בינה לא מלאכותית

מהי התורה עבור עם ישראל? האם היא ספר עצות טובות לחיים טובים? האם היא הוראות היצרן של הבריאה? ברור, התורה היא כל זה ואף יותר. בדורנו עם התפתחות הטכנולוגיה ניתן להמחיש את התורה באופן מיוחד שלא היה כמותו. המדרש אומר שהתורה היא התכנית של העולם – כביכול הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. אמת שמיימית נוספת היא שהמחדש בכל יום מעשה בראשית בעצם מהוה כל רגע את הבריאה בסוד 'ואתה מחיה את כולם'. אם כן, העולם דומה לתוכנה מורכבת (בינה מלאכותית AI אם תרצו...) אשר פועלת על ידי קוד שרץ ברקע. הקוד לא נראה למשתמש אך הוא מודע אליו והמתכנתים יודעים שאם רק תיפול אות אחת מהקוד, התוכנה כולה לא תעבוד. במובן זה התורה היא הקוד של העולם והמתכנתים הם ישראל לומדיה ומקיימיה.

בשבועות חג מתן תורה דיבר איתנו אלוקים, אך זה לא החידוש העיקרי. הקב"ה מדבר עם העולם כל הזמן דרך עשרה מאמרות. בחג מתן תורה נפתחו השמים והעם ראה מראות אלוקים – הוא ראה את הקולות, ראה את האותיות של הדיבור האלוקי שמהוה את העולם. העם ראה את הקוד הפנימי של העולם והבין שהוא שייך אליו באופן העמוק ביותר. יהודים שלומדים ומקיימים תורה הם האנשים שעליהם העולם עומד. יהודי שלומד וזוכה לחדש בתורה עוסק בבריאת שמים וארץ חדשים על פי הזוהר הקדוש.

ההשלכה המעשית ממה שאמרנו היא האחריות הגדולה לתקן את העולם כולו על ידי לימוד תורה הבנה כיצד התורה מתגלה בדורנו ומובילה את המוסר שבו, את התפיסות הכלליות והאישיות ובעז"ה כיצד התורה גואלת את העולם.

וברלוונטיות לימינו – עם ישראל צריך היום את התורה כמו שאדם צריך את הזהות שלו. אין דבר חשוב מזה מכל בחינה שהיא, אפילו מבחינה בטחונית אם מפקדי הצבא וארגוני הבטחון לא יהיו אנשים של תורה אנו רואים אילו תפיסות הם עלולים לשרת ואלו מפלות אנו עלולים לספוג ח"ו. ומכאן קריאה לכל עם ישראל – קחו חלק פעיל בבניין התורה, העם והארץ והביאו גאולה לעולם!

עבודת ה' מאז יום ירושלים - דף מקורות

 

עבודת ה' לאחר שחרור ירושלים – שינוי קו העבודה

שחרור ירושלים הוא מאורע היסטורי רוחני בסדר גודל תנ"כי, לכן עלינו לשאול מה התחדש בעבודת ה' כתוצאה ממאורע זה:

'כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים'
השמחה נחוצה לבנין הבית הכללי של הצבור, וכך גם בבנין הפרטי של כל בית בישראל שנבנה יש לבנותו מתוך שמחה. "אשר ברא ששון ושמחה" פירש רש"י (כתובות דף ח עמוד א) "משמח חתן וכלה - ... ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה". כלומר השמחה היא סוד הדבוק בין חתן וכלה, ולכן יש לשמח חתן וכלה, כדי לגרום לבנין הבית.

במהר"ל - סוד החיבור בין חתן וכלה הוא השכינה שביניהם, וכדי שתשרה השכינה בביתם צריך שמחה, כפי שלמדונו חז"ל (שבת דף ל עמוד ב):

"ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'"

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תסט
"ותאמר ציון עזבני ה'. מה כתיב למעלה מן הענין פרשת מלך המשיח כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו וגו' לא ירעבו ולא יצמאו וגו' הנה אלה מרחוק יבואו וגו' רנו שמים וגילי ארץ וגו' כי נחם ה' עמו וענייו ירחם, ואחר כך ותאמר ציון עזבני ה', לא היה צריך לומר אלא ותאמר ציון ואחר כך פרשת מלך המשיח, אלא כיון שראתה ציון שגליות מתכנסים וכל ישראל והשמים והארץ שמחים והיא אינה נזכרת התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אמר ליה יש כלה בלא חופה שאי סביב עיניך וראי וגו'".

שמחה בבניין ירושלים
כך נאמר בבנין בית המקדש השני בזמן עזרא -
עזרא פרק ג
"ובשנה השנית לבואם אל בית האלקים לירושלם בחדש השני החלו זרבבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק ושאר אחיהם הכהנים והלוים וכל הבאים מהשבי ירושלם ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה': ויעמד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד לנצח על עשה המלאכה בבית האלקים. בני חנדד בניהם ואחיהם הלוים: ויסדו הבנים את היכל ה' ויעמידו הכהנים מלבשים בחצצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל: ויענו בהלל ובהודת לידוד כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לידוד על הוסד בית ה':"

זוהר במדבר
שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ', בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. דְּתַמָּן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, וּכְדֵין הוּא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵחדֵי, וּלְאַחְזָאָה חֵידוּ. דִּכְתִּיב, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ', וְגִילוּ בָהּ דַּיְיקָא.

רִבִּי אַבָּא חָמָא חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה חַדֵּי בְּבֵי טְרוֹנְיָיא דְּבָבֶל, בָּטַשׁ בֵּיהּ, אָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם כְּתִיב (אמר רבי אבא), בְּזִמְנָא דִּיְרוּשָׁלַ ם בְּחֶדְוָה, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחְדֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (תהילים ק׳:ב׳) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (תהילים ב׳:י״א) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. (ד"א) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עֲמַמְיָא.

מכות י ע"א
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם״? מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁיַּעַמְדוּ בַּמִּלְחָמָה – שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שָׁמַעְתִּי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: ״מָתַי יָמוּת זָקֵן זֶה, וְיָבֹא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וְיִבְנֶה בֵּית הַבְּחִירָה וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל?״, וְשָׂמַחְתִּי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ – טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לְפָנַי, מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

קו העבודה – אהבה
ספר ברית מנוחה עקוד ו מאור ג (הובא בשער החצר סי' כג)
היכל אהבה היא ירושלים העליונה שמשם יורד השפע לתחתונה... ויראה שזה שאמר חולת אהבה אני ר"ל חולה בשביל בניין ירושלים שנקראת אהבה.
ובשער החצר סי' כג הוסיף שכך יתפרש הפסוק בתהלים סט – "ואוהבי שמו ישכנו בה".

ובשער החצר סי' כד מביא מרקאנטי – הדר בא"י עובד הקב"ה מאהבה מה שאין כן בחו"ל.

קיום השכינה
שמות רבה (וילנא) פרשה נב
"א"ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם למה שלא יחשב בירושלים ויצר לפי שנקראת משוש כל הארץ".

שמות רבה לו
מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מֵצֵר כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, לָמָּה, שֶׁהָיָה אָדָם נִכְנָס לְשָׁם מָלֵא עֲוֹנוֹת, וְהָיָה מַקְרִיב קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, אֵין שִׂמְחָה גְדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁהָיָה יוֹצֵא צַדִּיק, הֱוֵי: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ.

 

 

זו המשפחה שתשחרר אותך

אחת מדרכי הפעולה האכזריות של כל כת בעולם היא ניתוק ובידוד חברתי של הנתון להשפעתה. כמעט כל מי שהיה בכת מדווח על שלב בו נאמר לו שעל מנת להתקדם עליו להפסיק קשרים חברתיים ואפילו קשרים עם בני משפחה קרובים שלא היו חלק מהכת. הניתוק מההקשר הוא חלק מהיכולת להשיג שליטה על רוחו של האדם. גם בנצרות ישו אומר לתלמידיו שהם עומדים לו במקום אמו ואחיו[1].

סיבה אחת לכך היא שאם יתייעץ עם חבריו עשויה להיות להם השפעה על דעתו שלא תתאים לרוח הכת. אך הסיבה האמיתית עמוקה עוד יותר. על מנת שאדם ימסור את רוחו וכוחו לראש הכת עליו לחוש שבילתה אין לו קיום מנטלי ואולי אפילו פיזי. המשפחה היא מקור כח של כבוד ואהבה לאדם. לכן פרעה המשעבד הגדול של רוח האדם מנסה לקעקע את המשפחה. הוא פוגע בזהות המגדרית של האדם כגבר או כאשה בכך שהוא מחליף עבודות גברים לנשים ולהיפך. הוא גורם לאדם להתייחס לחברו כפונקציה[2] והוא מנסה בכל כוחו לנתק את הגברים מנשותיהם ולהמנע מפריה ורביה במסגרת משפחתית נורמלית[3].

כאשר הקב"ה משחרר את ישראל הוא נותן להם מצוות שפועלות ומסמנות שחרור וחירות של האדם – מצוות קידוש החודש בה האדם הופך להיות אדון על הזמן שלו והעם הופך לעצמאי בעל לוח שנה משלו. מצוות ברית המילה והתפילין שהן מסימני החירות היהודיים משעבוד אנושי בגוף ובלבוש, במצוות אלו לא נאריך כעת. אך המצוה שבה התורה מאריכה יותר והיא זו אשר בגינה יצאו ישראל ממצרים כביכול היא מצוות קרבן הפסח. דיני קרבן אלו שונים משאר הקרבנות וניכר שהתורה מייחסת לקרבן פסח את החשיבות הגדולה ביותר – מי שלא מקריב אותו חייב כרת. בין דיני הקרבן אנו מוצאים דינים שמדגישים את המשפחתיות שבעשיית הקרבן ובאכילתו. על הקרבן נמנים בני משפחה ושכנים[4], לעבד אין מעגלים חברתיים. הוא מחוייב לאדון בלבד. אך לבן חורין יש חשיבות מכרעת לחברה, למעשה זהו תנאי לאנושיות וגם כיום העונש הגדול ביותר שיכולה החברה לתת לאדם בעודו חי היא ליטול ממנו את החברתיות ולשים אותו בבידוד. את הקרבן יש לאכול בבית אחד עם המשפחה ולא להוציא ממנו. אדם יחיד יכול אמנם באופן תיאורטי לעשות פסח[5] אך אין אדם שיוכל פיזית להתגבר על  כמות הבשר של כבש ולו קטן מאוד והוא יבוא לעבור על איסור "ולא תותירו ממנו עד בוקר". יש בדבר אמירה עקרונית – גם לבד אתה חשוב לפני הבורא ית', אך מבחינה טכנית אין אפשרות לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו ללא חיבור עם שאר העם. תפילת יחיד חשובה לפני ה' אך באופן קבוע עליך לעבוד את ה' במניין, במקהלות ברכו אלוקים.

בתרבות הניאו מרקסיסטית והפרוגרסיבית ישנם משעבדים שהבינו באופן מושכל או אינטואיטיבי שכל עוד הקהילה או המשפחה יעמדו לו לאדם לא תהיה להם אפשרות להחליף את דעותיו ולשטוף את מוחו. בספרים דיסאוטופיים כמו 1984 או ספריה של איין ראנד רואים כיצד לכולם ברור שמוסד המשפחה הוא המוסד שעתיד לספוג את המכה הגדולה ביותר בשעבוד החברה האנושית לרעיון הכלכלי או לרעיון אנושי אחר. גם בימינו מושקעים משאבים רבים בקעקוע זהותו המינית והמשפחתית של האדם - הורה אחד והורה שנים כתחליף לאבא ואמא וכן על זה הדרך. 

 

החירות היחידה נטועה באלוקים רק הוא מרוצה לגמרי מבריאתו ורואה בה טוב מאוד. רק ברעיון האלוקי ישנו מקום לכל בני האדם בהיותם משפחה גדולה אחת, ואף לכל עם – הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועוז.

---

[1] מרקוס ג 31-34 וַיָּבֹאוּ אִמּוֹ וְאֶחָיו וַיַּעַמְדוּ מִחוּץ וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו לִקְרֹא לוֹ׃ וַהֲמוֹן עָם יָשְׁבוּ סָבִיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אִמְּךָ וְאַחֶיךָ בַּחוּץ וּמְבַקְשִׁים אוֹתָךְ׃ וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם מִי הֵם אִמִּי וְאֶחָי׃ וַיְּפֶן וַיַּבֵּט אֶל־הַיֹּשְׁבִים סְבִיבָיו וַיּאֹמַר הִנֵּה אִמִּי וְאֶחַי׃

[2]

[3]

[4]

[5]

ונהפוכו

 

מעניין לחשוב על ההגדרה המדויקת של אחת המילים שאנו משתמשים בה הכי הרבה. גאולה.

לפי המהר"ל מפראג גאולה היא אירוע שבו חוזר הכל לסדר האלוקי. הדברים חוזרים למקומם הראוי להם מן השמים כפי שהקב"ה התכוון בראשית הבריאה על מנת שיהיה טוב לכל הנבראים. כשהתורה אומרת "גאולה תתנו לארץ" היא מתכוונת שהאדמה תחזור לבעליה. הגלות היא הפך הסדר – העם לא במקומו. ברמה המוסרית, משמעות הדברים היא שבגאולה מוכרח הצדק האלוקי לצאת לאור באופן שאז יהיה טוב לצדיקים ורע לרשעים. בגאולת מצרים נענשו המשעבדים במכות קשות ובטביעה, לעומתם העם הצדיק שעד אז הושלך ליאור, יצא לחירות עולם ועבר ביבשה. בישועת חנוכה קמו המכבים הצדיקים האירו את העולם וניצחו את יוון הרשעה מלכות החושך. וגם בפורים עם ישראל שנמכר להשמיד להרוג ולאבד ח"ו היכה מכת הרג ואובדן בשונאיו. אם כך בפורים לא התהפכה מהפכה במובן של בלאגן אלא ה'ונהפוכו' הידוע הפך את החוסר סדר לסדר. ומה עם שיבת ציון שאנו זוכים לקחת בה חלק?

לאחרונה יצא סקר מעודד, מדינת ישראל הגיעה למקום הרביעי בעולם במדד האושר העולמי. בין ישראל לבין המקום הראשון ניצבות שלוש מדינות סקנדינביות – פינלנד, נורבגיה ואיסלנד. לכל יהודי גאה סקר שכזה מעט צובט בלב – ראוי לה למדינת היהודים בארץ הקודש להגיע למקום הראשון. ואכן אם משקללים נתון נוסף מבינים שיש טעות שבסקר. שלושת המדינות שהוזכרו לעיל מככבות ברשימה נוספת, מפוקפקת יותר, רשימת המדינות בעלות שיעור ההתאבדויות הגבוה ביותר בעולם. מרשימה זו ב"ה ישראל נעדרת. כך שמי שנשאר חי באותן מדינות ולא התאבד אכן מדווח על אושר אל מול כלל האוכלוסייה שמאושרת יותר במדינת ישראל.

סקר נוסף מלפני כחודש מונה את מדינת ישראל כאחת מעשרת המדינות החזקות ביותר בעולם במדד הכלכלי והבטחוני. וגם ברמה העולמית אנו רואים שב"ה העולם מסתדר -מי שבעד ישראל עולה מעלה מעלה (טראמפ בארה"ב, מיליי בארגנטינה ועוד) ומי ששונא ישראל יורד מטה מטה (טרודו בקנדה, מקרון בצרפת ועוד). מצרים שדרכה הועבר נשק לחמאס לאחרונה הפכה באופן מפתיע ומנוגד לתחזיות מיצואנית גז ליבואנית גז (כשהמדינה שמייצאת לה גז היא אנחנו). סוריה ולבנון כבר לא מהוות איום, ועזה בעז"ה תתיישב מחדש ביהודים שמחים.

כאמור, חלק עיקרי מאוד מהשיבה לציון וחזרת השכינה למקומה הוא שהצדק ישרור בעולם. כשהמדינה המאושרת ביותר בעולם היא גם המדינה היחידה בעולם שמוסדותיה שובתים בשבת, שמתקצבת לימוד תורה ושהעם היושב בה הוא עם ה' - אזי אך טבעי הוא שהצלחתה והתקדמותה יהוו הקידוש השם הגדול ביותר בנמצא.  לזה קוראים גאולה. אשרי מי שיזכה לקחת בה חלק!

 

 

איפה השם?

 

מאז שמשה מופיע בתורה, שמו נזכר בכל פרשה. הוא נקרא רבן של כל ישראל ולדורות מוסר התורה – משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע (אבות א, א). אך בפרשת תצוה, שמו של משה לא מוזכר אפילו פעם אחת בפירוש, מדוע?

 לאחר חטא העגל מציע ה' למשה איתחול מחדש. הוא ימחה את ישראל וממשה יתחיל העם מחדש. לא עוד שלושה אבות אברהם יצחק ויעקב, מעתה משה יהיה אבי האומה היחיד. משה מוותר על זכרונו האישי ומתפלל לה' בכל כוחו שיסלח לעם. בסיום תפילתו מהדהדות המילים "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". בפירוש דעת זקנים של בעלי התוספות נאמר על כך שדבריו של משה אכן התקיימו בצורה סמלית. אמנם ה' סלח ושמו של משה לא נמחה מכל התורה, אך בפרשה אחת שמו לא נכתב. השאלה עולה כמעט מאליה – משה הרי ויתר על זכרונו האישי למען עם ישראל, מדוע אם כן הוא 'נענש' בכך שלא ייזכר שמו? התשובה לכך היא שאולי שמו של משה לא בולט אך הוא נמחה אל תוך התורה, משה הופך לחלק מהתורה ממש[1].  "ואַתָּה תְּצַוּה אֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ..." – פסוקי הפרשה לא כתובים בצורה מאולצת, לכל אדם שקורא את פסוקי הפרשה ברור מאוד אל מי הפסוק פונה. לאחר שמשה מאיין (מלשון אין) ומבטל את עצמו בפני עם ישראל ובעומק בפני ה' הוא הופך לחלק מהתורה ובכך מתייתר הצורך לכתוב במפורש את שמו. כשמסתכלים בעומק אין כאן עונש, יש כאן הפיכה של משה לנצחי דרך ה'מחייה' אל קרביה של התורה.

הגמרא אומרת שבשונה מחנוכה, בפורים איננו אומרים הלל משום שקריאת המגילה מחליפה את ההלל. אלא שמקריאה שטחית של המגילה עולה ששם ה' לא נזכר בה אפילו פעם אחת. אם כן, כיצד המגילה מחליפה את ההלל לה'? כפי שאמרנו, כאשר אנו קוראים את המגילה בציבור לכולנו ברור מי על מי אנו מדברים. הסיפור איננו על מלך שיכור, צורר מרושע או אפילו על צדיקה נשגבת, סיפור המגילה כולו עוסק בה' ובדרך בה הוא מנהיג את עולמו בצורה נסתרת ושומר על עמו ישראל.

 

---

[1] מעין מחיית שם השם אל המים במי סוטה.

יחס לאחים שאינם שומרים תו''מ (חילונים ודתלשים) דף מקורות

 יחס לאחים שאינם שומרים תו"מ

רמב"ם הלכות אבל, א, י 
כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן ואינן נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות וכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המינים והמשומדים והמוסרין – כל אלו אין מתאבלין עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר: "הלוא משנאיך ה' אשנא".

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש יג, יד
ה"שונא" שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר – הרי זה מצווה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו, ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישתהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה. והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת. שנאמר: "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".

תניא לב
...וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת].

רמב"ם הלכות ממרים ג, ג
במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו, וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס, וכן כל התועים אחריו. אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגידלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם […] לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.

חזון אי"ש הל' שחיטה ב, טז
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענויות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהא בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.

איגרות הראיה א, קלח
כן, ידידי, הנני מבין הרבה את דאבון לבבו. אבל אם יחשוב כבוד תורתו כרוב המון הלומדים, שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר אותם הבנים אשר סרו מדרכי התורה והאמונה על ידי זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך אשר ד' חפץ בה. כשם שכתבו תוספות סנהדרין כו ע"ב ד"ה החשוד, דיש סברא לומר דלא יפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו, וכהאי גונא שכתבו כן תוספות גיטין מא ע"ב ד"ה כופין, שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאנוסים, כי יש "שפחה בישא" של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכל לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון.

מרגניתא טבא לח"ח (נדפס בסוף ספר אהבת חסד)
יז. להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום, ולהזהר מלאו ד"לא תשנא" (ויקרא יט, יז), ואף ברשע גמור אסור לדעת מהר"מ מלובלין (שו"ת "מנהיר עיני חכמים", סימן יג) לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו, כמו שאמרו (אבות ב, ד) "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". וכל שכן שאסור לקלקלו [לקללו], רק לבקש רחמים עליו, שיעזרהו ה' על תשובה שלמה. ולא יכנה שם לחברו, ולא לקראהו בכנוי שכנוהו אחרים.

יג. להוכיח במי שמקבל תוכחה או ספק מקבל או אפילו ודאי אינו מקבל בדאורייתא המפורש בתורה, ויזהר מאד בזה כי גדול עונש המונע תוכחה . ויבקש מקודם מהשם יתברך עזר על זה, שיתקבלו דבריו שיהיה באופן היאות.

אורות ישראל פרק ה
א. אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.

ד. כל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבע״פ, שיוכל לרפות קצת את האהבה של ישראל, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים, הם נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השי״ת. עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם.

להעמקה נוספת – אגרת תקנה, מאמרי הראי"ה על במותינו חללים (עמ' 89)