העולם קורא לנו

במשך שנים רבות סבל עם ישראל מאוד מהסוד הנבואי שביטא ירמיהו הנביא במילים "כל צריה היו לראש". הגמרא במסכת מגילה מספרת שכך גם עלה המן הספר העלום מכפר קרצום להיות יועצו של המלך הגדול בעולם בתקופתו. את הסוד הזה ניתן לנסח במילים פשוטות: לאחר החורבן כל מי שמיצר לישראל נעשה לראש בין האומות.
מסתבר שעם התפתחות תהליך הגאולה אנו אמורים לראות תנועה הפוכה, ואכן לפני כשנתיים נבחר, כנגד כל הציפיות, תומך נלהב של מדינת ישראל - דונאלד טראמפ. בשבוע שעבר זה קרה שוב בבריטניה - ג'ונסון הביס את קורביין שונא ישראל מוצהר שקיבל על עצמו פרישה מהחיים הפוליטיים בעקבות הפסד צורב זה. תומכיה היו לראש, וצריה יורדים מטה מטה.
ומה כל זה מסמן לנו? האם עתה עלינו בעיקר להיזהר מנשיקותיו נשיכותיו של עשיו או שמא העולם ממתין לשמוע את הקול הישראלי המקורי?

בכנס ההשקה של החיבור 'לאור עמים' לפני כחודש, עסקנו בשאלה הזו בפאנל מכובד.
מוזמנים לראות ולהתרשם...

(ניתן להשיג את החוברת בעשרה שקלים בטלפון: 0524833882)

החוברת נכתבה על ידי הרב גיא אלאלוף שליט"א ועל ידי, הכנס משותף לאיגוד רבני הקהילות ולברית עולם.

ארץ ישראל - עולם הבא!

"ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה"

מדוע מפרטת התורה את העסקה הנדל"נית הזו?

חז"ל מלמדים אותנו כי "שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם – מערת המכפלה, ובית המקדש וקבורתו של יוסף". הסיבה לכך היא שהעסקאות מפורטות במפורש בתנ"ך כולל מחירן.  מדהים לחשוב שאלו שלושת המקומות שהיום בעין המריבה...

אך מדהימה לא פחות היא השורה הבאה - חכם הפשט האבן עזרא מגלה כאן טפח מאהבתו היוקדת לארץ -
והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא.

אשרינו שזכינו לגור בארץ הקודש!

יעקב וישראל

לא כולם שמים לב אבל פעמיים מודיעים ליעקב מן השמיים שלא יקרא שמו עוד יעקב כי אם ישראל. הפעם הראשונה היא לאחר המאבק עם המלאך. כידוע, למרות הפגיעה בכף ירכו המאבק של יעקב עם המלאך נגמר בניצחונו של יעקב אבינו. על פניו המלאך לא מגלה את שמו אך הוא מגלה ליעקב את שמו החדש, ישראל. לאחר מכן יעקב ממשיך כרגיל, איננו מוצאים כי שמו נשתנה למעשה. התורה ממשיכה ומספרת על מעשה שמעון ולוי ורק לאחר מכן כאשר הקב"ה נגלה אליו ומוסר לו את שמו החדש מתחלף שמו. 

מדוע התהליך קורה באופן הזה?
פעמים שבחיינו יש מצבים שדורשים מאיתנו להתפתח, להתמודד. הרשב"ם מלמד שעניין הפגישה עם המלאך והמאבק איתו התרחש מפני שלאחר כל המתנות שהכין יעקב עדיין קינן בליבו פחד ובעצם יעקב ביקש לברוח מעשיו. לכן שלח לו הקב"ה מלאך שיעכב אותו מלעשות כן. על דרך הפשט היה המלאך גורם מעכב ומפריע לתכנית של יעקב אך בעומק המאבק עם המלאך מגלה את כוחו העצום של יעקב – "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". המלאך מסב את תשומת ליבו של יעקב לכוחו המיוחד, אינך עוד בעקבו של אחיך, בדרכי מרמה ושוחד, הגיע הזמן שתהיה השר. התמודד עם המציאות באופן ישר והאל יהיה איתך. אך גם לאחר מעשה זה יעקב 'לא מפנים את המסר' כביכול ונותן לו את המתנות ומשתחווה וכו'.

אבל מה הסיבה לכך שיעקב כל כך מפחד?
הרד"ק הסביר שהיה כאן פגם מסוים בביטחונו של יעקב בהבטחותיו של הקב"ה אליו. אך בעל הלשם שבו ואחלמה מסביר כי אין כאן פגם באמונה בה' אלא פגם באמונתו של יעקב בעצמו. הפגם שהחל בחלום סולם יעקב מצא כאן את מקומו לצאת אל הפועל.  המדרש מספר שהמלאכים העולים ויורדים אינם סתם מלאכים. בעומק ראה יעקב את שרי אומות העולם עולים על במת ההיסטוריה ויורדים ממנה וחשש שגם לעמו יקרה כך. לכן אמר הקב"ה ליעקב עלה ואם אתה עולה אינך יורד ובכל זאת חשש יעקב ולא עלה. יעקב לא מאמין שמגיע לו, זהו מיעוט האמונה של גדולי האומה - מרוב ענוותנותם. מה שהתחיל בחלום, מסתיים במציאות מעוותת. 

אז מה קרה שהקב"ה משנה את שמו לבסוף?
במעשה שכם מתעורר כח הגבורה הארץ ישראלית של שמעון ולוי. נכון, יעקב אביהם עדיין מפחד אך שמעון ולוי כבר חשים כי 'נבלה נעשתה בישראל' וכי אי אפשר לשתוק לא מצאנו שיעקב סיפר לבניו את דבר שינוי שמו וגם מהפסוק מוכח שאינם מדברים עליו אלא כביכול על המשפחה, על העם שבפוטנציה. למעשה, זוהי הפעם הראשונה ששם זה נזכר על העם שלעתיד ייקרא עם ישראל. אמנם המעשה של שמעון ולוי היה מוגזם וזכה לביקורת מיעקב אך המניע נשמר לעד בתולדות עם ישראל כאחווה ודאגה לאחותם. כשיעקב עדיין מפחד מטיל הקב"ה חיתת אלקים על הערים שמסביב ומסביר לו – גם בניך חשים זאת, הגיע הזמן לשינוי התודעה.

ומי אנחנו עם יעקב או עם ישראל? דומה לפעמים שגם אנחנו לא הפנמנו את השם החדש שקורא לנו בורא עולם עם קיבוץ הגלויות...

מדוע נקרא שם החג - חנוכה?

(התמונה באדיבות מטיילים עם ענת)

על רבי מאיר מסופר שהיה בדיק בשמא, בודק בשמות בני האדם ומתייחס אליהם בהתאם. מסתבר שלא פחות מכך יש לדקדק בשמות חגים שהרי שם מבטא מהות כידוע. אם כן, הבה ננסה להבין יחד את פירוש שם החג חנוכה.

הרעיון של הר"ן הוא כנראה הידוע ביותר. שם החג כרוך בתאריך בו הוא חל. לפי הר"ן חנוכה יכול להתחלק לשני מילים - חנו בכ"ה.
מעניין לגלות שהב"ח והמהרש"א הבינו שכוונת הר"ן לחנייה ממלאכה. ולכן התקשו בדבריו שהרי אין איסור מלאכה בחנוכה. אמנם רוב ככל האחרונים הבינו שהר"ן מתכוון לחנייה מהמלחמה. [14]

המהרש"א שלא הסכים עם הר"ן כאמור, כתב שפירוש המילה חנוכה הוא על שם חנוכת המזבח בימי החשמונאים. שהרי אחר שהיוונים חיללוהו, נכנסו החשמונאים ובנו אותו מחדש. [3]
 כולנו מכירים את אחת האסמכתות לכך -  השורה הידועה מהשיר מעוז צור 'אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח'. ואמנם בספר חשמונאים (ח"א ד, מא - נט) חנוכת המזבח מודגשת והנרות תופסים מקום שולי יחסית.
מצד שני חנוכת המזבח כלל לא נזכרת בגמרא או בנוסח על הניסים ולכן קצת קשה לומר שזהו העניין שבחרו חכמים להעלות על נס (תרתי משמע) בשם החג.

היעב"ץ בספרו מור וקציעה כותב תירוץ מקורי – חנוכה נקרא כך על שם חנוכת הבית בבית שני כמובא בספר חגי [4]. ומה שכתוב שהייתה אז חנוכת המקדש בכד בכסלו היינו בכ"ד בין הערביים [5] וא"כ עיקר השמחה צריכה להיות בכ"ה. נעיר שזהו גם תירוץ מחודש לקושיית הב"י המפורסמת – יוצא שהיום הראשון איננו כלל בגלל נס פך השמן אלא בשל חנוכת המזבח הנ"ל.

אך ככל שהסבר זה מניח את הדעת גוברת כנגדו התמיהה. הרי בין תקופת חגי לתקופת החשמונאים עוברות למעלה ממאתיים וחמש שנים ומדוע נזכרו החשמונאים לחגוג דבר שקרה כל כך מזמן?

אולי נמצא כאן צוהר להבנת תהליך מדהים שיסביר לנו את עניינו של חנוכה.
אך בטרם נענה על כך, נשאל עוד כמה קושיות.
כשהרמב"ם (הל' מגילה פרק ג) מתאר את חנוכה הוא כותב 'וחזרה מלכות על ישראל יתר על מאתיים שנה' ונשאלת השאלה: מדוע זה חשוב? הרי היו עוד ימי ניצחונות צבאיים במגילת תענית ומשגלו ישראל בטלו אותם ימים פשוט מפני שהם כבר לא רלוונטיים [6]. 

מדוע יש בכלל צורך בנס פך השמן? זו שאלה שהלכתית התשובה אליה כלל לא פשוטה. ראשית משום שהיינו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה. יתרה מזאת, מבחינה הלכתית טהורה יש מקום לומר שהם יכולים להדליק בשמן טמא כפי שקרבן פסח מותר בהקרבה כשרוב הציבור בטומאה שהרי טומאה הותרה בציבור. [7]

בשו"ת רב פעלים (או"ח חלק ג סי' ה) מובא דבר מחודש מאוד. בנוגע לפסוק שפותח את המזמור שנאמר בכל יום אך מקבל מקום של כבוד בימי החנוכה - "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" קובע הבן איש חי שהוא לא נאמר ע"י דוד המלך. אך עד כאן החידוש לא גדול, הגמרא עצמה אמרה שספר תהלים הוא פרי של עשרה משוררים. החידוש בדבריו מגיע כאשר הבא"ח מעלה שפסוק זה נאמר על ידי החשמונאים בתקופת בית שני שצרפו אותו בגלל שהבינו שהוא מיטיב לתאר את המצב בימיהם. כל אוזן ששומעת זאת נחרדת הרי למעלה ממאתיים שנה קודם לכן נכנסים הספרים האחרונים לתנ"ך מגילת אסתר, וספר מלאכי וזאת מפני שנאמרו בנבואה וברוה"ק. התלמוד עצמו מבדיל בין פורים לניסים אחרים בכך שפורים הוא 'סוף הניסים שנתנו להכתב'. אם כן, בימי החשמונאים שכבר אין נבואה ואין רוח הקודש כיצד ניתן לומר ש'הכניסו' פסוק משלהם לתנ"ך?

להבנת הסוגיה יש להבין את המסופר בספר חגי.
הרקע – הצהרת כורש מתירה ליהודים לחזור לארצם לאחר כשבעים שנות גלות. ולא זו אף זו - העולים מקבלים עזרה כלכלית אישית מהאימפריה הפרסית וכן עזרה לבניית בית המקדש. עזרא עולה בראש העולים אך על אף שהיו [ככל הנראה] מיליוני יהודים בבבל, בפועל שבים ארצה ארבעים אלף שש מאות ושלושים. היינו מצפים כי העולים יהיו משמנה ומסלתה של היהדות, אידיאליסטים אמתיים אך בפועל העולים הם מחללי שבת, נשואים לנכריות, ומהאנשים בעלי המעמד הנמוך ביותר בחברה ממזרים נתינים אסופים שתוקים וכו'. במילים פשוטות - אנשים שעולים כי אין להם מה להפסיד ואולי להרוויח סל קליטה נוח... עם היהודים האלו אמור חגי בצו נבואי, לבנות את בית המקדש השני. ואכן בצעד פרגמטי יש שיאמרו, מנסה חגי לשכנע אותם לעשות זאת בטיעונים כלכליים. 'כעת יש בצורת ומחסור גדול אך אם תבנו הכל ייפסק, כעת אתם משתכרים אל צרור נקוב אך אם ייבנה הבית תהיה הרווחה'. כנראה שנבואה זו לא הספיקה כי בפרק ב' חגי פונה אליהם בשם ה' ואומר אל תחשבו שבית המקדש כאין. לא כן, כי אם "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".
אך מדוע שיעלה בדעתם שבית המקדש 'כאין'? התשובה נמצאת בגמ' (יומא כ"א):
'מאי דכתיב וארצה בו ואכבד וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה''א אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים'. 

ההבדל בין בית המקדש הראשון לשני היה מבחינה פנימית. הקשר עם הקב"ה, מה שאנו קוראים לו 'השראת שכינה', היה חסר. מרכז קודש הקודשים - הארון היה חסר. המקום ממנו ה' מדבר עם האדם מבין שני הכרובים לא היה קיים. אדם מקריב קרבן ואש לא יורדת משמיים. אין כהן לשאול באורים ותומים מה רוצה ה'. לכן מובן מדוע היו העם עצובים. במה חגי מנחם אותם? הגמרא אומרת בכך שהבית השני יהיה גדול בשנים ובבניין מהראשון [8].

אך מרש"י שם עולה כי חגי ניחם אותם נחמה מהותית. 'אמר להם שתשרה שכינה בבית שני'. גם הפשט של המילה 'כבוד הבית' מתייחס לכבוד ה' כבתפילת שלמה המלך ע"ה בחנוכת בית ראשון. 
במבט שטחי נראה כי הפשט ודברי רש"י סותרים את הגמ'. אך מעיון מדוקדק נמצא כי כבר בגמ' ובראשונים ישנן סתירות בדבר. למשל גמרא אחרת ביומא (יומא דף טל) מספרת:
ת''ר ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי...

ומשמע שקודם לכן היו ניסי נר המערבי, הגורל והלשון נוהגים. [9]

ובירושלמי תענית (א, א) כלל לא נמנית שכינה כאחד הדברים שחסרו בבית שני.

אז שרתה שכינה בבית שני או לא שרתה שכינה בבית שני?

נראה שהתשובה מורכבת וכישוב נפלא לכל המקורות מסתבר לומר שהיו שתי תקופות בדבר כאשר הקו המבדיל ביניהן היה חג החנוכה. בתקופה שעד ימי החשמונאים לא היו גילויי שכינה, בתקופה שלאחר מכן, היו.
כדי להבין מדוע חנוכה כל כך משמעותי, יש להבין מדוע בעצם לא שרתה שכינה בבית שני? בגמרא נחלקו בדבר שניים מגדולי האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן (יומא ט):
'ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א''ל אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו... כי אתא לקמיה דרבי יוחנן א''ל לאו היינו טעמא א''נ סליקו כולהו בימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם - אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם'. [10]   

 ריש לקיש טוען שהבעיה הייתה שלא עלו יחד, והיינו בעיה כמותית אך רבי יוחנן טוען שהבעיה הייתה איכותית, העולים היו במדרגת 'יפת' ולא זכו למדרגת 'אוהלי שם'[1]. מסתבר שהפירוש מתייחס להלך הרוח של העולים. העולים בימי עזרא היו מושפעים עמוקות מהתרבות השלטת, בתחילה מהתרבות הפרסית ובהמשך מהתרבות היוונית ואכן מדי ויוון הם שמות של בני יפת כנזכר בפרשת נח. הסיבה לכך פשוטה, כאשר מבחינה חומרית אנו חסרים ארץ ושלטון יש לכך מחיר קשה גם ברוחניות. בימי עזרא חסרה לנו עצמאות שלטונית וממילא עצמאות רוחנית תרבותית של ממש לא הייתה [15].
הפירוש הזה מסתבר בעיניי גם משום שהוא מאוד מקרב בין דעותיהם של ריש לקיש ורבי יוחנן. לדעת ריש לקיש לו היו עולים ארצה מסה קריטית של יהודים היה הדבר מהווה משקל מכריע בעצמאות הגשמית שלנו ומתוך כך גם בזו הרוחנית. רבי יוחנן רבו מעדיף לשים את האצבע על העיקר, על הרוח.

זו הסיבה לכך שקו פרשת המים היה ניצחון החשמונאים בחנוכה. החשמונאים במלחמתם השיגו עצמאות יתר על מאתיים שנה (כדברי הרמב"ם) ובחלק מהזמן לפחות גם עצמאות רוחנית תרבותית. בספר חשמונאים (ח"א א,מד) מתוארים חוקי ההעברה על הדת בפן הלאומי שלהם - 'חוקים זרים לארץ'. עכשיו חזרו אוהלי שם להיות שייכים לבני שם, והדרך להשראת שכינה (במובנים מסוימים לפחות) הייתה סלולה. 

הנס מתרחש דווקא במנורה (ולא באש של עצי המערכה שעל המזבח למשל). על המנורה הגמ' אומרת – וכי לאורה הוא צריך? - אלא עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל. המנורה היא הכלי שבו השראת השכינה הכי בולטת. הנס כאן הוא מעין מכפלה של הנס שהיה בבית ראשון. לא רק שהנר המערבי דולק משבת לשבת (שבוע) כאן הנס הוא שכל שמונת הקנים דולקים כנר המערבי ובמשך שמונה ימים(!).
עכשיו ניתן להבין גם את דברי הבא"ח לגבי פסוק מזמור שיר חנוכת הבית – בימי חשמונאי הייתה מעין התפרצות נבואית (חד פעמית בעוצמתה ככל הנראה), רוה"ק אכן הופיעה בישראל פעם נוספת ובעוצמה רבה עד כדי היכולת להוסיף פסוק.
נביא עוד כמה ראיות לשיטתנו שאולי נשמעת מחודשת במבט ראשון. רבינו בחיי (בראשית מו כז) כתב ששרתה שכינה בבית שני אך הוסיף שבכל זאת היה הבדל, הגילוי לא היה תדיר כבימי בית ראשון [11].

בספר חשמונאים ב (עמ' 71 מהדורת הרטום) מובא גם חזון שראה בחלומו יהודה המכבי עצמו. 

זאת ועוד, בספר חשמונאים [13] וכן ביוסיפון מתוארת ירידת אש מן השמיים בצורת ארי בהקרבתם של החשמונאים.

אחת הגושפנקאות החשובות שמצאתי לרעיון זה היא לא פחות מהבית יוסף עצמו. באו"ח תחילת סי' קי"ב סביב ברכת המחזיר שכינתו לציון הביא הב"י בשם האורחות חיים שחזרה שכינה לישראל בימי בית שני.

לאור הנ"ל יובן עומק הקשר שבין נבואת חגי הקדומה על תחילת ימי בית שני לימי החשמונאים ונס הנצחון שלהם. השלמת בית המקדש השני וגודל כבודו המהותי נעשה רק עם הגעתנו למדרגת 'אוהלי שם' עם שחרורה של ירושלים על ידי המכבים. דברי היעב"ץ והמהרש"א נכוחים - חנוכה רומז לחנוכת המזבח.

מדהים לגלות שבעולם הקבלה בשם החג יש ביטוי לשני שמות של מידות בהנהגה האלוקית. חנו – כ"ה יובן אם כן על פי התקוני זוהר (שהביא יסוד ושורש העבודה בשער המפקד פ"א). 'כה' הוא המידה של כנסת ישראל הרומזת לשם (עיינו שם בקשר לפסוק ותכסהו בשמיכ"ה - שמי כה), 'כה' היא גם המידה שנקראת שכינה.
גם במילים בחגי הנביא ניתן לראות את הרמז הנ"ל. הגמרא שהובאה לעיל דורשת את המילה 'ואכבדה' שאמר חגי הנביא. אפשר לקרוא מילה זו גם 'ואבד כ"ה', וכך דברי הגמרא על כך שאין חמישה גילויי שכינה עולים בקנה אחד עם  התקוני זוהר (אגב גם הה' רומזת לשכינה בסוד המלכות הרמוזה באות רביעית דשם הוי"ה). ובגאונות נבואית הנביא חגי (בפשט וע"פ רש"י) מנחם אותם באותה מילה ממש - כבודי עוד יחזור - ואכבדה. 
במובן זה בכד כסלו התנבא חגי על המזבח שלו, השלמת השראת השכינה בבית שני קרתה יום למחרת בכה כסלו. ההקבלה בין התאריך בנבואת חגי למובא בספר חשמונאים (ח"א ד, נב) זועקת.

מסתבר שהחנוכיה סחה לנו בלט [12] עוד משהו - שכינה שורה בישראל! [2].

---

[1] לעניין ההכרעה ביניהם - ידוע הכלל ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. אך להבנתי מחלוקת זו היא מעין מחלוקת באגדה, וע"פ הכלל שיש ליישב מחלוקות באגדה אפשר לומר שכנראה שניהם הבינו את הבעיה באופן דומה אך ריש לקיש הבין ששורש הבעיה היה בכך שעלו מעט ואם היו עולים הרבה הייתה העצמאות הרוחנית תרבותית מובטחת לנו, דבר זה ביקש רבי יוחנן לחדד, גם כשעולים מעט, אם עולים כאוהלי שם יש מצב של השראת שכינה.

[2] לגבי מהלך זה איתא בשפת אמת כי ישנם שלושה חגים דרבנן כנגד ג' הרגלים. בסוד קבלת אור החמה ע"י הלבנה והארתה המיוחדת בכנס"י. שבועות - מתן תורה מלמעלה וכנגדו פורים - קבלת תורה מלמטה. סוכות זמן חנוכת המקדש הראשון בימי שלמה – השראת שכינה מלמעלה, מול חנוכה של בית המקדש השני השראת שכינה בזכות מעשי התחתונים. ואל מול פסח צריך לבוא חג גאולה עתידה. ניתן לומר כי בימינו מדובר ביום העצמאות, פסח גאולה מלמעלה, שמימית ללא יד אדם, ואילו ביום העצמאות אנו מביאים גאולה בידינו. (והדברים מתכתבים עם הרעיון הידוע גבי היום בשבוע בו יחול כל חג ע"פ השו"ע – בא"ת ב"ש. והאות ע' יוצאת עצמאות והדברים מתאימים כפתור ופרח).
לבסוף עיינו גם בחמדת הימים לחנוכה שהביא בכוונות חנוכה ששם החג הוא 'חנה כ"ו'. וזו כבר מידה גבוהה יותר של גילוי שם הוי"ה ממש ויש לעיין בדבר.

[3] כיצד חיללו היוונים את המזבח?ישנה מחלוקת אחרונים האם צריך חינוך מחדש אף בנגיעת ברזל וכדומה. ודן בשיטותיהם הגר"ש זווין. אמנם בספר חשמונאים ח"א א, נד מובא שהקימו עליו שיקוץ.

[4] תוכלו לראות אותה כאן
[5] וכך כל חינוך הכלים במקדש בין הערביים – ויש לעיין בזה עוד.
[6] אף שרבו התירוצים לשאלה זו נציע לפני המעיין תירוץ נוסף. תוכלו לעיין בתירוץ אחר גם בהקדמת חזון עובדיה חנוכה).
[7] ואף שגם בזה נאמרו כמה תירוצים כמו נס בשביל ההידור מצוה להביע חביבותן של ישראל, או אישור אלוקי על מלחמת האחים (מהר"ל חדא"ג שבת כא) נתרץ באופן אחר.
[8] כנראה שהכוונה לבניין הורדוס.
[9] ועיינו עוד ברש"י שבת כב ד"ה ובה היה מסיים וכן בב"י בעניין ברכת המחזיר שכינתו לציון [ודן בשאלה זו ביבי"א].
מוכרחים לציין שישנם מקורות שכבר בימי שמעון הצדיק התחדש נס הנר המערבי. לפי המהלך שבמאמר יש לומר כך: כמו חזרת ישראל לחירותם כך חזרת השכינה לא מתרחשת ברגע אחד, מדובר בתהליך. שמעון הצדיק נפגש עם אלכסנדר מוקדון בקומה זקופה ובראש מורם, ואלכסנדר הגדול כרע והשתחווה לפניו מתוך הבנה שמדובר באיש אלוקים. זוהי תחילת חזרתה של שכינה לישראל שהתבטאה בנר המערבי שלא כבה בימיו. ההתגברות של זה קרתה כשכל העם דחה את היווניות מאליו במלחמות המכבים עד חנוכה.
[10] יש להעיר שלא דברנו כאן על פירוש רש"י שם שמבטא פרשנות אחרת חשובה בפני עצמה.
[11] שכן בבית ראשון הגילוי היה מצד מדת התפארת ע"ש.
[12] בהלצה יש לומר שאולי רמז המשורר לגמ' יומא לט הנ"ל...
[13] ח"ב א, יט ועיין שם בהערה כג של פרופסור א. ש הרטום במהדורתו.
[14] כדאי לשים לב, לפי זה עניין המלחמה עקרוני מאוד ולא נקרא החג על שם נס פך השמן. אלא שקצת קשה מדוע לא עשו את החג מכ"ו כבפורים, וצ"ל שסיימו המלחמה בכ"ד לכאורה ונחו בכ"ה (ואולי גם זה טמון במילה חנוכה - נחו כה) ולכן קבעוהו..
[15] נישואים לנשים נכריות, תרבות העסקת עבדים, חילולי שבת בירושלים הם חלק מהמאפיינים המוזכרים בתנ"ך של השפעה זו.

רב אחד או כמה רבנים?

אנחנו דור של שפע וגיוון, הן שפע גשמי והן שפע רוחני. כשם שיש גיוון גדול במאכלים ובמשקאות כך זכינו לראות גיוון גדול בספרות התורנית. בימינו יש 'קיבוץ גלויות' של תורה, מוציאים ספרים שלא היו נגישים לקהל הרחב, והתורה פרה ורבה. מי שמשתדל לקיים את המלצת רבי נחמן מברסלב 'להיות תייר בכל התורה כולה' ודאי יודע שאינו דומה פלפול של בריסק לפשט אליבא דהלכתא של העיון התוניסאי. הוא חש כמה ישר פשט לשוני של הרש"ר, אך בו בעת איזה עומק יש ברעיון של האור החיים הקדוש. אכן, אדם נהנה מאוד מנפש החיים שזורק בו ר' חיים מוולוז'ין, אך הנועם שמושך עליו ר' אלימלך גם הוא מעלה אותו בקודש. פלוני מתחבר לגישה הכללית של הרב קוק, אך עבודת הנפש שלו משוועת גם למעט ר' נחמן. 

מה עושים?

 כאן פוגש אותנו הרד"ק על הפרשה. על התיאור של יעקב אבינו כ'איש תם יושב אהלים' הוא אומר כך: ואמר אהלים רבים [ולא 'יושב אוהל'] 'כי היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא - עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה. אולי בגלל זה זכה יעקב לכינוי 'איש תם' מלשון שלמות - אדם שהכל בו. דווקא מכמה צבעים יחד מתקבל ציור מפואר ואכן מידתו של יעקב אבינו היא מידת התפארת. הבירור של כל הצדדים והגוונים נובע מדרישת אמת ואהבת תורה גדולה. אם בלשוננו הביטוי הרווח הוא 'תלמיד חכם' אזי לדעת הרמב"ם הביטוי הנכון הוא 'תלמיד חכמים'. ומה בדבר רבנים שמבקשים 'בלעדיות'? לימדנו בעל המדרש תלפיות הלוא הוא רבי אליהו מאיזמיר: 'למד מכל רב כל מה שתוכל, חוץ מבמה שיאמר לך 'ממני תלמד ומרב פלוני אל תלמד'.

חגיגה ג,ב

'בעלי אסופות' - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: 'היאך אני למד תורה מעתה?' תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ, א): 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה'. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

משימה בלתי אפשרית

אליעזר מבקש מרבקה משימה בלתי אפשרית. להשקות עשרה גמלים? - הוא יודע מראש שהנערה הצעירה שלפניו לא תוכל לעשות זאת. מדוע אם כן הוא בודק אותה בנקודה זו?
מסתבר שאליעזר מבקש לבדוק את רבקה בנקודה המשמעותית ביותר לבן למשפחת אברהם אבינו. 
מה תעשה כשפעולת ההטבה נראית גדולה מכוחותיך? האם תתייאש ותיפול או שמא תעשה כל מה שביכולתך וה' יעזור לך?
זו הנקודה אותה בודק אליעזר. ובאמת רבקה לא מתמהמהת ומתחילה במלאכה במהירות והמים אכן עולים לקראתה.
זהו בעצם הסיפור של כל בית ישראל. אברהם התחיל כאברהם העברי שכל העולם מעבר אחד והוא מן העבר השני. המאבק בע"ז היה נראה חסר סיכוי אך הוא הסתער בכל הכח וה' אכן היה בעזרו. בימינו נראה מוזר לחשוב לעבוד ע"ז ורוב העולם מאמין באלוקי אברהם.

גם כשהמשימות נראות גדולות מאיתנו, אין להתייאש. דרכנו להסתער וה' עוזר!

מהו המרכיב היסודי של עם ישראל?

אליעזר עבד אברהם עומד ומסתכל אל האופק. נראה היה לו כי זה עתה יצא אל הדרך ממהר לעשות את שליחותו. שפתיו עודנה מרחשות תפילה והנה יורדת נערה אל העין. אליעזר ניגש לערוך את הבדיקה שתוכיח האם הנערה העומדת לפניו מתאימה להיכנס למשפחת אברהם אבינו או לא. הוא יבקש ממנה בקשת חסד גדולה מאוד, יש שיאמרו אפילו מופרזת ויראה מה תהיה תגובתה. רבקה מסכימה בחפץ לב ונגשת מיד אל המשימה.  

מעניין לשים לב מהו היסוד עליו עומד בית ישראל. רבקה תזכה להפוך להיות רבקה אמנו לא בשל צניעותה המיוחדת או בשל כל מידה טובה אחרת שודאי הייתה בה, היא נבחרת בשל רצונה הכנה להיטיב לאחרים גם אם זה אומר להתאמץ מאוד בשביל זה. 
בספר אורחות צדיקים (שער הזריזות) כותב המחבר על האבות הקדושים כך: 'כל כוונתם הייתה לפרסם יחוד הבורא יתברך בעולם ולישר בני אדם לעבודתו'. לכן כאשר אנו שואלים את עצמנו כמצוות הגמרא - חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, עלינו לשים לב קודם כל לעניין הזה. אך מעבר לכך מוסבר במקומות רבים ששורש כל האהבות בעולם היא האהבה לה'. האוהב את הבורא באמת מתמלא באהבה גם לכל בריאותיו. ואכן ע"פ פנימיות התורה מידת החסד היא מידת אהבה. 
אחד מבני בניהם הנפלאים של אברהם ויצחק הנקרא על שמם הלא הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. וכך קובע האוהב הגדול  'האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל' (מידות הראי"ה אהבה). ובכל זאת ישנה גם הדרגה כיצד הדבר נעשה:
'אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי...'  
הראי"ה קוק מסביר כאן שהאהבה מתפשטת על כל המעשים כולל הדומם הצומח והחי, מעבר לכך אהבה מיוחדת נקבעת לאדם שנברא בצלם. אך האהבה המיוחדת ביותר שמורה לישראל מכיוון שהעם הזה הוא העם שאמון על הטבה השפעה ותיקון העולם. ולכל אחת מהאהבות הללו יש פנים מעשיות - ידוע כי הראי"ה העיר פעם לר' אריה לוין על כך שתלש עלה שלא לצורך בדרך הליכתו. כמו כן האריז"ל לא היה הורג אפילו יתוש ואמר שמי שרוצה רוח הקודש יש לו להתנהג כך. אלו כמובן דוגמאות לאהבת המעשים כולם. יוסף הצדיק שמציל את העולם מרעב הוא בהחלט דוגמא טובה לאהבת האדם. אהבת ישראל היא דבר שב"ה אנו זוכים לראות כדבר שבשגרה באלפי עמותות החסד שקיימות בכל אתר ואתר. 
אך הרב מסיים שאהבת ה' גדולה מכולן דווקא מפני שעניינה איננו רק מעשי אלא הרבה מעבר לכך: 'ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל, אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי-אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב'.
אהבת ה' היא המנוע לכל האהבות כולן!

לוט מוסר נפש (בנותיו) על החסד!

למרות התקנות המקומיות הקשוחות של סדום, לוט מסכן את חייו ומכניס לביתו אורחים. בלילה מסתובב המון מוסת מסביב למעונו ומבקש 'תנה לנו את האנשים ונדעה אותם', הם דורשים את האורחים למשכב זכור והתעללות המונית. תגובתו של לוט מחרידה – כדי להגן על אורחיו הוא מציע להמון המרושע לבצע את זממם בבנותיו במקום באורחים 'אשר באו בצל קורתי'. לוט שנתפס בהתחלה כאיש חסד עד כדי מסירות נפש מתגלה כאדם שאכן מוכן למסור נפש אך לא את נפשו...

המעשה של הכנסת האורחים של לוט מובא בתורה מיד לאחר מעשה מקביל של אברהם, וההבדל בולט לעין. כאשר אברהם אבינו ע"ה מכניס אורחים הוא עושה זאת יחד עם בני ביתו. שרה אמנו מכינה עוגות, ישמעאל רץ יחד איתו אל הבקר. חסד כפרויקט משפחתי. לעומת לוט שמקריב את משפחתו על מזבח החסד. חסד אמיתי מול חסד נפול ומזויף. לוט הוא חסד ללא גבול.

ואכן, כשהקב"ה מסביר מדוע הוא לא מגלה לאברהם על מה שיקרה בסדום הוא אומר כך: "כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט...".

בנות לוט סופגות אל קרבן את החסד ומנסות להמשיך את העולם שהן חושבות שכבר חרב. בלילה הן משכרות את אביהן ומביאות ממנו ילדים – עמון ומואב. מעניין לגלות שני ציווים שקשורים לאומות הללו. מצד אחד, "לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם[1]". האומות הללו לא עשו עמנו חסד. זה מעניין שדווקא לוט שעושה חסד בקיצוניות משפחתו מתרחקת מחסד שכזה. בנות לוט חוות מעין טראומה בעקבות החסד ההרסני של אביהן ובניהן גדלים להיות לעם שלא עושה חסד. אמנם הבנות עצמן לא אשמות שהרי אכן חוו טראומה ואולי כזכר לכך נפסקה הלכה – עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ומצד שני, יש איסור להתגרות ולצור על עמון ומואב[2] שהרי סוף סוף הם צאצאי לוט, וכתלמידו של אברהם הוא עוד יבוא על תיקונו. שאיפת החסד הלא מושלמת שלו עוד תתגלה במגילת החסד המגלה את חסדה של רות המואביה, חסד מתוקן שנועד לבנות בית ולא להרוס אותו.

---

[1] במאמר מוסגר: המשך הפסוק מתייחס לבעיה אחרת (שעל פיה ניתן לשפוך אור אחר גם על תחילת הפסוק) שנמצאת אצל לוט ומשפחתו -  "וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ׃". לוט התנהג בכפיות טובה אדירה כלפי אברהם דודו. אברהם שראה כיצד הרן נשרף לנגד עיניו לקח אחריות ודאג לילדיו של אחיו. את שרה הוא נשא לאשה ואת לוט אסף אל ביתו. לוט עבד אצל אברהם והתעשר ועם גדילתו בחר בגלל סכסוך ממוני לעזוב את משימת חייו הרוחנית של אברהם (על אף שראה בעצמו יורש של ההטבות אשר באות יחד איתה – ארץ ישראל), והלך לאנטיתזה הרוחנית – סדום אוהבת הממון ושונאת החסד. למרות הכל אברהם דואג ללוט וכשהוא נשבה הוא יוצא למלחמה כדי להצילו. אך לוט שרואה כל זאת ואף שומע על כך שאברהם לא לוקח ממלך סדום מחוט ועד שרוך נעל, בוחר לחזור ולהתגורר בסדום. גם לאחר מכן אברהם איש האמונה ממשיך ומתפלל להצלת סדום ותפילותיו נושאות פרי ולוט ומשפחתו ניצלים. ומה גמלו מואב צאצאי לוט על כך? בדיוק להיפך. אברהם עמד על הר גבוה כדי לברך ולהתפלל עבור עם רשע, ואילו בני לוט שכרו את בלעם הרשע לעמוד על הר גבוה ולקלל עם צדיק.  מהלך זה ראוי לבוא בארוכה ברשומה אחרת.

[2] עיין ברש"י בפרשתנו שמסביר מדוע במואב מותר להתגרות ורק אסור להלחם לעומת עמון שאסור גם להתגרות בהם.

בדין היוצא מא"י לחו"ל ולהיפך בפער שבין ז' חשוון ל5 בדצמבר לעניין בקשת גשמים

נשאלה שאלה בבית מדרשנו בקהילת מחזיקי תורה:
ידוע כי בחו"ל מתחילים לבקש על הגשמים בחמישי או בשישי בדצמבר (מכיוון שהדבר נקבע לשישים יום אחר תקופה זה תלוי בשנת החמה ולכן כתבנו על פי תאריך לועזי ולא עברי). בארץ ישראל לעומת זאת התחלנו לבקש על הגשמים כבר בז' מרחשוון. שאל השואל - מה יעשה תייר הבא מחו"ל לארץ הקודש בימים אלו, האם יתפלל כמנהג מקומו אשר יצא משם או שמא כמנהג ארץ קודשנו? וכן יש לשאול להיפך – אדם מארץ ישראל שנוסע בימים אלו לחו"ל מה דינו? האם יבקש ותן טל ומטר לברכה כמנהג ארץ הקודש או יתאים עצמו לקהילה שאליה מגיע?

ונענית התשובה: דבר זה היה שנוי במחלוקת בין גדולי ישראל לאחר גירוש ספרד. בשו"ת הרדב"ז (ח"ה תשובה ב' נה) כתב שמכיוון שהיוצא מהארץ לחו"ל השאיר בא"י אשה ובנים או שדות וכדומה ישאל גשמים כבארץ ישראל ולא יתחשב במנהג המקום של חו"ל. לעומתו כתב בשו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' שכג) שאם יצא קודם ז' חשון ולא התחיל לבקש על הגשמים בארץ לא יתחיל לבקש בחו"ל כמנהג א"י אלא כמנהג המקום. נשים לב - אף לפי דעתו אם כבר החל לבקש על הגשמים בארץ יש להמשיך בחו"ל. להלכה הכריעו החיד"א ורוב האחרונים אחריו שיש לפסוק כרדב"ז ולכן היוצא מארץ ישראל לחו"ל ינהג בכל מקרה כמנהג ארץ הקודש. אמנם אם מעלים אותו לחזן בחו"ל – בתפילת הלחש יתפלל כמנהג א"י ויאמר ותן טל ומטר לברכה ואילו בתפילת החזרה שהציבור שומעים יאמר ברכנו כמנהג המקום.

ולגבי הבא מחו"ל לארץ ישראל הכרעת הגאון הרב עובדיה יוסף ביחוה דעת חלק א סי' עג שיתפלל בארץ כמנהג ארץ הקודש כמנהג המקום וכשיחזור למקומו ימשיך לבקש על הגשמים שמכיוון שהתחיל לא יפסיק וכן הכרעת החיד"א והאחרונים. אמנם בגלל שיש מחלוקת בדבר כדאי יותר שיאמר ברכנו וישלים ותן טל ומטר לברכה בברכת 'שומע תפילה' מאשר שיאמר את ברכת ברך עלינו. וכך יצא ידי חובת כל הדעות.

מעניין לציין כי בהלכות אלו אנו מוצאים הבדל בין יהודי הבא מחו"ל לארץ הקודש וחוזר לחו"ל לבין יהודי שעשה את המסלול ההפוך. נראה כי ישנה עדיפות פשוטה לקיום תקנות חז"ל כפי שנתקנו מראש למען ארץ ישראל אשר בה "למטר השמים תשתה מים". 

מדוע נבחר אברהם אבינו?

כשיהודי מתחיל ללמוד תורה הוא פותח בברכה. לפי רב המנונא בגמ' ברכות יא הברכה המעולה והמובחרת מכל ברכות התורה היא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה. ברור לכל כי הבחירה של ה' יתברך באברהם וכתוצאה מכך בעם ישראל מהווה יסוד מוסד מבחינתנו. אך חשוב לברר את נקודת הבחירה הזו. מה הסיבה שבחר ה' לומר לאברהם אבינו לך לך.

מי שיקרא רק את פשט הכתוב לא יבין את הסיבה לבחירה באברהם. התורה לא מקדימה לומר שום דבר טוב במיוחד על אברהם כהסבר לפנייה של הקב"ה אליו (בשונה מנח למשל). הפילוסוף האלוקי המהר"ל מפראג מסביר בכמה מקומות בספריו שיש בדבר סוד גדול. הבחירה באברהם איננה בגלל מעשיו הטובים או כשרונו המיוחד. אברהם נבחר כי עם ישראל היה צריך להיוולד, לידתו של עם ישראל כמו הבאת הגאולה לעולם אינה עניין הנתון לבחירה של מאן דהוא שכביכול ברצותו יקרה וברצותו יחדל שכן הוא חלק יסודי מתכנית האב של הבריאה (נצח ישראל פרק יא למשל). אתערותא דלעילא שקובעת את מהלך המציאות.

גדול בישראל קדום יותר - המקובל רבי יוסף ג'יקטליא לעומתו רואה יסוד בראיה הפוכה לחלוטין. בספר צפנת פענח (הלא הוא פירושו להגדה של פסח) הוא מסביר שהסיבה שאנו פותחים את ההגדה בתיאור הרקע לעלייתו של אברהם אבינו – מתחילה עובדי עבודה זרה וכו', היא כדי להסביר קושי מוסרי (כזה שעלול לעלות מתפיסת המהר"ל שהוצגה לעיל) – מדוע זכה דווקא אברהם אבינו להיבחר? ועוד - אם הכל קבוע מראש כיצד הייתה לאברהם בחירה חופשית? לכן ההגדה מתחילה ואומרת, אברהם היה האדם שהתקרב בכל כוחו לה' ובכך זכה להיות תחילה לגרים (חגיגה ג א) להיות הפותח את הפרויקט של תיקון העולם בקרב הלאום שנקרא עם ישראל. האתערותא דלתתא היא המרכז לתפיסתו. בשיטה זו החזיקו גדולי ישראל רבים ומהם רב ניסים גאון בהקדמה לש"ס, הרמח"ל בדרך ה' ואחרים.

ניתן אולי לנסות ולומר שאין מחלוקת עקרונית בדבר. המהר"ל מתייחס לחיוב הימצאותו של גרעין תיקון העולם בעם שייקרא ישראל – ועל דבר זה אין חולק. לולא היה פלוני נבחר, היה אחר נבחר בדור זה היה חייב להתגלות אביהם הראשון של ישראל. תיקון העולם בא יבוא. וזו אכן הסיבה ל'הסתרת' מעשיו בפשט המקראות. אך ר"י ג'יקטליא וסייעתו מתייחסים לשאלה – מדוע בדורו של אברהם נבחר דווקא הוא ולא מישהו אחר. לשאלה זו התשובה ברורה – אברהם היה אוהבו הגדול של הקב"ה ולכן החזיר לו ה' יתברך אהבה (ועיינו גם בזוהר הקדוש לך לך עז א).

אשרינו שזכינו להיות בניו של אברהם אבינו הגדול בענקים. ויהי רצון שיגיעו מעשינו למעשי אבותינו!