תרועה בחצוצרות - דף מקורות

לצפיה בשיעור

במדבר י
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃
וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
...וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְר֑וֹת וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃
וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (פ)

ראש השנה כז
רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל סָבַר לְמִיעְבַּד עוֹבָדָא כְּמַתְנִיתִין. אָמַר לֵיהּ רָבָא: לָא אָמְרוּ אֶלָּא בְּמִקְדָּשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל בִּגְבוּלִין, מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲצוֹצְרוֹת — אֵין שׁוֹפָר, מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שׁוֹפָר — אֵין חֲצוֹצְרוֹת. וְכֵן הִנְהִיג רַבִּי חֲלַפְתָּא בְּצִיפּוֹרִי וְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן בְּסִיכְנִי, וּכְשֶׁבָּא דָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים אָמְרוּ: לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְּשַׁעֲרֵי מִזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת בִּלְבַד. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי קְרָאָה — דִּכְתִיב: ״בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה׳״, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה׳ הוּא דְּבָעֵינַן חֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, אֲבָל בְּעָלְמָא — לָא.
רש"י  - מקום שיש שופר - כגון ר"ה ויובל:  מקום שיש חצוצרות - כגון תעניות:

רמב"ם פרק א מהלכות תעניות הל' א -ד
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י ט) "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת". כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ: וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה כה) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ" וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם:
אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו כז) "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" (ויקרא כו כח) "וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִתְעַנּוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּבִימֵי הַתַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ זוֹעֲקִין בִּתְפִלּוֹת וּמִתְחַנְּנִים וּמְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת בִּלְבַד. וְאִם הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָר. הַשּׁוֹפָר מְקַצֵּר וְהַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת. שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת. וְאֵין תּוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וְשׁוֹפָר כְּאֶחָד אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צח ו) "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'":

המאור
תנ"ה בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר וכו' וקי"ל כי הא מתניתא ואני תמה ממה (ס"א על מה) שראיתי בתשובת הגאונים שנהגו לתקוע בתענית בשופר ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות.

תענית יד
מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. בְּמַאי מַתְרִיעִין? רַב יְהוּדָה אָמַר: בְּשׁוֹפָרוֹת, וְרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: בַּ״עֲנֵנוּ״. קָא סָלְקָא דַּעְתָּן, מַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — לָא אָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת, וּמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת — לָא אָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״. וְהָתַנְיָא: אֵין פּוֹחֲתִין מִשֶּׁבַע תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר, שֶׁבָּהֶן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה הַתְרָעוֹת. וְסִימָן לַדָּבָר: יְרִיחוֹ. וִירִיחוֹ שׁוֹפָרוֹת הֲוָה, וּתְיוּבְתָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״! אֶלָּא: בְּשׁוֹפָרוֹת, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה. כִּי פְּלִיגִי בַּ״עֲנֵנוּ״. מָר סָבַר: קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה, וּמָר סָבַר: לָא קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה. לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — כׇּל שֶׁכֵּן בְּשׁוֹפָרוֹת. וּלְמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת — אֲבָל בַּעֲנֵנוּ לָא!

רמב"ן תענית יד
וקשיא לן היכי אמרינן הכא בשופרות והא התרעה דתעניות בחצוצרות היא כדתנן ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות משני צדדים שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות ותניא התם בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר דהיינו בראש השנה ויובל אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות דהיינו תעניות אין שופר וי"ל דהאי תנא במקדש קאי דאיכא שופרות בתעניות ומשום דבעא למיתנא סימן לדבר יריחו דאינון שבע תקיעות בכהנים ושבע ימים נקט הכי לסיומי למיליה כולה מילתא ביריחו כנ"ל.
עוד י"ל דלא קפיד תנא למיקרי שופרא לחצוצרת' דאשתני שמייהו לא אתא אלא לאפוקי התרעה בפה אבל בירוש' נראה שהם סבורין דתקיעה דתענית בשופרות ממש היא לפי שמצינו שם במס' ראש השנה קומי ר' יהושע בן לוי תוקעין בתעניתא בשופר ר' יוסי בעי דיתקעון קמוי בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אבל לא בגבולין ובמכלתין נמי אמור בירוש' למה תוקעין בקרנתא לומר חושבינהו כאלו גועים כבהמה לפניך.
ושוב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות ולפי זה יש לי לדחוק ולומר דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה דכתיב כי תבואו מלחמה חצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיב הילכך במקדש בתעניות דהיא כנופיא דכל ישראל מצות היום בחצוצרות ובשופר נמי תוקעין משום דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' אבו בגבולין בשעת מלחמה בחצוצרות בלבד תוקעין ומתפללין כסדר התעניות כדאמרינן בגמרא לפי שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובל ובשעת מלחמה אלמא בשעת מלחמה אומר זכרונות ושופרות ותוקעין בחצוצרות דקראי נינהו הא בשאר תעניות התרועה גמרינן בהו אבל בשופרות הוא דומיא דראש השנה. ובפ' משוח מלחמה גבי מלחמת מדין דריש וחצוצרות התרועה בידו אלו השופרות ולא ידעתי אם שלא דקדקו בלשונם או שאין חצוצרות אלא במלחמת אויבים הצרים עליהם בארץ כדכתיב בארצכם על הצר הצורר אתכם דלמה להם לפרש אלו השופרות אלא לכך.
וראיתי להראב"ד ז"ל דלאו על שופרות של ברכות קאמר דהנהו חצוצרות תני וכהנים הוו אבל בתקיעה שלאחר תפלה קאמר כשמרבין בתחנונים תוקעין בשופרות כדי להזכיר אינו של יצחק ובירושלמי למה תוקעין בקרנות לומר הנה אנו גועין לפניך כבהמה והיינו דקתני ברייתא שבע תעניות ובהם ז' התרעות ואם על תקיעות של ברכות קאמר טובא הוו אלו דבריו ז"ל. ולאו מילתא היא שכבר הוכחנו מן סוגית הירושלמי שבמסכת ראש השנה שאין להם בגבולי אלא שופר ואין להם חצוצרות כלל ועוד שהברייתא מפורשת היא ובהן שבע שבע התרעות כלומר שבע התרעות בכל תענית ותענית דשבע ברכות נינהו כדתנן על השביעית הוא אומר ועל כל ברכה תקיעה וכדקתני לה בהדיא באידך פרקין והשמיט הסופר מנוסח הרב ז"ל שבע אחד אבל בכל הנוסחאות שבע שבע התרעות כתוב בהן וסימן לדבר יריחו:

רשב"א ר"ה כז
תניא נמי הכי [וכו'] מקום שיש שופר אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות אין שופר. פירש רש"י ז"ל מקום שיש שופר, כגון ראש השנה ויובל. מקום שיש חצוצרות כגון תעניות. וכן פירשו רוב המפרשים. וכתב הרב בעל המאור ז"ל, ואני תמה ממה שראיתי בתשובה הגאונים ז"ל, נהגו לתקוע בתעניות בשופר, ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות. והראב"ד ז"ל הוסיף בה קושיא במסכת תעניות בפרק (כיצד) [מאימתי] (יד, א) מדאמרינן התם במה מתריעין בשופר והכא אמרינן בחצוצרות, ותירץ דהכא בתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שמוסיפין, ואותן תקיעות והרעות היו בחצוצרות, וההיא הרעה שאמרו בפרק (כיצד) [מאימתי] היא בשופר, היא הרעה שלא בשעת הברכות, אלא בשעת שמרבין בתפלה ותחנונים, והיינו דאיכא מאן דאמר התם דאין מתריעין אלא בפה, והכא תנינן בהדיא בתעניות בשל כפופים. אבל מכל מקום כך נהגו בכל מקום כמנהגן של גאונים ז"ל, ומנהגן תורה היא. ומצאתי סעד לדבריהם מן הירושלמי, דגרסינן התם בשמעתין דהכא (פ"ג ה"ד) קומי ר' יהושע תוקעין בתעניתא ר' יוסה בעא ויתקעון קומיה בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין. ונראה שיש חסרון בנוסחת הירושלמי, וכך היא קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא בשופר, אלמא בגבולין בתעניות בשופר היו תוקעין, ואין חצוצרות לעולם בתענית אלא במקדש. ולפי זה הא דתני מקום שיש חצוצרות אין שופר, היינו בשעת מלחמה כדכתיב (במדבר י, ט) והרעותם בחצוצרות. אחר כן מצאתי כך לר"ם ב"ן נ"ר בליקוטיו.
ועוד אפשר לי לומר, דהא דתניא מקום שיש שופר וכו', לאו עיכובא הוא לתעניות שלא יהא אלא בחצוצרות, אלא לומר שאין תוקעין בגבולין בשנים בשופר וחצוצרות, אלא באחד מהן. והלכך בראש השנה ויובל שיש שופר על כל פנים בגבולין, שמצות היום מן התורה בשופר אין חצוצרות. ובתעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר, ואם יש שם שופר אין חצוצרות, ולא שיהא חיוב על כל פנים בתעניות בגבולין בחצוצרות, אלא שלא יהו שם שופר וחצוצרות. והא דמקשה בירושלמי ויתקעון קומי בחצוצרתא, חצוצרתא עם השופר קאמר, ואמר ליה דמתניתא תנו כן דאין חצוצרות בגבולין, כלומר במקום שיש שופר, וכל שהוא תוקע בשופר בגבולין, בין בחובה בראש השנה ויובל בין בבחירה בתעניות, שאילו רצה לתקוע בזה או בזה עושה, ותקע בשופר, לא יביא לשם חצוצרות. וההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי הוא היא ברייתא דמייתי הכא. ומעתה בגבולין הנהיגו בשופר שהוא יותר מצוי, הרשות בידן, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות. כך נראה לי.

משנה ברורה סי' תקעו
ומתריעים וכו' - כתב הרמב"ם מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא על הצבור שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות [ועיין במגיד משנה דהכריע לדינא דלאו דוקא בחצוצרות דה"ה בשופר] כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיו"ב זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו אלה וגו' וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרית היא הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהן הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי וכו' ומד"ס להתענות על כל צרה שלא תבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים וכו' עכ"ל ותמה המ"א למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואפילו אם נאמר דאין ת"צ בבבל הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית וכנ"ל ונשאר בצ"ע ויש מאחרונים שתירצו דמדאורייתא מצוה זו נוהג רק בא"י וכדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' ויש שכתבו דאפשר דאף בא"י דוקא כשהיה תחת רשותינו ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל אז מ"ע לתקוע אבל בלא"ה לא [פמ"ג]: