חובת התלמידים דף מקורות לשיעור בשלוש נק' - מהות החינוך, התלמיד הוא המחנך של עצמו, להיות איש מתרגש

 

חובת התלמידים / האדמור מפיאסצנה – שיח עם המלמדים
שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'. ...בפרשת לך (י"ד י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וזה לשונו: ׳"חניכיו" וכו' – שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חנוך לנער", "חנוכת המזבח", "חנוכת הבית"׳ עד כאן לשונו. וזה דיוק לשון רש"י ׳התחלת וכו' שהוא עתיד לעמד בה׳, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תיבה לעצמה היא תבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפעל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מכשר והכלי לתשמישו אשר הוא מכשר.

וכשנאמרה תבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח או בהעלם לבד ולגלותה. וכיון שהאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו. צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והיה ליהודי נאמן עבד ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצוה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצוה והמתרגל יעשה כמצותו, גם כשיגדל ויהיה ברשות עצמו. ועל זה צוה שלמה המלך "חנך לנער" וכו' תחנכו, אל קרבו תחדר, ואת קדשת הישראל אשר בו בהעלם – תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה.  אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האפן והאמצעי איך לבא אליו באר לנו במלים "חנך לנער על פי דרכו", שזה הוא העקר... המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכלו – אף כחי גופו בקדשה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה.  וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי אם במתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך "חנך לנער על פי דרכו", על פי דרכו של כל אחד ואחד.

...וכל כמה שיכול האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל ואת החובה שהוא נושא על עצמו לגדל ולחנך איש ישראל, עץ בגן ד' בעדן, והוא האב והמלמד הוא רק המורה אשר יורהו, איך יחנך הוא את עצמו ומה דבר ד', כמו מי שבא לשאל שאלה בעניני אסור והתר, שהדין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו', אבל עקר העושה הוא בעל הבית בביתו ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האסור והטרפה. והרבה נרויח, כשנורהו כן, ראשית כאשר יתגדל בדעה זו לא יראה את אביו ומלמדו לעריץ ומושל זר שרוצה למשול עליו, כי החוב הוא על עצמו והוא בעצמו באנוכיות שלו ובישותו שהקדים להתגדל בו, מושל ומחנך את עצמו, ולאביו ומלמדו צריך הוא עוד להכיר טוב על אשר עוזרים הם לו ומקלים לו את עבודתו...

אבל בדברים אלו בלבד לא יצאנו עוד ידי חובתנו, כי אף אם נחדר אל עצמות ישיות שכל הנער על ידי שנשכילהו, עד שבדעתו יבין כי האחריות על עצמו, ובדעת עצמו ירצה להתחזק ולעבד עבודת הקדש, מכל מקום הלא אמרנו שלא בלבד שכלו רק גם ישיות הרגשותיו, התפעלותיו, אף התלהבותיו, מתקדמות לצאת קדם זמנן להיות לאיש עצמאי, להתרגש ולהתלהב מיפי המדמה של שטותי העולם, כבתי הטרטיראות וכן ממיני הוללות והפקרות העולם, ואם לא נקדם אנו לעורר את נפשו שתתרגש מכל מצוה ותתפעל מן התורה ואור ד', לא נפעל מאומה חס ושלום, כי אף אם בשכלו יבין שהחוב עליו לחנך את עצמו, מכל מקום הרגשותיו ותשוקותיו יסירוהו מן הדרך הטוב אל הדרך שאף בעצמו מבין שרע הוא, כי האם אין רוב הפושעים מבינים בעצמם בתחלתם את מעשיהם שרעים הם, מכל מקום הרגשת תאותיהם מתגברת על דעתם להפילם לבאר שחת. וזהו העקר בתורת החסידות שלא יסתפק האיש בשכלו לבד אשר קובע בעבודה, כי ההתקשרות אשר בשכל לבד אינה קשר של קימא, יכול הוא לשעבדו ולדעת ברור בשכלו שרק את ד' צריך הוא לעבד בכל פרטי מחשבה דבור ומעשה שלו, ומכל מקום לבו וכל גופו רחוקים, את כל נפשו וחיות גופו צריך הוא לקשר, צריך לחדר אל נפשו להעלותה ולעוררה שתתלהב בכל מצוה בתורה ובתפלה, תתענג בענג רוחני ותשמח בה, וכשמקשר גם את נפשו אף חיות גופו אז חוץ מזה שהמצות והעבודה שעושה, יותר עילאות הן ויותר קדושות, עוד זאת, בטוח הוא יותר שיוכל לעמד נגד יצרו ולא יקרע מן מקור החיים וישלך כל כך מהרה אל הבאר שחת על ידי פתוי יצרו.

והנה לעולם צריכים היינו להמתין עם עבודה זו של התרגשות והתלהבות אצל הנער עד אשר יגדל, כי קשה שיתלהב הנער התלהבות אמתית של החסידות, ובכלל בכל מקום שכתבה התורה חקים ומשפטים, מקדמת את החקים למשפטים, כי המשפטים הם בטעם, לא טעם של שכל בלבד רק גם טעם של ידיעה, כי האם מפני שאין שכל לבן, למה רוצה הוא לנשק את אביו בשפתיו, בשביל זה אין הנשיקה ברורה וידועה לו, אדרבה זאת היא עקר הידיעה, לבו משתוקק לנשק את אביו, וזאת היא בטוחה מכל השכליות שבעולם. האיש הישראלי בכל מצוה בין בשכל ובין בלא שכל, אם לבו משתוקק מתלהב מתקשר ומאמין באמונה בטוחה וחזקה, משפט היא אצלו ודאית וברורה לו, והדבר שאינו מתרגש בה מאומה לא בשכל ולא בלב חקה היא. ומתחלה צריך האיש ישראל להרבות במצות, להשתקע בתורה ועבודה ולהתמסר בדעתו מחשבתו וכל נפשו לד' ואז ככל אשר משתקע יותר בעבודה וקדשה, מרגיש בשעות הטובות איך נפשו יוצאת ומתקרבת לקדשה והאור העליון, נשמתו מתדבקת בנשמת שדי והוא ואף גופו בתוכו, מתלהב ומתירא, שמח משתוקק ומתמוגג. מתחלה חקים לעשות אף בלא טעם ובלא הרגשה ואחר כך משפטים בטעם והתלהבות, והנער עליו לעסק עוד בחקים, להשתקע בהם בלא הרגשה והתלהבות.

אבל מה נעשה עם דורנו שעצמותו והרגשותיו מתקדמות להתגדל ולהתלקד, והיה אם לא נחיש אנו לאחז בהתלהבותו לשעבדה ולהפעילה בהתפעלות של קדשה, תתרגש ותתפעל בהתלהבות של שטות ויפי המגנה של העולם, להתפלאות מדרכיהם ולחמד את תעלוליהם המכערים, לנער בן דורנו שהרגשותיו והתפלאותיו כבר נתבגרו ונתבלטו, קשה כבר לקשר בחקים בלא הרגשות, אף בדברי שכל בלבד אם רק שכל יבש הוא, מכרחים לחדר אל נפשו לעוררה ולהלהיבה, שתרגיש מעט על כל פנים מנעם הארה דהארה מן זיהרא עילאה, תשתוקק ותתקשר. לכן אם רוצים לקשר את הילד ולחנכו ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה", ולא מפני שמצוים אותו בלבד יעשה רק מפני שנפשו תדחהו לעשות, אז אסור לנו להמתין רק צריכים לחנכו בדרכי החסידות האמתית עוד מקטנותו, "חנך לנער על פי דרכו" והדרך שצריך הנער של דורנו היא החסידות האמתית הלבבית והנפשית, ואף אם אין זאת עוד התלהבות החסידות האמתית מכל מקום בקצה המטה נוגע ומתקשר הוא, וככל אשר יגדל ויעבד, יעלה ויזכה להיות חסיד אמתי. כלומר, איתא בפרדס (שער י', פ"א) איך הגונים ומראות הגופניות פועלות במרום, כשבא לפעל בחסד יתלבש לבנים, בגבורה בבגדים אדמים וכו', ואומר בקדשו (חוץ מן הסודות אשר בדבר), כי אם יביט האדם בעיניו במרוצת המים הרבים יתעורר בו לחה הלבנה וכו', וכן הענין בזה כאשר ישוטט המעין בשכלו ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגונים הנראים בעינים או המצטירים בשכל, בגופני, יתפעל הרוחני, והנפש תתעורר לרוח והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שתתעלה אל מקום יניקתה ותתעורר לפי מציאות ציורה וכו', עד כאן לשונו הקדוש. זה יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשויות גופניות יסגל להתעורר בהן לקדשה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה. וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר גופני, אף בשעה שעושה פעלות גופניות כשתית היי"ש בין החסידים וכמיני המחשבות לעורר את עצמו כמו שנדבר אם ירצה ה' בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית לבד, רק תכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכל אחד כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה.  גם את המנורה הדליקו בדבר זר, אבל לא עזב הכהן את המנורה עד שתהא שלהבת עולה גם מאליה, והקטן יכול להשאר בהתעוררות והתרגשות גופנית, אבל גם בה מין זהרה וקו הארה דקה מן הדקה מן הנפש מרחוק עליה יזרח וגם זאת טובה היא, כי גם בה מתקשר גופו ונפשו הקטנים, והנער שמתרגש בליל פסח מנקיון החדר, מן רבי הנרות, ומן השלחן המסדר יפה, גם כן טוב הוא, כי גופו מתרגש מזה ונפשו פנימה מבצבצת ומתרגשת באמירת ההגדה לאמרה מעט בהתלהבות לד' אף שאינו יודע מה זה ועל מה זה. וזה ה"על פי דרכו" שאנו רוצים בקנטרס זה להרגיל את בני הנער בדרכי החסידות, נחוצה היא להם, ואי אפשר להם אחרת, מאחר שקדמו להתבגר והרגשותיהם התקדמו לפעל ואף אם לא יתקשרו בעצם נשמתם ולא התלהבו התלהבויות נפשיות אמתיות רק גופניות גם כן טוב הוא כיון שמהקדשה מתרגש – התרגשות גופנית מהקדשה, ובה מתקשר. וכשיגדל יקל לו להיות חסיד אמתי, והאם הנער המתחיל גמרא תוספות, מבין אתם כמו שמבין הגדול, ומכל מקום גם זה טוב הוא וגם בלמודו והבנתו זו מתקשר הוא בתורה...