בית המקדש - מה יש בו שחסר לנו עכשיו?

 

התשובה בגדול – שכינה. בקטן, תשקיעו דקה וחצי.

היהדות כיום קיימת ברובה בסוג של מרחב וירטואלי. פסיקת הלכה שלא נעשית על ידי בית הדין הגדול, ע"פ הצבעת הרוב במעמד עילית חכמי א"י כפי שמצווה התורה, אלא בנויה על ספיקות וספקי ספיקות. ובכלל תורה שלאחר אלפי שנות גלות נעשית כאלף תורות (כמאמר הב"י בהקדמה). כחצי מהמצוות מן התורה שבכתב בכלל לא ניתן לקיים ללא בית מקדש, בית דין הגדול ויובל. מספיק להיזכר בציצית שלרוב העם חסרה את התכלת שתזכיר את השמים, הפרשת תרומות ומעשרות - בעיקר 'זכר לדבר' וזורקים לפח, הפרשת חלה ע"י ששורפים אותה במקום לתת לכהן – 'זכר', ארבעה מינים חוץ מיו"ט ראשון – 'זכר', בתי כנסת שהם מקדש מעט בלבד, זכר למחצית השקל, פסח בלי פסח ועוד. בשבוע שעבר התוועדנו על העניין בישיבת חולון ומישהו הגדיר במדויק – 'אז אני בעצם רק 'זכר ליהודי?' ובחור אחר שאל בנימה מרירה – 'זכר או זיכר'?...  אבל זה יותר עמוק מזה.

תארו לכם מפעל גדול מלא בגלגלי שיניים קטנים וגדולים, מפעל בעל תפוקה אדירה וכל החלקים עומדים הכן. מה שנחוץ עכשיו הוא ללחוץ על הכפתור והמכונה תעבוד. אך הפועל לוחץ ולוחץ ושום דבר לא זז. מה חסר שם? רק פרט אחד, המכונה לא מחוברת לחשמל.

היהדות ללא השראת השכינה דרך בית המקדש היא יהדות שלא מחוברת לחשמל.

מה ההבדל בעצם בין אדם חי למת? לכאורה כל הגוף נמצא במקום. כל איבר מחובר לחברו במערכת גידים מסועפת, העצמות שלמות אך אין רוח בגויה. היהדות בלי השראת שכינה היא גוף ללא חיים (כוזרי). הגאון מוילנא כינה את העם היהודי בגלות רקב עצמות, אך אם נדבר על מצבנו כיום הרי שלאחר העלייה לארץ העצמות מחוברות זו לזו, ולאחר ההתפתחות הכלכלית הפנומנאלית של מדינת ישראל יש עליהן גם די הרבה בשר ב"ה. אז מה חסר? החיים עצמם. נשמה, רוח מן העליונים. "דבקה לעפר נפשי חייני כדברך".

אבל הטרגדיה האיומה ביותר איננה עצם החורבן אלא האדישות האורבת לנו. אם נחשוב שהכל בסדר סה"כ ורק נתרגל להתפלל בלי שה' עונה, להודות לה' בסעודת הודיה במקום בשלמי תודה, נחבק את הגופה ולא נבקש מה' לנפוח בה נשמה - זה יהיה הפספוס האמיתי. לכן הימים הללו, שמזכירים לנו את החיסרון האדיר בהשראת שכינה, ובשמיעת דבר ה' הם ימים יקרים. הבה נתעורר בימים אלו – נפקח עינינו על התקדמות הגאולה, על ידי התחזקות במצוות ישוב הארץ, חזרה לזהותנו היהודית האמתית בקיום התורה והמצוות בשלמות ובחירה במנהיגים טובים ליהודים, ליהדות ולתיקון העולם.

לעזרת ה' בגיבורים

 

הגמרא מספרת שכשהלך פנחס ועשה מה שעשה הוא עשה זאת נגד כל הסיכויים. הוא היה מבוגר יחסית, ושבט שמעון העמיד שומרים כדי שאף אחד לא יפריע למעשה התועבה של נשיא שבטם זמרי בן סלוא. הקב"ה שראה את מסירות הנפש שלו עשה לא פחות מעשרה ניסים כדי שהמבצע יצליח. אך לולא המסירות של פנחס לא היה כל זה קורה.

במבצע אנטבה שוחרר מטוס מלא חטופים יהודים בלב מדינת אויב, המבצע עטוף בהילת גיבורים ורבות דובר אודותיו. אך בסיפור שלפניכם נביא זווית אחרת ולא ידועה של אותה ישועת ה' - מנקודת מבטו של אחד הקצינים הבכירים.

 בזמן המבצע הוא טס במטוס נפרד עם צוות הפיקוד לכיוון אוגנדה.  טרם המבצע, התכוננו בדרג הגבוה בצה"ל כי יהיו נפגעים רבים בנפש. המבצע היה מורכב, הן מבחינת המרחק אותו עליהם היה לעבור, תנאי הטיסה, התרמית כאילו מכוניתו של נשיא אוגנדה הרשע אמין דאדא היא זו שמגיעה לאיזור, ועוד פרמטרים רבים שהיוו סכנה ממשית ללוחמים ולשבויים. לשיירה התלווה גם מטוס מיוחד ועליו צוות של רופאים וחובשים, ערוכים לטפל בנפגעים הרבים.

"בטיסה הלוך הכל היה יחסית רגוע", סיפר הקצין הבכיר. "עצרנו לתדלק את המטוסים בקניה, ומשם המשכנו בטיסה בגובה נמוך לכיוון אוגנדה- במטרה שמסכי המכ"ם לא יזהו את המטוסים שלנו.

כאשר הגענו למרחב האווירי של אוגנדה נקלענו לסכנה ממשית- השמיים היו מכוסים ערפל כבד, וממיקום הטיסה הנמוך שלנו זו הייתה סכנה ממשית. במשך דקות ארוכות המטוסים שלנו חגו מעל הערפל, בתקווה שהוא יתפזר והראות תהפוך לטובה יותר, אך בינתיים חלף זמן יקר... בקשר החלו להישמע הוראות, שאם הערפל לא יתפזר ממש בדקות הקרובות- המבצע יתבטל ואנו נחזור לישראל בידיים ריקות... הדקות עברו עלינו במתח רב. הרגשנו שגורל של כל כך הרבה אנשים תלוי בערפל הזה.

פתאום קרה דבר שאיני יודע להסביר אותו עד היום". מספר הקצין בהתרגשות למרות השנים הרבות שחלפו מאז. "מתוך הערפל הכבד נפתח לפתע פתח, כמין 'מערה' כזאת, כשכל האזור מסביב עדיין מעורפל לחלוטין! המטוס שבו צוות הפיקוד החל להתקדם לכיוון הפתח שנוצר, ואז נתקפנו בהלם מוחלט: היינו ממוקמים ממש מעל שדה התעופה של אנטבה אוגנדה!!! ארבעת המטוסים- של צוות הפיקוד וצוות הרפואה- ממש 'השתחלו' דרך הפתח שנוצר בשמיים, ומאז החל המבצע להתנהל...".

יהי רצון שתמיד ננהג באומץ ובגבורה של מסירות נפש בגשמיות וברוחניות ושה' יתברך יראנו בישועתו.

בלי עם

 

מי יותר מסוכן לאנושות אדם לאומי או אדם שאין לו לאום? הניסוי החברתי הזה נעשה לפני כשבעים שנה. הנאצים בגרמניה והפאשיסטים באיטליה היו מהצד בו הלאומיות הפכה ללאומנות. במקום להדגיש את המאחד הם הדגישו את האויב המשותף. אל מולם ניצבה רוסיה הקומוניסטית כאנטיתזה מוחלטת. הקומוניזם דוגל בכך שהלאומים הם פיקציה ופועלי כל העולם צריכים להתאחד. בשלב הראשון באופן שאינו מתקבל על הדעת שתי היריבות האידיאולוגיות הגדולות ביותר, גרמניה ורוסיה (הסכם ריבנטרופ – מולוטוב הידוע לשמצה) חברו לאינטרס מרושע אחד והביאו להרס העולם במלחמת העולם השניה. בשלב הבא גרמניה קרסה, אך דווקא הקומוניזם המשיך, הרס את רוסיה וסביבותיה ולאחר מכן באבולוציה האידיאולוגית שלו הפך למה שאנו מכנים היום שמאל קיצוני. אם כן, מגרסת הזהויות במבט ראשון פחות מאיימת אך בטווח הארוך עלולה להיות מסוכנת מאוד.

בפרקי אבות שואלים חז"ל מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. זאת אומרת שיש דמיון והקבלה אלא שבכל זאת יש שלשה הבדלים כביכול. הקבלה מטלטלת עוד יותר של חז"ל היא בין בלעם למשה. משה הנביא הגדול ביותר שקם איננו היחיד, באומות העולם קם כמוהו, ומיהו? בלעם.

מבלי להיכנס לעומק הדברים, בפשט התורה ההנגדה בין אברהם לבלעם ובין משה לבלעם היא כמעט מושלמת.   

בלעם עומד על צוק על מנת לקלל עם של פליטים שלא עשו דבר רע לאיש, אברהם לעומתו עומד על צוק כדי לבקש רחמים אפילו על סדום העשירה שהחסד שלימד אברהם היה ההפך מהשקפתה. מעניין שבימיו של אברהם היה אדם שביקש לאחד את כל האנושות בבליל חסר זהות ולבנות מגדל עד לשמיים. אברהם לעומת זאת התרכז בחינוך משפחתו "כי ידעתיו למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו". ע"פ האריז"ל נמרוד ובלעם מגיעים משורש אחד.

בלעם הוא אדם שלא מחויב לאף אחד, מעין רוצח שכיר של המונים. במילה הוא יכול להוריד קללה לעולם. הוא מוכן עבור בצע כסף וכבוד למחות עם שלם. ואכן חז"ל (סנהדרין קה) אומרים ששמו של בלעם מרמז על מהותו – בלי עם. ומסתבר שמי שהוא בלי עם בולע עם...

 משה לעומתו הוא רעיא מהימנא - מנהיג נאמן. כך גם הקב"ה כותב עליו בתורה: "בכל ביתי נאמן הוא". לא משנה כמה פעמים משה רבינו מתאכזב מעם ישראל הוא שוב ושוב מבקש עליהם רחמים. לא חשוב היכן גדל ואיזו תרבות הייתה סביבו משה לא התבלבל וזכר את זהותו האמיתית – "ויצא אל אחיו לראות בסבלותם". משה רבינו מוותר על חייו ומוכן אפילו שימחה שמו עבור אותו עם "מחני נא מספרך אשר כתבת", מתוך נאמנות לזהותו המקורית ולעמו.

מסתבר שדווקא אדם עם מעגלי שייכות מוצקים הוא אדם שיכול להנהיג ולהיטיב לעולם, ומי שזהותו מבולבלת מצפה שכולם יהיו אחידים בצלמו וכדמותו וסופו שיהרוס את העולם.

לא נתרשם מאידיאולוגיות מחודשות וטרנדים מוסריים חולפים, בידינו תורת אמת מן השמים שלא תשתנה.  

דגל ישראל

 

זכינו וכיום דגל ישראל מתנוסס בארץ ישראל ובכח באייר התנוסס לראשונה על ראש הר מרום הרים -הר בית מקדשנו. אך נשאלת השאלה – האם דגל הוא דבר שמתאים למדינה של יהודים או שמא מדובר בהמצאה של גויים?

השורש דג"ל מופיע שלוש עשרה פעמים בתורה, כולן בעשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר בהקשר של חניית השבטים. אף על פי שיש שמסבירים שבשונה מהשימוש המקובל היום, מדובר במילה נרדפת לקבוצה מסוימת. אך גם הם מודים שהביטוי בפרשתנו "איש על דגלו באותות לבית אבותם", אכן מתייחס למה שמכונה היום: דגל. וכך אומר רש"י על פסוק זה:

כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ אוֹת מַפָּה צְבוּעָה תְלוּיָה בוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּגוֹן אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַכִּיר כָּל אֶחָד אֶת דִּגְלוֹ; דָּ"אַ: בְּאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם, בְּאוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם כְּשֶׁנְּשָׂאוּהוּ מִמִּצְרַיִם.

גם המלה "נס", למשל בפסוק "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל" (ישעיהו יא, יב),  מוסבר במצודת ציון: "נס – הוא כלונס (מוט) ארוך ובראשו בגד". ישעיה מתנבא לא רק על קיבוץ גלויות אלא גם על ביטול שעבוד המלכויות מעל ישראל כדיבור על הרמת דגל ואומר: "ועל עמים ארים נסי" (ישעיהו מט, כז).

למעשה חז"ל מסבירים שמלכויות העולם הם אלו שהעתיקו מישראל את ההמצאה היעילה והמכובדת הזאת:

באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן, מהם למדו המלכויות להיות עושין מפה וצבע [...] ראובן אבנו אודם ומפה שלו צבוע אדום ומצוייר עליו דודאים, יהודה נפך וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים ומצוייר עליו אריה (שימו לב לדמיון לדגל העיר ירושלים כיום)".

לשם מה אנו נצרכים לדגל?

בהסברו לסיבה שהריגתם של דתן ואבירם מכונה "ויהיו לנס" (=דגל, בלשון המקרא), מטעים הרש"ר הירש (במדבר כו, י): -'נס הוא אות המתנוסס במרום והוא בא להורות את דרכו של אדם שפניו מועדות ליעד מסוים בכיוון מסוים'. השאלה היא מה היא אותה דרך, מה הכיוון שמסמל הדגל הישראלי מבחינתנו?

הציונים הראשונים בחרו לעשות את הדגל כמין צבעי הטלית - לבן ועל גביו תכלת המסמל את התכלית. הם שילבו במרכזו את סמל מגן הדוד המדויק על פי הקבלה ורומז לחוט המשולש שלא במהרה יינתק (עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל). אך נראה שכיום כיוונה של המדינה תלוי בעיקר בנו. אם נוסיף חילים לתורה, אם נראה את הכיוון והדרך, דרך ה' העולה בית אל לאחינו הדגל יהיה באמת קריאת כיוון של קדושה לעולם כולו. אך אם יסמל הדגל את ההליכה אחר הגרועים שבאומות העולם ח"ו יהיה הדגל ריק מתוכן ומחולל. אין הדבר תלוי אלא בנו.

השמחה - בירושלים!

 

רבותינו בעלי המוסר באירופה דיברו רבות על עבודת ה' ביראה ובפחד מן העונש וההחמצה. אך לפני כשבעים שנה שינו רבים מהם את הקו. כשנשאלו על כך הם הסבירו שבדורנו הנשמות חלשות מדי ולא נותר אלא לחזק באופן חיובי ולדבר על אהבה ושמחה במצוות. מדהים לגלות עד כמה מחשבה זו הפוכה על פי הקבלה.

במשך שנות הגלות הצטיינו היהודים בתכונות של מסירות נפש התמדה ועקשנות גם המצבים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל זה בזכות העמידה בניסיונות הגלות על זהותם ועל התורה והמצוות. עם הכניסה לארץ ישנו שינוי רוחני שאנו אמורים לעבור. אם עד עכשיו עבדנו את ה' בקו היראה כעת עלינו לעבוד אותו בקו האהבה והשמחה. וכך אומר הזוהר הקדוש בפרשתנו פרשת במדבר (דף קיח) שבהשגחה נפלאה תמיד קוראים סמוך ליום ירושלים:

שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֛ם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ - בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא...
מדוע כתוב שמחו את ירושלים וגילו בה? השמחה לא נמצאת אלא בזמן שישראל עומדים בארץ הקודש.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא.

פסוק אחד אומר שצריך לעבוד את ה' בשמחה והשני אומר שצריך לעבוד את ה' ביראה – כיצד? (הרי אלו תנועות נפש סותרות – צמצום מול הרחבה)
והתשובה – בשמחה כשישראל בארץ הקודש וביראה כשישראל נמצאים בגלות.

נמצא שעל פי הזוהר הקדוש דווקא בגלל המצב הטוב שלנו בו אנו נמצאים בגאולה עבודתנו בזמן הזה חייבת להיות בשמחה ובאהבה. מסתבר שיום העצמאות פתח פתח של שמחה ויום ירושלים הרחיב אותו מאוד. ויהי רצון עוד נזכה לשמחות וגיל – 'כי בשמחה – תצאו' (ישעיה נה, ב)!

פורסם במן הבאר במדבר התשפב

שלוש עצות בגידול הבנים לתלמוד תורה מעשרת בני רב פפא

 

השבת מסיימים בעז"ה חומש, וזהו זמן טוב לדבר על 'סיומים'.

כל מי שעשה סיום מסכת בחייו שם לב למנהג המעט משונה לדקלם את שמות עשרת בני רב פפא. נזכרו כמה סיבות למנהג זה ודומני שאם נתבונן בסיבות אלו נוכל לדלות מהן שלוש נקודות חשובות לחינוך הילדים.

כבוד תורה
המהרש"ל בספר ים של שלמה (בבא קמא פרק מרובה סימן לז) מביא משם הרמ"א דרשה חשובה.
בדרשתו מסביר הרמ"א שרב פפא שעשיר גדול היה (פסחים מט, א) היה גם מחזיק תורה גדול ונהג לעשות לבניו החשובים סעודה נאה בכל סיום מסכת ולכן זכה שמזכירים אותו בכל סעודת סיום.

למדנו מכאן שכבוד התורה וכבוד תלמידי החכמים (גם כאשר מדובר בבניו) מלמד את הבנים את היחס הנכון לתורה. כשהבן רואה שאביו מוזיל מממונו ןמקדיש זמן לארגון שמחת הסיום הוא מבין מה באמת חשוב לאבא שלו.  

שלום וכבוד תלמידי חכמים 
בדרך אחרת מבאר הגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי אב"ד טעפליק ורבה של שכונת בית ישראל (דבריו מובאים בלקט חידושיו הנקרא "ישועות שמשון"), כי עשרת בני רב פפא מוזכרים על שם עשר מחלוקות בש"ס שרב פפא עשה שלום בניהם, כאשר חשש לשתי הדעות והנהיג לעשות באופן שיוצא ידי חובת שניהם - כך למשל במחלוקת חכמים (ברכות נט, א) כיצד יש לברך בעת ראיית הקשת אם יש לברך "ברוך זוכר הברית" או "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", ורב פפא הכריע כי יש להזכיר את שניהם - "ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ובאופן זה נהג רב פפא בעשר מחלוקות בש"ס. והרב מטעפליק מטעים כי כיון שהיה רב פפא 'רחים רבנן' - אוהב את החכמים וחושש לדבריהם, הרי ש'זכה לבנין רבנן' - כנגד כל מחלוקת בה חשש לדברי שני החכמים, ולכך שבניו יוזכרו בעת כל סיום מסכתא.
ניתן להוסיף לדבריו פרפרת נאה. רב פפא בהנהגתו, הרבה שלום בעולם כמאמר חכמים 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. ולפי שרב פפא נהג בעצמו כדברי רבינו הקדוש בסיום שישה סדרי משנה (סוף עוקצין), זכה שיוזכרו הוא ועשרת בניו - בכל סיום מסכת.
כאשר אתה מדבר בבית סרה ברב אחר, מזרם אחר וכדומה אתה הורס את החינוך של בניך.

תורה עד מסירות נפש
ואילו הגאון רבי ראובן מרגליות סבור כי יסוד מנהג הזכרת שמותיהם של בני רב פפא בסיום תלוי באופן סיום חייהם. מצינו בשם ר"ש מקינון שבני רב פפא נהרגו על קידוש השם. ובגמרא (ברכות כ, א) מצינו שהיו תלמידי חכמים מופלגים - שכן במתיבתא דרב פפא שנו את שישה סדרי משנה שלוש עשרה פעמים, "ולפי שאחרי קריאת התורה מזכירים נשמות וביחוד של אלו שנהרגו על קידוש השם, כן הוקבע במתיבתא דרב פפא בכל פעם שסיימו שיתא סדרי להזכיר נשמות האחים הקדושים בני רב פפא ומני אז הוקבע לדורות".

התורה נלמדת באופן של 'עזה כמות אהבה' ושל 'אדם כי ימות באוהל', לימוד פושר וללא קביעות לא יעשה את העבודה. מסירות בתמימות (טוטאליות) להבנת התורה וזכירתה.

עזה כמוות אהבה

 

בפרשתנו נאמרות מילים שלא פשוט להבין. "ולֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל" עם ישראל יכול לקדש את שם ה' או חלילה לחלל אותו. כיצד הדבר אפשרי?

הקיום הידוע של הפסוק (ע"פ הגמ' בסנהדרין עד) הוא שיהודי לא יעבור בפרהסיא על מצוות התורה אפילו במחיר חייו. מה שאנו מכנים 'להיהרג על קידוש השם'. יש במוות כזה אמירה אדירה כלפי החיים של האדם. איננו חיים פשוט כי קמנו בבוקר, אנו חיים למען מטרה מסוימת, ולכן ישנו דבר שגדול גם מהחיים – הדבקות בה'. המשך הפסוק (והפסוק שלאחריו) הוא – "...אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃" כעם אומר לנו הקב"ה – 'על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים' (ספרא אמור ח ו). הקשר בין הלאומי (העם היוצא ממצרים) לדתי (להיות לכם לאלוקים) הוא קיומי עבורנו.

קיום יומיומי ו'אפור' בהרבה (על אף שהוא מועדף על כולנו יותר מהקיום הקודם...) הוא אמירת נוסח הקדושה בקהל. הגמרא במגילה כג לומדת מפסוק זה שדברים שבקדושה נאמרים בעשרה. הבן איש חי (שנה א, תרומה ג) הביא בשם הזוהר הקדוש והאריז"ל שיש לכוון קודם אמירת 'נקדישך' לקיים מצוות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". 

קיום יומיומי אחר, ובעיקר אישי יותר נמצא בגמרא במסכת יומא בדף פה. וכך סיכם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בפרק ה:

וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם כְּגוֹן... שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן. אוֹ שֶׁדִּבּוּרוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ בְּנַחַת וְאֵינוֹ מְקַבְּלָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעֱלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִלּוּ לַמְקִלִּין לוֹ. וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן. וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עָטוּף בְּצִיצִית מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם. עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו. הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר":  

הבסיס המשותף לכל סוגי הקיום של קידוש השם וחילול השם שהבאנו הוא שבורא עולם עשה מעשה מהפכני. הוא כרך את שמו בשמם של ישראל. זוהי אחריות אדירה עלינו מכיוון שמעתה אומות העולם חווים דעה על אלוקים מתוך הסתכלותם על התנהגותם של ישראל. אך זוהי אחריות הדדית. רועי ישראל השכילו להבין שמה שה' כרך את שמו בשמנו איננו רק מידת הדין ודקדוק במעשינו אלא זה עצמו עשוי להביא מידת רחמים אדירה. עם ישראל סובל זה חילול השם, עם ישראל בגלות זה ביטול תורתו של הקב"ה והבטחותיו (חגיגה דף ה). ולהיפך בהיפך – כשעם ישראל חוזר לארצו ומביע בה את עצמאותו הגשמית והרוחנית, אין לך קידוש השם גדול מזה! 

היהודי השואל

 שאלו פעם יהודי אחד – למה אתם היהודים על כל שאלה עונים בשאלה? ענה היהודי: 'ולמה לא?'...

חלק מהD.N.A של ליל הסדר הוא לשאול שאלות. ארבעת הקושיות הן ממש חלק חשוב מהלילה. יתרה מזו, מעשים רבים אנו עושים כדי שהילדים ישאלו אותנו 'מה נשתנה הלילה הזה'. בגמרא מסופר על מקרים שבהם האמוראים שמחו משאלת הבן הספונטנית עד שאמרו – 'פטרתנו מלשאול מה נשתנה'. אם חושבים על זה לעומק, למעשה כל ליל הסדר הוא תשובה אחת ארוכה לבן היחיד שאינו יודע לשאול. בשולחן ערוך נפסק שמי שאפילו שני תלמידי חכמים שיושבים יחד צריכים לשאול זה את זה מה נשתנה ואפילו אם חכם יושב לידו ישאל ויענה.

מדוע כל כך חשוב לשאול שאלות בליל הסדר?

תשובה פשוטה לכך היא ששאילת השאלות כמו הסיבה או שתיית יין היא ביטוי לחירות. העבד לא יכול לשאול את האדון מדוע הוא מצווה מה שהוא מצווה, עליו להוריד את הראש ולעשות מה שאומרים לו. הפה של העבד אנוס לעשות מה שהאדון יאמר – על דרך צחות העבד הוא 'אנוס על פי הדיבור'. לבן החורין נפתח הפה והוא יכול לשאול כאוות נפשו. הפה סח, פסח.

תשובה אחרת נוגעת לפן החינוכי והחוויתי של הערב – כדי לקבל תשובה האדם חייב לפנות מקום בעצמו ובאישיותו. השאול הוא בור עמוק, השאלה היא התחברות למקום של החסרון והענווה ומתוך כך יש מקום לתשובה להתקבל.

תשובה עמוקה יותר נוגעת לכך שמה שטמון באשלה הוא חוסר קבלת המציאות כפי שהיא. כל עוד העם המשועבד לא ישאל את עצמו שאלות הוא לעולם לא יצא לחופשי. שאלה כמו 'מי אני' שואל עם שמניח שיש לו זהות, שאלה 'חוצפנית' כפי ששאל גדעון בספר שופטים (פרק ו) את המלאך 'לָ֥מָּה מְצָאַ֖תְנוּ כׇּל־זֹ֑את וְאַיֵּ֣ה כׇֽל־נִפְלְאֹתָ֡יו אֲשֶׁר֩ סִפְּרוּ־לָ֨נוּ אֲבוֹתֵ֜ינוּ לֵאמֹ֗ר הֲלֹ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הֶעֱלָ֣נוּ ה' ? – מניחה שיש אפשרות אחרת – בה ה' מתגלה כגואלם של ישראל ועם ישראל נמצא בראש ההרים.

עם ישראל מעולם לא קיבל את העולם השבור כפי שהוא. זהו עם שבכל יכולתו מנסה לתקן ולשנות את העולם. העם העז שבאומות לא מפסיק לשאול 'איה ה' (עיין ירמיהו פרק ב). וזה מה שעושה את האדם שותף לקב"ה. אד"ם גימטריא מ"ה (45).

אם נזכה ונקיים את ליל הסדר מכל הלב נזכה שיהיה לנו 'מה (-אדם) נשתנה בלילה הזה'.

על היסורין

 

בכל העולם ובמרבית הדורות הצרעת הייתה לא רק מחלה קשה חשוכת מרפא אלא גם סמל לבידוד חברתי קשה. פרשת מצורע עוסקת באדם בעל ייסורים. הייסורים שעוברים עליו קשים מאוד הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית.

 כמודל להתמודדות עם ייסורים התורה לוקחת דווקא את המצורע ועוסקת בכפרתו וטהרתו, כביכול אומרת התורה זו הדרך להתמודדות עם הייסורים הקשים ביותר וממילא גם בכל מקרה אחר שכן 'בכלל מאתיים מנה'. הטיפול אותו נוקטת התורה הוא טיפול שורש מיוחד. לא עוסקים רק בניקיון קוסמטי של העור אלא בגורמים האמתיים של הבעיה.

ביהדות הצרעת או הכאב באים כדי לעצור את שגרת החיים להתבוננות ולעיתים גם התבודדות של חשיבה מחדש על הדרך בה הלכנו. בדיקת עצמנו מול היעדים שאנו מאמינים בהם ובחינה מדוקדקת אולי טעינו בדרך. אולי ניתן לומר שלכן בלשון הקודש 'צרעת' מזכירה את המילה 'עצרת' (בחילוף אותיות), היא מהווה תמרור עצור כדי שהאדם יעשה תשובה. גם הייסורים באים ללמד את האדם מוסר כדי שילך בדרך הישר.

דבר מעניין נוסף הוא העובדה שבמקרים קשים המצורע אמנם מחוייב לעזוב את החברה לצורך אותה התבוננות, אך החברה לא עוזבת אותו. על הפסוק 'וטמא טמא יקרא' מלמדת הגמרא שהסיבה לכך היא כדי לעורר את רחמי הבריות עליו כדי שיתפללו על אחיהם הנתון בצרה ויעוררו עליו רחמי שמיים. המצורע שהוציא שם רע או התגאה על החברה פתאום מבין עד כמה הוא צריך אותה. מכאן נלמד על חשיבותה של החברה הטובה ומקומו של עם ישראל בבניית הזהות של היהודי הפרטי.

המדרש מספר שצרעת הבית נועדה גם כדי שעם ישראל ייאלץ לנתוץ את קירות ביתו וכתוצאה מכך יגלה אוצרות שטמנו שם בעבר. הזוהר הקדוש אומר שנתיצת הבית נועדה על מנת שנבנה אותו מחדש אך הפעם בקדושה ובכוונה רבה. נראה ששני המדרשים הולכים לאותו מקום.

הייסורין מביאים להתבוננות (בינה) שעשויה להביא לשבירה של מה שלא טוב ולבניה עצמית מחודשת. ולכל אדם שחשובה לו ההתקדמות הרוחנית ברור שזהו האוצר הגדול ביותר שיכול אדם לבקש לעצמו, האוצר שהיה טמון בתוכו תמיד.

  

איך משרים שכינה?

 

לאחר שבועות שלמים של בניה הכנה הקמה וציפייה של כל עם ישראל, סוף סוף עומד המשכן על תילו. משה עושה שבוע אינטנסיבי של הכנה מסודרת ומפורטת של אהרון ובניו ומכשיר את אהרון להיות הכהן הגדול. לאחר כל הקרבנות הם עומדים ומסתכלים על האש המתלקחת שהובאה מן ההדיוט ולא רואים שום סימן שמיימי לכך שקרבנם התקבל.  אכזבה אדירה.

מה קרה באותם רגעים? מספר המדרש:

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה מִצְטַעֵר וְאוֹמֵר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס הַקָּבָּ"ה עָלַי וּבִשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה אָחִי, כָּךְ עָשִֹיתָ לִי שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי? מִיַּד נִכְנַס מֹשֶׁה עִמּוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל (ספרא)

על פי המדרש, מה שהביא להשראת שכינה היה תפילה של אח על אחיו שלא יתבייש. אולי היה זה כדי ללמדנו שהופעת השכינה תלויה באהבה ובאחדות שלנו איש עם אחיו.

אך אם נעיין בפשט התורה נגלה אפשרות חדשה, לאחר שלא ירדה אש מן השמיים נכתב בתורה כך:

וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־יָדָ֛ו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃
וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כׇּל־הָעָֽם׃
וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃

כשרואה אהרון שהחטאת שלו לא התקבלה הוא מברך את העם. לא מצינו ציווי על ברכה זו ובכל זאת הנוסח שלה ידוע לנו היטב, הגמרא במסכת סוטה (לח) מסבירה שאהרון בירך את ישראל בברכת כהנים. לאחר מכן משה ואהרן יחדיו מברכים את ישראל ואז יוצאת אש ויורדת שכינה. עם הימים תצווה התורה עצמה בפרשת נשא את אהרון ובניו אחריו לברך בדיוק את אותה ברכה שבירך באופן ספונטני ביום כלות שמונת ימי המילואים.

אהרון לא נופל לעצבות, להאשמות ('העם לא ראוי שתשרה עליו שכינה') או להלקאה עצמית. אהרון בצורה שמחה ויצירתית פשוט מברך את העם שה' יאיר אליהם את פניו. וזה עובד!

הקב"ה אוהב יהודים שמברכים, יהודים אוהבים ושמחים. מתוך כך זכה אהרון להיות המברך לעולם, וכה דברי מדרש לקח טוב  –

וישא אהרן את ידיו אל העם. באותה שעה זכה לנשיאות כפים לו ולבניו עד סוף כל הדורות. וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. משנפנה מקרבנו ירד לו מעל גבי המזבח בשמחה .

חסרה לנו אש!

 

לימד שמעון הצדיק במאמר ידוע מפרקי אבות: על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. בפשטות העבודה היא עבודת הקרבנות שבבית המקדש. שמעון הצדיק שהיה כהן גדול בזמן בית המקדש השני יכל לומר את המשנה הזו בקלות לנו קשה יותר, ללא עבודת הקרבנות חסר עמוד מעמודי העולם, אם כן כיצד הוא עומד. חז"ל לימדו כי עבודת הקרבנות בפועל אמנם חסרה מאיתנו אך במקומה יש לנו את התפילות שנתקנו כנגד התמידים. "ונשלמה פרים שפתינו". כמו כן חז"ל לימדו שכנגד אש המזבח קיימת לנו אש התורה: כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה (עיין מנחות קי ע"א). זו הסיבה שאנו אומרים קרבנות ופיטום הקטורת בתפילה.

אם כן, כבר כאלפיים שנה מתנחם עם ישראל בדרשה שנדרשת על פסוקים מפרשתנו: "זאת תורת העולה", "זאת תורת האשם", זאת תורת החטאת". מה הקשר בין הלימוד לקרבנות?

הכלי יקר מסביר שהבחינה המוסרית שבקרבנות יכולה להתקיים גם בלימוד התורה. כשם שהקרבנות שוברים את לב האדם הרואה את שנעשה בקרבן ומדמיין שכך היה ראוי שייעשה לו על חטאיו, כך לימוד הנעשה בקרבן יכול להביא את האדם לתשובה מתוך מצב של "זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונבזה אלוקים לא תבזה". וככל שהלימוד בחום ובהתלהבות עם כל הלב, כך רושם הלימוד ושברון הלב נעשה טוב יותר. "אש המזבח תוקד בו" – בלומד התורה עצמו.  

אך דרשה זו עלולה להשכיח מאיתנו את 'הדבר האמיתי'. שמא נסתפק בלימוד התורה הסטרילי ונפסח על הקיום בפועל של בניין בית המקדש והקרבת הקרבנות. ממשיך ועוזר לנו הכלי יקר בדרשה נפלאה על המשך הפסוק.

"זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו".

כשם שאצל האדם היום הוא זמן הפעילות והעירנות, כך גם בחיי עם ישראל. כשהעם בארצו זה נחשב עבורו יום, וזמן הגלות נקרא לילה. מסביר הכלי יקר  - "כל הלילה עד הבוקר" דווקא בזמן הלילה, מותר שתורת העולה תהיה במקום העולה עצמה, אך מיד כשמתאפשר לעם והוא בבחינת 'בוקר' עליו לבנות את המזבח ולהקריב קרבנות.

לפי זה 'ואש המזבח תוקד בו', הכוונה שאש המזבח עצמה תוקד באדם עצמו ולא רק אש התורה. אש הכיסופים לקרבנות חייבת להשמר בקירבנו. ניתן לומר שזה מה שהלימוד בתורת העולה והקרבנות אמור לעשות – לעורר אותנו לבנייה והקרבה.

גם בימי מגילת אסתר בתקופת שיבת עם ישראל לארצו אחרי גלות בבל הקריבו קרבנות אע"פ שבית המקדש עוד לא נבנה והמשיח לא הגיע. אש המזבח היוקדת בנו צריכה להביא אותנו לשאלה – מה תפקידנו היום בהקשר זה.

יש מצוה להרוג?

מצוות מחיית עמלק היא מצווה שלכאורה קשה להסביר. כיצד יכול להיות שיש ציווי בתורה למחות זכר של עם שלם, של אנשים שלא בחרו להיוולד כך (ועל פי האמור בנביא גם בהמות)? עוד מתקשה הלב לקבל - אם אראה עמלקי כעת ברחוב עם עיתון בידו וכי עלי להתנפל ולרצוח אותו על שעשו אבותיו לאבותיי?

יש שהסבירו כי אכן עלינו להסתכל על כל ילד עמלקי כעל 'היטלר בפוטנציה' ולכן עלינו להורגו, אך הדבר מערער על עקרון היסוד של הבחירה החופשית שהוא לדברי ספר העיקרים בסיסי יותר מעיקרי האמונה עצמם. אחרים פנו לאמירות רוחניות שמשוות למצוה מראה לא רלוונטי 'אין לנו כלל עמלק וגם לא יהיה ולכן המצווה בטלה'. אלו גם אלו לא עומדים במבחן ההלכה הפסוקה. מלימוד דברי גדול הפוסקים הראשונים והיחיד שכתב ספר שעוסק גם בהלכות צבא ומלחמה הלא הוא הרמב"ם, עולה תמונה שונה בתכלית.  

הרמב"ם מסביר שגם כיום ישנה מצווה למחות את זכר עמלק, היא לא בטלה אלא שאנו לא יודעים מי הוא עמלק באופן זמני. לעתיד לבוא ישנה כמעט הבטחה שעמלק יחזור (סה"מ עשה קפז[1]).

אך ההנחה שעמלק חייב להיהרג בכל מקרה איננה נכונה. ראשית, הרמב"ם סובר שהמלחמה שלנו בעמלק איננה מלחמה של יהודי פרטי עם עמלקי פרטי, אלא חובת הציבור. לכן גם אם כיום יבוא אליהו הנביא ויעיד לך על נכרי מסוים שהוא עמלקי, אסור לך להרוג אותו אם לא שהעם בנציגות מלך ישראל עושה עמו מלחמה (רמב"ם סה"מ סוף מצוות עשה[2]).

ועוד והוא עיקר, מלך ישראל עצמו מצווה לקרוא לשלום בטרם יתחיל בהתקפה כלשהיא. הרמב"ם בהל' מלכים ומלחמותיהם (פרק ו) כותב במפורש:

אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ לשָׁלוֹם. אֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְאֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לְמַס... וְאִם לֹא הִשְׁלִימוּ אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת עוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה...

הלשון כללית ומוחלטת – 'אין עושין מלחמה עם אדם בעולם' והכוונה ברורה – גם לעמלק קוראים לשלום. אך מה יקרה אם העמלקים באמת יחליטו להשלים איתנו, הרי יש ציווי למחות אותם? ממשיך הרמב"ם ומחדד -

אֲבָל שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ אֵין מַנִּיחִין מֵהֶם נְשָׁמָה שֶׁנֶּאֱמַר ... (דברים כ, טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּעֲמָלֵק (דברים כה, יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא, יט) "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי ישְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה" (יהושע יא, כ)  וכו'

עמלק יכולים לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח וכניעה לעם ישראל וכך להיות גרים תושבים ובזה נמחה זכרם כאומה מרושעת. אם עשו כן אין שום מצווה להורגם או לעשות עמהם מלחמה משום שכל הציווי למחות אותם נוגע רק למצב בו העם העמלקי ממשיך להרשיע – בנים שאוחזים אומנות אבותיהם הרשעים[3]. ה'מלחמה לה' בעמלק' איננה עניין גנטי או גזרת גורל. אם ירצו העם העמלקי לשנות את דינם, עליהם רק להושיט יד אל מול ידו המושטת של עם ישראל לשלום אמת. אכן לאור מעשיהם הרעים ותרבותם הרצחנית, אם לא יעשו כן המלחמה איתם תהיה עדי אובד שכן גם הנשים והילדים של העמלק שרויים בתוך הטינופת של השנאה והאכזריות. ולגבי מחיית זכר עמלק גם בהרג בהמותיו, סובר הרמב"ם ככל הנראה שמדובר היה בהוראת שעה ע"פ נביא לאותו דור בלבד (מנחת חינוך מצוה תרד).

---

[1] ועיין הל' מלכים ה,ה.

[2] וכן יראים מצוה תלה. וכן כתב גרי"פ בשם רס"ג עשה נט, וזאת שלא כהחינוך מצוה תרד שיש מצוה על כל יחיד ובכל זמן ושם תמה עליו. עוד בעניין זה עיין העמק דבר דברים כה, יט.

[3] גם בעל השו"ע בספרו הכס"מ הבין כן את דעת הרמב"ם, בקבלתם את שבע מצוות בני נח עמלק הופכים להיות ככל בני נח הכשרים ויש איסור להורגם. והאבני נזר פסק כן להלכה בשו"ת סי' תקט. ויש שתלו הדבר בגירות שלמה ויש שכתבו (דעות במדרשים תנחומא ומכילתא) שלא מקבלים גרים מעמלק אך כאמור לא נפסק כן להלכה ואכמ"ל.

משנכנס אדר מרבין בשמחה

 

משנכנס אדר מרבין בשמחה

תענית כט ע"א
כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה.
(”הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה“ – אסתר ט, כב)

מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים תרפו סעיף קטן ה
משנכנס אדר מרבין בשמחה ומי שיש לו דין עם עכו"ם ישפוט באדר.

נשאלת השאלה: מדוע יש עניין לשמוח במיוחד בחודש אדר הרי גם בחנוכה נושענו מיד היוונים וגם בניסן ובתשרי ביציאת מצרים ובהליכה במדבר תחת ענני הכבוד? מדוע כאן מצינו שמחה יתרה?

א.      שפת אמת על הש"ס תענית כט
ויותר נראה מהא דתליא ליה באב, משום שבאדר היה קיום הקרבנות והמקדש. דבאדר זמן שקלים לחדש בניסן התרומה חדשה, ונדבו בני ישראל בשמחה שקלי הקודש, וכמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בני ישראל למקדש היה שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר. וכשקורין פרשת שקלים מתעורר זה".

תשובה ראשונה: כמו שמיעוט השמחה בחודש אב הוא בגלל החורבן כך באדר שמתחילים לבנות את המקדש עם השקלים יש שמחה מיוחדת.

ב.      מגילה יד ע"א
הגמרא שואלת – מדוע לא אומרים הלל בפורים כמו שאומרים בפסח? ועונה שלוש תשובות וזו אחת מהן:
רָבָא אָמַר, בִּשְׁלָמָא הָתָם: ״הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳״ — וְלֹא עַבְדֵי פַרְעֹה, אֶלָּא הָכָא: ״הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳״ — וְלֹא עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ? אַכַּתִּי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֲנַן.

יוסף לקח
ומה שאמר לשתות עד דלא ידע... שישכח דאגת החורבן לחגג הנס.

תשובה שניה: דווקא כי המציאות שהיו נתונים בה ישראל לאחר הנס הייתה עדיין לא טובה ואסתר נשארה בשבי אחשורוש ובית המקדש לא היה בנוי, צריך להגביר שמחה מיוחדת כדי להצליח לשמוח.

ג.       שבת פח ע"א
״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר.

שפת אמת תרל"ו

בפורים הוא עת תשובה כמו דאיתא שיום הכפורים ופורים הוא ענין אחד ע"ש בתקונים. כי הנה כל הנסים שנעשו לבנ"י. הי' מצד זכות מעשיהם הטובים שהם מוכנים לנסים. אבל בפורים הי' באמת גזירה בשמים כו' רק ע"י תשובה זכו לנס. לכן איתא שכל המועדות בטלין ופורים לא יתבטל. כענין במקום שבעלי תשובה עומדין כו'. ועתה על ידי שמחה יכולין לבוא לבחי' תשובה. מה שבאים ביוהכ"פ על ידי העינויים:

תשובה שלישית: מצד שבפורים קבלנו את התורה עלינו באהבה וברצון וזו הייתה תכלית כל בריאת העולם ויציאת מצרים.

אני לא יכול לבד

 

שנים רבות קראתי את ספר שמות ולא זכיתי להבין את הדרמה שמתחוללת בסוף פרשת פקודי. מאז יציאת מצרים עם ישראל מתכונן להתגלות ה'. סוף סוף לעבוד את ה' במלוא מובן המילה, לראות שכינה פנים בפנים ולא בבחינת אל מסתתר בשפריר חביון. לאחר ההתגלות האדירה היה צורך משמיים שהורגש היטב עד תחתיות ארץ בשימור ההתגלות הזו באורח קבע בקרבנו. לוחות שיינתנו משמיים יונחו בתוך ארון ומשכן שייעשו בארץ. הואהל הקדוש הזה יקרא אוהל מועד על שם ההתוועדות שמתרחשת בו – כאן הקב"ה ועם ישראל נפגשים.

אך בטרם השלמת התהליך העם חוטא בחטא העגל ונראה כי הקב"ה מבקש לשלוח מלאך ולא לתת לשכינה להתגלות בקרבנו עוד (שמות לב, לד). משה רבנו מתפלל בתוקף: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה"! (לג, טו). נראה היה שהקב"ה מתרצה: "גם את הדבר אשר דברת אעשה" (שם יז), הוא ממשיך להתגלות אל משה, העם מקבל הבטחה לראות את פני ה' בשלושת הרגלים ועם ישראל ממשיך בפרויקט השראת השכינה בקרבו ומקים משכן בפרשיות ויקהל ופקודי.

ובכל זאת ספר שמות מסתיים באקורד צורם. אחרי כל העשייה המאומצת של העם שדומה שבחלק מהמאמץ שיתפה אותנו התורה כשפרטה חזור ופרט את הציווי וההכנה של כלי המשכן והקמתו בפרשות האחרונות. אחרי רוח ההתנדבות האדירה שהביאה עם של עבדים לשעבר לתת את רכושם למען המטרה הנעלה. רוח התנדבות שהקיפה נשים וגברים כאחד, נשיאים ופשוטי העם כולם מבקשים לראות התגלות על ידי הכנתם. ובאותם רגעי שיא שבהם המשכן עומד בפעם הראשונה והענן אכן יורד אל המשכן - משה רבינו לא יכול להכנס. "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן". משה לא נכנס כי השכינה לא מפנה לו מקום כביכול.

הדרמה הזו מסתיימת בספר הבא וזה פשר שמו – "ויקרא ה' אל משה באהל מועד לאמור". הרגעים מורטי העצבים מסתיימים בכך שהי''ת כביכול נותן מקום למשה בתוך הענן עצמו.

מדוע היה צורך באותם רגעים מורטי עצבים שנראים כביכול מיותרים? נראה כי התכונה החשובה ביותר בעבודת ה' וזו שמביאה ביותר להשראת שכינה היא הענווה. לאחר כל האקטיביות של העם עלול היה להתגנב ללב רגש של 'מגיע לנו', עשינו כל כך הרבה וכך 'הורדנו' שכינה לארץ. ההתנשאות הזו דוחקת את רגלי השכינה ולא מקרבת אותה. על מנת למצוא חן בעיני ה' על האדם להיות מלא ברגש של שפלות רוח וענווה. לדעת ששום דבר לא מגיע לו ולא משנה כמה עבד – הכל מתנות חינם מה'. האמירה 'אני לא יכול לבד' היא אמירה הכרחית בקשר שבין האדם לבוראו. וכמאמר הידוע בשם חכמי הסוד "ה' צילך על יד ימינך" כדרך שאדם מתנהג כך מתנהגים עמו משמיא כאילו היו 'צל' שלו. אם האדם מצמצם את עצמו יש לו מקום במרחב האלוקי.

פורסם בערוץ טוב - פקודי התשפב

מה היתרון להיות אדם בצל?

 

התורה מרחיבה בשבחיו של בצלאל. הוא איש חכם לב ומלא יצירתיות. פסוק מפורש בתורה קורא לנו להסתכל בשמו: "ראו קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". ננסה לעשות כן.

אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן, בָּא וְאָמַר לִבְצַלְאֵל, אָמַר לוֹ מַהוּ הַמִּשְׁכָּן הַזֶּה, אָמַר לוֹ שֶׁיַּשְׁרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכוֹ וּמְלַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל תּוֹרָה. אָמַר לוֹ בְּצַלְאֵל וְהֵיכָן הַתּוֹרָה נְתוּנָה, אָמַר לוֹ מִשֶּׁאָנוּ עוֹשִׂים אֶת הַמִּשְׁכָּן אָנוּ עוֹשִׂין הָאָרוֹן. אָמַר לוֹ רַבֵּינוּ משֶׁה אֵין כְּבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה בְּכָךְ, אֶלָּא אָנוּ עוֹשִׂין הָאָרוֹן וְאַחַר כָּךְ הַמִּשְׁכָּן, לְפִיכָךְ זָכָה שֶׁיִּקָּרֵא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן.

המשכן הוא המקום בו מלמד האל את האדם תורה. אוהל מועד נקרא כך על שם ההתוועדות הזו שעניינה התורה הקדושה. וכך הארון הוא מרכז המשכן בהיותו המקום בו נמצאים הלוחות, ספר תורה וממנו מדבר ה' (מבין שני הכרובים שעל גביו). משה רבן של כל ישראל מבין היטב בתורה, משה נמצא באור. אך בכבודה של תורה מבין יותר בצלאל – האדם שנמצא בצל, צל שהוא בן אור.

כשהגעתי לקהילתנו הקדושה והכרתי את הקהל הקדוש למדתי זאת היטב. כשאדם לומד בבית המדרש יחד עם חבריו ועם תלמידי חכמים ישנה אוירה של לימוד, אדם שרוי באורה של תורה. אך לעיתים תלמידי חכמים מבינים פחות בכבודה של תורה מאנשים שלא נמצאים רוב יומם בבית המדרש. דווקא אדם שנמצא תחת קרן האורה של התורה בצורה יומיומית עלול לא להבין מהו הערך של כל לימוד וכמה כבוד יש לנהוג בחבריו הלומדים. זה אשר תורתו אינה אומנתו מכבד מעומק לבו ויודע גם כיצד נראה כבוד בעיני העולם. זוהי הסתכלות חשובה שנצרכת מאוד להשראת השכינה. משה יכול לקבל את הדיבור האלוקי דווקא במשכן שבנה בצלאל.

ואכן לבצלאל ישנו חלק באור –

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָאוֹר בָּרָא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָם... מִמֶּנּוּ לָמְדוּ הַצַּדִּיקִים כְּשֶׁהָיוּ מַתְחִילִין בְּדָבָר הָיוּ פּוֹתְחִין בְּאוֹרָה, אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן אָמַר בְּצַלְאֵל וּבַמֶּה אֶפְתַּח תְּחִלָּה, פָּתַח בָּאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, י): וְעָשׂוּ אֲרוֹן.

בפירוש מתנות כהונה הסביר את הפתיחה בארון משום שהתורה הנקראת אור נמצאת בתוכו ולכן הארון עצמו הוא מלשון אור (אור – נ, כנגד חמישים שערי בינה שבה).

כדי שישרו שכינה, תלמידי החכמים המיוצגים במודל שמלמדת אותנו התורה על ידי משה רבינו, זקוקים למבט שמלמד בצלאל בן אורי, האנשים שנמצאים בצל האל, לא רואים את אורו ישירות אך דווקא בגלל זה מבינים היטב את משמעות האור. כיתרון האור מן החושך.

לגבי שמו כבן חור - עיינו בהמשך ברשומה בשם זה.