סיפר הרב הלל פלאי, בכנס בכל לבבך בט"ו בתמוז, תשפ"ג:
לפני 11 חודש בדיוק, בליל ט"ו באב, אירעה תאונה קשה בירושלים, כאשר אוטובוס ללא נהג - מנהיג היה לאוטובוס, נהג לא היה - האוטובוס הזה הידרדר ופגע באמא ושתי בנות ע"ה. ולהבדיל בין חיים לחיים, פגע בכלתי שהיתה, לפני שנה, אישה צעירה, חצי שנה אחרי הנישואין. ובאותה תאונה נקטעו לה שתי הרגליים, מעל הברך.
עברנו שנה, עוברים שנה, לא פשוטה, בשיקום וטיפולים. היא היתה כשבוע בטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת.
כאשר היא פקחה את העיניים וחזרה לעצמה, השאלה הראשונה ששאלה את הבן שלי, את בעלה - 'תגיד לי את האמת: אילו היתה קורית לי התאונה הזאת לפני החתונה, היית לוקח אותי לאישה?'
והבן שלי, אברך צעיר, הוא לא למד בשום בית ספר מה עונים על שאלה כזו. אבל הוא אמר את מה שהלב שלו אמר לו לומר, הוא אמר לה כך:
'ודאי שאם זה היה לפני החתונה, אין סיבה בעולם שאבחר באישה קטועת רגליים. אבל יש הבדל גדול: אם זה היה קורה לך לפני החתונה, זה קרה *לך*.
אחרי החתונה - זה קרה *לנו*, זה קרה לי.'
ואז הוא אמר לה את המשפט הבא:
'אני כורת איתך ברית חדשה. הברית שכרתנו היתה ברית מסוג אחד, ברית רגילה בין איש לאישה.
אני עכשיו, במצב החדש הזה, כורת איתך באמת חדשה.'
וכשהגענו בימים הנוראים למילים האלה, שנאמרות ביום כיפור - *תלבב את רעייתך, תכרות לה ברית חדשה* - אמרתי,
'ריבונו של עולם, הנה, הבט;
גם אם אנחנו לא מושלמים, גם אם אנחנו קטועי ידיים ורגליים בעבודת ה', תלבב את רעייתך.
*תכרות לה ברית חדשה.*'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.