כולנו
שרים בדבקות 'וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת
זרע קודש בה' דבקים'. אך מהו סוד החינוך? מהו היסוד שרק ממנו אפשר להתחיל ובלעדיו
הכל עלול להתמוטט. לדעת הרב[1] יש יסוד אחד כזה, ודומה שאנחנו
לא מרבים לדבר עליו ולהדגיש אותו.
"רבי
אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחמיא את בשרך וגו'
למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הם מעשה ידיו של אדם, הוי אומר
בניו ובנותיו של אדם"[2].
יסוד
החינוך הטוב הוא לבסס יפה את הרגש הטבעי לטובה, לצדק לקדושה ולמישרים, באופן
שכשיגדיל האדם כבר ימצא דרך החיים מוכנת לפניו, ואיננו צריך כ"א להוסיף לקח
ושכל טוב, לעלות מעלה מעלה. ע"כ ראשית חטאת החינוך היא אם לא ישכיל האדם את
גודל הערך של הרגש הטוב, עד שיחפש בכל דבר למצא רק את הצד המושכל לבדו ע"פ
השכל הקר, באין גחלת של חום אש קודש בתוך הלב להרגיש את החיים ואת הנועם שיש באור
ד' במדות טובות ובכל קדושתה של תורה ושל עבודת ד' הטהורה והברה. הדרכה כזאת משחתת
היא את כל נפש, כי לא בריאה שכלית מופשטת הוא האדם, עד שיספיק השכל הקר והיבש לבדו
להשלימו, כ"א הוא מורכב מכחות שכליים וכחות הרגשיים שהם צריכים להיות משולבים
יחד לטובה. ע"כ לא תועיל כל השכלה ציורית להשלים את הנפש כראוי, אם לא יחובר
עמה המון מעשים טובים להשלמת הרגש ופיתוחו. וכפי
הרחבת ההסתעפות המוסרית שבנפש גדולה, שכפי גדולתה כן עצמו רגשותיה, צריך לפי ערכה ריבוי
מעשים המישבים את כל המרחב של הרגשות הנעלים לפי רוב פרטיהם. ועם גדול, גוי
קדוש, כעם ד' אלה, לפי גדולתה של הנפש הלאומית הכללית המופיעה גם כן בכל יחיד
שבישראל, כן עצמו סעיפי הרגשות הצריכים עיבוד. ע"כ רבו המעשים המחוייבים,
שכולם עומדים לצרף את הבריות להעמיד את היסוד המוסרי הרחב והגדול לפי ערך המרחב של
גדולת הנפש שלהם, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה
ומצות" . והנה כמה שהוקרת הרגש הוא ענין מתמיד שפועל תמיד את השפעתו גם על
הגדולים, הוא דבר מובן. אמנם לאין קץ ואין תכלית, הוא פועל על החינוך של הקטנים.
כל הבנין של הנפש בתחילת גידולה תלוי רק לפי ההצלחה של השרשת הרגשות הטבעיים, שהם
נמזגים בעצם הנפש ומעמידים יסוד לכל אושר החיים. עם כיבוד הרגש והידיעה שמתת
אלהים הוא כשהוא מתנהל באורח ישר, המתגלה ביותר בשמירת קדושת הנדרים, הבאה מהוקרת
כל משאת נפש אשר נשאו רוח ד' בעת הטובה של התעלות הלב, תטיב השפעת החינוך על
הקטנים, עד שיגודלו באורח צדקה ויהיו ראויים לפעול טוב וחסד ולהיות מועילים בחברה
האנושית, ומביאי ברכה לבית ישראל, ובזה הנם ראויים לחיים. אמנם בעון נדרים,
בהתמוטט היסוד של טוב החיים של הרגש הטהור והוקרת קדושתן, מה ישאר עוד לקטנים
האמללים לנהלם בדרך האורה להיות פועלי טוב בעולם, בניו ובנותיו של אדם הם צריכים
להיות מעשי ידיו, האדם צריך טיפול מעשי, לכונן את מורשי לבבם , את הכנת סעיפי
הגיונותיהם הטבעיים. ובמה איפוא יביאם לזה, ע"י הרגשות הקדושים שהם מוכנים
להיות נקלטים גם בלבב הבנים הרכים. אבל ביטול זה היסוד, יגרום שהבנים לא יוכלו
לקבל את הטוב הראוי לבא בתקופת הקטנות למען הכין בסיס לטובה בעת הגדלות, ובזה הלא
יהיו רק משחיתים ומהרסי כל טוב בחיים בחברה ובאומה. וכפי חק ההשגחה שהחלקים היותר
גרועים, היותר בלתי מוכשרים להביא תועלת ורק דבר בליעל יצוק בם, שהם נכחדים
ומתבערים ע"י המוני הסיבות המוכנות לפורעניות, הנה יהיו הקטנים הללו באשמת
העזיבה של האבות מוכנים לשוט שוטף כי יעבור. בעון נדרים בנים מתים. למה יקצוף
האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך.
הרגשות
הטבעיים צריכים להיות מכוונים אל הטוב והישר. זוהי אמנות החינוך – השרשת הרגשות
הטבעיים של הטוב. בניין הנפש תלוי בזה. לאו דווקא בשכל הקר ובהנהגתו נמצא את ההדרכה
הנכונה. האדם מורכב מלב וגופניות לא פחות מאשר משכל ורוח לכן עליו להתמלא ברגשות
קודש ובמעשים טובים שמבססים אותם ורק לאחר מכן לגשת לעבודה השכלית. הרחבת העבודה
המעשית של המצוות בפועל היא המתקנת את רגשות האדם ונוגעת אל ליבו. ובניסוחו של בעל
ספר החינוך - אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. על דרך משל אדם שהולך ומתנדב ורואה
מצוקה וסבל של האחר ועושה מה שביכולתו כדי להקל על סבלו, מבסס בקרבו את רגש הצדק
והאחריות כלפי החלש ממנו, את הכרת הטוב כלפי רבש"ע על מה שיש לו ואת ההבנה כי
באחריותו להעניק מהטוב שיש לו לזולתו במידת החסד. השיעור הזה חזק בהרבה מכל שיעור
שכלי שישמע על חסד. לאחר שיעורים שכליים השכל מתתקן, אך לאחר עבודה מעשית בשדה
המצוות הלב מקבל את ביטויו.
'מכל
משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים'[3] אמר החכם באדם. בתחילת ילקוט
שמעוני על ספר משלי מספרים לנו חכמים על מחלוקת תנאים מעניינת שאולי שייכת למחלוקת
קדומה בין דוד המלך עליו השלום לבנו.
"והחכמה מאין תימצא" - מלמד
שהיה שלמה מחפש, היכן החכמה מצויה. רבי אליעזר אומר: בראש, רבי יהושע אומר: בלב... נמצאת אומר, שדוד תפש כדברי רבי אליעזר,
ושלמה כדברי רבי יהושע.
איפה
עיקר החכמה – בלב או במח? המדרש נוטה לומר שהלב אך ההוכחה מעניינת לא פחות מהתשובה
עצמה:
הדא הוא דכתיב (תהלים ד א): "נתת
שמחה בלבי", וכתיב (משלי כז יא): "חכם בני ושמח לבי". ומפני מה
נתנה חכמה בלב - מפני שכל האיברים תלויים בלב.
החכמה
מקושרת לשמחה, אם השמחה בלב מוכרחים לומר שגם החכמה נמצאת שם. 'תורת חכם מקור
חיים' וחכם גימטריא חיים[4]. כמו הלב המעניק חיים לגוף
כולו כך החכמה אמורה לחיות את בעליה, להוסיף בו אומץ ושמחה. "ולישרי לב
שמחה"[5].
ועוד
למדנו מן המדרש - מן החכמה שבלב יושפעו כל האברים. הראי"ה מדגיש שהילדים
שיחונכו נכון יועילו בדרך זו לא רק בשמירת הטוב בעצמם אלא גם בחברה האנושית ובאומה
כולה. אפשר שיש בדבריו אמירה מן הפרט אל הכלל – כשם שהלב מחיה את כל אברי הגוף באדם
הפרטי, כך בחברה כולה אם הבנים יהיו מחוברים לחכמת הלב ולאינטואיציה הישרה כל
איברי האומה יתברכו.
נראה
שהדברים נכונים לא רק לחינוך הילדים בגיל הצעיר. בחור מגיע לישיבה הגבוהה ובעצם
עושה דרך שדומה לחזרה בתשובה. הוא בחר להגיע לישיבה כדי לברר את דרכו לאחר שבשנות
הישיבה התיכונית חש כי הוא מעביר את הזמן או לומד עבור הוריו וכדי לעבור את מבחני
הבגרות. זוהי דרך רוחנית שהוא רק בתחילתה. גם אם ילמד הרבה תורה וישמע שיעורים
מרתקים מהבחינה הפילוסופית והשכלית הטהורה זה לא יעשה אותו עובד השם. עליו להשקיע
בחוויה, ברגשות הקודש וחום הלב לתורה ולמצוות. לאהוב את רש"י ותוספות עד כדי
פציחה בריקוד סוער בשמחת תורה או בשבועות. להנות מנועם השבת בשירת י-ה אכסוף
המונית או בפיוטים שמחים על כוס יין מלא כברכת השם. שירת הבקשות בוערת או מעמד
'צמאה' השנתי יכול להיות הדבר שישנה את התמונה מבחינתו. מה שיגרום לו ללמוד עוד
שנים רבות תורה ולהיות מורה הוראה בישראל או לקבוע עיתים לתורה בשיעור הדף היומי
לשארית חייו.
אמנם
כמאמרם הידוע של אדמו"רי חב"ד המח צריך להיות שליט על הלב. השכל צריך
לדעת ליטול את המושכות ולנווט את האדם בעיתים שהלב קצת נוטה אם לעקל אם לעקלקלות.
אך גם מאמר מוהר"ן עומד ניצב – עיקר האלוקות הוא בלב[6]. ובכתבי אדמו"ר הזקן נמצא
פתרון, חיצוניות הלב לעיתים מתבלבלת אך פנימיות הלב לעולם בוערת לה' ולתורתו. את
הפנימיות הזאת אנו מבקשים לעורר בעולם החינוך. גם האדמו"ר מפיאסצ'נה
הי"ד כתב רבות בעניין הצורך לחנך להיות איש מתרגש- אדם שליבו ער[7]. האדמו"ר אף הוסיף מדיליה
עצה מעשית לעשות זאת -
זה
יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשויות גופניות יסגל
להתעורר בהן לקדשה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה.
וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר
גופני, אף בשעה שעושה פעלות גופניות כשתית היי"ש בין החסידים וכמיני המחשבות
לעורר את עצמו כמו שנדבר אם ירצה ה' בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית
לבד, רק תכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכל אחד
כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה.
השיחה
על רגשות הלב והחוויה מתקשרת אצלי לשיח נוסף שהעלה הראי"ה על נס – שיח העונג.
במאמר העונג והשמחה רואה הראי"ה את העונג כדבר ראשון במעלה ומדבר על האחריות
של לומד התורה למצוא את העונג שלו במציאת האות שלו בתורה. בספר אורות[8] מתקדם הראי"ה צעד נוסף
וטוען שהיהדות כולה צריכה לעבור לדבר עם העולם בשפה של עונג ואושר במקום בשפת
המוסר והחובות.
עד
תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים
אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי
לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפש הברברית להתפשט בכל מאוייה. אבל בבא התור של אור
העולם להגלות, יודע לעולם, שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את
אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר
השוה לכל, עכ"פ לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים,
וע"כ "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי".
העונג
והאושר שייכים לממד חכמת הלב ופחות לממדים השכליים בהם אנו בדרך כלל עוסקים.
נמצינו למדים שמה שהתחיל כיסוד החינוך מתגלה במערכה האחרונה כתכלית בפני עצמו.
המעבר מעץ הדעת לעץ החיים, מתורת השכל לחכמת הלב הוא חלק מהמעבר מחכמה פלפולית
לחכמה שיסודה ברוח הקודש ושייך בעומק למעבר שבין תורת חו"ל לתורת ארץ ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.