מצוות מחיית עמלק היא מצווה שלכאורה קשה להסביר. כיצד יכול להיות שיש ציווי בתורה למחות זכר של עם שלם, של אנשים שלא בחרו להיוולד כך (ועל פי האמור בנביא גם בהמות)? עוד מתקשה הלב לקבל - אם אראה עמלקי כעת ברחוב עם עיתון בידו וכי עלי להתנפל ולרצוח אותו על שעשו אבותיו לאבותיי?
יש
שהסבירו כי אכן עלינו להסתכל על כל ילד עמלקי כעל 'היטלר בפוטנציה' ולכן עלינו
להורגו, אך הדבר מערער על עקרון היסוד של הבחירה החופשית שהוא לדברי ספר העיקרים
בסיסי יותר מעיקרי האמונה עצמם. אחרים פנו לאמירות רוחניות שמשוות למצוה מראה לא
רלוונטי 'אין לנו כלל עמלק וגם לא יהיה ולכן המצווה בטלה'. אלו גם אלו לא עומדים
במבחן ההלכה הפסוקה. מלימוד דברי גדול הפוסקים הראשונים והיחיד שכתב ספר שעוסק גם
בהלכות צבא ומלחמה הלא הוא הרמב"ם, עולה תמונה שונה בתכלית.
הרמב"ם
מסביר שגם כיום ישנה מצווה למחות את זכר עמלק, היא לא בטלה אלא שאנו לא יודעים מי
הוא עמלק באופן זמני. לעתיד לבוא ישנה כמעט הבטחה שעמלק יחזור (סה"מ עשה קפז[1]).
אך
ההנחה שעמלק חייב להיהרג בכל מקרה איננה נכונה. ראשית, הרמב"ם סובר שהמלחמה
שלנו בעמלק איננה מלחמה של יהודי פרטי עם עמלקי פרטי, אלא חובת הציבור. לכן גם אם כיום
יבוא אליהו הנביא ויעיד לך על נכרי מסוים שהוא עמלקי, אסור לך להרוג אותו אם לא
שהעם בנציגות מלך ישראל עושה עמו מלחמה (רמב"ם סה"מ סוף מצוות עשה[2]).
ועוד
והוא עיקר, מלך ישראל עצמו מצווה לקרוא לשלום בטרם יתחיל בהתקפה כלשהיא.
הרמב"ם בהל' מלכים ומלחמותיהם (פרק ו) כותב במפורש:
אֵין
עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ לשָׁלוֹם. אֶחָד
מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְאֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, י)
"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ
לְשָׁלוֹם". אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ
בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לְמַס... וְאִם
לֹא הִשְׁלִימוּ אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת עוֹשִׂין
עִמָּהֶם מִלְחָמָה...
הלשון
כללית ומוחלטת – 'אין עושין מלחמה עם אדם בעולם' והכוונה ברורה – גם לעמלק קוראים
לשלום. אך מה יקרה אם העמלקים באמת יחליטו להשלים איתנו, הרי יש ציווי למחות אותם?
ממשיך הרמב"ם ומחדד -
אֲבָל
שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ אֵין מַנִּיחִין מֵהֶם נְשָׁמָה
שֶׁנֶּאֱמַר ... (דברים כ, טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". וְכֵן
הוּא אוֹמֵר בַּעֲמָלֵק (דברים כה, יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק".
וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ שֶׁנֶּאֱמַר
(יהושע יא, יט) "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בִּלְתִּי הַחִוִּי ישְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה" (יהושע
יא, כ) וכו'
עמלק
יכולים לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח וכניעה לעם ישראל וכך להיות גרים תושבים ובזה
נמחה זכרם כאומה מרושעת. אם עשו כן אין שום מצווה להורגם או לעשות עמהם מלחמה משום
שכל הציווי למחות אותם נוגע רק למצב בו העם העמלקי ממשיך להרשיע – בנים שאוחזים
אומנות אבותיהם הרשעים[3]. ה'מלחמה לה' בעמלק' איננה
עניין גנטי או גזרת גורל. אם ירצו העם העמלקי לשנות את דינם, עליהם רק להושיט יד
אל מול ידו המושטת של עם ישראל לשלום אמת. אכן לאור מעשיהם הרעים ותרבותם הרצחנית,
אם לא יעשו כן המלחמה איתם תהיה עדי אובד שכן גם הנשים והילדים של העמלק שרויים
בתוך הטינופת של השנאה והאכזריות. ולגבי מחיית זכר עמלק גם בהרג בהמותיו, סובר
הרמב"ם ככל הנראה שמדובר היה בהוראת שעה ע"פ נביא לאותו דור בלבד (מנחת
חינוך מצוה תרד).
[1]
ועיין הל' מלכים ה,ה.
[2] וכן יראים מצוה תלה. וכן כתב גרי"פ בשם רס"ג עשה נט, וזאת שלא
כהחינוך מצוה תרד שיש מצוה על כל יחיד ובכל זמן ושם תמה עליו. עוד בעניין זה עיין העמק דבר דברים כה, יט.
[3]
גם בעל השו"ע בספרו הכס"מ הבין כן את
דעת הרמב"ם, בקבלתם את שבע מצוות בני נח עמלק הופכים להיות ככל בני נח הכשרים
ויש איסור להורגם. והאבני נזר פסק כן להלכה בשו"ת סי' תקט. ויש שתלו הדבר
בגירות שלמה ויש שכתבו (דעות במדרשים תנחומא ומכילתא) שלא מקבלים גרים מעמלק אך
כאמור לא נפסק כן להלכה ואכמ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.