ונהפוכו

 

מעניין לחשוב על ההגדרה המדויקת של אחת המילים שאנו משתמשים בה הכי הרבה. גאולה.

לפי המהר"ל מפראג גאולה היא אירוע שבו חוזר הכל לסדר האלוקי. הדברים חוזרים למקומם הראוי להם מן השמים כפי שהקב"ה התכוון בראשית הבריאה על מנת שיהיה טוב לכל הנבראים. כשהתורה אומרת "גאולה תתנו לארץ" היא מתכוונת שהאדמה תחזור לבעליה. הגלות היא הפך הסדר – העם לא במקומו. ברמה המוסרית, משמעות הדברים היא שבגאולה מוכרח הצדק האלוקי לצאת לאור באופן שאז יהיה טוב לצדיקים ורע לרשעים. בגאולת מצרים נענשו המשעבדים במכות קשות ובטביעה, לעומתם העם הצדיק שעד אז הושלך ליאור, יצא לחירות עולם ועבר ביבשה. בישועת חנוכה קמו המכבים הצדיקים האירו את העולם וניצחו את יוון הרשעה מלכות החושך. וגם בפורים עם ישראל שנמכר להשמיד להרוג ולאבד ח"ו היכה מכת הרג ואובדן בשונאיו. אם כך בפורים לא התהפכה מהפכה במובן של בלאגן אלא ה'ונהפוכו' הידוע הפך את החוסר סדר לסדר. ומה עם שיבת ציון שאנו זוכים לקחת בה חלק?

לאחרונה יצא סקר מעודד, מדינת ישראל הגיעה למקום הרביעי בעולם במדד האושר העולמי. בין ישראל לבין המקום הראשון ניצבות שלוש מדינות סקנדינביות – פינלנד, נורבגיה ואיסלנד. לכל יהודי גאה סקר שכזה מעט צובט בלב – ראוי לה למדינת היהודים בארץ הקודש להגיע למקום הראשון. ואכן אם משקללים נתון נוסף מבינים שיש טעות שבסקר. שלושת המדינות שהוזכרו לעיל מככבות ברשימה נוספת, מפוקפקת יותר, רשימת המדינות בעלות שיעור ההתאבדויות הגבוה ביותר בעולם. מרשימה זו ב"ה ישראל נעדרת. כך שמי שנשאר חי באותן מדינות ולא התאבד אכן מדווח על אושר אל מול כלל האוכלוסייה שמאושרת יותר במדינת ישראל.

סקר נוסף מלפני כחודש מונה את מדינת ישראל כאחת מעשרת המדינות החזקות ביותר בעולם במדד הכלכלי והבטחוני. וגם ברמה העולמית אנו רואים שב"ה העולם מסתדר -מי שבעד ישראל עולה מעלה מעלה (טראמפ בארה"ב, מיליי בארגנטינה ועוד) ומי ששונא ישראל יורד מטה מטה (טרודו בקנדה, מקרון בצרפת ועוד). מצרים שדרכה הועבר נשק לחמאס לאחרונה הפכה באופן מפתיע ומנוגד לתחזיות מיצואנית גז ליבואנית גז (כשהמדינה שמייצאת לה גז היא אנחנו). סוריה ולבנון כבר לא מהוות איום, ועזה בעז"ה תתיישב מחדש ביהודים שמחים.

כאמור, חלק עיקרי מאוד מהשיבה לציון וחזרת השכינה למקומה הוא שהצדק ישרור בעולם. כשהמדינה המאושרת ביותר בעולם היא גם המדינה היחידה בעולם שמוסדותיה שובתים בשבת, שמתקצבת לימוד תורה ושהעם היושב בה הוא עם ה' - אזי אך טבעי הוא שהצלחתה והתקדמותה יהוו הקידוש השם הגדול ביותר בנמצא.  לזה קוראים גאולה. אשרי מי שיזכה לקחת בה חלק!

 

 

איפה השם?

 

מאז שמשה מופיע בתורה, שמו נזכר בכל פרשה. הוא נקרא רבן של כל ישראל ולדורות מוסר התורה – משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע (אבות א, א). אך בפרשת תצוה, שמו של משה לא מוזכר אפילו פעם אחת בפירוש, מדוע?

 לאחר חטא העגל מציע ה' למשה איתחול מחדש. הוא ימחה את ישראל וממשה יתחיל העם מחדש. לא עוד שלושה אבות אברהם יצחק ויעקב, מעתה משה יהיה אבי האומה היחיד. משה מוותר על זכרונו האישי ומתפלל לה' בכל כוחו שיסלח לעם. בסיום תפילתו מהדהדות המילים "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". בפירוש דעת זקנים של בעלי התוספות נאמר על כך שדבריו של משה אכן התקיימו בצורה סמלית. אמנם ה' סלח ושמו של משה לא נמחה מכל התורה, אך בפרשה אחת שמו לא נכתב. השאלה עולה כמעט מאליה – משה הרי ויתר על זכרונו האישי למען עם ישראל, מדוע אם כן הוא 'נענש' בכך שלא ייזכר שמו? התשובה לכך היא שאולי שמו של משה לא בולט אך הוא נמחה אל תוך התורה, משה הופך לחלק מהתורה ממש[1].  "ואַתָּה תְּצַוּה אֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ..." – פסוקי הפרשה לא כתובים בצורה מאולצת, לכל אדם שקורא את פסוקי הפרשה ברור מאוד אל מי הפסוק פונה. לאחר שמשה מאיין (מלשון אין) ומבטל את עצמו בפני עם ישראל ובעומק בפני ה' הוא הופך לחלק מהתורה ובכך מתייתר הצורך לכתוב במפורש את שמו. כשמסתכלים בעומק אין כאן עונש, יש כאן הפיכה של משה לנצחי דרך ה'מחייה' אל קרביה של התורה.

הגמרא אומרת שבשונה מחנוכה, בפורים איננו אומרים הלל משום שקריאת המגילה מחליפה את ההלל. אלא שמקריאה שטחית של המגילה עולה ששם ה' לא נזכר בה אפילו פעם אחת. אם כן, כיצד המגילה מחליפה את ההלל לה'? כפי שאמרנו, כאשר אנו קוראים את המגילה בציבור לכולנו ברור מי על מי אנו מדברים. הסיפור איננו על מלך שיכור, צורר מרושע או אפילו על צדיקה נשגבת, סיפור המגילה כולו עוסק בה' ובדרך בה הוא מנהיג את עולמו בצורה נסתרת ושומר על עמו ישראל.

 

---

[1] מעין מחיית שם השם אל המים במי סוטה.

יחס לאחים שאינם שומרים תו''מ (חילונים ודתלשים) דף מקורות

 יחס לאחים שאינם שומרים תו"מ

רמב"ם הלכות אבל, א, י 
כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן ואינן נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות וכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המינים והמשומדים והמוסרין – כל אלו אין מתאבלין עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר: "הלוא משנאיך ה' אשנא".

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש יג, יד
ה"שונא" שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר – הרי זה מצווה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו, ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישתהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה. והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת. שנאמר: "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".

תניא לב
...וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת].

רמב"ם הלכות ממרים ג, ג
במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו, וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס, וכן כל התועים אחריו. אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגידלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם […] לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.

חזון אי"ש הל' שחיטה ב, טז
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענויות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהא בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.

איגרות הראיה א, קלח
כן, ידידי, הנני מבין הרבה את דאבון לבבו. אבל אם יחשוב כבוד תורתו כרוב המון הלומדים, שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר אותם הבנים אשר סרו מדרכי התורה והאמונה על ידי זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך אשר ד' חפץ בה. כשם שכתבו תוספות סנהדרין כו ע"ב ד"ה החשוד, דיש סברא לומר דלא יפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו, וכהאי גונא שכתבו כן תוספות גיטין מא ע"ב ד"ה כופין, שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאנוסים, כי יש "שפחה בישא" של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכל לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון.

מרגניתא טבא לח"ח (נדפס בסוף ספר אהבת חסד)
יז. להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום, ולהזהר מלאו ד"לא תשנא" (ויקרא יט, יז), ואף ברשע גמור אסור לדעת מהר"מ מלובלין (שו"ת "מנהיר עיני חכמים", סימן יג) לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו, כמו שאמרו (אבות ב, ד) "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". וכל שכן שאסור לקלקלו [לקללו], רק לבקש רחמים עליו, שיעזרהו ה' על תשובה שלמה. ולא יכנה שם לחברו, ולא לקראהו בכנוי שכנוהו אחרים.

יג. להוכיח במי שמקבל תוכחה או ספק מקבל או אפילו ודאי אינו מקבל בדאורייתא המפורש בתורה, ויזהר מאד בזה כי גדול עונש המונע תוכחה . ויבקש מקודם מהשם יתברך עזר על זה, שיתקבלו דבריו שיהיה באופן היאות.

אורות ישראל פרק ה
א. אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.

ד. כל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבע״פ, שיוכל לרפות קצת את האהבה של ישראל, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים, הם נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השי״ת. עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם.

להעמקה נוספת – אגרת תקנה, מאמרי הראי"ה על במותינו חללים (עמ' 89)