למה אברהם לא סיפר לשרה על העקדה?

בפרשת השבוע אנו מתוודעים לניסיון הידוע ביותר בתורה, אברהם מתבקש לעקוד את בנו היחיד ולהעלות אותו לעולה לה'. במדרש מתואר שהדבר היה קשה עליו יותר מאשר אם ה' היה מבקש ממנו למסור את נפשו בעצמו. אך בירידתם מההר מתבשרים אברהם ויצחק על פטירת שרה האהובה. המדרש מספר ששרה נפטרה לאחר ששמעה על העקדה מהשטן: וּמֵתָה שָׂרָה מֵאוֹתוֹ צַעַר, לְפִיכָךְ נִסְמְכָה עֲקֵדָה לְוַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. והשאלה עולה מאליה – מדוע לא שיתף אברהם אבינו את אשתו, נביאה גדולה וצדקת עצומה, במה שציוה אותו ה'?

ניסיון העקדה היה ניסיון בו עקד האדם את המוסר ורגשות היושר הטבעיים שלו אל מול המוסר האלוקי. אברהם שלחם כל ימיו נגד עבודת המולך והקרבת הבנים מצא עצמו מול ציווי הפוך לטבעו. הוא כופה את רגשו למה שמבין בשכלו. בדרך חינוך האיש ישנו מימד של שבירה כדי לקבל מדרגה גבוהה יותר. אך באשר לחינוכה של האשה לא זו הדרך. האשה מתחילה נבראה כדי לעזור לאיש לצאת ממצב הביש וכך הייתה ל'עזר כנגדו'. היא נבראה מלכתחילה בצורה ישרה ומתוקנת יותר ולכן מברכת – 'ברוך... שעשני כרצונו'. שרה לא מתנסה בניסיון זה, רגשותיה כלפי בנה נכונים ועמוקים מאוד ואין צורך למעטם אפילו למראית העין בלבד. ליבה מכוון כנגד הרצון העליון שבאמת 'לא עלה על ליבו' לרגע שאברהם ישחט את יצחק (עיין תנחומא בובר, וירא מ:ב).   

מה נאכל בשנה הזאת?

 

שאלה: כצרכן אני מוצא עצמי מבולבל בשמיטה. אני שומע מסביבי המון מושגים 'שמיטה לחומרא', 'אוצר בית דין', היתר מכירה, יבול נכרי, יבול חו"ל - מה נכון לקנות?

תשובה: יישר כוח על השאלה החשובה. ראשית, יש להסביר את המושגים ולאחר מכן נוכל לענות על הדירוג הנכון שביניהם.

היתר מכירה מתייחס להיתר קדום של מכירה לזמן של הקרקע לגוי (בדומה למכירת חמץ). היתר זה נזכר כבר לפני כמאתיים שנה בכרמי חברון (שו"ת שמן המור יו"ד סי' ד) ונהג בא"י בכל השמיטות מאז, כעדות הראשון לציון הרב היש"א ברכה. עם העליות הציוניות בהם עלו רבים מאחינו האשכנזים ערערו חלק מהרבנים (בעיקר אלו שהתנגדו לכל המהלך של השיבה לציון) על היתר זה, אך בדורנו ביססו והרחיבו הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

אוצר בית דין מוקם לתועלת הציבור ומקורו קדום ומגיע עד ימי שבתנו בארץ ישראל לפני אלפיים שנה ויותר. ההיגיון פשוט, אנשים רבים אינם יכולים לגשת בעצמם אל המטעים והפרדסים ללקט את פירות השביעית, בפרט אלו הדרים בערים המרוחקות מן המטעים והפרדסים. לפיכך שולח בית הדין פועלים מטעמו ללקט את הפירות לצורך הציבור, לא למכרם, אלא לחלקם בערים. כמו כן, בעלי המטעים עלולים לזנוח בשביעית את אילנותיהם, ולא לבצע בהם אף את המלאכות המותרות, שהרי ממילא אסור להם למכור את הפירות. כתוצאה לא יימצאו פירות לשומרי שביעית. לפיכך שוכר בית הדין פועלים מטעמו שיטפלו בעצים כפי המותר, ועל ידי כך יימצאו פירות לחלוקה לכל דורש. התשלום ניתן על עבודתם בלבד ולא על הפירות. היתר זה בוסס ע"י החזון אי"ש ואף נהג על ידו החל משנת תש"ה. ישנם כיום כמה אוצרות בי"ד, כאשר אוצר הארץ למשל (המצוי בעירנו בת ים) הוקם על ידי הרבנים הגאונים חתנו של הגרע"י זצ"ל הרב בוטבול ורבה הראשי של ר"ג לשעבר הרב יעקב אריאל.

שמיטה 'לחומרא' הוא מושג פרסומי - שיווקי שמתייחס בעיקר לגידולים שבהם 'אין חשש שביעית' (כמה המושג רחוק מהתורה שדברה על קדושת שביעית ולא חשש שביעית). תחת מושג זה נכללים בד"כ יבול חו"ל (ארצות כמו תורכיה, בלגיה וכדומה) אך גם יבול נוכרי שגדל בארץ, שהוא למעשה בד"כ יבול אויבים – ערבים מיהודה ושומרון וברבים מהמקרים מעזה. הקונים של שמיטה לחומרא באים בעיקר לאפוקי מהיתר המכירה.

למעשה - מכיוון שבקניה מערבים שברובם אינם מצטיינים באהבת ישראל יש משום נתינת אחיזה בקרקעות ישראל, וכן בעיה של חבלי ארץ שגזולים בידם ואז אין כלל היתר בקניה מהם, היה בנו של הגרע"י הגאון הרב יעקב יוסף זצ"ל מתנגד בחריפות לסמיכה על היתר זה. בימינו שחלק מהכסף מגיע לבניית רקטות ומנהרות בעזה קשה מאוד להתיר קניה מיבול אויבים (המכונה יבול נוכרי) מצד 'לא תעמוד על דם רעך' ובוודאי שאין לקרוא לו פתרון 'לחומרא' אלא קולא בחיי עם ישראל ובזכותנו על הארץ. לכן זהו הפתרון הגרוע ביותר.

לאחריו ישנם את היתר המכירה ויבול חו"ל, נראה כי יש יתרונות וחסרונות בשני סוגים אלו. היתר המכירה תומך יותר בחקלאי הארץ, אך כאמור יש שפקפקו בו מבחינה הלכתית מה שאין כן ביבול חו"ל – והבוחר יבחר. לבסוף מגיע הפתרון של אוצר בית דין שלרובא דרובא מן הפוסקים הוא עדיף. יש להוסיף שבשונה מהיתר המכירה בטווח הרחוק נוכל להשתמש בפתרון זה גם כשהשמיטה תהיה בעלת תוקף דאורייתא. 

לכן המלצתי להעדיף קניה מאוצר בית דין (ניתן למצוא במרכז המסחרי אנה פרנק פינת רב מימון - אסולין), לאחר מכן לקנות היתר מכירה, ולאחר מכן יבול חו"ל. כשקונים מחנויות שמפרסמות עצמן כשמיטה לחומרא יש לבדוק עם בעל החנות שהארגזים לא מגיעים מתוצרת של אויבינו. 

מעשה ידי אדם או מעשה ידי שמיים?

רבים מביאים מפשט הכתובים ראיה לכך שהקב"ה הוא זה שעתיד לבנות את בית המקדש או להקים את בית הדין הגדול מחדש. "ואשיבה שופטייך כבראשונה", "ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך" וכו'. בדרך כלל אותם אנשים הסבירו כך גם את הנבואות הקדומות על כך שהקב"ה הוא זה שיגאל אותנו מן הגלות על 'ענני שמיא' ולא ראו במהלך הארצי של עלייה וישוב הארץ חלק ממעשה ה' עם עמו. למרות שחלקם הגדול של האנשים שהחזיקו בעמדות אלו מצאו את מותם בשואה בשעה שאלה שעלו נצלו דומה שאופן הקריאה הזה בתורה, ותפיסה רוחנית שטחית זו עדיין לא סרה מאיתנו.

עיון פשוט בפשט התנ"ך מגלה את טעותה של שיטה זו. עוד בהיותם במצרים בא משה רבינו לפני עם ישראל ומתנבא: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ". המילים 'והבאתי' ו'ונתתי' מורות בפשטות שהארץ תינתן בידי שמים לישראל, לפי הדעה שהוזכרה קודם היו צריכים ישראל לחכות לניסים גלויים וודאי לא להלחם או להתאמץ. ואף אם תאמר שהיו צריכים ישראל להיכנס ללא מלחמות אלא שגרם חטא העגל ולבסוף היה צורך במלחמת כיבוש, מכיוון שנבואה טובה לא חוזרת ריקם חובה לומר שגם מלחמות יהושע ולאחר מכן כיבושי השופטים והמלכים כולם בכלל המושג נתינה מיד ה'.  

דוגמא נוספת לכך היא האמירה השגורה 'ה' יעזור' מול הביטוי התנ"כי 'לעזרת ה' בגבורים'. השותפות בין האדם לאלוקים היא המכוון בתורה.

יהיו הדברים קריאת כיוון גם במצוות נוספות שמרגלא בפומיה דאינשי שיקרו בידי שמים, כמו הקמת בית הדין הגדול או בניין בית המקדש. 

סמינריון ערכים או בית חב"ד?

 

אנשים חכמים בעלי חוש צדק ואחריות עלולים לעיתים להיות אנשים שלא נעים לחיות בקרבתם. הם נוטים לחשוב (בד"כ בצדק) שהם צודקים יותר מהאחר ושיש להם מעין חובה להעביר את האמת שלהם הלאה. לעיתים קרובות הם מתווכחים וככל שחוש הצדק שלהם מפותח יותר כך קשה להם להפסיק בטרם הם וידאו שבן שיחם השתכנע. מה עשוי לאזן תפיסה זו?

על נח מוסבר בדיוק מדוע ה' דיבר איתו – נח מצא חן בגלל שהיה 'איש צדיק תמים'. אך הפרשה שלנו לא מסגירה לכאורה מדוע אברהם נבחר להיות האיש שממנו יתחיל עם ישראל. במדרש אמנם נמסרו לנו פרטים אודות עברו המפואר של אברהם, הוא שובר פסילים בבית אביו ואף קופץ לאש על קידוש השם באור כשדים. אך כל זה לא כתוב במפורש בתורה. מהי הסיבה לבחירתו של אברהם?

בזוהר חדש בפרשת נח הזוה"ק מבדיל בין אברהם לנח, נח הוכיח את בני דורו אך לא התפלל עליהם. לעומתו, אברהם התפלל וחפץ בשלום ובטובת העולם כולו, אפילו בטובת אנשי סדום. דומה שזה הפרט שנמסר על אברהם – כששמע את הקול שאומר לו 'לך לך' לקח יחד איתו גם 'את הנפש אשר עשו בחרן'. מי הם אותם אנשים וכיצד עושים נפשות? המדרש מסביר שמדובר באנשים ונשים שהתגיירו על ידי אברהם ושרה. העשייה במובן הזה היא תיקון, כמו 'ועשתה את צפורניה' בפרשת כי תצא. אברהם ושרה היו מורי דרך לקרבה לה'. הם ראו עצמם אחראיים לקרוא בשם ה' בכל מקום אליו הגיעו, הם גם חשו שעליהם להתרחק מדור הפלגה וממגדל בבל כדי לעשות זאת כראוי. זו סיבה טובה לבחור בהם.  

אך עוד לפני תקופת חרן גר אברהם אבינו באור כשדים. התורה מספרת על "הנפש אשר עשו בחרן", אך מה עשה אברהם באור כשדים? אנו יודעים כי גם שם לא שקט על השמרים – הוא התווכח ויכוחים רעיוניים עזים ומרים ואף עשה מעשים כנגד התרבות האלילית. מדוע התורה לא מזכירה את הפרק הזה בחייו? היכן הנפשות אשר עשה אברהם באור כשדים?

נראה שיש כאן שינוי בדרכי העבודה של אברהם אבינו. לאחר שבאור כשדים אברהם מנהל ויכוחים וסימפוזיונים שלא מניבים תוצאות משמעותיות יותר מניסיון התנקשות בחייו על ידי נמרוד, אברהם אבינו נוקט בגישה חדשה, הוא עובר מקום בציווי ה' ומשנה גם אג'נדה. בחרן ובכל מקום אחר בו נטה את אוהלו, אברהם מנהל בית מלא בחסד והכנסת אורחים ולאחר ארוחה טובה הוא מעודד את האורחים להודות ולהכיר למיטיבם הגדול – בורא עולם. אברהם שמביא את האמת והצדק לעולם לא עוסק בלשכנע אלא בלהיטיב. הוא מונע מאהבה וחסד ולא מתחושות אמת וצדק בלבד.

לפני כמה שנים אמר לי הרב זמיר כהן שליט"א שלא כדאי להתווכח ויכוחים שכלתניים ארוכים. הוא טען שזה בד"כ לא משכנע, גם אם משכנע לא מביא לשמירת תורה ומצוות בפועל, וגם את המיעוט שכן מביא, התהליך אורך זמן רב מאוד. בדרך של אהבה ונתינה הדברים זורמים אחרת. 'אוהב את הבריות' הוא תנאי מקדים ל'ומקרבן לתורה'.

האם תורת משה מתאימה לחייזרים?

 

Photo by Greg Rakozy on Unsplash

מסע בין כוכבים

לפני כחודשיים עבד בביתי בחור צעיר ושאפתן, הוא היה רחב דעה, נטה לווכחנות וניכר היה שמחפש קצת להתנגח בנושאים מסוימים בתורה. עם הזמן והשיחות הקצרות שהתפתחו באופן טבעי, הוא סיפר שבעברו למד בישיבה וכעת הוא מעריך את התורה כחכמה יהודית אך איננו מאמין כי התורה מן השמים. כשניסה למקד את הנקודה נגע בשאלה שנשאלתי כמה פעמים בהזדמנויות שונות, והרי היא לפניכם.

כיום ידוע לנו על גלקסיות וריבוי כוכבים עצומים. הקטנים שבכוכבים שאנו רואים מנצנצים על פני הלילה הם בעצם שמשות אדירות הגדולות בהרבה מהשמש שלנו. על ידי טלסקופים מיוחדים אנו מביטים על גרמי שמיים שרחוקים מאיתנו שנות אור רבות. בהקשר זה עולה השאלה מדוע כל העושר האדיר של הגלקסיות נכלל בתורה במילים "ואת הכוכבים" בלבד. יתרה מזאת, כיצד ניתן לקרוא לשמש המאור הגדול בשעה שאנו יודעים שכל כוכב שאנו רואים בשמים כמעט גדול ממנה? אם בורא העולם על כל גרמי השמיים כותב את התורה, מדוע זה כתוב לא נכון?

התשובה שלי קשורה להסבר כללי על התורה. כידוע, עם הגילויים של קופרניקוס וגליליאו גליליי על העובדה שכדור הארץ איננו עומד במרכז אלא הוא מקיף את השמש בא גל אדיר של חילון לעולם הנוצרי. הכנסייה ממש נלחמה עד זוב דם כדי שדעות אלו לא ישמעו בפרהסיא. הסיבה לכך מובנת – אם כדור הארץ לא במרכז אלא בשולי גלקסיה אחת מתוך שלל גלקסיות, אזי הבורא לכאורה לא שם את האדם במרכז. לעומת הנצרות, היהדות לא התרגשה כל כך מהגילוי המדעי הזה. הראי"ה קוק סבר שהרמב"ם הוא הסיבה לכך שהגילויים המדעיים של גליליאו לא יצרו שבר אמוני ביהדות. מאות שנים לפי קופרניקוס וחבריו כבר שאל הרמב"ם מהי תכלית העולם וענה בספרו מורה הנבוכים תשובה מונומנטלית בפשטותה – 'איננו יודעים'. השאלה שאנו יכולים לענות עליה ולכן עלינו גם לשאול היא רק - מהי תכלית האדם בעולמו. אך מצד הבורא ברוך הוא אולי יש תכליות רבות מנבראים שונים ואפילו מעולמות שונים.

לכן כל כך חשוב שהתורה תתחיל במילה בראשית. במעשה בראשית שום דבר כמעט לא ברור, וכך הוא לכתחילה. בעשרה מאמרות נברא העולם אך אם נספור את הפעמים בהם אמר ה' נמצא רק תשע. הגמרא מסבירה שהמילה בראשית גם היא מאמר, המאמר הראשון, זה שהתחיל את הכל, נשאר סתום. ובכל זאת דווקא במילה זו מצאו חז"ל רמזים חשובים בשאלה המקדימה החשובה ביותר, מהו הנושא של העולם ושל התורה וממילא למי היא מיועדת? ב – ראשית, בשביל ראשית. בשביל ישראל שנקראו ראשית. התורה כפי שכתובה לפנינו מתאימה לבני האדם בעולם הזה, וזה מה שחשוב. 'זאת תורת האדם'.   

עבור האדם העומד על כדור הארץ יש מאור אחד גדול ומאור אחד קטן, דבר זה לא ישתנה גם לאחר שהמדע ילמד אותנו את גודלי כל הכוכבים והמרחקים שביניהם. שמש וירח הם המאורות המשפיעים ביותר על חיינו וממילא המשמעותיים ביותר עבורנו.

המרוץ לחלל החל בשנות החמישים של המאה הקודמת וגבה משתי המעצמות הגדולות בעולם רוסיה וארה"ב סכומי עתק דמיוניים. באותו זמן ממש עשרות מיליון אזרחים סובייטיים חיו בתת תנאים וחלקם מתו ברעב. כהמשך לכך, בשנות השמונים של המאה הקודמת העלה רייגן תכנית יומרנית במיוחד שנקראה פרויקט מלחמת הכוכבים. התוכנית עסקה בנשקים בעלי פוטנציאל השמדה רחבי היקף כמו רובי לייזר מהחלל ויחד עם פרויקט גילוי החייזרים של נאס"א עלו טריליוני דולרים (במושגים של ימינו). הכסף והמשאבים שנשפכו כמים על החלל החיצון יכלו למלא חללים רבים בעולם שלנו. המרדף אחר הכוכבים הוא לעיתים בריחה מאחריות כלפי אחינו בני האדם וכלפי העולם שהוא בעצם העולם היחיד שבאמת שלנו. זו אולי הסיבה שהתורה לא עסקה בכוכבים - מבחינה מוסרית ומצד חובת האדם בעולמו הוא חייב להתכוונן לעולם שלנו. אדם שראשו עוסק במה שמעבר לכדור הארץ עלול בקלות למקד את הכח שלו במקום הלא נכון.

 

הושענא רבה – מה הקשר בין הערבה לדוד המלך?[1]

 

ההדס רומז לשלשה אבות,

משה אהרן בדי ערבות,

 יוסף ללולב חמדת לבבות,

 דוד לאתרוג כלה כלולה

Photo by Markus Spiske on Unsplash

כשמקבילים את ארבעת המינים לאושפיזין מקובל לומר כי דוד המלך דומה לאתרוג. אך ביום האושפיזא שלו, בהושענא רבה מככבת דווקא הערבה. מדוע?

סוכות הוא חג של שלום. הסוכה סוכת שלום וראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת, וארבעת המינים מחברים את כל חלקי עם ישראל. גם בית המקדש הוא מקום של שלום, על המזבח אין להניף חרב מפני שנועדה למלחמה וקיצור חיים, המקדש הוא מקום אוניברסלי שיש בו מקום לכל העולם. בסוכות במקדש מקריבים פרים כנגד שבעים אוה"ע.  אמונים על דברי חכמי הסוד המוצאים את עומק הדברים בסיפור מעשה בראשית ננסה לגלות את המחלוקת היסודית ביותר בבריאה ונראה האם היא מתיישבת בסוכות ובמקדש.

חכמים מלמדים אותנו שביום השני לא נאמר כי טוב מפני שבו נבראה המחלוקת. הבורא ית' הפריד בין מים למים, והדבר לא נעשה בצורה חלקה, מים עליונים כביכול הרוויחו ומים תחתונים מתאווים להיות עליונים ולכן הם כביכול צועקים. מה הרמז בסיפור זה?

בפשט התורה נכתב שגם לאחר יצירת החל המפריד בין המים למים ביום השני המים היו מלאים כל העולם וביום השלישי מהצמצום שלהם לימים נגלתה היבשה. הזוהר חדש (בראשית דף טז) מסביר שבמזמור ה' מלך הקשר שבין 'קולות המים הרבים' לבית המקדש 'לביתך נאוה תהילה' הוא שכשם שצומצמו המים למקור אחד וירדו לתהום כן צומצמה שכינתו יתברך לבית המקדש. אם ננסה לפענח את האנלוגיה נגלה את דברי הראי"ה ב . ע"פ דבריו המים התחתונים מייצגים שאיפת אלוקות שנמצאת בכל דבר בבריאה, הכל שואף למעלה. המים העליונים מייצגים את ההשפעה העליונה שבעיתות רצון מושפעת למציאות התחתונה בדמות מטר. בשפת חכמי הסוד נקראות ההשפעות מיין דכורין ומיין נוקבין. הנקבה משתוקקת לזכר – מטר, והזכר מזריע את הלחות שבאדמה - נקבה. לכן שדה שמקבלת בעיקר ממי גשמים נקראת שדה הבעל. כבר בפרשת בראשית לימדה אותנו התורה שהגשם לא יורד מעצמו, על האדם להתפלל כדי שהאדמה תרווה. בסוד המים התחתונים שצריכים לעלות אל מול המים העליונים. ואכן כך הוא גם בגמרא בתענית שמתארת את הסיטואציה בה ניתן להודות על הגשמים – עד שיצא חתן לקראת כלה.

בחג נידונין על המים. בסוכות אנו צריכים לברר את העניין העמוק ביותר – את עצם השאיפה שלנו לאלוקות, שאיפה שאנו אמורים להרוות עבור כל העולם. עיקר שמחת חג הסוכות התבטאה במקדש בשמחת בית השואבה, העם היה יורד לגיחון ומשם שואב מים לשם ניסוכם לשיתין שעל המזבח. זהו מפגש בראשיתי מדהים בו אנו מגלים שמי התהום שצמצם ה' יתברך נמצאים בדיוק מתחת לבית המקדש[2]. השמחה שדמתה לשמחת חתונה נעשתה בעיקר על היחס למים התחתונים ועילויים[3]. הנה המים התחתונים מקבלים את ההזדמנות שלהם ליהפך למשמעותיים. וזו הרי הייתה מטרת ההפרדה מלכתחילה – כשם שנסירת אדם וחוה הזכר והנקבה היו למען יכירו ויתחברו מחדש פנים אל פנים כן מטרת חלוקת המים, או ירידת הנשמות ארצה לעולם הזה (על כל תהומותיו) – להצליח היכן שאפילו מלאכים נכשלו, לשאוף ולשוב מעלה[4].

בהקשר זה נעבור לדבר על דוד מלכנו. דמותו של דוד קשורה קשר הדוק לסוכה – סוכת דוד וגם למקדש בהיותו היוזם והמכין של כל בניית הבית. אך מדוע לא להביא בהקשר זה את שלמה המלך ע"ה שהוא בונה המקדש ממש?

כחלק מהדין על המים אנו מנענעים את ארבעת המינים לד' רוחות השמים כדי למנוע טללים רעים ורוחות רעות. לכן סביר שארבעת המינים יהיו קשורים למים – ערבי נחל, ההדס שהופך להיות עבות, משולש וריחני דווקא כשהוא מקבל הרבה מים, האתרוג הוא פרי עץ הדר מלשון מים[5], וגם פירות הלולב נעשים מתוקים ככל שהם מקבלים מים. בנענועם אנו כביכול מבקשים מים עבור הצמחים שלנו. אך אם נעמיק נגלה כי הערבה היא הצמח הצמא ביותר – זה שאף על פי שגדל על הנחל[6] אין בו לא טעם ולא ריח. גם המדבר הצמא למים נקרא ערבה. בסוכות וביחוד בהושענא רבה הערבה מייצגת נאמנה את עם ישראל. לאחר שלא שתינו מי גשם זמן רב אנו מבקשים על מים ואנו נעשים צמאים יותר ויותר ככל שימי החג עוברים וההקפות של ההושענות מתגברות. מלבד מה שאנו מבקשים גשם כאשר במרכז עומדת התורה ואנו כביכול אומרים הב לנו גשמיות למען נוכל לשמור וללמוד את התורה, הסיבוב סביב התורה המשולה למים מבטא דבר עמוק. לא רק מי גשמים גשמיים אנו מבקשים אלא את כל ההשפעה העליונה המתבטאת בתורה, 'יערוף כמטר לקחי'. או כביטוי המתוק שבהושענות ליום שני – למי ישעך צמאתי. כך כאשר אדם היה מגיע לבית המקדש היה רואה מחזה של 'אז ירננו עצי היער', בבית המקדש בו אנו מקפידים שלא יהיו עצים, לפתע בסוכות הכל נראה צומח. שבעה ימים של ריקודים ונענועים של ארבעת המינים וסביב המזבח עצמו אנו מניחים מורביות ענק של ערבה שנראה כאילו המזבח מגדל.

הושענא רבה הוא יומו של דוד המלך ע"ה. כאן אנו מתוודעים לכוחו הגדול של דוד המלך – הכוח שבצמא. בפשט נזכר על דוד שביקש מים כשהיה צמא "מי ישקני מים מבור בית לחם"[7]. אך גם בהקשר הנפשי דוד מרגיש את עצמו כל הזמן חסר. המלך שעסק בתורה כמעט כל הלילה והיה מלא תורה ומעשים טובים כאתרוג[8] שלא יכול לישון יותר משנת הסוס מרוב צמא הוא זה שאמר במזמור של סוכות כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים צמאה נפשי לאלוקים לאל חי, ובמזמורים אחרים – צמאה לך נפשי כמה לך בשרי מארץ צייה ועייף בלי מים. צמאוני גדול מצמאון המדבר אומר דוד. דוד אתרוג מבחינת הפעולות הטובות שלו, אך בעיני עצמו לעולם הוא צמא כערבה. דוד כוסף לעשות בית לה' עד כדי מסירות נפש – 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' גם אחרי שידע שזה אומר שהוא ימות ובנו יבנה את המקדש תחתיו.

אולי לכן אנו לא יכולים לישון וגורסים תורה בתאווה[9] בכל יום בו אנו נזכרים בדוד – שבועות יום פטירת ולידת דוד, והושענא רבה יום האושפיזא. ואכן לדוד המרווה לקב"ה שירות ותשבחות ישנה רוויה מסוימת. ישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. יבוא זמן ובו יתוקן הכל המדבר ירווה מים והערבה תיהפך לגן ה'[10].

---

[1] ליל הושענא רבא התשפב

[2] צמא – צמ לשון צמצום, א כביכול אלופו של עולם.

[3] ואולי החתן והכלה נפגשים בחופה – בסוכה שנקראת כך על שם הקשר עם העננים -

[4] מעניין להסתכל בהקשר זה על השורש שאב. שב להיות אחד – שב – א, שאב. או אם תרצו שב + אב כהלחם – שב לשורשו. אך אין זו רק שיבה שאיבה אלא שמחת שואבה משום שיש כאן גם את השורש שוב, שבתשובה. על שמחת בית השואבה כשמחת בעלי התשובה תוכלו לקרוא במאמר   .

[5] כמו הידרו ביוונית, גמ' סוכה .

[6] ויש מהגאונים הסבורים שדווקא ערבי נחל הגדלים בפועל על הנחל כשרים לברכה.

[7] חשוב לציין כי גם שם בסוף הסיפור את צמאונם של גיבוריו לשמח את מלכם הוא מעלה כלפי מעלה. הוא לא מוכן לשתות מהמים שהביאו בדמם של האנשים והוא מנסך אותם לה'. זוהי הפעולה המרכזית של מלך ישראל – לייצג נאמנה את מלכות ה' בעולם ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים.

[8] עיין גם סוכה  תורת שאול נות תורת דוד, תורת חסד.

[9] בפרק קיט העוסק בצמאונו של נעים זמירות ישראל לתורה - גרסה נפשי לתאווה אל משפטיך בכל עת.

[10] ע"פ הזוה"ק עדן תחתון מגן, הגן משפיע אל העדן. כך שהצמא האנושי המיוצג בצומח ירווה את האדמה של המדבר המייצג את הדומם.

תפילה בתחנונים

 Photo by Online Marketing on Unsplash

כשאפסה תקווה הושיעה תפילה – סיפור מרגש

מעובד: מאת הרב כתריאל משולמי

שלום לכם קוראים נכבדים: קוראים לי ד"ר יונתן גרוב, ואני פרופסור במרכז הרפואי של טולדו, באוהיו שבארה"ב. רציתי לספר לכם חוויה מאד רגשית וגם ניסית שעברתי באחד הימים כשעבדתי בחדר מיון בבית החולים.

אני חייב לציין שבדרך כלל איני נקשר לפציינטים שלי, אך יחסי עם הילד בנימין היו לגמרי אחרים. כבר מהרגע הראשון חיבבתי את בנימין. הוא היה ילד שובב בן חמש, בעל חיוך רחב, בוטח באנשים ותמים למדי. הוא עבר ניתוח עורקים זמן קצר לאחר לידתו. הכל היה בסדר אצלו במשך שנים, עד שפתאום החל להרגיש כאבים עזים בחזה, ואז היה מאבד את ההכרה לכמה שעות. כשזה החל לקרות לעיתים תכופות, ערכנו בדיקת מוניטור ואלקטרו-פיזיולוגיה של הלב, ומצאנו שיש לו רטט פרוזדורי ותסמונת סינוס חולה. הכנסנו לו קוצב לב, והתחלנו להעניק טיפול תרופתי. ואז ברוך השם, הוא הפסיק לאבד את ההכרה.

תוך זמן קצר, הפך בנימין לפציינט האהוב עלי ביותר. הייתי מתגעגע לביקורים שלו. וכל כך למה? כי בכל פעם שהיה מבקר בבית החולים לצורך מעקב רפואי, הוא היה קופץ אל תוך זרועותיי, מחבק אותי ומנשק אותי על לחיי. הוא היה מראה לי תמונות שצייר, ואני הייתי נותן לו מתנות כגון: עט או ספל שקיבלתי כפרסומת למוצר כלשהו. "מה שלום החבר שלי?" הייתי שואל אותו כשנכנס למרפאה. "ברוך ה' ומה שלום חברי?" היה הוא מגיב וישר קופץ לתוך ידיי הפרושות. ופעם ראשונה בחיי, הרגשתי מהי אהבה ללא מחיצות, אהבה כנה ואמיתית, אהבה טהורה של ילד תמים, אהבה שאינה תלויה בדבר.

ואז, יום אחד, כשבנימין היה בן 7, קיבלתי טלפון דחוף מחדר המיון. נאמר לי שבנימין התמוטט בבית הספר, ואמבולנס הביאו לחדר מיון. הוא היה במצב של אי ספיקת לב מוחלטת. וכמובן שכשהוא הגיע למיון, אני כבר חיכיתי לו שם. הצוות הרפואי בהדרכתי עבד כמו מכונה משומנת. הכל דפק כמו שעון, חוץ מהעובדה שבנימין לא חזר להכרה. ככל שנקפו הדקות התחלתי להרגיש רגש גובר והולך של ייאוש, שתוך זמן קצר הפך לתחושה של פאניקה. בקשתי שיביאו עוד מגנזיום. ובשעה שפעולת ההחייאה נמשכה וכבר כמעט שעה ארוכה עברה, החלו מחשבותיי להתרוצץ בפראות. היה זה סיוט בשבילי לחשוב שהנה עוד רגע אני מאבד חבר יקר, חבר שכל כך אהבתי, חבר שנתן לי להרגיש, שיש לי מישהו אוהב שכדאי לחיות בשבילו, ואפילו לא ידעתי עד כמה הוא היה חסר לי, עד שהוא הגיע. ועכשיו שכבר הגיע, הוא כבר הולך לו?!

ללא שליטה, הרגשתי כי דמעות החלו להציף את עיני, ובעומק ליבי הבעתי משאלה אחת ויחידה: "הוי, אלקים, התחננתי במחשבותיי. "אנא, אל תיקח אותו ממני". איני יודע מי צריך את מי יותר, אני אותו, או הוא אותי?! הרגש גבר מרגע לרגע יותר ויותר, אז התחלתי לזעוק במוחי, "בנימין, אל תמות!" "בבקשה ממך, אל תלך עכשיו ממני"! וכשראיתי שכלו כל הקיצים והמצב מדרדר במהירות, לפתע התחלתי לזעוק חזק מקירות ליבי, וקולי מילא את חלל החדר: "ריבונו של עולם!! בנימין, אל תמות לנו! בנימין אתה חייב להישאר! אנא, שלא תעיז למות לי עכשיו"! הצוות שעד עתה לא הרגיש מאומה מכל מה שעבר עלי, היה בהלם למראה ההתפרצות שלי.

רופא עמית שעמד לידי, הניח את ידו על כתפי ואמר: "אולי כדאי שאחליף אותך". ואז תוך כדי דיבור, מישהו צעק לפתע: "המוניטור מראה קצב לב!" הסתכלנו על המוניטור שתחילה הראה שהקצב היה איטי ואחר כך הלך וגבר. המוניטור הראה שהלב החל לפעול בקצב סביר. "יש דופק!" קרא אחד מהצוות. "יש לחץ דם!" צעק האחר. תוך רגעים מספר מצבו התייצב. ואז, למשך זמן שנדמה היה כנצח, אף אחד בחדר לא דיבר, אני המשכתי להסתכל על בנימין וכולם הסתכלו עלי.

בנימין החל לזוז ולהקיא. הוא פתח את עיניו, סובב את ראשו, והסתכל ישר עלי. האחות הראשית לקחה נשימה עמוקה; לוח הכתיבה נפל על הרצפה והיא הצטלבה באימה. רופא יהודי אחר שהיה לידי, הפך חיוור והחל למלמל "ה' הוא האלוקים", בעוד שהרופא העמית שהיה לידי מלמל שוב ושוב "אלוקים אדירים, אלוקים אדירים"! אחזתי בידו של בנימין, נישקתי אותו, ופרצתי בבכי, אך הפעם היה זה בכי של אושר.

זמן קצר לאחר מכן העבירו אותו ליחידת טיפול נמרץ, הוציאו לו את הצינורית, והוא החלים החלמה מלאה. בשבועות שלאחר מכן, הסתובבו עליי כמה בדיחות, שהעיקרית בהן היתה, שלפני שמישהו מסיים משמרת הוא צריך להביא אותי, כדי שאצעק לחולה שלא ימות. אחרי זמן מה, אנשים החלו לשכוח את שאירע. אחרי הכל, הם אמרו, זה היה רק צירוף מקרים, פלוס צוות המשמרת שעשה עבודה טובה, ולתרופות לוקח זמן מה כדי להשפיע. אולי, אולי…, אך כל הצוות הרפואי שהיה  איתי במיון, הבינו את הדברים אחרת, ואף דברו על כך כי הייתה זאת תחיית המתים ממש! מישהו דאג להחזיר את בנימין – בחזרה לכאן.

למחרת דיברתי עם בנימין אחרי המשמרת. הוא עדיין היה חלוש אך חיבק אותי חזק. שאלתי אותו אם הוא יכול לזכור משהו, ממה שקרה. הוא ישב רגע בשקט, כשהוא אוסף את מחשבותיו. ואז החל לומר: "היה שקט והרגשתי כאילו אני מתחת למים שוקע במצולות… לפתע כבה האור והחל להחשיך, רציתי לזוז, אך לא ידעתי לאן". הוא השתתק לרגע.

"ואז, פתאום שמעתי מישהו מוכר שקורא בשמי שוב ושוב. כח עליון אוהב ומחבק שאב אותי חזרה ממצולות, והתחלתי לזוז לכיוון הקול, והחושך החל להתבהר לאט לאט". וכשפתחתי את עיני, ראיתי אותך מולי, ואז הבנתי שקראת לי…. העיניים הילדותיות שלו הביטו עמוק לתוכי ואז הוא שאל. "זה אתה שקראת לי, נכון?" "כן" עניתי. "אני קראתי לך". "נכון שאנחנו עדיין חברים"? שאל. "בטח" השבתי וחיבקתי אותו חיבוק חזק, ופרצתי בבכי של התרגשות.

 

איך אתה מסתכל על החיים שלך?

 

מי מאיתנו שיזכה להגיע לבית הכנסת השבת עלול להיתקל בניסיון מסוים מצד היצר הרע בנושא העירנות בזמן קריאת התורה. בפרשת מסעי התורה בוחרת לסדר לפנינו את מסעות בני ישראל במדבר על פי שמות המקומות בהם חנו. מדוע חשוב להכיר את מסעות ישראל במדבר, דבר שקרה באופן חד פעמי בהיסטוריה ועל פניו אין בו שום מצוה או לימוד.

הבעל שם טוב מלמד אותנו שהתורה רומזת לנו כאן דבר עמוק. מסעי בני ישראל קשורים למסעות שכל אחת ואחד מאיתנו עובר בחיים, יציאת מצרים מקבילה ללידתו של האדם והמסע ממשיך עד לארץ ישראל. הארץ רומזת למושג 'ארצות החיים' שמשמש כשם קוד למה שאנו קוראים 'אחרי מאה ועשרים'. כל מ"ב הנקודות שמוזכרות בדרך רומזות לאירועים ונקודת ציון חשובות, כך שהמסעות של בני ישראל במדבר אקטואליים לכל אחד.

ואף שאיננו יודעים להסביר מה זה בדיוק לחנות ב'אלוש' או בליסוע ל'תרח' (למרות שהאמת צריכה להיאמר ולעיתים אנו שומעים על אנשים שחשים שהחיים שלהם חונים חנייה ארוכה ב'דפקה'...), אבל בעצם ההסתכלות על החיים כמסע שיש לו יעד (מטרה) ושכל התחנות בו תוכננו מראש על ידי אלוקים יש נחמה מרעננת ועידוד. תובנה נוספת שניתן להפיק מדרך ההסתכלות הזו היא שהחיים הם מסע שבו הולכים אך לעיתים יש עצירות ואפילו מסעות שהולכים בהם אחורה ואין מה לפחד מהן, רק לקבל את העצירה ולנוח, לבדוק שאנחנו בדרך הנכונה ולהמשיך במלוא המרץ לעבר היעד. ותובנה לסיום - החיים הם מסע שכל נקודה בו משמעותית וכדאי שתיזכר לדורות, שהרי המסעות נכתבו בתורת הנצח. ההסתכלות הזו אמורה לגרום לנו לקחת את עצמנו ואת הקורה לנו ברצינות, לנצל כל הזדמנות לדבקות בה' ואף לרומם ולהעצים אותנו. בהצלחה בהמשך הדרך.

מה בקשו בלק ובלעם לעשות?[1]

 
בפרקי אבות מדובר על ההבדל שבין תלמידי בלעם הרשע לתלמידי אברהם אבינו ע"ה. אברם עבר מארם ממולדתו ומשפחתו כדי להיות אב המון גויים. הוא חש אחריות גם לרחוקים ממנו ביותר כמו אנשי סדום ורואה תקווה לכל האנושות.

כבר בתחילת המדרש מובאת כותרת לפרשה – 'להודיע למה סילק הקב"ה רוה"ק מאומות העולם'. והמדרש מסביר שההבדל שבין נביאי האומות לנביאי ישראל הוא שנביאי ישראל דואגים לעולם, משתתפים בכאבו ורוצים בטובתו, ונביאי אומות העולם להיפך – מאבדים את הבריות על ידי פרצות ועומדים במידת אכזריות – 'שזה עמד לעקור אומה שלמה חינם על לא דבר'.

בלק היה נציג הלאומיות השונאת זו שדואגת לאומה שלה על חשבון האחרות. הוא מבקש להעמיד את הגבולות שנקבעו בימי נח על תילם. 'אמר לו הגבולין הללו שנקבעו מימי נח שלא תכנס אומה בגבול חברתה הללו באין לעקור אותן'. האם בלק מעליל על ישראל עלילה או שמא הוא מזהה תהליך של אמת?

במבט פשוט חלוקת האומות לשבעים אומה ולשון הייתה עונש בעקבות מעשה דור הפלגה. החזון של היהדות שואף להביא את העולם על תיקונו, להגשים את התכנית האלוקית בעולם. אברהם שחי בדור הפלגה וראה מה שקרה מנסה להקים עם שיביא בסופו של דבר לחזרה לשפה ברורה אחת 'כי אז אהפוך כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. לכן סיסמת היהדות היא שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – ה' שעתה הוא אלוקינו לעת"ל יהיה אלוקי העולם כולו. רעיונה של היהדות יוביל לאחדות העולם כולו תחת דגל של מלכות ה'.

אך לבלעם הייתה מחשבה אחרת, בלעם עצמו כבר היה אותה אישיות קוסמופוליטית – 'וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה... כשולחני היה שהיו מלכי האומות נמלכים בו'. בלעם לא אב לגויים אלא בלי עם, כי הוא רוצה שכולם יאהבו ויכבדו אותו.

בנקודה מסוימת מתלכדות שתי ההשקפות הסותרות – זו של בלק שרוצה בלאומים ישנים שנלחמים אלה באלה וזו של בלעם שמבקשת עולם של הפקרות ללא גבולות של מגדר וללא עמים – הנקודה הזו היא המאבק נגד עם ישראל.

לכן על פי הזוהר הקדוש מה שביקש בלק לעשות ומה שניסה לעשות בלעם בפועל הוא 'ויקר כה' – לעקור את מידת 'כה' שהיא כנסת ישראל. לעקור את עם ישראל ולייצר לו תחליף. קורבנותיו של בלק היו מעין פיתוי לבורא עולם – 'למה שבעה כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו... שהיה אומר לפני הקב"ה למה קבלת את אלו – לא בשביל עבודה שעבדו לפיכך קבלתם? ולא נאה לך שתיעבד משבעים אומות ולא מן אומה אחת? כביכול רוח הקודש אומרת טוב פת חרבה ושלוה בה... מבית מלא זבחי ריב – שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל'.

בזוהר הקדוש מנגידים בין עינו הרעה של בלעם הרשע לעינו הטובה של דוד המלך. הקשר שבין אברהם לדוד קשור לאותו תיקון העולם. מצאצאיו של אברהם יוולד דוד המלך שיכבוש את ארץ ישראל ויקים בה מדינה. אך המדינה הזו לא מיועדת להיות תכלית בפני עצמה, עם ככל העמים. המדינה הזו תהיה התשתית למלך המשיח שישפוט עמים רבים ויביא שלום לעולם. דוד שיש בו טיפת מואב בתיקון דרך רות המואביה מבנות בנותיו של בלק, מתקן את הלאומיות. משיח מתקן את האוניברסליות. וכך יבוא תיקון לאד"ם בשלושת האישים – אברהם, דוד, משיח.

---

[1] בעקבות מדרש תנחומא, רבה וזוה"ק על הפרשה.

 

 

על ניסיך שבכל יום עימנו תמיד

 

שימו ליבכם לדבר מעניין, את 'כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפרשת בלעם'. למעשה היום בו עמדו ישראל בסכנה כליה מצד בלעם, היה עבור עם ישראל עוד יום רגיל בלוח השנה באזור חודש ניסן (מד"ר בפרשה). מסתבר שרק בדיעבד, לאחר שניתנה להם התורה, שמעו על הנס הגדול שאירע להם. המשפט שבו פתחנו הוא המשפט הפותח של קטע מדבריו המדהימים של רבי משה סופר מפרשבורג (המכונה החתם סופר) בפרשתנו. זהו קטע שלעניות דעתי כדאי שכל אחד מאיתנו ישים אל ליבו מפעם לפעם:

כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפרשת בלעם. מי הגיד לנו מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו, ולמה בא ומי הביאו, ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה מי בא בסודם. וישראל היו שרויים במדבר, ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק, מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם. ואפילו משה רבנו ע"ה לא ידע, ורק מפה הקדוש ברוך הוא יתברך שמו נכתבו הדברים.

אנו רגילים לומר לקב"ה תודה על החסדים הגדולים שעושה איתנו בכל יום. אם ניקח את ברכות השחר לדוגמא נגלה שבכל בוקר אנו מברכים את ה' על ראיית העיניים (פוקח עיורים), על הדעת להבחין ולהשכיל (לשכוי בינה), על הכח לפעול בעולם לאחר שישנו (מתיר אסורים, המכין מצעדי גבר), על זקיפות הקומה שהייתה כפופה בלילה (זוקף כפופים) ואפילו על הבגד שנותן לנו ללבוש (מלביש ערומים) – מהכיפה לראשנו (עוטר ישראל בתפארה) ועד הנעליים שעל רגלינו (שעשה לי כל צרכי). אנו משבחים את ה' גם על דברים גדולים בהרבה – על מהלך גרמי השמיים שמאפשרים את הקיום על פני האדמה (יוצר המאורות) ועל התורה שניתנה לנו מאהבה גדולה (אוהב את עמו ישראל).

אך החתם סופר מעיר את תשומת הלב שלנו לז'אנר חדש של ניסים שקורים 'מאחורי הגב שלנו'. הקב"ה לא ינום ולא ישן והוא שומר את עמו ישראל גם כשכל השאר ישנים או לא יודעים על הסכנה. מחבל שניסה לעבור את הגבול לישראל ותוכניותיו סוכלו בעקבות סיור שגרתי של לוחמים. פצצה גרעינית שכמעט הושלמה ולא יצאה אל הפועל בגלל סכסוך פנימי בטהראן או בגלל עליית מחירים פתאומית של אחד מהמרכיבים. כל אחד מהתרחישים האלה יכל לקרות ואף אחד לא היה מודע לגודל השמירה שזכה לה ישראל. אחד הפירושים לפסוק הידוע מההלל אומר בדיוק את זה:  הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל לאומים – כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. השאלה נשאלת - אם עלינו גבר חסדו, למה שהגויים יהללוהו ולא ישראל? והתשובה – יש חסדים שה' עושה לנו שרק הצוררים שלנו יודעים. יבוא יום והם עוד יתוודו על חטאיהם, ישבחו את ה' ויספרו לנו על כך בהתרגשות.

נזכור להודות ולהלל על הניסים הגלויים לנו אבל גם על הנסתרים מעינינו ונזכה לראות נפלאות.

 

על מה אמר החפץ חיים שאין רע בעולם כמותו?

בפרשה אנו מבררים את עניין המחלוקת. מחלוקת שאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו. כאשר מעיינים במושג 'שמיים' רואים דבר מעניין. המחלוקת הראשונה הייתה ביום השני לבריאה בין המים אשר מעל לרקיע למים אשר מתחת לרקיע, למעשה לכן לא נאמר בבריאת היום השני שה' ראה את אשר עשה ואמר 'כי טוב'. אין טוב במחלוקת לכשעצמה.

המילה רקיע פירושה מסך מבדיל, הרקיע ממש קרוי על שם המחלוקת, פירוד והבדלה שמסתיר ממני את חברי. אך נאמר בתורה שלאחר יצירת הרקיע, אלוקים עשה שינוי השם– 'ויקרא אלוקים לרקיע שמיים' (בראשית א, ח). כביכול – שם מים. עכשיו המים העליונים והתחתונים יכולים לחיות בשלום – שכן בשני הצדדים יש מים. כל צד רואה בחברו את החצי השני, את מה שחסר אצלו וכך הוא מבין שאלו שני צדדים שונים של מטבע אחד.

כשמסתכלים על המחלוקת בתור מבקשי אמת (ולא רודפי האמת המצומצמת שלי) מגלים כי אין באמת מחלוקת, אני לא צד מול צד אחר. בשני הצדדים יש שאיפה למצוא את האמת, וכנראה שבשניהם יש גם נקודות של אמת. תפקידנו בחברותא, בזוגיות, או במחלוקת בחברה הכללית לראות במחלוקת גורם שיחדד את האמת ויוציא אותה לאור מבין שנינו, ולא קרב הכרעה שבו המנצח זה האחרון שנשאר עומד.
על מחלוקת שאינה לשם שמיים, שלא מבינה את המסר שבמילים שם ושמיים - אמר המדרש (רבה פר' משפטים) אין שלום יוצא מידי המחלוקת, והחפץ חיים התבטא בדרכו שלו: 'כללו של דבר - אין רע בעולם כמחלוקת'.

כיצד נצליח להתעלות ולא להחזיק במחלוקת שאינה לשם שמיים גם אם צד אחד 'יורד לפסים אישיים'?
סגולה חסידית מעניינת לכך מצאתי בסיפור הבא:
חסידים מספרים שפעם אחת נסע רבי דוד מלֵלוֹב בדרכים, ועמו תלמידו רבי יצחק מווּרקי. כשהגיעו אל עיר אחת, ראתה אישה את ר' דוד, ומיד החלה להכות אותו. הייתה זו אישה עגונה, שבעלה עזב אותה בלא גט. כשראתה את ר' דוד, חשבה בטעות שזהו בעלה, ובשל כך הכתה אותו. שאל אותה ר' דוד על סימן גופני שהיה בבעלה, שאינו ניכר כלפי חוץ, וכך הוכיח לה שאינו בעלה. אז הבינה האישה כי זהו ר' דוד מללוב, איש קדוש ומפורסם, והחלה לבכות על שהכתה אותו ועל הביזיון שאירע לה.
פייס אותה ר' דוד ואמר: "לא אותי הכית, אלא את בעלך, אלא שטעית וחשבת כי הוא אני. והוסיף ואמר: "הנה כך אמר יוסף לאחיו, לאחר שהתפייס עמם: 'וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה' (בראשית נ, כ). פירוש הדבר, שרוב המריבות והמחלוקות מתרחשות בשל טעות. אדם 'חושב' על חברו שהוא דיבר או עשה לו דבר מה, ולבסוף מתברר שלא היו דברים מעולם."

כל עוד 'נשאיר את הראש מחוץ למים' (או אולי דווקא נזכור את המים הראשונים), נזכור שאנו לא צד במחלוקת, אלא צד שחסר לו משהו שנמצא אצל הצד השני והאמת היא זו שצריכה להתברר ולצאת מבין שנינו נוכל להשאר ענייניים וסופה של מחלוקת כזו להתיישב ולהוסיף אמת שלום ואהבה – 'והאמת והשלום אהבו'.

פרשיית סוטה

 

יש שאלות שחוזרות על עצמן בכל שנה מחדש. כשמגיעים לפרשת נשא, פרשיית סוטה היא זו שמעוררת בכל פעם מחדש שאלות. 'מדוע הכהן משפיל את האשה?', 'אולי היא כלל לא חטאה?', 'המהלך נראה שוביניסטי מאוד' ועוד. אך בעיניי פרשיית סוטה היא ההיפך מכל האמור. אני רואה בה את חשיבות הבית היהודי בעיני ה' ואת גדולת שלום הבית.

האמת היא שעוד לפני שמזמינים את האישה לבית המקדש, דבר אחד ברור. היא חטאה ומעלה באמון הזוגי. הסיפור של פרשיי סוטה מתחיל באשה שעוברת על עברות מן התורה. היא אשת איש שמתייחדת עם גברים זרים, זהו דבר שאסור בין על איש (להתייחד עם אשה ואפילו עם שתיים) ובין על אשה (להתייחד עם איש). לאחר שהשמועות מגיעות לבעלה הוא מבקש ממנה בפני שני עדים שלא להתייחד עם איש פלוני. ישנה מחלוקת האם טוב לקנא או שהבעל היה צריך פשוט לדבר איתה על זה באופן כללי ולא לעשות מעשה של 'קינוי', אך מה שבטוח הוא שמעבר לאיסור האלוקי נוסף על כך האיסור של בין אדם לחברו. האיש הקרוב אליה ביותר מבקש ממנה שלא להתייחד עם פלוני (שבו הוא חושד). ואז האשה הלכה ופגעה באמון באופן הקשה ביותר והתייחדה עם אותו פלוני. לקינוי של הבעל יש השלכות גם כלפי עצמו. האישה מוזמנת יחד עם בעלה לבית המקדש. על הבעל יש איסור להיות איתה בצורה אינטימית עד שיתבררו הדברים בבית המקדש.

 על כל עבירה מן התורה ישנו עונש מלקות בבית הדין המקומי בהרכבו הקטן ביותר (בשלשה דיינים) אך כאן המצב הוא אחר לגמרי. אך האישה לא מקבלת מלקות על אף שיש עדים שעברה על איסור ייחוד, העונש כאן איננו במישור הפיסי. הזוג מוזמן לבית הדין הגדול שבירושלים (שבעים ואחת דיינים), אותו בי"ד שדן בדינים הכלליים ביותר (יציאה למלחמה, קדושת ירושלים, הכהן הגדול, נביא השקר ועוד). ועדיין, בכל שלב יכולה האישה להודות כי היא אכן זינתה והיא תצא משם ותתגרש מבעלה ללא שום עונש (אך כמובן גם ללא כתובה). למעשה, בית הדין ממש משתדל לשכנע אותה להודות, הם מגלים הבנה לגבי נסיבות העבירה ואומרים לה: 'הרבה שטות עושה, הרבה יין עושה' אפילו מספרים לה שהיו גדולים ממנה שחטאו על אף שאין זה מקובל על חז"ל. הם לא רוצים לבזות אותה לכן לפני התהליך עצמו מוליכים אותה ממקום למקום בכמה שלבים, אולי תודה. בית הדין עצמו מבין את החומרה של המעשה שהם הולכים לעשות – למחות שם השם על המים. ורק אם בכל זאת, אחרי כל התהליך הזה האישה מתעקשת ונשבעת שלא חטאה ושהיא רוצה להמשיך לחיות עם בעלה והפעם בקדושה ובטהרה. רק אז היא נענשת על מעשיה בלבישת בגדים לא מכובדים ובכך שמשקין אותה במים המאררים. המים טהורים, העפר ממקום מסוים בקרקע המקדש דווקא ואת שם השם מוחים בתוך בית המקדש. אם אכן חטאה  -היא תמות וגם הנואף ימות בכל מקום שהוא באותה מיתה. אם אי פעם בעלה חטא בחטא דומה אפילו שאף אחד לא יודע, המים לא יבדקו אותה. ואם שתתה ולא קרה לה כלום האישה קבלה את עונשה, ולזוג שוב מותר לחיות יחד, אך יותר מזה הזוג הזה הבין שבשביל שלום בית של משפחה אחת כל עם ישראל מתגייס, ואפילו שם השם נמחה על המים. בבית הזה עכשיו יהיה כובד ראש של הבנה שהשכינה בקרבם, ומתוך כך ברכה גדולה של ילדים שהם הם הביטוי של השכינה בבית.

במה כדאי להתחזק כדי לנצח?

שנת התשפ"א, ימים לא פשוטים של מלחמה מבית ומחוץ. במה צריך להתחזק?

באחדות. בתורה הקדושה כל פרט מדוייק ומהכל צריך ללמוד. בפרשת במדבר מתוארים שמות הנשיאים, מה יש לנו ללמוד מהשם של נשיא שבט דן: אחיעזר בן עמישדי?

בין השבטים דן ויהודה שררו יחסים מיוחדים. יהודה המנהיג שהולך ראשון ודן המאסף של המחנות יהודה בכור האחים בפועל ודן בכור בני השפחות עסקו בפרוייקט המשותף של השראת השכינה. לכן דן נקרא אחי – עזר, שעזר לאחיו. וכשיש עזרה של אח לאחיו רואים כולם שמדובר בעמו של הקב"ה- עמי – שדי (מדרש אגדה, במדבר א, יב). ועם כזה ששם השם נקרא עליו מזמין כבוד מצד אומות העולם - וְרָאוּ֙ כׇּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ׃. 

מדהים כיצד התגייסו האחים שלנו אחד למען השני. יצהר עמדה למען לוד ובת ים ניצבה לצד ירושלים. מכל הארץ זרמו כוחות של יהודים חמים למקומות בהם הייתה נצרכת שמירה או עזרה מכל סוג כמו מערכת חיסונית משוכללת ובריאה. אין ספק שההתגייסות אחד למען השני, הורדת שיח השנאה למפלסים נמוכים יותר בשדה הפוליטי ונקיון השיח האישי משנאה ולשון הרע עושה הרבה. יש עוד הרבה עבודה בתחום הזה. הרבו אהבה ואחווה!

בשמחה בטחון והודיה לה'. בזוהר הקדוש בפרשתנו (במדבר קיח, ב) למדנו שבארץ ישראל האופי של עבודת ה' חייב להיות שונה מאופיו בגלות. בגלות – יראה ורעדה עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. אך בארץ ולאחר כיבוש ירושלים בפרט אהבה ושמחה – שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה. גם כשלדוד מלך ישראל נהרגו מאה לוחמים ביום הוא לא עשה עצרת תפילה אלא תיקן מאה ברכות לישראל. ה' רוצה שעם ישראל יראה וישמח מהניסים שהוא עושה לנו.

וכמה ניסים עושה לנו ה'! קודם כל תודה לה' שהאויב בתוך המדינה חושף את פניו האמיתיות לבל נשגה באשליות. ועוד רק לחשוב איפה היינו יכולים להיות. רקטה שפוגעת באוטובוס ללא נפגעים, כל כך הרבה ירי והצתות על תושבי לוד, יפו ועוד ויהודים ניצלים בנס. וגם ניסים שמחים יותר - אתמול בלילה למשל, נקברו חיים במנהרות המוות של עזה מאות מחבלים במבצע מדהים של צה"ל שנדמה שנלקח מעולם הדמיון.  כן ירבו וכן יאבדו כל אויביך ה'.

בתפילה. לא לשכוח ליטול את אמנות אבותינו בידינו. החרב של צה"ל תעבוד טוב רק כשבאהלי התורה והתפילה יישמע קול יעקב. למעשה בפרקי דרבי אליעזר (לב, ג) נאמר הסיבה שנקרא שמם ישמעאל, לא רק על שם שה' שמע לקול בכי ישמעאל בזמנו, אלא על שם שה' ישמע לנו בזמננו - 

ולמה נקרא שמו ישמעאל, שעתיד הקב״ה לשמוע נאקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר ישמע אל ויענם.

במודעות נכונה. אל נא נצרוך תקשורת שלא יודעת להבחין בין אויב לאוהב. אל נא נתבלבל מאנשים ששם האמונה איננו שגור בפיהם. אנו יודעים שבאנו לארץ למטרה אדירה ולא למקלט בטחוני בלבד. אנו יודעים שהר הבית הוא לב המאבק ועד שלא יהיה בשליטה יהודית מלאה ומוחלטת לא ישרור שקט בארץ. אם תדע 'למה' תוכל לסבול כל 'איך'.

יהי רצון שנזכה לראות בהשבתת כל צורר ומתנקם וה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום!

עשה למען ארצך

 

'אם הבנים שמחה' הוא ספר מעניין במיוחד מפני שהוא פרי של תשובה גדולה שעשה המחבר שלו. הרב יששכר שלמה טייכטל היה רב הונגרי שהתנגד מאוד לציונות. הוא חשב שהחזקת ארץ ישראל על ידי היהודים הציונים מטמאת את הארץ וגרועה מכך שגויים יושבים בה. אך כאשר ראה את נוראות הזמנים שלאחר כיבושי היטלר באירופה, ערך חישוב מסלול מחדש וגילה כי טעה טעות פטאלית.

הא ישב וכתב את מסקנותיו החדשות בספר שלא זכה לראות את צאתו לאור מפני שנספה בשואה. בספרו הוא כותב דבר שלאדם שלא היה שם אין רשות לומר – לדידו השואה הנוראית התאפשרה בגלל שהעם לא עלה לארץ, התאהב בגלות ומאס בארץ חמדה.   

בהקדמה לספר, כותב הרב טייכטל פירוש פשט מדהים על פסוק שמופיע בסוף הקללות שבפרשתנו פרשת בחוקותי: “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (ויקרא כו, מב). הרב מבקש לשאול – זכות אבות שעומדת לבנים היא דבר מובן, אך מהו פשר זכירת הארץ? וכך מספר הרב:

“ראיתי במכתב שכתב רבינו בעל “התניא” לרבינו מברדיטשוב, זכותם תגן עלינו, בשנת תקס”ב, בעת שבישרו שיצא לחפשי ממאסרו בפטרבורג. וזו לשונו: “…מאת ה’ היתה זאת, לגלגל זכות על ידינו בזכות הארץ הקדושה ויושביה. היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת, להרחיב לנו מצר ולחלצינו ממיצר”… ולמדתי מתוך דבריו הקדושים ממש דבר חדש שלא ידעתי עד כה, ולא ראיתי עוד בשום ספר – שבזמן שהאדם הישראלי הוא בצרה, רחמנא ליצלן, יוכל להנצל מהצרה בזכות ארץ ישראל ויושביה… ואחר בינותי בספרים, האיר ה’ עיני ושכלי למצוא מקור נאמן לדברי רבינו הנ”ל, ומתורת משה רבינו בעצמו למדתי זאת. בפרשת בחקתי כתיב: “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור” …עיין ברש”י שם, שכתב: “למה נמנו אבות אחורנית? לומר: כדאי הוא יעקב הקטן לכך; ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו; ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי”, עיי”ש. ועפי”ז יש להוסיף, דאף אם כולם אינם כדאיים והיינו באופן דתמה זכות אבות ח”ו, אבל “והארץ אזכור” — דזכות ארץ ישראל תחלצם ממיצר”.

אכן ישנה זכות לארץ, היא מגינה על המשתדלים בישובה ועל כלל עמו ישראל וע"פ דברי רש"י יוצא שהיא גם גדולה מזכות האבות עצמם (!).
אנו זוכים לדבר שלא זכו לו אבותינו, ולא זכו לו משה ואהרון – לגור בארץ ישראל ובירושלים ללא שעבוד מלכויות. בזכות המיוחדת הזו טמונה גם חובה קדושה, להיות בנים ראויים לאותם אבות קדושים ולאותה שרשרת דורות של כיסופים ותפילות שהביאונו עד הלום. לא הצנחנים בלבד כבשו את הר הבית, הצנחנים היו נציגי עם שחיכה לזה אלפיים שנה. הבה נהיה ממשיכים ראויים של העם המפואר והקדוש הזה.

מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'

ויתבוננו חסדי ה'/ הרב טל שאוליאן 🇮🇱

אחד הטיפים הטובים ביותר לחימום יחסים בין בני אדם נוגע לשימוש במחמאות. אני נוהג לומר לחתנים או זוגות שבאים לשיפור שלום הבית שלהם שכשמחמיאים כדאי להיות מדויקים. לא מחמאה כללית כמו 'האוכל שהכנת טעים מאוד' אלא לבחור משהו ספציפי ולפרט עליו – 'סלט החצילים יצא במרקם מעולה, וגם הטעם בדיוק מאוזן לא מלוח מדי ולא מתוק – שאפו!'. 🌹

בספר תהלים מלמד אותנו נעים זמירות ישראל שזו הדרך הנכונה גם בנוגע ליחסים שבין אדם למקום. להתבונן אומר לשים לב (בינה ליבא ובה הלב מבין) לכל פרט. 

יום ירושלים מתקרב וכדאי להתאמן על לומר תודה. לשים לב לכל פרט מניסי מבצע מוקד (הכל כך מדהים), כניסתה של ירדן למלחמה כנגד כל היגיון מה שאפשר את כיבוש ירושלים והר הבית (וכן יו"ש), והעובדה הפשוטה שלא הייתה זו מלחמת ששת הימים אלא מלחמת יומיים למצרים, יומיים לירדן ויומיים לסוריה. כאשר בכל גזרה הנחילנו ה' ניצחון מזהיר. 

עצה טובה: דווקא בימים בהם מאתגרים את אחיזתנו בבירה, תעשו לכם בבית השבת 'שבת ירושלים'. בכל סעודה ספרו על נס מהניסים, על הכיסופים, על על האהבה ועל הישועה.🔥

בקישור הבא תמצאו כמה סיפורים לדוגמא:

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/05/blog-post_30.html?m=1