ארץ ציון וירושלים

שירת התקווה מסתיימת במילים 'ארץ ציון וירושלים'. אנו רגילים לחשוב ש'ירושלים' ו'ציון' הן מילים נרדפות. אבל מפתיע לגלות שהדבר לא מוחלט. בעל הטורים למשל מנה את שבעים השמות של ירושלים, והשם 'ציון' לא נזכר ברשימה. מה ההבדל בין השמות?

התהליך שבין פסח לשבועות מקביל לתהליך כפול של חומר ורוח. בקציר האומר: בפסח יצאו הגופות של ישראל ממצרים אך רק בשבועות קבלנו את התורה ויחד איתה את החרות של לוחות הברית, לוחות הלב – 'והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות – מלמד שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. זו בשורה אמיתית לאנושות, החופש והחירות אינם מושגים שמצטמצמים לגשמיות בלבד אלא בהכרח מתייחסים גם לרוחניות.

גם בפרשת בהר (שנקראת בדרך כלל סמוך ליום ירושלים) אנו מוצאים את שחרור העבדים של היובל בשתי פעימות. מצד אחד נאמר "וקדשתם את שנת החמשים שנה", דהיינו מראש השנה. מצד שני קריאת 'דרור לכל יושביה' מתחילה עם תקיעת השופר ביום הכיפורים של היובל בעשירי לחודש תשרי. מסביר הרמב"ם שבראש השנה מפסיקים העבדים לעבוד ולאחר עשרה ימים שבהם הם יושבים ועטרותיהם בראשיהם חוגגים ומפנימים את חירותם בתקיעת השופר של יום הכיפורים הם משתחררים כליל. חירות גשמית בראש השנה ורוחנית ביום הכיפורים. ואכן מבחינה היסטורית הפסקת העבדות בפועל של ישראל במצרים הייתה בראש השנה ומתן לוחות הברית השניים (מתן תורה בפועל) התרחש ביום הכיפורים.

מהלך החירות הכפול של פסח ושבועות מקבל ביטוי גם במעשה הקרבנות של המועדים. בכל השנה בבית המקדש אין חמץ למעט בקרבן ציבור אחד (שתי הלחם) ובקרבן יחיד אחד (תודה). בפסח אנו מקריבים מנחה שעשויה משעורים שהם מאכל בהמה דבר שמבטא קומה חומרית. המנחה מגיעה מצה - שכן בהעדר תורה איננו מוכשרים עדיין להתמודד עם מלוא עוזו, עינוגו ותפארתו של החומר. בשבועות לעומת זאת אנו מקריבים את קרבן שתי הלחם. זהו קרבן חיטים שהם מאכל אדם (קומה רוחנית) שבא מן החמץ. לאמור - כעת, כאשר אנו חמושים בסם החיים של התורה הקדושה, אנו מסוגלים להנות מן החמץ ללא חשש. גם בחניכת חומת ירושלים בעת שיבת ציון אנו מוצאים שתי תודות גדולות (קרבנות חמץ, נחמיה יב, לא). ואם כן מה הקשר?

הרב חרל"פ תלמידו של הראי"ה קוק כותב שציון הוא השם שמתייחס לממד החומרי של העיר ואילו לממד הרוחני מתאים השם ירושלים (מעייני הישועה עמ' צב). זאת אומרת שמה שמסמל חג שבועות בממד הזמן מסמלת ירושלים בממד המקום.

ואכן, במהלך ההיסטוריה אנו מוצאים שהקב"ה מוביל אותנו תהליך של תחיה גשמית ולאחריה תחיה רוחנית כפי שכתוב ב'תוכנית הגאולה' בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז) – קודם כל עצמות מתחברות ועליהן גידים ובשר ולאחר מכן זריקת רוח חיים עליונה של טהרה והפיכת לב האבן הערל ללב בשר חי. חג העצמאות מהווה התחלה של תחיה וחירות גשמית, אך בחגה של ירושלים התחלנו את התהליך הרוחני שהתבטא בהיפוך המגמה – במקום ההתרחקות או האדישות לתורה ומצוות שאפיינו את הימים הראשונים, מאז מלחמת ששת הימים אנו מוצאים מגמה של התחזקות של תורה וזהות יהודית בציבור בישראל. זאת על אף גלי בורות ושנאה פוליטית ותקשורת עוינת. לכן צדק המשורר - להיות עם חופשי בארצנו אפשר רק כאשר היא ארץ ציון וגם ירושלים.