חוברת מקורות על עניין
התכלת
מקורות יסוד
גמרא מנחות לח ע"א מתחילת
הפרק – מד ע"א (להתמקד בענייני התכלת)
רמב"ם הל' ציצית פרק א
ה"א - יא וכן – פרק ב
מקורות לפי נושאים
חובה או מצוה מן המובחר
במדבר פרק טו פסוק לח
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׁוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם
לְדרתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
תלמוד
בבלי מסכת בבא מציעא דף סא עמוד ב
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים גבי
ציצית, יציאת מצרים במשקלות? אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה
של בכור לטפה שאינה של בכור - אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה
אותם לישראל ברבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר
תכלת הוא.
תוספות
מסכת בבא מציעא דף סא עמוד ב
שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא - ואף על גב דעובר על מצות
ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה[1].
משנה
מסכת מועד קטן פרק ג משנה ד
אין כותבין שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל
הרי זה יכתוב אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד ואין מגיהין אות א' אפילו
בספר עזרא (ס"א העזרה) ר' יהודה אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וטווה על
יריכו תכלת לציציתו: (ופסק הרי"ף [מו"ק יא.] את דברי ר' יהודה[2])
רמב"ם
הל' ציצית א,ב-ג
ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע, וכורכין אותו על הענף, וחוט
זה הוא הנקרא תכלת..."נמצאו במצוה זו שני צווים[3]: שיעשה על
הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת...
חינוך
מצוה שפו
התורה חייבה אותנו
בתכלת גמור.
יראים
סי' תא
וצוה הב"ה לתת
תכלת בציצית, דכתיב 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת.
משנה
ברורה סי' ט סק"ז
פרוש דבזמן שהיה תכלת היה צריך להטיל ארבע חוטין שני חוטי לבן
ושני חוטי תכלת הוא צמר צבוע בדם חילזון והייתה מתקיימת על ידי זה מצוות ציצית
כראוי התירה לנו התורה להטיל השנים של לבן בין מצמר או מפשתים בין בבגד צמר בין
בבגד פשתים.
הערת העורך:
וכן מופיעה לשון של "חיוב" לגבי התכלת בעוד ראשונים רבים בסוגיית
"סדין בציצית" (שבת כ"ה,ב), והם: התוספות, הרמב"ן (במלחמת
ה'), הרשב"א, המאירי, הרא"ש (בתוספותיו), והר"ן (על הרי"ף).
מדאורייתא
יש להטיל תכלת גם בבגד של פשתן, משום שעשה דוחה לא תעשה. אולם כידוע, הכלל
"עשה דוחה לא תעשה" נאמר רק כאשר אין אפשרות להמנע מדחיית הלאו. וכך
אומרת הגמרא שם, שחוטי לבן אין לעשות מצמר בבגד פשתן, משום שניתן לעשותם מפשתן. אילו ניתן היה לוותר על
התכלת, לא היתה התכלת דוחה את איסור הכלאיים. ומכאן, שהתכלת היא חיוב גמור, שאי
אפשר להמנע ממנו.
חיוב
בזמן שעדיין יש ספק אם זה התכלת?
הקדמה למלחמת ה'
ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה
ז"ל כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך ותתפאר
בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח
ראיותי אין הדבר כן כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא
ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני
התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות
ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם
הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו. וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא.
לבישת לבן כשיש תכלת -
האם עושה איסור בזה?
ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) עשין עשה ז
ואף על גב דגם לבן בלא תכלת לא
הותר אלא כשאין לו תכלת. אבל כשיש לו ודאי נהי דבלבן עבד מצוה מכל מקום אסור ללבוש
הבגד. דהו"ל כמבטל עשה דתכלת בידים. מכל מקום פריך שפיר התם בההיא דבעי למימר
דלהכי אסרו סדין בציצית דגזרו משום קלא אילן. ולא יהא אלא לבן עיין שם. דאע"ג
דכשיש לו תכלת ודאי לא מהני הך סברא דלא יהא אלא לבן אפילו לרבנן דס"ל דאין
מעכבין זא"ז. משום דנהי דמצד איסור כלאים שרי מכל מקום איכא איסור מצד ביטול
עשה דתכלת בידים... אבל
ודאי כשיש לו תכלת ולבן ואינו מטיל בבגדו אלא אחד מהם אפילו לרבנן עביד איסורא
כשלובשו כעובר בעשה בידים. אלא דכשאין לו אלא אחד מהן יש חילוק בין תכלת ללבן.
דכשאין לו אלא תכלת בלבד אסור ללבשו דמשום מצות תכלת אין לו לעבור בידים על עשה
דלבן. אבל כשיש בידו רק לבן שרי בלבישתו. דאע"ג דעובר בידים על עשה דתכלת אתי
עשה דלבן ודחי עשה דתכלת המעכבתו מלקיים מצות לבן שהיא העיקר במצות ציצית.
פני יהושע מסכת בבא
מציעא דף סא עמוד ב
מיהו הרא"ש ז"ל כתב
דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת. ופירושו נראה לי מוכרח
שהוא אליבא דהלכתא דהא קי"ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד
ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר ואם כן לפי"ז קשה למה לי קרא
דיציאת מצרים בציצית דהא קלא אילן לא גרע מיהא מלבן כדאיתא להדיא בפ' התכלת אי לאו
משום גזירה ע"ש, ואם כן מדאורייתא שרי לכתחלה לעשות קלא אילן אלא שאינו מצוה
מן המובחר כמו תכלת ואם כן לא שייך שום רמאות בזה אלא על כרחך דמיירי במי שמוכרו
לאחרים וק"ל.
מהי תכלת?
רמב"ם הלכות ציצית פרק ב הל' א -ב
שמות פרשת תרומה פרק כה
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ
מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי
וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:
(ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: (ז)
אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:
רש"י שמות פרשת תרומה
פרק כה פסוק ד
ותכלת - צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו
ירוק[4]:
האם יש הבדל בין
רש"י לרמב"ם? אם כן מה הנפק"מ שיכולה להיות לפי הדעות השונות.
(אם נצליח לייצר גוון תכלת מחומר אחר והוא יהיה עמיד ולא ידהה? אם נצבע מחילזון
והצבע לא יהיה עמיד? בבגדי כהונה צריך רק את הגוון או גם שיהיה מחילזון? לגבי
השאלה האחרונה עיין ברמב"ם הלכות כלי מקדש פ"ח הי"ג)
זיהוי
החלזון
תוספתא מסכת מנחות (צוקרמאנדל) פרק ט הלכה טז
תכלת אין כשרה אלא מן החלזון הביא שלא מן החלזון פסולה שנ' תולעת מן התולעת
שבהרים הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה:
עמידות
הצבע
מנחות מב - מג
רמב"ם הל' ציצית א,א
כיצד הוא נראה?
מנחות מד א
ת"ר חלזון זהו - גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה
(במסכת ציצית א,י אחת לשבע שנים), ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים.
שבת עה ע"א
תָּנוּ רַבָּנַן: הַצָּד חִלָּזוֹן וְהַפּוֹצְעוֹ — אֵינוֹ
חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חַיָּיב שְׁתַּיִם. שֶׁהָיָה רַבִּי
יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּצִיעָה בִּכְלַל דִּישָׁה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין פְּצִיעָה
בִּכְלַל דִּישָׁה. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן — קָסָבְרִי אֵין דִּישָׁה
אֶלָּא לְגִדּוּלֵי קַרְקַע. וְלִיחַיַּיב נָמֵי מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה!
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁפְּצָעוֹ מֵת. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא
שֶׁפְּצָעוֹ חַי, מִתְעַסֵּק הוּא אֵצֶל נְטִילַת נְשָׁמָה. וְהָא אַבָּיֵי
וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ
וְלֹא יָמוּת״! שָׁאנֵי הָכָא, דְּכַמָּה דְּאִית בֵּיהּ נְשָׁמָה טְפֵי נִיחָא
לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלֵיצִיל צִיבְעֵיהּ. וְהַשּׁוֹחֲטוֹ.
מסכתות
קטנות מסכת ציצית פרק א הלכה י
הצובע טלית לעצמו, אם לכסות בה הרי זו פסולה. צבעה ארבע או חמש פעמים פסולה, שאין צובעין
תכלת אלא בחלזון. חלזון למה הוא דומה, בריאתו דומה לדג, וגופו דומה לרקיע. ואינו עולה
אלא לשבע שנים, לפיכך דמיו ביוקר.
מדרש
רבה שיר השירים פרשה ד
...צא ולמד מן החלזון, שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו...
מסכת
סנהדרין צא ע"א
עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות.
היכן ניתן למצוא אותו?
מגילה ו ע"א
אָמַר זְבוּלוּן
לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְאַחַיי נָתַתָּ לָהֶם
שָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְלִי נָתַתָּ הָרִים וְגִבְעוֹת! לְאַחַיי נָתַתָּ לָהֶם
אֲרָצוֹת, וְלִי נָתַתָּ יַמִּים וּנְהָרוֹת! אָמַר לוֹ: כּוּלָּן צְרִיכִין לָךְ
עַל יְדֵי חִלָּזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״[עַמִּים הַר יִקְרָאוּ] וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי
חוֹל״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״שְׂפוּנֵי״ — זֶה חִלָּזוֹן, ״טְמוּנֵי״ — זוֹ טָרִית,
״חוֹל״ — זוֹ זְכוּכִית לְבָנָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִי
מוֹדִיעֵנִי? אָמַר לוֹ: ״שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק״, סִימָן זֶה יְהֵא לְךָ:
כׇּל הַנּוֹטֵל מִמְּךָ בְּלֹא דָּמִים — אֵינוֹ מוֹעִיל בִּפְרַקְמַטְיָא שֶׁלּוֹ
כְּלוּם.
רש"י: על ידי חלזון - חלזון עולה מן הים להרים וצובעין בדמו תכלת
ונמכר בדמים יקרים:
שבת כו ע"א
״וּמִדַּלַּת
הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכוֹרְמִים וּלְיוֹגְבִים״.
״כּוֹרְמִים״ — תָּנֵי רַב יוֹסֵף אֵלּוּ מְלַקְּטֵי אֲפַרְסְמוֹן מֵעֵין גֶּדִי
וְעַד רָמְתָא. ״יוֹגְבִים״ — אֵלּוּ צַיָּידֵי חִלָּזוֹן מִסּוּלָּמוֹת שֶׁל צור
וְעַד חֵיפָה
רש"י שם: וליוגבים - לשון יקבים שעוצרין
ופוצעין את החלזון להוציא דמו כדאמרן בפרק כלל גדול לקמן (שבת דף עה.) והניחם
נבוזראדן ללבושי המלך:
מדרש פסיקתא זוטרתא שמות לה, כג
וכל איש אשר נמצא
אתו תכלת וארגמן" - מלמד שהיו להם ממצרים כל מיני צבעונין הללו.
ספר הזהר, בהעלותך ה׳:כ״ו (ובמקומות נוספים)
בְּחוּלָקֵיהּ דִּזְבוּלוּן
יַמָּא, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי יָם כִּנֶּרֶת....וְהָכִי אִתְחֲזֵי,
בְּגִין דְּהָא תְּכֵלֶת נָפִיק מִתַּמָּן, וְאוֹקְמוּהָ, דְּהָא לְתַתָּא
כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, יָם כִּנֶּרֶת לְעֵילָּא, יָם כִּנֶּרֶת
לְתַתָּא....תְּכֵלֶת לְעֵילָּא, תְּכֵלֶת לְתַתָּא, וְכֹלָּא בַּאֲתָר חַד.
מאמר פתיל תכלת לאדמו"ר מראדזין
...דמה שכתב דחלזון לא היה גדל בים הגדול
הוא נגד הש"ס שבת הנ"ל, אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה, ואלו
המקומות בחופי ים מערבי נינהו. ואשתמיטתיה נמי האי דספרי (ברכה, פסקא שנד) אמר ר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך
מכזיב לצור וכו' השמים מקום בים וכו' ובפסיקתא זוטרא הגירסא להדיא מקום בים הגדול
יעו"ש. ומה שכתב ואע"ג דבקעת גינוסר לא היתה של זבולן ימא דגינוסר הוה
שלו, אשתמיטתיה ש"ס מפורש במסכת בבא קמא (פא:) ת"ר ימה של טבריה בחלקו של
נפתלי היתה, ולא עוד אלא שנטל מלא חבל בדרומה, לקיים מה שנאמר ים ודרום ירשה, וכן
הוא בתוספתא (שם
פו) יעו"ש. הרי
להדיא דים כנרת בחלקו של נפתלי היה ולא בחלקו של זבולן.
והנה במאמרנו הקטן (סי'
א') בארנו דבקושטא
כוונת הזוה"ק על ים המערבי, דגם ים המערבי שבגבול חלקו של זבולן היה נקרא
כנרת על שם הכנרין הגדלים שמה, והבאנו סמוכין לזה מירושלמי מס' מגילה יעו"ש.
...אכן ניחא מאד לפי מה שנתבאר במאמרנו
"שפוני טמוני חול" (בביטול
טענה הרביעית)
דעיקר זכותו של זבולן היה כשעלה להרים שלו, והיינו כיון שגבולו של זבולן היה סמוך
לים כנרת, הגם שנפתלי נטל מלא חבל בדרומה כדאיתא במס' בבא קמא (פא.) יעו"ש בפי' רש"י, אבל
כשגעש הים ועלה להרים יותר ממלא חבל כבר היה בחלקו של זבולן, ונשאר שם על ההרים
בחלקו של זבולן אחר שחזר הים מגעשו, וזה היה זכותו של זבולן בחלזון יותר מכל
השבטים. מיהו אכתי לא ניחא שהרי בש"ס מס' שבת ובספרי הנ"ל מתבאר שהחלזון
ניצוד בים הגדול. ונראה שאלו ואלו דברי אלהים חיים, על פי מה דאיתא במס' בבא בתרא (עד) ובמסכת בכורות (נד:) ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של
סבכי ובימה של טבריה ומתגלגל ויורד לים הגדול ומתגלגל ויורד עד שמגיע לפיו של
לויתן, שנאמר (איוב
מ׳:כ״ג) יבטח
כי יגיח ירדן אל פיהו וכו'. הרי שימה של טבריה יש לה תוצאות לים הגדול, והיינו
ע"י סילונות שמתחת לארץ, שהרי אין הירדן נראה למעלה בארץ אלא במזרחה של ארץ
ישראל, מים כנרת שהוא ימה של טבריא עד ים המלח, אלא על כרחך שכשנופל לים כנרת יש
שם תוצאות וסילונות מתחת לארץ עד ים הגדול שהוא במערבה של ארץ ישראל. ועיין
פדר"א (פי"א) שמימי הירדן סובבין את כל ארץ ישראל
חציין למעלה מן הארץ וחציין למטה מן הארץ, וכו' יעו"ש.
ומעתה יש לומר דמקור שורש בריאת החלזון הוא
בים כנרת, ומקום גידולו והתגלותו להיות ניצוד הוא בים הגדול, שבא לים הגדול
ע"י התוצאות וסילונות שיש מים כנרת לים הגדול מתחת לארץ. והפדר"א
והזוה"ק מדברים משורש יציאתו, והוא נפיק מים כנרת, והש"ס וספרי מדברים
ממקום גידולו ומקום צידתו. ועולים שפיר שיטת הש"ס והזוה"ק ודברי
האר"י ז"ל ודברי הרמ"ק בקנה אחד.
יחזקאל כז, ז
שֵׁשׁ־בְּרִקְמָ֤ה
מִמִּצְרַ֨יִם֙ הָיָ֣ה מִפְרָשֵׂ֔ךְ לִהְיֹ֥ות לָ֖ךְ לְנֵ֑ס תְּכֵ֧לֶת
וְאַרְגָּמָ֛ן מֵאִיֵּ֥י אֱלִישָׁ֖ה הָיָ֥ה מְכַסֵּֽךְ׃
תרגום יונתן – איי אלישה ממדינת אטליא (והזכירו פירוש זה ברש"י, רד"ק
אברבנאל ועוד)
סנהדרין יב ע"א
שלחו ליה לרבא זוג בא
מרקת ותפשו נשר ובידם דברים הנעשה בלוז ומאי ניהו תכלת בזכות הרחמים ובזכותם יצאו
בשלום.
רש"י
שם
זוג - שני תלמידי חכמים:
בא מרקת - טבריא:
ותפשו נשר - חיל פרסיים (ככל הנראה זוהי צנזורה והכוונה לאלו שסמלם נשר רומיים
שגזרו על הפקת תכלת נ.ט.ש):
דברים הנעשים בלוז - תכלת בלוז עושין אותה כדאמרינן בסוטה (דף מו:) היא לוז
שצובעין בה תכלת:
היה
בשימוש גם בבגדי מלוכה כלליים
פרקי דרבי אליעזר נ, יב
ר' פנחס אומר, מלך
מרדכי, שנאמר ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו', מה המלך לובש
פורפריא, [כך מרדכי], שנאמר ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור, מה המלך
עטרה כלולה בראשו, כך מרדכי...
עץ
יוסף על שיר השירים רבה ד, יא (ועיין
לקמן בערוך)
פורפירא. פירושו בלשון יוני ורומי בגד תכלת.
חוות
יאיר פירוש לשו"ע מקור חיים יח, ב
ערוך
ערך 'פורפירא'
פרפורא [פארפעל
וואל] (ב"ר פ' מו)אדרת שנער פופריה בבלאה. (בריש ויקרא רבה פ' הבן יקיר ובריש
קדושים פרשת ויגבה ה' ובפסקא דכי תשא) למלך שהיה לו פורפירא (בילמדנו בסוף ואלה
המשפטים ובשלח לך אנשים כי תבאו) אדרת שנער פורפירא בבליקון שהיה מלך בבל לובש
ושליט ביריחו (א"ב פי' בל"י ורומי בגד תכלת):
קודקס
יוסטיניאנוס
לא תהיה שליטה
לאדם פרטי בצביעה ובהפצה של ה'פורפורה' – זו הנקראת 'בלטה', 'אוקסיבלטה'
ו'היאקינתינה', לא במשי ולא בצמר. אם, בכל זאת, מישהו מכר גיזת 'מורקס' הנ"ל,
עליו לדעת שהוא ייאבד את סחורתו ואת ראשו.
גוון
התכלת
חולין
פט ע"א
דתניא
רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע
ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד דכתיב (שמות כד, י) ויראו את אלהי
ישראל ותחת רגליו וגו' וכתיב (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא.
ירושלמי ברכות א, ב
תַּנִּי בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר
וּרְאִיתֶם אוֹתָהּ אֵין כְּתִיב כַּאן אֶלָּא וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ. מַגִּיד
שֶׁכָּל־הַמְּקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית כְּאִילּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה.
מַגִּיד שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם. וְהַיָּם דּוֹמֶה לַעֲשָׂבִים. וְעֲשָׂבִים דּוֹמִין
לָרָקִיעַ. וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. וְהַכִּסֵּא דּוֹמֶה לְסַפִּיר
דִּכְתִיב וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה עַל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרוּבִים
כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא.
מראה הפנים שם
מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה
לעשבים וכו'. ובבבלי מנחות דף מ"ג לא גריס אלא התכלת דומה לים והים לרקיע
וכו' ולפי הגי' דבבלי הוא כעין צבע שקורין אירנד"א בלע"ז ובלשון אשכנז
בלו"א אבל לפי הגי' דהכא משמע שהוא צבע ויר"דא בלע"ז וכעין עשבים
ובלשון אשכנז גר"ין כ"כ התוס' פרק לולב הגזול דף ל"א ע"ב
ד"ה הירוק ככרתי ומסקו שם דעיקר מראה אתרוג הוא הצבע שקורין יא"לה
בלע"ז ובלשון אשכנ"ז גע"ל ע"ש:
ספרי במדבר קטו
אני ה' אלהיכם וכי מה ענין
יציאת מצרים בכאן. אלא שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת
ומי מודיע עלי (בגלוי) אני ה' אלהיכם. דעו מה עשיתי למצרים שהיו מעשיהם בסתר
ופרסמתים בגלוי.
הרמב"ם (הלכות ציצית פרק ב הל' א - ב)
ברכות ט ע"ב
מַאי בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן?
אִילֵּימָא בֵּין גְּבָבָא דְעַמְרָא חִיוָּרָא לִגְבָבָא דְעַמְרָא דִתְכֵלְתָּא
— הָא בְּלֵילְיָא נָמֵי מִידָּע יָדְעִי. אֶלָּא, בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ
לְלָבָן שֶׁבָּהּ.
רש"י שם
מתני' תכלת – ירוק הוא וקרוב
לצבע כרתי שקורין פור"ייש:
תלמידי רבנו יונה שם
יש מפרשים מלשון החציר והבצלים דכמתרגמינן כרתי ובצלי ואינו נראה דמה עניין תכלת
אצל כרתי אלא ודאי הנכון כמו שפירש הרב רבי נתן בעל הערוך דכרתי הוא מין צבע שקורין
הינד"י (כנראה הכוונה לאינדיגו נ.ט.ש) ודומה לתכלת.
הרא"ש חולין ג,יט
...כדאמרינן בברכות "כדי
שיכיר בין תכלת לכרתי". ונראה שהוא צבע שקורין בלוא"ה, כעין הרקיע,
כדאמרינן "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע"
רש"י במדבר טו, לח
פתיל תכלת – צבע ירוק של חילזון
משכיל לדוד על רש"י (וכן הובא בעיקר שפתי חכמים) – תכלת צבע ירוק
וכולי לאו דוקא ירוק אלא הגוון שקורים בלע״ז בל״ו והוא נוטה לשחרות קצת כמ״ש רש״י
בסמוך דומה לרקיע המשחיר לעת ערב:
רש"י במדבר טו, מא
פתיל תכלת. עַל שֵׁם שִׁכּוּל בְּכוֹרוֹת — תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל שִׁכּוּל תִּכְלָא —
וּמַכָּתָם הָיְתָה בַלַּיְלָה, וְכֵן צֶבַע הַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לָרָקִיעַ
הַמַּשְׁחִיר לְעֵת עֶרֶב;
רש"י על סוטה יז
ע"א
שהתכלת דומה לים כו' - בא ללמדנו שכל המקיים מצות ציצית כאילו הקביל פני שכינה
והכי תניא לה בספרי דאיצטריכו כל הני משום דלא אשכחן קראי אלא ברקיע שדומה לכסא
הכבוד הילכך תכלת דומה לים וים דומה לרקיע דתכלת לא דמי לרקיע כל כך אלא דומה
לדומה כמו תכלת דומה למראה הים ואנן קחזינן דים דומה למראה הרקיע:
תשובות מהר"ם
מרוטנבורג תרלא, א (וכן מוכח ביו"ד סי' קפח)
דם ירוק דמטהרי' כקבנן דעקבי'
בן מהללאל (נדה י"ט ע"א) בין מראה בלוי"א (בלו – כחול נ.ט.ש) בין
מראה געל"ב (יילוו – צהוב נ.ט.ש) בין גרי"ן כולן בכלל [ירוק הן] דכל ה'
דמים המטמאי' באשה נוטי' לצד אדמומית כדמשמע פ' כל היד (שם) מנלן דדם אדום טמא
שחור נמי אדום הוא אלא שלקה וכל ג' מראות הללו כולן בכלל ירוק הן. בלוי"א
משיכיר בין תכלת [לכרתי (ברכות ט' ע"ב)] וכרתי נקרא ירוק בפ' לולב [הגזול
ל"ד ע"ב] ירוק ככרי ותכלת דומה לים ולרקיע הוא בלוי"א וגעל"ב
כשעוה [שהוא] ירוק [דאי'] בתוספתא דנגעים (פ"א) ירקרק ירוק שבירוקים כשעוה
ואדרבה הוא ירוק שבכולן והוא געל"ב וירוקה כשרה מדרבי נתן (חולין מ"ז
ע"ב) פרש"י כעשבים והוא גרין.
נספח מחקרי מתוך מאמרו של הרב שמואל אריאל
על איזה "חילזון" מדובר:
אפשרות א' - דיונון:
בשנת תרמ"ז (1887) קם האדמו"ר מראדזין, ר' גרשון
חנוך ליינר, וטען שניתן וצריך לחפש את החילזון, כדי לחדש את מצוות התכלת. הדרך
שהוא הציע לחיפוש זה, היא לדלות מספרי חז"ל והראשונים סימנים שונים לתיאורו
של אותו חילזון, ולחפש בעל חיים שיתאים לסימנים אלה.
תחילה הוא פירסם קונטרס "שפוני טמוני חול"[5], בו
הציג את עצם האפשרות למצוא את החילזון, ופירט את סימני החילזון שמצא במקורות.
בשלב השני, הוא נסע לנאפולי שבאיטליה, למוזיאון לזואולוגיה
ימית, ושם חיפש בעל חיים שיתאים לסימנים הללו. הוא הגיע למסקנה, שבעל החיים המבוקש
הוא דיונון הרוקחים. אין זה "חלזון" כמקובל בלשוננו כיום, אלא כעין
תמנון קטן, שיש בו שלפוחית דיו, שהוא מתיז אל המים כדי להימלט מאויבים בחסות
"מסך עשן". מן הדיו השחורה הזו, הצליח האדמו"ר להפיק צבע כחול,
בתהליך כימי. (הוא הקפיד להשתמש רק בתהליכים שיכלו להיות קיימים בעת העתיקה, שאם
לא כן, ודאי שלא כך הפיקו את התכלת בימי קדם.) וכך החל לצבוע פתילי ציצית, ואחריו
המשיכו חסידיו לייצר ולהטיל תכלת זו.
בשואה נהרגו כל החסידים שידעו את סוד הייצור של התכלת, אך אחרי
קום המדינה הצליחו לשחזר את התהליך, וחסידי ראדזין מפיקים את התכלת הזו עד היום.
כמו כן, גם חלק מחסידי ברסלב מטילים תכלת זו[6].
אפשרות ב' - ינטינה (סגולית):
הרב הרצוג כתב עבודת דוקטורט (באנגלית)[7] על נושא
זיהוי התכלת, וכמו כן פירסם מאמרים בעניין זה בכתב העת "ההד"[8]. נוסף
על העיון במקורות חז"ל, הוא חיפש גם בספרות היוונית והרומית מתקופת
חז"ל, וכן בממצאים הארכיאולוגיים, כדי להסתייע בהם לזיהוי חלזון התכלת[9]. מתוך
כך, הוא מצדד תחילה בזיהוי של החלזון כארגמון קהה קוצים (הזיהוי השלישי דלהלן)[10], אך
לבסוף הוא הקשה כמה קושיות על זיהוי זה[11],
והציע חילזון ימי אחר: סגולית, ובשמה המדעי: ינטינה[12] Jantihina Pallida Harvey))
.
תיאור קצר של חילזון זה[13] - זהו חילזון כבלשוננו, שבלול עגול,
שקונכייתו היא בצבעי כחול וסגול. הוא צף על פני הים במרחק רב מן החוף, אך לעתים
נסחף אל החוף בכמויות גדולות. יש לו בלוטה של צבע כחול-סגול, שהוא מפריש אל הים
בעיתות סכנה.
הרב הרצוג הציע חלזון זה, אך לא קבע את הדבר במוחלט, אלא מגדיר
זאת כ"השערה קרובה אל הדעת"[14].
הוא עצמו לא חידש בפועל את צביעת התכלת מחלזון זה. בשנים האחרונות, התפרסמו מספר
מאמרים של ד"ר שאול קפלן[15], שמוסיף ראיות שונות להוכיח זיהוי זה,
ומנסה לחדש את הצביעה בו בפועל.
אפשרות ג' - ארגמון קהה קוצים:
הזיהוי השלישי, נכנס לעולם התורה בשנים האחרונות, על ידי
ד"ר ישראל זיידרמן[16], והרב
אליהו טבגר[17]. הם
זיהו את חלזון התכלת כ"ארגמון קהה קוצים" - חלזון ימי מאורך, בעל קוצים
קהים בקונכייתו.
לאמיתו של דבר, אין זה זיהוי חדש, אלא הוא מופיע בכתביו של אחד
מגדולי ישראל, עוד הרבה קודם לאדמו"ר מראדזין - הרב יאיר חיים בכרך, בעל
שו"ת "חוות יאיר" (חי בשנים 1638 - 1702 למניינם), כותב בספרו
"מקור חיים" על אורח חיים[18],
שצבע התכלת מופק מן ה"פורפר" - שמו היווני של הארגמון.
וכן דעה זו מקובלת בעולם המדעי מזה זמן רב - בשנת 1858 למניינם
התפרסם מחקר, הקובע שחלזונות הארגמון לסוגיהם שימשו בעת העתיקה לצביעת אריגים
בצבעים שונים; ובשנת 1898 הועלה הזיהוי הספציפי של חלזון הארגמון קהה הקוצים
כחלזון התכלת[19].
אולם הד"ר זיידרמן והרב טבגר ביססו את הזיהוי במקורות
התורניים, הפיצו זאת בעולם התורה, ועמותת "פתיל תכלת" בראשותו של הרב
טבגר אף החלה בייצור פתילי תכלת בפועל והפצתם לכל דורש.
למרות שראשיתם של המחקרים המצביעים על הארגמון כמקור לצביעה
הקדומה היתה עוד קודם לחידושו של האדמו"ר מראדזין, בכתביו של האדמו"ר
אין התייחסות אליהם. נראה ברור, שאף על פי שהוא עסק גם במדעים הקשורים לעניין
התכלת, הוא לא הכיר מחקרים אלה ולפיכך אין הוא מתייחס אליהם.
כאמור לעיל, הרב הרצוג במחקרו, מצדד תחילה מאד בזיהוי זה. נצטט
מספר משפטים מדבריו[20]:
הסברא נוטה להחליט שמראה התכלת הבא מחלזון היה נעשה בחומר
הצובע שבמורקס טרונקולוס (- ארגמון קהה קוצים)...
רחוק הדבר מאד שהחלזון של תכלת לא זה החלזון הנקרא מורקס
טרונקולוס, אבל אעפ"י שהוא רחוק, אפשר הוא...
ההשערה שהמורקס טרונקולוס הוא החלזון של תכלת, קרובה מאד אל
הדעת...
אך למרות ביטויים חזקים אלה, לאחר מכן הוא דוחה זיהוי זה, מחמת
קושיות מסויימות, שנזכיר להלן.
הכנסת הזיהוי הזה לעולם התורה, הביאה לחידוש צביעת התכלת באופן
מעשי[21]. הדבר
הולך ומתפשט, ומשנה לשנה מתרבים מטילי התכלת, בכלל הציבור ובין תלמידי חכמים.
תיאור קצר של החילזון והצבע המופק ממנו[22]:
החילזון חי בחופי הים התיכון. בארץ הוא מתרכז בעיקר בצפון,
משום שהוא חי בחופים סלעיים, ובדרום החופים הם חוליים.
בארץ לא ניתן לצוד אותו, משום שהוא מוגדר כבעל חיים מוגן.
ולפיכך מייבאים אותו מיוון וספרד, שם הוא ניצוד בכמויות גדולות, יחד עם חלזונות
אחרים, למאכל.
יש בגופו שלפוחית של נוזל שקוף; כאשר הנוזל נחשף לאוויר, צבעו
משתנה, והצבע הסופי הוא סגול. אם חושפים אותו לשמש בשלב מסויים של התהליך, נוצר
תהליך כימי, שמשחרר את חלקיקי הברום שנותנים לו נטייה אדומה, ואז נשאר צבע כחול
טהור.
בכך נפתר אחד הקשיים המרכזיים של הרב הרצוג[23] כנגד
הזיהוי של הארגמון - הרב הרצוג הוכיח מן המקורות שצבע התכלת הוא כחול, ואילו הצבע
המופק מן הארגמון היה סגול ולא כחול. אך לפני כעשרים שנה נפתרה חידה זו, כאשר גילו
את העובדה שבחשיפה לשמש הצבע הופך לכחול.
הצבע הוא עמיד מאד - תהליך הצביעה יוצר תרכובת כימית של הצבע
עם הצמר, ולא צביעה חיצונית על גבי הבד; ולפיכך הצבע הוא עמיד ביותר, גם בכביסה
בחומרי כביסה וכד'.
מספר
חוטי התכלת
רש"י תוס' בריש פרק
התכלת
רמב"ם ציצית פרק א
ו - ח וראב"ד
ערוך ערך תכלת
תנא בין תכלת שבה ללבן שבה פי'
שיש בה ו' חוטין של צמר לבן וב' חוטין של צמר הצבועין בתכלת ואחד מאותן שנים הוא
שכורך על הז'.
סמ"ג עשה כו
כתיב (א) גדילים תעשה לך על ד׳
כנפי כסותך אשר תכסה בה בפרשת תצא ובפרשת שלח ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם
לדורותם ותניא בסיפרי [שלח] ומביאה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ב) ציצית אין לה שיעור
למעלה אבל יש לה שיעור למטה ומהו שיעורה למטה אמר רב פפא [שם בדף מ״א] הלכתא ארבע
בתוך שלש משולשת פירוש ארבע חוטין נותנין בכנף בתוך שלש אצבעות שתים של לבן ושתים
של תכלת או ג׳ של לבן ואחת של תכלת כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת וכופלו
לח׳.
ספרי במדבר קטו
וכבר נכנסו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו ציצית אין
להם שיעור כיוצא בו אמרו לולב אין לו שיעור. ועשו להם ציצית שומע אני, יעשה חוט
(בפני עצמו) [אחד] ת"ל גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה, דברי
(ב"ש) [ב"ה]. (וב"ה) [וב"ש] אומרים (שלשה) [ארבעה] של צמר
וארבעה של תכלת והלכה כבית שמאי.
סוטה יז ע"ב
דָּרֵשׁ רָבָא: בִּשְׂכַר
שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ ״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״, זָכוּ בָּנָיו
לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין. בִּשְׁלָמָא
רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין, דִּכְתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳
נִקְרָא עָלֶיךָ״, וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ
תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת, מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, הָיָה
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין?
מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ
דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״,
וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״.
תנחומא ריש קרח
טלית שכלה תכלת, מה היא שיהא
פטורה מן הציצית. אמר לו משה, חיבת בציצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אינה
פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה. בית מלא ספרים, מהו שתהא פטורה מן
המזוזה....כשאמר משה, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת...
בראשית רבה על מחוט ועד
שרוך נעל
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר
מַמָּל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ אֲמַרְתְּ אִם מִחוּט, חַיֶּיךָ
שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת צִיצִית, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר טו,
לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, וּמְתַרְגְּמִינַן חוּטָא
דִתְכֶלְתָּא.
ערובין צו ע"ב
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק, לְשׁוֹנוֹת — פְּסוּלוֹת, חוּטִין — כְּשֵׁרִין.
מַאי שְׁנָא לְשׁוֹנוֹת, דְּאָמַר: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא צַבְעִינְהוּ? חוּטִין
נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא טְוִינְהוּ! בִּשְׁזוּרִים. שְׁזוּרִים
נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דְשִׂיפְתָּא דִגְלִימָא עַיְיפִינְהוּ!
בְּמוּפְסָקִין, דְּכוּלֵּי הַאי וַדַּאי לָא טָרְחִי אִינָשֵׁי.
ברכות ט ע"ב
מַאי בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן? אִילֵּימָא בֵּין גְּבָבָא דְעַמְרָא חִיוָּרָא
לִגְבָבָא דְעַמְרָא דִתְכֵלְתָּא — הָא בְּלֵילְיָא נָמֵי מִידָּע יָדְעִי.
אֶלָּא, בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ.
רש"י שם
בין תכלת שבה ללבן שבה – גיזת
צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה:
תוס' שם
אלא בין תכלת שבה ללבן שבה - פי'
רש"י צמר הצבוע תכלת ויש מקומות שלא עלה שם הצבע שפיר. וקשה דאמרינן במנחות
(מג ב ושם) ראה מצוה זו שבה תלוי מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן עד שיכיר בין
תכלת ללבן. ואי קאי אגיזת צמר אינה תלויה בציצית. ועוד בלילה נמי פעמים יכולין
לראות צמר שאינו צבוע כדרכו. ע"כ יש לפרש בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו
תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן:
טור – כתוס'
ב"י – משמע כרמב"ם
האריז"ל שער
הכוונות דרוש ד (מעין זה גם בדרוש ג)
ודע כי ב' מיני ציציו' הם התכלת
והלבן ר"ל כי בזמן שב"ה קיים היה חוט תכלת עם הלבן ובזמה"ז לא יש
כי אם לבן... ונבאר תחילה ענין הציציות שהיו נוהגים בזמן שביהמ"ק קיים מתכלת
ולבן היוצאין ממוח חכמה דאימא שהית' תחילה בינה דאבא והנה בחכמה זו דאימא יש בה ד'
שמות... וכנגדם הם ארבע ציציות בארבע כנפות הטלית ובאלו הארבע שמות יש א"ל
אותיו' לפי שג' שמות הראשונים כל אחד יש בו ח' אותיות כנגד שמונה חוטין שבכל כנף
אבל השם האחרון דמילוי ההין אין בו אלא ז' אותיו' ולכן היו ז' חוטי לבן ואחד של
תכלת משלים לח' חוטין.
חיד"א חומת אנך
במדבר על פרשיית ציצית
למען תזכרו. כפל הזכירות כנגד
ציצית לבן וציצית תכלת. אי נמי הראשון לשמירת והצלת מצות לא תעשה. וזה כנגד מצות
עשה שתסייע מצות עשה לשמרם וכן כפל אני ה׳ אלהיכם. והנה סברת הרמב״ם ז״ל שבעה חוטי
לבן ואחד תכלת. וסברת הרא״ש ז״ל בתשובה ארבע חוטי לבן וארבע חוטי תכלת. והנכון
סברת הראב״ד ז״ל ששה חוטי לבן ושני חוטי תכלת. פתיל תכלת. ואפשר עוד לומר בכפל
הזכירות דהזכירה ראשונה מדרגת יראה והשנית מדרגה עליונה. והייתם קדושים לאלהיכם.
הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי זלה״ה בפירושו כ״י:
משנה ברורה סי' ט
סק"ז
פרוש דבזמן שהיה תכלת היה צריך להטיל ארבע חוטין שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת הוא
צמר צבוע בדם חילזון והייתה מתקיימת על ידי זה מצוות ציצית כראוי התירה לנו התורה
להטיל השנים של לבן בין מצמר או מפשתים בין בבגד צמר בין בבגד פשתים.
אופן
הקשירה
משנה ברורה סי' יא, ס"ק סה (והסכמת כל הפוסקים)
מנין החוליות
והקשרים אין מעכב מדינא רק הוא למצוה מן המובחר.
מנחות לט.
ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף
וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש
תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה
הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה
רקיעין וששה אוירין שביניהם
תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן - מעלין בקודש
ולא מורידין
זוהר הקדוש רע"מ פנחס
חמשה קשרים כנגד חמשה חומשי תורה
יג חוליות כנגד יג מידות של רחמים
רמב"ם הל' ציצית פרק א הל' ו – ט
וראב"ד
רש"י במדבר טו, ל
וזכרתם את כל מצות ה'.
שֶׁמִּנְיַן גִּימַטְרִיָּא שֶׁל צִיצִית שֵׁשׁ מֵאוֹת, וּשְׁמוֹנָה חוּטִין
וַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִים הֲרֵי תרי"ג (תנחומא):
פרישה סי' יא אות כב
כתב בית יוסף ואני ראיתי
שנוהגים לכרוך באויר ראשון שבע כריכות ובשני תשע ובשלישי אחת עשרה וברביעי שלש
עשרה שעולים כל הכריכות ארבעים כמנין ה' אחד שעולה עם השם ארבעים [עכ"ל וכתב
בד"מ] וטעמם שמתחילין בשבע ומסיימים בשלש עשרה מפני שאמרו בגמרא פרק התכלת
לענין חוליות התכלת הפוחת אל יפחות משבע והמוסיף אל יוסיף משלש עשרה ואמרינן שם
טעמא שבע נגד שבעה רקיעים שלש עשרה נגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהן לכן אנחנו
עושין עם הכריכות זכר לתכלת [עכ"ל] וזה לשון מהרמ"ם (מטה משה עמוד
העבודה ח"א אות יב) ואני הכותב שמעתי בענין אחר בתחלה שבע נגד שבעה רקיעים
ואחר כך שמנה שהוא בצירוף י"ה ואחר כך אחת עשרה שהוא בצירוף שם של ד' ואחר כך
שלש עשרה בגימטריא אחד וזהו ה' אחד ואין אנו צריכים לצרף השם עם החשבון וכן מצאתי
בשם ראב"ן לפי שהוא במנין כוז"ו שהוא בגימטריא ט"ל וסמך לדבר
(ישעיה כו יט) "טל" אורות טליך אורות בגימטריא תרי"ג כמנין ציצית
וחמשה קשרים ושמנה חוטין וכן ראיתי ממורי הגאון מהרר"ש עכ"ל וכן הוא
בהגהות מורי ורבי (חידושי מהרש"ל לטור סי' יח) ופירוש הסימן טליך לשון טלית
יהיו כריכות ציצית טל המרומזים במלת אורות על שם וראיתם אותו וציצית בגימטריא תרי"ג
כמו אורות טל יהיו הכריכות:
טעמי
מצוות תכלת
ספרי במדבר קטו
ר' אלעזר בר"ש אומר, למה
נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלו המצרים בבכורות. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל
בכור. ד"א על שם שכלו המצרים בים.
רמב"ן במדבר טו, לב
וטעם הזכרון הזה שיהיה בציצית לכל המצות, כתב רש"י מפני המנין של ציצית
בגימטריא שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג ולא הבינותי זה שהציצת
בתורה חסר יו"ד ואין מנינם אלא חמש מאות ותשעים ועוד שהחוטין לדעת בית הלל
אינם אלא שלשה (מנחות מא) והקשרים מן התורה אינם אלא שנים כמו שאמרו (שם לט) שמע
מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה
לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה
הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו
שאמרו (שם מג) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו'
והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא
תכלת:
[1] שהתוס' התקשו, מדוע צריך לשם כך אזהרה מיוחדת הנלמדת מהיקש, הרי
הוא עובר על מצוות ציצית. ומתרצים, שעל עצם מצוות ציצית הוא עובר רק בשעת הלבישה,
ואילו אזהרה זו חלה עליו כבר משעת תליית הציצית בבגד.
[2] מלאכה בחוה"מ לא הותרה לצורך כל מצוה, אלא רק
לצורך מצוה עוברת, שאם לא יקיימנה זהו "חסרון לא יוכל להמנות". מתוך כך מבואר,
שהתכלת אינה מעכבת את הלבן היינו רק כשאין אפשרות להשיג תכלת, וכשיש תכלת ואינו
מטילה, הרי זה ביטול מצוה ו"חסרון לא יוכל להימנות", ועל כן מותר לטוות
תכלת בחוה"מ. כן כתב הרב יהושע נויבירט (שמירת שבת כהלכתה ח"ב פרק סז
הערה קעה) להוכיח ממשנה זו.
[3]
כך בדפוסים. ובמהדורת הרב קאפח: צויות;
ובמקצת כתה"י: צואות.
[4] דהיינו, שזה הוא הפירוש למילה "תכלת" -
דוקא צמר הצבוע בדם חילזון. בלשוננו, "תכלת" היא גוון מסויים, ויש בגד
בצבע תכלת, פרח בצבע תכלת, וכד'. אך בלשון התורה וחז"ל אין זה שם של גוון,
אלא "תכלת" הוא שם של מוצר, שילוב חומרים מסויים, שיש לו גם גוון מסויים.
רק צירוף כל התנאים הללו, "צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק", הרי זה
"תכלת". ולפיכך, ברור מניין למדו חכמים שהתכלת צריכה לבוא דוקא מן
החילזון - זהו פשוט מובן המילה. ברור לכולנו, למשל, ש"זהב" הוא דווקא
חומר מסויים, ופלסטיק בצבע זהה אינו "זהב", ולא ניתן לייצר ממנו את
המנורה, אף שהוא נראה בדיוק אותו הדבר. או "דם" - לא כל נוזל אדום הוא
"דם", אלא דווקא חומר מסויים, ונוזל אחר הנראה בדיוק כמו דם אינו אסור
באכילה. וישנם גם מונחים המציינים שילוב מורכב יותר - "לחם" למשל, מוגדר
בהלכה דוקא כשהוא עשוי מחומרים מסויימים, ודוקא באפייה ולא בבישול, ותנאים נוספים,
וללא תנאים אלה אין זה "לחם", ואינו חייב בחלה, ואין מברכים עליו המוציא
וכד'. וכך גם "תכלת" - זהו שם של מוצר מסויים, וכל דבר אחר, אף שהוא
באותו הצבע, אינו "תכלת".
הדבר נראה לנו מוזר, מכיוון שהתרגלנו להשתמש במילה "תכלת" במובן של
גוון. אך בהתבוננות בפסוקים, נראה בבירור שזהו שם של חומר מסויים, ולא של גוון.
לגבי מה שכתב רש"י שגוונו ירוק – עיין בהמשך בדף המקורות על גוון התכלת.
[5] ווארשה
תרמ"ז. כיום ניתן למצוא בכרך אחד, כמפורט בהערה הבאה.
[6] לתיאור
מפורט של הדיונון, הראיות לזיהוי זה, וההסטוריה של הפקת התכלת הזו, עיין ספר המקבץ
את שלושת ספרי האדמו"ר: 'שפוני טמוני חול', 'עין התכלת', 'פתיל תכלת' (נדפסו
לראשונה בוורשא תרמ"ה, תרמ"ז ותרנ"ב), ירושלים, תשנ"ז. ספר
'התכלת' עמ' 154-169.
[7] בלפסט,
1920. יצא לאור מחדש באנגלית ע"י אוניברסיטת חיפה, rabbi Isaac Herzog, The dyeing of purple in ancient Israel, Nahariya
Israel Malacological Society: Municipal Malacological Museum, 1981. Reprinted
from proceedings of the Belfast natural history and philosophical society,
1919-20.
[8] 'ההד'
שנים תרצ"ב – תרצ"ה, בגליונות אלו הוא פירסם את עיקרי שיטתו, וקרא
למאמרים אלו 'התכלת בישראל'. הרב מנחם בורשטיין ליקט וערך את המאמרים שפורסמו
בעברית, והוסיף עליהם דברים מכתבי יד. המאמרים מופיעים בתוך ספרו 'התכלת', עמ' 357
- 428.
[9] עיין
על כך להלן, בעניין הארגמון.
[10] עיין
שם 'התכלת בישראל' (בתוך "התכלת"), עמ' 417 - 423.
[11] קושיות
אלה ופתרונן יובאו להלן, כשנדון על הארגמון.
[12] הוא
מציע שני סוגים אפשריים: Janthina Pallida Harvey,
Jantina Prolongota Blainville ושולל סוג אחד (שהציע גזניוס) -
Helix Janthina, במאמר 'התכלת בישראל' (בתוך "התכלת"), עמ' 425 - 428.
[13] לתיאור
מפורט של הינטינה והראיות לזיהוי זה, עיין: 'התכלת בישראל', (בתוך
"התכלת") עמ' 230 - 239, 425 - 428; המקורות המצויינים להלן הערה 15.
[14]'התכלת בישראל'
(בתוך "התכלת"), עמ' 425.
[15] עטורי
כהנים 232, שבט תשס"ד; אתר www.realtekhelet.com.
[16] במאמרו
ב"תחומין" כרך ט'.
[17] בספרו
"כליל תכלת", ובמאמרים נוספים - מופיעים באתר המוזכר להלן הערה 22.
[18] חלק
א', צט.
[19] מסקנת
האגיפטולוג אלכסנדר דדקינד, ראש המוזיאון הקיסרי של קדמוניות מצרים בוינה. עיין
'התכלת בישראל' פרק י' (בתוך "התכלת") עמ' 418-419.
[20] 'התכלת
בישראל' ( בתוך "התכלת"), עמ' 421.
[21] ייצור
ראשוני של התכלת התקיים בשנת תשמ"ח, וייצור להפצה החל בשנת תשנ"ד.
[22] לתיאור
מפורט של סוגי הארגמונים והארגמון קהה הקוצים, עיין "התכלת" עמ' 309 -
314, אתר עמותת פתיל תכלת - www.tekhelet.org. לתיאור תהליך
הצביעה, עיין "התכלת" עמ' 299- 302, 305 - 307.
[23] התכלת
בישראל (בתוך "התכלת"), עמ' 422.
