכל חי סי' טז סי"ד[3]. וכן העיד בגודלו הגרע"י ביבי"א ח"א לז אות ב שכן דעת הרבה גדולים.

נפק"מ נוספת היא מה התפריט הראוי לערב יום הכיפורים. שכן אם מדובר בהשלמה של יו"ט סביר שנמצא לנכון שיאכלו בשר וישתו יין כדין השמחה ביו"ט. ואכן במשנה בחולין פג ע"א מוכח שאכלו בשר שכן היו שוחטים הרבה בערב יום כיפור. וממעשה החייט שהובא בטור מוכח שהיו נוהגים לאכול דגים.  אך אם העניין הוא לחוש קושי גדול יותר בצום עדיף לאכול דברים שמתעכלים מהר (ועיין כלבו סי' סח).

ועוד נראה לדקדק שממעשה החייט שהביאו הטור והרא"ש יוצא טעם נוסף לאכילת ערב יום הכיפורים. שכן משמע שסעודות ערב יום הכיפורים עניינן הביטחון בתשובה ואהבה שאוהב אותנו ה' (מעין אכילת ר"ה[4]) שכ"כ: במדרש מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים ולא מצא אלא דג אחד ונתן בו זהוב והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו עד שהעלוהו לחמשה ונשאר לחייט בא העבד אל אדוניו וספר לו כל המאורע שלח השוטר אחר החייט ואמר לו מה מלאכתך אמר לו חייט אמר לו ולמה קנית דג שוה זהוב בה' זהובים ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלהתיו לקנותו לי השיב לו והיאך לא אקננו אפילו בי' כדי לאוכלו ביום כזה שצונו הקב"ה לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו עונותינו אמר לו א"כ יפה עשית ופטרו והלך לשלום:

נפק"מ נוספת היא  - האם יש מצווה באכילת ערב יום הכיפורים למי שאיננו מתענה כלל ביום כיפור (בשל פיקו"נ). שכן לטעמים שהוי הכנה לצום (בין להקל את התענית ובין על מנת להקשות) – אין המצווה מתקיימת בו ואכן כך משמע מלשון השאילתות קסז שגרס: כל האוכל בתשיעי ומתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב וכו'. אך לטעמי הב"י והטור בטעם העולה ממעשה החייט וסייעתם האכילה היא השלמה ליו"ט (או יו"ט בעצמו) או על הבטחון במחילת העוונות והרי גם מי שבאונס לא מתענה נמחלים עוונותיו.

---

[1] ואמנם עיין תוס' ר"ה ט ע"ב שמדגיש שדרשה זו איננה לכל השיטות ועיין פנ"י שם שמיישב.

[2] למעשה פסק הגרע"י שמותר לחלשים להשתמש בקלי צום.

[3] ואולי יש ליישב ע"פ מה שכתב שם בסעיף קד שאחד מטעמי השופר בסוף יום הכיפורים הוא להורות שהוא יו"ט ושילכו להרבות בסעודה בצאתו. וא"כ טעמי השמחה והיו"ט מופיעים בדבריו כבר שם ולכן לא כתב כב"י. ויש לדחות ואכמ"ל.

[4] כדמוכח בטור סו"ס תקפא ועיין ב"י שם וכן בירו' ר"ה א, ג וב"ה שמצאתי שבריטב"א ר"ה ט חיבר העניין בהדיא. ועוד עיין מדרש דברים רבה ב, טו ובמתנות כהונה שם דבר מבהיל - אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא, אֵיזֶה אֻמָּה שֶׁגִּדְּלָהּ אֱלֹהֶיהָ כְּאֻמָּה זוֹ,  כלו' כביכול גידלה אותו על פי דרכה וכפי רצונה כאב שגידל את בנו והגדילו כפי רצונו עכ"ל.

טעמי תקיעת שופר

טעמי תקיעת שופר - דף מקורות

המיוחסים לרס"ג (מובאים באבודרהם):
רב סעדיה גאון נתן עשרה טעמים למצוות שופר. ואלו הם:

א. היום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם. וכך נאמר: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהילים, צ"ח). 'ורבינו היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל עולמות'. רבינו כאן איננו רבי נחמן או אדמו"ר אחר אלא הגאון מוילנא. ובעצם זהו מאמר הנביא: 'ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם... וילכו כל העם לאכול ולשתות... ולעשות שמחה גדולה".

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב - ישוב, ואם לא אל יקרא תגר (אל יתלונן) על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות, י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז ואמרו- "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לתקיעת שופר. כמו שנאמר (יחזקאל, ל"ג) "ותקע בשופר והזהיר העם..."

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים, כמו שנאמר: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מאת ה', על בנין בית המקדש.

ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין הוא ראש השנה.

ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').

ח. להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו,כמו שנאמר: "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום ה'... יום שופר ותרועה" (צפניה, א').

ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור" וכו' (ישעיה, כ"ג).

י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

רמב"ם (הל' תשובה):
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, (כלומר, שאין כתוב בתורה טעם לכך)- רמז יש בו: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזיכרו בוראכם.."

בספר בית ישי הסביר בדעת ר"ת:
תקיעת שופר היא כתפילה וזעקה. וכן הוא בירו' – תוקע מן הקצר שנאמר מן המיצר קראתי י-ה, ובברכת שופרות שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים.

ספר החינוך: 

לפי שהאדם בעל חומר (גוף), לא יתעורר (יקום) לדברים כי אם על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה יריעו כדי שיתעורר למלחמה. וגם כן ביום ראש השנה שהוא היום לדון כל באי עולם... השופר מעורר הרבה לב שומעיו, העומדים לפני ה' במשפט לחיים, או ח"ו למוות.

כדאי להכיר - איגוד רבני הקהילות!

הקהילה היא חלק מהותי בעולמו של היהודי. החל מברית המילה, אותה יש לחגוג ברבים, כפי שנאמר: 'איספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח', דרך הנישואין שמחייבים מניין, וכלה בדרכו האחרונה של האדם, אליה ראויים כל ישראל לצאת. למעשה, כינון הקשר האישי האינטימי ביותר בין אדם לבוראו, התפילה, אף הוא מצריך ביהדות עוד תשעה גברים בני מצוות. עוד לפני מושג ה'מניין' ההלכתי, הייחוס של עם ישראל לשבטים ולמשפחות בולט בתורה. לכל שבט נחלה גיאוגרפית ואופי משלו. יתרה מזאת, כל שבט הוא מעין שורש רוחני לכל בני השבט. האר"י הקדוש מלמד אותנו שכל אחד מהשבטים מבטא מהות רוחנית אחרת, ומהווה מעין שער מיוחד לשמיים. דומה כי אין צורך להכביר במילים, די לנו אם נזכיר שגם ההלכה מתייחסת לקהילה כיישות הלכתית בהקשר של מחויבות של הפרט כלפיה, הן מבחינת מיסים שונים והן מבחינות רוחניות, כמו נוסחאות התפילה או מנהגי איסור והיתר.

מעבר לכך, בקהילתיות היהודית ישנו ביטוי ליסוד מהותי בעבודת ה'. מעמד הר סיני נחשב להתגלות הגדולה ביותר שחווה האדם מאז ומעולם. חשוב לתורה ללמד כי הקשר הזה נוצר בין עם ישראל כולו לקב"ה. גם בגישתו היומיומית של כל יהודי ללימוד התורה אנו מוצאים יסוד זה. ראשית הוא אומר 'אשר בחר בנו מכל העמים' ורק לאחר מכן 'ונתן לנו את תורתו'. בפנימיות התורה אנו מוצאים הסברה שורשית של אותו רעיון: עם ישראל אינו קובץ של נשמות רבות, לעם ישראל כולו ישנה נשמה אחת גדולה שמכונה 'כנסת ישראל'. המציאות הרוחנית הזו שנקראת גם 'שכינה' היא השער היחיד להיפגש דרכו עם הקב"ה. נשמתו הפרטית של כל יהודי היא גילוי של גוון אחד מאותה נשמה מיוחדת, שהשתלשל לעולם הזה בגוף משלו.

נמצאנו למדים כי ההתפתחות הרוחנית של האדם תלויה ואף נמדדת ביכולת שלו להיפתח למציאויות רוחניות כוללות יותר. ההיפתחות של אדם למשהו שהוא מעבר לעצמו, לגבולות הגוף שלו, ואף לגבולות האישיות הפרטית שלו, איננה מובנת מאליה. אדם שמלא מעצמו בוודאי לא יוכל להצליח בכך. אדם שלא מתקן את מידותיו הנפשיות עלול לשקוע ב'אני' המוגבל לאינטרסנטיות ולמקום של אהבה עצמית מוגזמת. במובן זה, אף אהבת אדם למשפחתו עלולה להיות אגואיסטית – "חוטרא לידא ומרא לקבורה". הקהילה היא שלב חשוב במעבר מתודעה פרטית לתודעה כוללת יותר.

למדנו אם כן, שבין היהודי הפרטי לבין כלל ישראל ניצב מושג הקהילה. אלא שבימינו עלול להיות מצב בו כל קהילה 'בונה במה לעצמה'. מכירה רק את עצמה ולא רואה קשר בינה לבין קהילות אחרות וממילא נוצר מצב בו הקהילה עלולה להסתיר את הכלל. כמו כן כוחה של כל קהילה הוא מוגבל, אין לה אלא מה שיש בסך חבריה. לשם כך בדיוק נולד איגוד רבני הקהילות מיסודו של הרב מרדכי אליהו. האיגוד נותן גב ומשפחה לרבני הקהילות המאמינים בדורנו המיוחד ומשתדל להעצים את כוחם של הרבנים וקהילותיהם. סיורים במערת המכפלה או סליחות בירושלים (דבר שעשינו בשנה שעברה), כנסים, הכשרות לרבנים ולגבאים, שילוב האמירה תורנית בתקשורת ואפיית מצות ברחובה של עיר הם חלק מהפעילויות של האיגוד. גם אני הקטן זכיתי להשתלב בפעילויות האיגוד בהקשרים שונים ובעיקר סביב מכון ראשית שהוא מכון שנועד לברר את החזון האמוני של רב בדורנו המיוחד וכיום עומדים בראשו הרב גיא אלאלוף ואני.

איגוד רבני הקהילות -הקהילה של הקהילה שלנו!

דף מקורות – זיכוי הרבים

חובות הלבבות שער אהבת ה' פרק ה

ומהם שיאשר ויודה לעבודת האלהים בין ברכה בין בקשה כפי הצריך לזמן ולמקום ולכתות בני אדם ולמעלותם מהגדולים ועד אנשי השוק כמ״‎ש החכם (שם א) ישמע חכם ויוסף לקח וגו׳ ‎‎לתת לפתאים ערמה וגו'. וראוי לך אחי לדעת כי זכיות המאמין אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלהים ית׳ ‎‎ואלו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו אינם כזכיות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא שזכיותיו נכפלות בעבור זכיותם בכל הימים ובכל הזמנים. והמשל בזה משני סוחרים הגיעו אל המדינה הרויח אחד מהם בסחורה אחת שהיתה בידו עשרת כפלי הקרן והיה הכל מאה זוז. והרויח השני כפל אחד בלבד והיו לו סחורות רבות והגיעו לידו עשרת אלפי זוזים. והיה ריוח הסוחר הראשון עם רוב כפלי הריוח תשעים זוז ועשרה חלקים מאחד עשר חלק בזוז והיה ריוח הסוחר השני חמשה אלפים זוזים עם מעט כפל הריוח. כמו כן אחי מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד תהיה זכותו מעטה ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות תכפל זכותו כפי זכיות כל מי שיתקן לאלהים כמ״‎ש רז״‎ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ואמרו משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה׳ ‎‎עשה ומשפטיו עם ישראל ואמר (משלי כד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ואמר (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו וגו׳ ‎‎ואמר (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ועל כן צוה הבורא להוכיח את המקצרים כמ״‎ש (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתך ואמרו ז״‎ל עד היכן היא תוכחה רב אמר עד קללה ושמואל אמר עד הכאה ונאמר (משלי כח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא.

שערי קדושה, חלק ב ז׳:ז׳
מזכי לחייביא אמרו רבותינו ז"ל (אליהו רבא ספ"ח) למה זכה אלקנה להעמיד שמואל ששקול כמשה ואהרן, מפני שהיה עולה לרגל ומעלה לבני אדם הרבה עמו ומזכה אותן, וכן שמואל בנו נוהג אחריו, כמו שכתוב וסבב בית אל והגלגל וגו' ושפט את ישראל ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ואברהם לא זכה לכל מעלותיו אלא משום ואת הנפש אשר עשו בחרן, וכתיב (שם י"ח י"ח) ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' כי ידעתיו אשר יצוה וגו', ושמרו דרך ה' וגו', וכל ראשי הדורות אינן זוכין או אינן נענשים אלא על סבה זו:

אברבנאל ריש שמואל
ועלה האיש ההוא וגומר. זכר שהיה מנהג אלקנה כל השנים להיות עולה מעירו שנה בשנה להשתחוות ולזבוח וגו' שהוא פירוש מימים ימימה, כמו ושמרת את החקה הזאת למועד' מימים ימימה, והיה עולה בחג האסיף שהוא זמן השמחה... ועם היות כפי הדין הנשים והטף פטורים מן המצוה הזאת (רוצה לומר מן הרגל) הנה היה אלקנה עולה עם נשיו ובניו ואנשי ביתו, וזה כדי להישירם באמונה האמתית במה שיראו מעניני המקדש, וגם לפי שאין לאדם שמחה שלמה כי אם עם אשתו ובניו, והיה תכלית הליכתו להשתחוות ולזבוח ליי' צבאות זבחים בשילה ששם היה אז הארון: ובדרש (מ"ש פרש' א') לא בדרך שהיה עולה שנה זו היה עולה בשנה אחרת אלא בכל שנה היה עולה בדרך אחר, בשביל שישמעו ישראל ויעלו גם כן לשילה להשתחוות ולזבוח, הקיש התפלה לזבחים לפי שחביבה תפלה כקרבנות. ואמרו ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה', הוא להגיד שעם היות שחפני ופנחס שני בני עלי היו במקדש והיו לוקחים הזבח בחזקה ושוכבים את הנשים כמו שיזכור אחר זה, הנה עם כל זה לא נמנע אלקנה מבוא שמה שנה בשנה להשתחוות ולזבוח, כי חשש לעבודת האל יתברך ולא חשש לרשעת הכהנים לגודל צדקתו, והותרה בזה השאלה השניה:

האם התורה במצבה הנוכחי יכולה להנהיג?

ליאור ומשה הם שני חברים שעובדים יחד במגדלים החדשים ברמת גן. בצהריים הציע משה לליאור לאכול יחד במסעדה הבשרית החדשה שנפתחה לא הרחק ממקום עבודתם וליאור הסכים. אך כאשר התקרבו למקום, אמר פתאום ליאור למשה – 'סליחה, אבל לא נוכל לאכול במסעדה הזו כי אני שומר כשרות'. משה התבלבל לרגע אך אמר מיד – 'גם אני אוכל רק כשר והנה כתוב – כשר'. 'נכון', הסביר ליאור בסבלנות, 'אך אני ספרדי, והבשר שאיננו 'חלק' הוא טרף לשיטתי'. משה כמעט נעלב – 'אתה אומר שאני אוכל טרף?' ליאור מיהר להתנצל – 'לא, אני רק אומר שלדעת רבותי זה אסור ולדעת רבותיך זה מותר'. עכשיו משה איבד את העשתונות – 'רבותי, רבותיך אבל מה אלוקים רוצה שנעשה?! '

הסיטואציה הטריוויאלית הזו יכולה לחזור בוריאציות רבות ובמיקומים שונים. האם התורה תומכת בריבוי הדעות ההלכתיות הללו או שמא מגבילה אותו? בפרשה הקודמת למדנו את 'איסור לא תתגודדו' משורשי האיסור הוא על מנת שלא תהא התורה כשתי תורות כלשון הגמרא. בימינו נראה שנעשתה התורה לאלף תורות (כלשון הקדמת הבית יוסף), וכל הרוצה לפסוק יבוא ויפסוק. על אף ניסיונות שונים במהלך ההיסטוריה לכבד את כל המסורות ולשלב אותם לשיטת פסיקה אחת הדבר לא צלח. ניסיונות כמו כתיבת השולחן ערוך, מחיקת מנהגים מסוימים בכפיה או קבלה מרצון של אחרים לעיתים צמצמו את הבעיה ולעיתים החריפו אותה, אך אף פעם לא הביאו לפתרונה. בכל תקופה הופיע ספר פסיקה שניסה לאחד את השיטות ובכך לצמצם אותן.

בעבר הבעיה לא הייתה חריפה כמו שהיא היום. לצורך העניין, בימי הגלות יכל יהודי לחיות חיים שלמים עם מנהגי קהילתו ולא לדעת בכלל על קיומו של מנהג מדינה אחרת. עם השיבה לציון בה זכינו לקיבוץ גלויות מכל חלקי העולם כולנו מכירים את המנהגים של כולם וחשים את הסתירה בחריפות. לא הגיוני שדבר מסוים מותר לי ואילו חברי היהודי האשכנזי נמנע ממנו ברטט של יראת שמיים (או להיפך). סיבה נוספת להחרפת הבעיה היא ההתעוררות הבריאה של העם לחיות יחד באופן של מדינה. נסו לתאר לעצמכם את הסיטואציה הבאה – בעוד עשרים שנה יש רוב דתי בארץ וראש הממשלה רוצה לקבל דעת תורה בסוגיה מסוימת. הוא פונה לנציגי ש"ס והם אומרים לו בשם מועצת חכמי התורה חד משמעית תשובה מסוימת, אלא שנציגי יהדות התורה פונים למועצת גדולי התורה שלהם והם עונים בדיוק להיפך. כמובן שגם לרבנים הדת"ל  גישה משלהם... המדינה מאוד רוצה לעשות כדעת תורה אך מה היא בעצם?

בפרשת השבוע שלנו מלמדת אותנו התורה את הדרך הנכונה – התורה מצווה להקים בית דין גדול בלשכת הגזית. בבית דין ישבו יחד שבעים ואחת חכמים גדולים מכל המגזרים ידונו ויקבלו הכרעה בענייני הכלל והפרט. תורה אחת תצא מציון לכל ישראל. לאור מה שכתבנו לעיל נראה כי זו המשימה הקרובה של עולם הרוח היהודי – להביא למצב שבו יושבים גדולי ישראל יחד ומקבלים את הכרעת הרוב וההכרעה המתקבלת מחייבת את כולם ספרדים אשכנזים דתיים וחרדים.

האם בידינו הדבר? ובכן, הגדולים הם אלה שצריכים לשבת יחד ולהקים את המוסד החשוב הזה. אך כמו שכבר ראינו בעבר בסוגיות רבות, הלחץ הציבורי עובד. כאשר מתוך הקהילות רבים ידברו על הצורך הדרמטי בהכרעה, כאשר יימאס לנו מקללת הגלות של פירוד הלבבות מהמצב בו כל אחד בונה במה לעצמו, כשנרצה מאוד להתקדם עם תהליך הגאולה ולהדביק את הפער שבין הגאולה הגשמית לגאולה הרוחנית, כאשר כל זה יקרה השדר יעבור הלאה וישפיע גם על הגדולים שפע של גבורה לעשות את המעשה הנכון.

על רבנות, גימטרייה ובמי לבחור

בדרשת ליל שבת שלפני הבחירות, נוהג היה רב בית הכנסת של ילדותי להזכיר "גימטרייה נאה שבמקרה מצאתי תוך כדי עיוני בפרשת השבוע". בפועל, הייתה זו גימטרייה אשר עלתה בדיוק כמניין שם המפלגה בה יש לבחור, עם הכולל כמובן. כילד, זכור לי איך המחזה הזה שחזר בבחירות העירוניות, בבחירות לכנסת ולעיתים גם בבחירות לוועד בית הכנסת, היה מעורר אי -נוחות בקרב השומעים. בימים ההם, רבנות קהילה ופוליטיקה לא היו חיבור טבעי, והאמת היא שאני נוטה לפקפק בכך גם כיום.

סוף כל סוף, הגענו למדינה משלנו. יש לנו זכות גדולה ליטול חלק במעשה הפוליטי במדינת ישראל. בהצבעה אחת אנחנו יכולים לתת כוח לבניית מקוואות, ישיבות וישובים חדשים ברחבי הארץ. על זכות כזו לא כדאי לוותר. מובן בעיניי מדוע רב ינסה להשפיע לטובה על בני קהילתו שיבחרו ''נכון'', ממש כמוהו. בדרשה מעל הדוכן הרב משתמש בסמכות שיש לו - סמכות שניתנה לו מתוקף היותו מייצג את התורה במידה זו או אחרת. ברור שיש סיכון מסוים בניסיון לומר בשם ה' במי נכון לבחור. הסיכון הזה מתחיל בכך שה' פשוט לא אמר לרב מה הוא ממליץ לבחור. אין לרב מסורת על מפלגה מסוימת או סברות מוכרחות בעניין. זה פשוט לא תחום המומחיות שלו. כמו כן, כאשר הרב מדבר על דברים שבהם הוא לאו דווקא נתפס כמבין יותר, תדמיתו הופכת להיות מגוחכת בעיני חלק משומעי לקחו.

מעבר לכך, פוליטיקה היא עסק בלתי צפוי. באמת לא ברור אם הבחירה במפלגה המסוימת תביא בפועל לתוצאות להן אתה מצפה כבוחר. כמו כן, ב'ריאל פוליטיק', בפוליטיקה המעשית, יש גם חיבורים שאינם נכונים מוסרית וחינוכית אך נכון לעשות אותם בכל זאת לצרכים מסוימים. בגלל שתי הבעיות הללו, רב שלקח על עצמו להורות במי לבחור עלול למצוא את עצמו מהר מאוד בעמדת דובר המפלגה. בני קהילתו יערימו עליו קושיות או אפילו יצטערו על בחירתם. הרב שאמור לסמל נקיות מוסרית ויציבות אידיאולוגית נכנס לשדה גמיש מאוד מבחינה מוסרית, ויש שיאמרו אף מלוכלך.

כל אלו הם מחירים שרבנים רבים מוכנים לספוג באומץ למען האפשרות שיוכלו לעזור לעם ישראל. ובכל זאת, אני חושש שיש מחיר נוסף שאנו הרבנים לא נותנים עליו את הדעת.

כאשר סיפרתי לחבריי הרבנים שאיני חושף את עמדתי הפוליטית בקהילה, הגיב אחד מהם: 'לא באנו ארצה כדי שרב יהיה כלוא בבית הכנסת', וזה נכון. התורה נוגעת לכל תחום בחיים, גם לזה הנסתר מאחורי מסך הקלפי. אך כדאי לשים לב לעובדה שהשדה הפוליטי מספק לרב כלא משלו - כלא הסקטוריאליות. אם בתי הכנסת ייתפסו כמעוזי ש"ס, אוהדי ביבי או שרופים על סמוטריץ', מאות אלפי יהודים שמגדירים את עצמם אחרת, כבר לא יוכלו לראות בו בית.

אז איך בכל זאת ניתן לתת תחושה חיובית לכולם מבלי להפוך לרב אנמי וחסר אמירה? לעסוק בהרבצת תורה ולהרבות בדיבורים של עין טובה ואהבה. ואם עמדתך הפוליטית היא אכן התוצאה הטבעית של התורה שלמדת, אזי למד את תורתך בעוז והמסקנה המתבקשת תמצא כבר את דרכה לשומעים באלגנטיות. ועל כל זה צריך להוסיף שגם האהבה היא מסר, ואולי המסר החשוב ביותר. בכל מפלגה יש טוב אותו היא מייצגת. הפוליטיקה חשובה אך האהבה בינינו חשובה בהרבה.

ואם מצאת בדברים טעם, אולי חסכתי לך מציאת גימטרייה לדרשת ליל שבת שלפני הבחירות.      

למתוודה על חטאתיו

לדעת הרמב"ם מצוות התשובה מוגדרת בתורה כמצווה להתוודות[1]. על אף שאפשר היה לומר שדין הוידוי הוא דין צדדי בלבד והוא איננו מעכב את הכפרה שאמורה לבוא בעקבות התשובה[2], ברור שאם התורה קראה למצוות התשובה על שם הוידוי זה אומר שיש בוידוי מאפיין מהותי לתשובה.
בשביל להבין מהו ראשית כל עלינו לשאול את עצמנו - מדוע בכלל להתוודות ולא להסתפק בתשובה בלב?
לשון הרמב"ם בהלכות תשובה: וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר... וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר... וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם... וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

בתשובה ארבעה חלקים – עזיבת החטא במעשה ובמחשבה, חרטה וקבלה חזקה לעתיד שלא לחטוא עוד באותו החטא. רק לסיום כותב הרמב"ם שאת מה שגמר בלבו צריך להוציא בפיו. לפי זה נראה כי הוידוי הוא מעין סיום ונתינת תוקף לתהליך שעבר החוזר בתשובה בליבו. מעין דין הדיבור בנדרים, מחשבה טובה היא דבר נפלא אך כדי שיהיה משהו שיחייב אותנו בעולם הזה היא צריכה להתגלות לעולם לפחות בדיבור. הנדר מחייב רק משעה שיצא מפיו של האדם.

בחיד"א בספר מדבר קדמות[3] אנו מוצאים עוד תוכן בוידוי.
בשם ספר בינה לעיתים[4] אומר החיד"א: 'עיקר הודוי לצייר שחטא בהחלט ושלא לבקש שום מין התנצלות'. הודוי נועד כדי שאדם יקבל על עצמו את האחריות על מעשיו ללא הכחשה וללא זריקת האחריות על הנסיבות או על מישהו אחר. לאחר קבלת האחריות על המעשה לשעבר גם האחריות לתקן אותו מקבלת משנה תוקף. בהמשך מסביר החיד"א שזה ההבדל העקרוני בין שאול שחטא בכך שהעם לקחו שלל ממלחמת עמלק ובעקבות כך נענש ולא המשיכה שושלת המלכים שלו לדוד שחטא בבת שבע ונשאר הוא וזרעו על כסא ממלכתו. לאחר החטא של שאול ותוכחתו של שמואל שאול מסביר לשמואל שבעצם הסיבה ללקיחת השלל היא שהוא ירא מהעם. לעומת זאת, כאשר נתן הנביא מגיע ומוכיח את דוד המלך הוא מקבל את מלוא האחריות על עצמו בלבד. התכונה המלכותית הזו של קבלת האחריות והתיקון נדרשת לא רק כדי להיות מלך אלא גם כדי לחזור בתשובה, להיות מלך על עצמו. מעניין שהפה והדבור הם עניין המנהיג שנקרא ביהדות גם דבר (עם ב' דגושה) – דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור[5], וגם בפנימיות התורה ספירת המלכות מתייחסת לפה. אם החטא נמשל למוסרות, לדבר שאוסר אותנו תחת ממשלת היצר הרע, העבדות לחומר ולתאווה, הוידוי הוא פעולה משחררת, סוף המהפך של חירות התשובה שבלב בה האדם משתחרר ממשלת היצר והופך אדון לעצמו. הוידוי הוא פעולה מלכותית מסתבר.

בהמשך החיד"א מביא פירוש נוסף והפעם בשם עצמו.
את הוידוי יש לשייך לממד החרטה שבתשובה: 'עוד אפשר לרמוז שעיקר הודוי שיכנע לפני ה' ויבוש ויכלם מאד על חטאו. כי החוטא לשר וכל שכן למלך האדיר מלך מלכי המלכים הקב"ה, הדין הוא שימות. וברוב רחמיו מרחם עליו ומעביר אשמתו ומקבלו בתשובה כי חנון ורחום הוא ורב חסד. לכן תיבת ודוי גימטריא השם המיוחד הוי"ה ברוך הוא שמספרו כ"ו כמספר ודוי שם רמז שיהי' נגד עיניו למי חטא, וגם שה' ברחמיו מרחם עליו בשם ה' שהוא מדת רחמים ככל צדקותיו:'

בוידוי האדם מכיר במה שהתודעה האנושית הטבעית מבקשת להתעלם ממנו – החטא, כל חטא הוא מרידה ברבונו של עולם שציווה עלינו שלא לחטוא. המחשבה על כך מכניסה בלב חרטה מעומקא דליבא. החרטה נמשלה בדברי הראשונים לבורית, לסבון בו מכבסים ורוחצים את החטא מעלינו. ככל שיש יותר מאותו הסבון כך נצא נקיים יותר ונגדע את הקשר בינינו לבין מעשה החטא בצורה מלאה יותר. ובהתאמה לאחר שמרדנו אנו מגלים שהקב"ה הוא בעצמו צריך לסלוח. מכאן שבתשובה יש אינטימיות גדולה בין האדם לבוראו, שכן אם חטאנו חטאנו לו, אך זה אומר שרק הוא יכול לסלוח. לכן הודוי גימטריא שם הוי"ה – אנו מתוודעים לכך שאנו עומדים לפני ה'.

---

[1]  מצווה עג בסהמ"צ וכ"כ במניין המצוות הקצר ריש הל' תשובה אך עיין רמב"ן עה"ת דברים ל בהתחלה.

[2] מנחת חינוך שס"ד.

[3] ערך וידוי.

[4] דרוש מז.

[5] סנהדרין ח א.

ריבית

איסור ריבית הוא מהאיסורים החמורים שבתורה. המלווה עובר בשישה לאוין, הלווה בשני לאוין ואפילו הערב העדים והסופר בהלוואה שכזו עוברים באיסור אחד או שניים. העובר באיסור ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים, פורק עול מלכות שמים מעליו ואין עפרו ננער בתחיית המתים (ב"מ עה ע"ב, ספרא ויקרא כה, לח, רמב"ם הל' לווה ומלווה פרק ד').

מדוע אם כן מותר (ויש אומרים שאף מצווה) להלוות לגוי בריבית- "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך"?

לקיחת ריבית אינה פעולה לא-מוסרית, מדובר בסחר לגיטימי בכסף או השכרה של כסף. כשם שאני מקבל דמי שכירות על השכרת הדירה שלי כך אקבל תשלום מסוים על השכרת הכסף שלי לשימושך. כך מקובל גם בעולם המודרני בן זמננו להציע הלוואות בריבית לצרכים שונים. אם כך, החידוש הוא בכיוון ההפוך: באיסור לקיחת ריבית מישראל. כשהתורה אוסרת על לקיחת ריבית, היא מנמקת: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". היסוד הוא שמדובר באחיך, שניכם חלק מן המשפחה שיצאה ממצרים ובכך הפכה לעם. וכמשפחה לכם אחריות גדולה אחד כלפי השני. ברור לכל כי התנהלות כלכלית בתוך המשפחה שונה מהתנהלות כלכלית עסקית. כשם שאנחנו לא נוהגים לבקש מהבנק טובה שילווה לנו קצת כסף לצרכינו, כי ברור לנו שהבנק הוא לא אבא או אמא שלנו, כך אנחנו לא מחפשים דרך להרוויח כסף על גב הילדים שלנו, כאשר הם זקוקים לעזרתנו. החידוש של התורה באיסור הריבית הוא כללי: כל ישראל הם משפחה אחת, ובמשפחה עוזרים זה לזה ללא תמורה כספית. לכן הבטחת תחיית המתים לא רלוונטית לאדם שמלווה בריבית מצער את אחיו ונושך בו ובכך כורת את עצמו מעם ישראל. התחיה הובטחה לכלל העם, למי שרואה את עצמו חלק מעם ישראל ולא לכל אחד באופן אישי. כך גם איסור חיתון עם גויים שומר עלינו כשבט אחד גדול ומובחן, כך שנוכל לבצע את הייעוד שלנו מבלי להילחם מלחמות מבית על עצם קיומנו. עם שמאפשר כניסה של גורמים זרים אליו, שאינם מקבלים את עצם מהותו והייחודיות שלו, גוזר על עצמו כליה. כמובן, מי שרוצה להצטרף לעם ישראל יכול להתגייר, ולכן לא מדובר בגזענות אלא בשמירה על הרעיון אודותיו אנו סובבים. אך עלינו לדעת: כל אלו הדברים אינם רלוונטיים לעתיד לבוא, והם נועדו רק לשלב הנוכחי של ההיפרדות שבו אנו נמצאים. כאשר העולם יתוקן ונמלא את ייעודנו כראוי, הרי שלא ישתמרו עוד ההבדלים בינינו לבין הגויים, כי לא יהיה עוד "אנחנו" ו"הם".

ידיעה חשובה זו עשויה לעזור לנו ביחס הנוכחי שלנו אל גויי העולם. הן אמת, חשוב מאוד לשמור על היבדלות כעת. ניסיון לקיים את הייעוד שלנו ללא שנהיה לאום מובחן נידון לכישלון, ואף עלול להמיט עלינו אסון בדמותה של התבוללות ושל מאבק על עצם הקיום שלנו. אולם אל לנו לשכוח כי הגויים מהם אנחנו נבדלים כיום, הם אלו שנחיה איתם שכם אחד לעתיד לבוא (כמו שבארנו בעבר – לעיון נוסף עיינו ברשומות הרלוונטיות לאוניברסליות). הגויים אינם גוף זר לקדושה ולרוח הישראלית אשר עתיד להיעלם מן העולם, ההפך. הם עוד עתידים להצטרף אלינו ולחזור למטרתה המקורית של האנושות – אחדות סביב מי שאמר והיה העולם.

יש דבר כזה שבת ט"ו באב?!

ט"ו באב נזכר במקורות כיום שאין אומרים בו תחנון. מעין יום טוב. בסוף מסכת תענית מקבל ט"ו באב סופרלטיב מיוחד: אמר רשב״ג לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. הגמרא (תענית ל ע"ב) שואלת על דבריו - 'מה שביום הכיפורים יש שמחה זה מובן מפני מחילת העוונות ועל מתן לוחות שניות, אך מה מיוחד בט"ו באב?' (בימינו היינו כנראה שואלים להיפך...). כמענה מביאה הגמרא שישה דברים שקרו ביום זה: 

יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה - שכן מלכתחילה עד זמן חלוקת הארץ כל שבט היה מתחתן בינו לבין עצמו בלבד. יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל - לאחר מלחמת האחים הנוראית בעקבות סיפור פלגש בגבעה נשבעו השבטים שלא לשאת אישה מבנימין ולאחר מכן התירו אותו על ידי אנשי יבש גלעד.
יום שכלו בו מתי מדבר – כלתה הגזרה של חטא המרגלים שימותו כל הדור ובכך נפתח השער לדור החדש לעלות לארץ.
יום שביטל הושע בן אלה מחסומים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים.
יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה – לאחר כשלון מרד בר כוכבא נהרגו מאות אלפי יהודים. מלכות רומי הרשעה לא נתנה לעם הנשאר בציון לקבור את ההרוגים והמחזה היה מזעזע ומשפיל. בט"ו באב ניתנו מתי ישראל לקבורה ובמעמד זה תיקנו גם את ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון.
יום שפסקו מלכרות עצים למערכה משום שתש כוחה של החמה מלייבש את העצים.
בגמרא מוזכרים עוד שני דברים שעושים בט"ו באב, האחד הוא מחולותיהן של בנות ירושלים כנזכר למעלה, השני נפסק להלכה, בשו"ע (רמו, כג):

מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה: הגה כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה (לשון הטור מרמב"ם) ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך ומאן דלא מוסיף יסיף.

אם בט' באב קראנו פסוק ממגילת איכה בו מקונן ירמיהו וקורא לאומה לבכות - קומי רוני בלילה לראש אשמורות, בט"ו באב הציווי הזה ממש הופך בפיהם של חז"ל לתוספת לימוד בתורה שבעל פה בלילה – אין רינה של תורה אלא בלילה (תמיד לב ע"ב ותענית שם).

ומכאן לביטויי השמחה בימינו. בחיד"א (מורה באצבע) כתב לעשות קצת שמחה בט"ו באב, אך בבן איש חי (דברים א) כתב בלשון פחות מסויגת והביא גם נפק"מ הלכתית – אמנם נאמר שבאב אין לעשות דין עם הגוי אך ניתן לחזור ולעשות משפט עם הגויים כבר מט"ו באב ואילך 'כי בט"ו באב צריך לעשות שמחה מפני שיש עלוי לשכינה כמו שמובא בזוהר הקדוש (ח"ב דף קצ"ה)'. על פי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אפשר להסביר שזהו חלק מעניין תשות הכוח של החמה, שכן ישראל נמשלו ללבנה ואומות העולם לחמה, ואם כן בט"ו באב תש כוח אומות העולם ומתעלה כוח השכינה.

הריטב"א בתענית קשר את יום הכפורים ותשעה באב מצד ימי המחילה שבהם. ואם נרחיב מעט את דבריו נוכל לומר כך: שני חטאים גדולים חטאנו במדבר – חטא העגל וחטא המרגלים. ביום הכיפורים ניתנו לוחות שניות תיקון למה שקרה בי"ז בתמוז – שבירת הלוחות בחטא העגל. ובט״ו באב שבו ידעו שכלו מתי מדבר בשנת הארבעים‎ נתקן חטא המרגלים שהיה הפורענות הראשונה שהתרחשה בט' באב. ומסיים הריטב"א בסיומת מפתיעה: 'מפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר ט׳‎ באב'. ואם כן תיקון ימי האבלות שייך לא רק לט"ו באב אלא גם לשבת ט"ו באב.

ומה על ט"ו באב חג האהבה? על כך אי"ה ברשומה נפרדת...

שבת טו באב שמח!

מי בוכה בתשעה באב?

בקצב הזה בעוד כמה שנים יתחילו לצאת סידורים עם ההוראה 'כאן בוכים' ליד תפילות תשעה באב. אבל זו לא עיקר הבעיה שלנו. הבעיה האמתית היא שהדרישה מעצמך לבכות רק כי יש סעיף כזה בהלכה היא דרישה בלתי אפשרית. בכי או אבלות אמורים להגיע מעומק הלב ומהזדהות פנימית ולא מצו חיצוני.

העניין החשוב בהקשר הזה הוא הזהות שלנו. 'אדם שאין לו עבר גם עתידו לוטה בערפל' אמר יגאל אלון וצדק. קדם לו   נפוליאון בונפרטה שכאשר ראה יהודים בוכים על בית מקדש שחרב לפני אלפיים שנה הבין שכנראה בית המקדש עוד יבנה. לכן ב- 1799 הצהיר המצביא הצרפתי נמוך הקומה:

"דבר בונאפארטה נאפוליון, המצביא העליון לצבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה, אל יורשיה החוקיים של ארץ ישראל!
ישראל עם סגולה! העריצים הכובשים גזלו מכם נחלת אבותיכם, אבל לא עלתה בידם למחות את זכרכם ואת קיומכם הלאומי. אתם הגולים, התעוררו נא בשמחה... חושו! הנה בא הרגע אשר מי יודע אם ישוב-יישנה עוד אלפיים בשנים, לתבוע את הזכויות האזרחיות שנמנעו מכם בחרפה, את זכות קיומכם המדיני כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את עבודת האלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם ובאמת לעולמי עד."

נראה שהחלוקה הקלאסית למגזרים, דתי, חילוני וחרדי, מתמוססת לאיטה לתוך הזהות היהודית האמתית – מסורתיות. בניגוד למה שמקובל להבין, מסורתי איננו אדם שבוחר מה לקיים ומה לא. אף שלעתים ישנם אנשים שמגדירים את עצמם מסורתיים והם נוהגים כך, זוהי לא ההגדרה הנכונה. 

מסורתי הוא אדם שמחובר למסורת. הוא מחובר לזהות שלו והוא רואה את עצמו עוד חוליה בשרשרת בת שלושת אלפים שנה. שרשרת מפוארת של דורות, שהתחילה מאברהם אבינו, עוברת כעת דרכו ותמשיך עוד הרבה אחריו דרך בניו וצאצאיו אחריו. היהדות נטועה במסורת. בכיבוד ההורים ובקימה מפני שיבה אנו מבטאים את היחס לעבר ובכך הופכים אותו לעברנו. המסורת עוברת דרך חלב האמונה שמניקה אם לבנה הקטן ומועברת מאב לבנו ומסב לנכדו. למעשה, כל מעשי המצוות ולימוד התורה נובעים מתוך ההבנה שאנו יהודים וכך יהודים מתנהגים. כמובן, היהדות מחנכת לדבקות בה' והיא לא רק פולקלור לאומי, אך לא כל מי שירצה להדבק בה' יכול פשוט לקיים מצוות, הדבר חייב לנבוע מתוך שייכות לעם אשר עם אבותיו כרת ה' ברית.

כשאבי ז"ל נפטר עברו במשך ה'שבעה' אלפי אנשים. אך רק אחד שאיננו בן משפחה היה שם לאורך כל הזמן. היה זה ניסן חברו הטוב של אבא שישב והתאבל כאחד מאיתנו. במשך ה'שבעה' נאמרו הרבה דברי תורה. אבל מטבע הדברים רק דברי תורה ספורים נשארו חקוקים בזיכרוני. בוקר אחד עמד ניסן בארוחת הבוקר של האבלים ואמר: "הרבה למדתי מאבא שלכם, הרבה מאוד. אבל בדבר אחד אני רוצה לשתף אתכם עכשיו. אדם צריך הקשר. הוא חייב לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך, להבין שחייו לא התחילו כשנולד אלא הוא חלק ממשהו גדול יותר. לפעמים כשאני קורא את הפסוק שאמר החכם באדם: "חושך שבטו שונא בנו" עולה בליבי פירוש מחודש. אב שלא אומר לבנו מאיזה 'שבט' הוא הגיע, שלא מספר לבנו על משפחתו ועל עמו, על שורשיו – משול לאדם ששונא את בנו. אביכם היה זה שבחכמתו חיבר אותי לשרשרת. אני מאחל לכם שתמיד תדעו לחבר את בניכם ואת מכריכם לאותה שרשרת". סיים ניסן ודומה שאין מה להוסיף על דבריו.

עד כמה אנו מתחברים לאבלות  הלאומית שבימי בין המיצרים - זהו מבחן הזהות שלנו.