מצוות תרועה בחצוצרות בשעת מלחמה - הצעה לנוסח

 

יתכנסו במעמד קרבי כל החיילים, לאחר דברי המפקד, הרב הצבאי יאמר מספר מילים על המצווה והזכות להלחם ואחר יאמרו נוסח זה ויריעו. אם הזמן קצר ידלגו את פרקי התהלים, ואם הזמן קצר ביותר יאמרו רק פרשיית החצוצרות ויריעו. ישנה עדיפות שכהנים שיודעים להריע יריעו בחצוצרות, במידה ואין הרב הצבאי יבחר אנשים שמתאימים לכך (או יריע בעצמו). בהעדר חצוצרות ניתן להריע בשופרות (כדעת הרשב"א).

אם הזמן מאפשר ניתן להוסיף פרקים מז (למנצח לבני קרח מזמור), כ (למנצח יענך) וקמד (לדוד ברוך ה' צורי). הפרקים מופיעים במלואם בסוף הנוסח.

לצורך שלמות העניין ולנוחיותכם נוספה בסוף תפילה לפני יציאה לקרב.

קבלת עול מלכות שמים

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה’ אֱלֹהֵינוּ, ה’ אֶחָד: (פעם אחת)

ה’ מֶלֶךְ. יהוה מָלָךְ. ה’ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: (שתי פעמים)

ה’ הוּא הָאֱלֹהִים. ה’ הוּא הָאֱלֹהִים: (שתי פעמים)

פרשיית חצוצרות במדבר י
וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְר֑וֹת וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יהוה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃ וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יהוה אֱלֹהֵיכֶֽם:

מריעין בשתי חצוצרות כסף:

תקיעה שברים – תרועה תקיעה
תקיעה שברים תקיעה
תקיעה תרועה תקיעה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא

אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא

ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה

ה' צְבָאוֹת, אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ

ה' צְבָאוֹת, הַוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ, יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ

 

 

 

תפילה לפני יציאה לקרב

ה' צְבָאוֹ־ת אֱ־לֹקֵי יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים, אַתָּה צִוִּיתָנוּ בְּתּוֹרָתְךָ לֵאמֹר:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם,

אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם.

כִּי ה' אֱ־לֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם,

לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".

וְעַתָּה הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ.

עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד, וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ.

אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי, וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד.

הֱיֵה נָא עִם חַיָּלֵי צְבָא הַגָּנָה לְיִשְֹרָאֵל שְׁלוּחֵי עַמְךָ,

הַקְּרֵבִים הַיּוֹם לַמִלְחָמָה עַל אוֹיְבֵיהֶם.

חַזְּקֵנוּ וְאַמְצֵנוּ, רִיבָה אֶת יְרִיבֵנוּ לְחַם אֶת לֹחֲמֵינוּ.

הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

אֱ־לֹקַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל, כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ.

כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר, וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים.

כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ, וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.

מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן, וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה'.

יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד, וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא,

אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא.

הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר, וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם.

בֵּא־לֹקִים נַעֲשֶׂה חָיִל, וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ.

 

 

פרקי תהלים להצלחה במלחמה
מז
לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר׃
כׇּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף הָרִ֥יעוּ לֵ֝אלֹהִ֗ים בְּק֣וֹל רִנָּֽה׃
כִּֽי־יְהֹוָ֣ה עֶלְי֣וֹן נוֹרָ֑א מֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל עַל־כׇּל־הָאָֽרֶץ׃
יַדְבֵּ֣ר עַמִּ֣ים תַּחְתֵּ֑ינוּ וּ֝לְאֻמִּ֗ים תַּ֣חַת רַגְלֵֽינוּ׃
יִבְחַר־לָ֥נוּ אֶת־נַחֲלָתֵ֑נוּ אֶ֥ת־גְּא֨וֹן יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁר־אָהֵ֣ב סֶֽלָה׃
עָלָ֣ה אֱ֭לֹהִים בִּתְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר׃
זַמְּר֣וּ אֱלֹהִ֣ים זַמֵּ֑רוּ זַמְּר֖וּ לְמַלְכֵּ֣נוּ זַמֵּֽרוּ׃
כִּ֤י מֶ֖לֶךְ כׇּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים זַמְּר֥וּ מַשְׂכִּֽיל׃
מָלַ֣ךְ אֱ֭לֹהִים עַל־גּוֹיִ֑ם אֱ֝לֹהִ֗ים יָשַׁ֤ב ׀ עַל־כִּסֵּ֬א קׇדְשֽׁוֹ׃
נְדִ֘יבֵ֤י עַמִּ֨ים ׀ נֶאֱסָ֗פוּ עַם֮ אֱלֹהֵ֢י אַבְרָ֫הָ֥ם כִּ֣י לֵ֭אלֹהִים מָֽגִנֵּי־אֶ֗רֶץ מְאֹ֣ד נַעֲלָֽה׃

כ
לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃
יַֽעַנְךָ֣ יְ֭הֹוָה בְּי֣וֹם צָרָ֑ה יְ֝שַׂגֶּבְךָ֗ שֵׁ֤ם ׀ אֱלֹהֵ֬י יַעֲקֹֽב׃
יִשְׁלַֽח־עֶזְרְךָ֥ מִקֹּ֑דֶשׁ וּ֝מִצִּיּ֗וֹן יִסְעָדֶֽךָּ׃
יִזְכֹּ֥ר כׇּל־מִנְחֹתֶ֑ךָ וְעוֹלָתְךָ֖ יְדַשְּׁנֶ֣ה סֶֽלָה׃
יִֽתֶּן־לְךָ֥ כִלְבָבֶ֑ךָ וְֽכׇל־עֲצָתְךָ֥ יְמַלֵּֽא׃
נְרַנְּנָ֤ה ׀ בִּ֘ישׁ֤וּעָתֶ֗ךָ וּבְשֵֽׁם־אֱלֹהֵ֥ינוּ נִדְגֹּ֑ל יְמַלֵּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה כׇּל־מִשְׁאֲלוֹתֶֽיךָ׃
עַתָּ֤ה יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י הוֹשִׁ֥יעַ ׀ יְהֹוָ֗ה מְשִׁ֫יח֥וֹ יַ֭עֲנֵהוּ מִשְּׁמֵ֣י קׇדְשׁ֑וֹ בִּ֝גְבֻר֗וֹת יֵ֣שַׁע יְמִינֽוֹ׃
אֵ֣לֶּה בָ֭רֶכֶב וְאֵ֣לֶּה בַסּוּסִ֑ים וַאֲנַ֓חְנוּ ׀ בְּשֵׁם־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣ינוּ נַזְכִּֽיר׃
הֵ֭מָּה כָּרְע֣וּ וְנָפָ֑לוּ וַאֲנַ֥חְנוּ קַּ֝֗מְנוּ וַנִּתְעוֹדָֽד׃
יְהֹוָ֥ה הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קׇרְאֵֽנוּ׃

קמד
לְדָוִ֨ד ׀ בָּ֘ר֤וּךְ יְהֹוָ֨ה ׀ צוּרִ֗י הַֽמְלַמֵּ֣ד יָדַ֣י לַקְרָ֑ב אֶ֝צְבְּעוֹתַ֗י לַמִּלְחָמָֽה׃
חַסְדִּ֥י וּמְצוּדָתִי֮ מִשְׂגַּבִּ֢י וּֽמְפַלְטִ֫י־לִ֥י מָ֭גִנִּי וּב֣וֹ חָסִ֑יתִי הָרוֹדֵ֖ד עַמִּ֣י תַחְתָּֽי׃
יְֽהֹוָ֗ה מָֽה־אָ֭דָם וַתֵּדָעֵ֑הוּ בֶּן־אֱ֝נ֗וֹשׁ וַֽתְּחַשְּׁבֵֽהוּ׃
אָ֭דָם לַהֶ֣בֶל דָּמָ֑ה יָ֝מָ֗יו כְּצֵ֣ל עוֹבֵֽר׃
יְ֭הֹוָה הַט־שָׁמֶ֣יךָ וְתֵרֵ֑ד גַּ֖ע בֶּהָרִ֣ים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ׃
בְּר֣וֹק בָּ֭רָק וּתְפִיצֵ֑ם שְׁלַ֥ח חִ֝צֶּ֗יךָ וּתְהֻמֵּֽם׃
שְׁלַ֥ח יָדֶ֗יךָ מִ֫מָּר֥וֹם פְּצֵ֣נִי וְ֭הַצִּילֵנִי מִמַּ֣יִם רַבִּ֑ים מִ֝יַּ֗ד בְּנֵ֣י נֵכָֽר׃
אֲשֶׁ֣ר פִּ֭יהֶם דִּבֶּר־שָׁ֑וְא וִ֝ימִינָ֗ם יְמִ֣ין שָֽׁקֶר׃
אֱֽלֹהִ֗ים שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ אָשִׁ֣ירָה לָּ֑ךְ בְּנֵ֥בֶל עָ֝שׂ֗וֹר אֲזַמְּרָה־לָּֽךְ׃
הַנּוֹתֵ֥ן תְּשׁוּעָ֗ה לַמְּלָ֫כִ֥ים הַ֭פּוֹצֶה אֶת־דָּוִ֥ד עַבְדּ֗וֹ מֵחֶ֥רֶב רָעָֽה׃
פְּצֵ֥נִי וְהַצִּילֵנִי֮ מִיַּ֢ד בְּֽנֵי־נֵ֫כָ֥ר אֲשֶׁ֣ר פִּ֭יהֶם דִּבֶּר־שָׁ֑וְא וִ֝ימִינָ֗ם יְמִ֣ין שָֽׁקֶר׃
אֲשֶׁ֤ר בָּנֵ֨ינוּ ׀ כִּנְטִעִים֮ מְגֻדָּלִ֢ים בִּֽנְעוּרֵ֫יהֶ֥ם בְּנוֹתֵ֥ינוּ כְזָוִיֹּ֑ת מְ֝חֻטָּב֗וֹת תַּבְנִ֥ית הֵיכָֽל׃
מְזָוֵ֣ינוּ מְלֵאִים֮ מְפִיקִ֥ים מִזַּ֗ן אֶ֫ל־זַ֥ן צֹאונֵ֣נוּ מַ֭אֲלִיפוֹת מְרֻבָּב֗וֹת בְּחוּצוֹתֵֽינוּ׃
אַלּוּפֵ֗ינוּ מְֽסֻבָּ֫לִ֥ים אֵֽין־פֶּ֭רֶץ וְאֵ֣ין יוֹצֵ֑את וְאֵ֥ין צְ֝וָחָ֗ה בִּרְחֹבֹתֵֽינוּ׃
אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַֽשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֱׁיְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו׃

 

לב בוער \ מהו הדבר החשוב ביותר בחינוך הילדים?

 

כולנו שרים בדבקות 'וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים'. אך מהו סוד החינוך? מהו היסוד שרק ממנו אפשר להתחיל ובלעדיו הכל עלול להתמוטט. לדעת הרב[1] יש יסוד אחד כזה, ודומה שאנחנו לא מרבים לדבר עליו ולהדגיש אותו.

"רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחמיא את בשרך וגו' למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הם מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם"[2].

יסוד החינוך הטוב הוא לבסס יפה את הרגש הטבעי לטובה, לצדק לקדושה ולמישרים, באופן שכשיגדיל האדם כבר ימצא דרך החיים מוכנת לפניו, ואיננו צריך כ"א להוסיף לקח ושכל טוב, לעלות מעלה מעלה. ע"כ ראשית חטאת החינוך היא אם לא ישכיל האדם את גודל הערך של הרגש הטוב, עד שיחפש בכל דבר למצא רק את הצד המושכל לבדו ע"פ השכל הקר, באין גחלת של חום אש קודש בתוך הלב להרגיש את החיים ואת הנועם שיש באור ד' במדות טובות ובכל קדושתה של תורה ושל עבודת ד' הטהורה והברה. הדרכה כזאת משחתת היא את כל נפש, כי לא בריאה שכלית מופשטת הוא האדם, עד שיספיק השכל הקר והיבש לבדו להשלימו, כ"א הוא מורכב מכחות שכליים וכחות הרגשיים שהם צריכים להיות משולבים יחד לטובה. ע"כ לא תועיל כל השכלה ציורית להשלים את הנפש כראוי, אם לא יחובר עמה המון מעשים טובים להשלמת הרגש ופיתוחו. וכפי הרחבת ההסתעפות המוסרית שבנפש גדולה, שכפי גדולתה כן עצמו רגשותיה, צריך לפי ערכה ריבוי מעשים המישבים את כל המרחב של הרגשות הנעלים לפי רוב פרטיהם. ועם גדול, גוי קדוש, כעם ד' אלה, לפי גדולתה של הנפש הלאומית הכללית המופיעה גם כן בכל יחיד שבישראל, כן עצמו סעיפי הרגשות הצריכים עיבוד. ע"כ רבו המעשים המחוייבים, שכולם עומדים לצרף את הבריות להעמיד את היסוד המוסרי הרחב והגדול לפי ערך המרחב של גדולת הנפש שלהם, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות" . והנה כמה שהוקרת הרגש הוא ענין מתמיד שפועל תמיד את השפעתו גם על הגדולים, הוא דבר מובן. אמנם לאין קץ ואין תכלית, הוא פועל על החינוך של הקטנים. כל הבנין של הנפש בתחילת גידולה תלוי רק לפי ההצלחה של השרשת הרגשות הטבעיים, שהם נמזגים בעצם הנפש ומעמידים יסוד לכל אושר החיים. עם כיבוד הרגש והידיעה שמתת אלהים הוא כשהוא מתנהל באורח ישר, המתגלה ביותר בשמירת קדושת הנדרים, הבאה מהוקרת כל משאת נפש אשר נשאו רוח ד' בעת הטובה של התעלות הלב, תטיב השפעת החינוך על הקטנים, עד שיגודלו באורח צדקה ויהיו ראויים לפעול טוב וחסד ולהיות מועילים בחברה האנושית, ומביאי ברכה לבית ישראל, ובזה הנם ראויים לחיים. אמנם בעון נדרים, בהתמוטט היסוד של טוב החיים של הרגש הטהור והוקרת קדושתן, מה ישאר עוד לקטנים האמללים לנהלם בדרך האורה להיות פועלי טוב בעולם, בניו ובנותיו של אדם הם צריכים להיות מעשי ידיו, האדם צריך טיפול מעשי, לכונן את מורשי לבבם , את הכנת סעיפי הגיונותיהם הטבעיים. ובמה איפוא יביאם לזה, ע"י הרגשות הקדושים שהם מוכנים להיות נקלטים גם בלבב הבנים הרכים. אבל ביטול זה היסוד, יגרום שהבנים לא יוכלו לקבל את הטוב הראוי לבא בתקופת הקטנות למען הכין בסיס לטובה בעת הגדלות, ובזה הלא יהיו רק משחיתים ומהרסי כל טוב בחיים בחברה ובאומה. וכפי חק ההשגחה שהחלקים היותר גרועים, היותר בלתי מוכשרים להביא תועלת ורק דבר בליעל יצוק בם, שהם נכחדים ומתבערים ע"י המוני הסיבות המוכנות לפורעניות, הנה יהיו הקטנים הללו באשמת העזיבה של האבות מוכנים לשוט שוטף כי יעבור. בעון נדרים בנים מתים. למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך.

הרגשות הטבעיים צריכים להיות מכוונים אל הטוב והישר. זוהי אמנות החינוך – השרשת הרגשות הטבעיים של הטוב. בניין הנפש תלוי בזה.  לאו דווקא בשכל הקר ובהנהגתו נמצא את ההדרכה הנכונה. האדם מורכב מלב וגופניות לא פחות מאשר משכל ורוח לכן עליו להתמלא ברגשות קודש ובמעשים טובים שמבססים אותם ורק לאחר מכן לגשת לעבודה השכלית. הרחבת העבודה המעשית של המצוות בפועל היא המתקנת את רגשות האדם ונוגעת אל ליבו. ובניסוחו של בעל ספר החינוך - אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. על דרך משל אדם שהולך ומתנדב ורואה מצוקה וסבל של האחר ועושה מה שביכולתו כדי להקל על סבלו, מבסס בקרבו את רגש הצדק והאחריות כלפי החלש ממנו, את הכרת הטוב כלפי רבש"ע על מה שיש לו ואת ההבנה כי באחריותו להעניק מהטוב שיש לו לזולתו במידת החסד. השיעור הזה חזק בהרבה מכל שיעור שכלי שישמע על חסד. לאחר שיעורים שכליים השכל מתתקן, אך לאחר עבודה מעשית בשדה המצוות הלב מקבל את ביטויו.

'מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים'[3] אמר החכם באדם. בתחילת ילקוט שמעוני על ספר משלי מספרים לנו חכמים על מחלוקת תנאים מעניינת שאולי שייכת למחלוקת קדומה בין דוד המלך עליו השלום לבנו.

"והחכמה מאין תימצא" - מלמד שהיה שלמה מחפש, היכן החכמה מצויה. רבי אליעזר אומר: בראש, רבי יהושע אומר: בלב... נמצאת אומר, שדוד תפש כדברי רבי אליעזר, ושלמה כדברי רבי יהושע.

איפה עיקר החכמה – בלב או במח? המדרש נוטה לומר שהלב אך ההוכחה מעניינת לא פחות מהתשובה עצמה:

הדא הוא דכתיב (תהלים ד א): "נתת שמחה בלבי", וכתיב (משלי כז יא): "חכם בני ושמח לבי". ומפני מה נתנה חכמה בלב - מפני שכל האיברים תלויים בלב.

החכמה מקושרת לשמחה, אם השמחה בלב מוכרחים לומר שגם החכמה נמצאת שם. 'תורת חכם מקור חיים' וחכם גימטריא חיים[4]. כמו הלב המעניק חיים לגוף כולו כך החכמה אמורה לחיות את בעליה, להוסיף בו אומץ ושמחה. "ולישרי לב שמחה"[5].

ועוד למדנו מן המדרש - מן החכמה שבלב יושפעו כל האברים. הראי"ה מדגיש שהילדים שיחונכו נכון יועילו בדרך זו לא רק בשמירת הטוב בעצמם אלא גם בחברה האנושית ובאומה כולה. אפשר שיש בדבריו אמירה מן הפרט אל הכלל – כשם שהלב מחיה את כל אברי הגוף באדם הפרטי, כך בחברה כולה אם הבנים יהיו מחוברים לחכמת הלב ולאינטואיציה הישרה כל איברי האומה יתברכו.

נראה שהדברים נכונים לא רק לחינוך הילדים בגיל הצעיר. בחור מגיע לישיבה הגבוהה ובעצם עושה דרך שדומה לחזרה בתשובה. הוא בחר להגיע לישיבה כדי לברר את דרכו לאחר שבשנות הישיבה התיכונית חש כי הוא מעביר את הזמן או לומד עבור הוריו וכדי לעבור את מבחני הבגרות. זוהי דרך רוחנית שהוא רק בתחילתה. גם אם ילמד הרבה תורה וישמע שיעורים מרתקים מהבחינה הפילוסופית והשכלית הטהורה זה לא יעשה אותו עובד השם. עליו להשקיע בחוויה, ברגשות הקודש וחום הלב לתורה ולמצוות. לאהוב את רש"י ותוספות עד כדי פציחה בריקוד סוער בשמחת תורה או בשבועות. להנות מנועם השבת בשירת י-ה אכסוף המונית או בפיוטים שמחים על כוס יין מלא כברכת השם. שירת הבקשות בוערת או מעמד 'צמאה' השנתי יכול להיות הדבר שישנה את התמונה מבחינתו. מה שיגרום לו ללמוד עוד שנים רבות תורה ולהיות מורה הוראה בישראל או לקבוע עיתים לתורה בשיעור הדף היומי לשארית חייו.

אמנם כמאמרם הידוע של אדמו"רי חב"ד המח צריך להיות שליט על הלב. השכל צריך לדעת ליטול את המושכות ולנווט את האדם בעיתים שהלב קצת נוטה אם לעקל אם לעקלקלות. אך גם מאמר מוהר"ן עומד ניצב – עיקר האלוקות הוא בלב[6]. ובכתבי אדמו"ר הזקן נמצא פתרון, חיצוניות הלב לעיתים מתבלבלת אך פנימיות הלב לעולם בוערת לה' ולתורתו. את הפנימיות הזאת אנו מבקשים לעורר בעולם החינוך. גם האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד כתב רבות בעניין הצורך לחנך להיות איש מתרגש- אדם שליבו ער[7]. האדמו"ר אף הוסיף מדיליה עצה מעשית לעשות זאת -

זה יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשויות גופניות יסגל להתעורר בהן לקדשה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה. וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר גופני, אף בשעה שעושה פעלות גופניות כשתית היי"ש בין החסידים וכמיני המחשבות לעורר את עצמו כמו שנדבר אם ירצה ה' בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית לבד, רק תכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכל אחד כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה. 

השיחה על רגשות הלב והחוויה מתקשרת אצלי לשיח נוסף שהעלה הראי"ה על נס – שיח העונג. במאמר העונג והשמחה רואה הראי"ה את העונג כדבר ראשון במעלה ומדבר על האחריות של לומד התורה למצוא את העונג שלו במציאת האות שלו בתורה. בספר אורות[8] מתקדם הראי"ה צעד נוסף וטוען שהיהדות כולה צריכה לעבור לדבר עם העולם בשפה של עונג ואושר במקום בשפת המוסר והחובות.

עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפש הברברית להתפשט בכל מאוייה. אבל בבא התור של אור העולם להגלות, יודע לעולם, שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל, עכ"פ לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים, וע"כ "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי".

העונג והאושר שייכים לממד חכמת הלב ופחות לממדים השכליים בהם אנו בדרך כלל עוסקים. נמצינו למדים שמה שהתחיל כיסוד החינוך מתגלה במערכה האחרונה כתכלית בפני עצמו. המעבר מעץ הדעת לעץ החיים, מתורת השכל לחכמת הלב הוא חלק מהמעבר מחכמה פלפולית לחכמה שיסודה ברוח הקודש ושייך בעומק למעבר שבין תורת חו"ל לתורת ארץ ישראל.

---

[1] עין אי"ה שבת פק ב פס' ריד.

[2] שבת לא ע"א.

[3] משלי ד, כג.

[4] שם יג, יד והגימטריא בשם משמואל פרשת מצורע.

[5] תהלים צז, יא.

[6] לקוטי מוהר"ן תורה מט.

[7] חובת התלמידים שיח אל המלמדים.

[8] אורות ישראל פרק ה פס' טו וככל הנראה לחיבת הדברים וחשיבותם מופיע שוב באורות הקודש חלק ג עמ' קצב.