יום שלישי, 4 במרץ 2025

ונהפוכו

 

מעניין לחשוב על ההגדרה המדויקת של אחת המילים שאנו משתמשים בה הכי הרבה. גאולה.

לפי המהר"ל מפראג גאולה היא אירוע שבו חוזר הכל לסדר האלוקי. הדברים חוזרים למקומם הראוי להם מן השמים כפי שהקב"ה התכוון בראשית הבריאה על מנת שיהיה טוב לכל הנבראים. כשהתורה אומרת "גאולה תתנו לארץ" היא מתכוונת שהאדמה תחזור לבעליה. הגלות היא הפך הסדר – העם לא במקומו. ברמה המוסרית, משמעות הדברים היא שבגאולה מוכרח הצדק האלוקי לצאת לאור באופן שאז יהיה טוב לצדיקים ורע לרשעים. בגאולת מצרים נענשו המשעבדים במכות קשות ובטביעה, לעומתם העם הצדיק שעד אז הושלך ליאור, יצא לחירות עולם ועבר ביבשה. בישועת חנוכה קמו המכבים הצדיקים האירו את העולם וניצחו את יוון הרשעה מלכות החושך. וגם בפורים עם ישראל שנמכר להשמיד להרוג ולאבד ח"ו היכה מכת הרג ואובדן בשונאיו. אם כך בפורים לא התהפכה מהפכה במובן של בלאגן אלא ה'ונהפוכו' הידוע הפך את החוסר סדר לסדר. ומה עם שיבת ציון שאנו זוכים לקחת בה חלק?

לאחרונה יצא סקר מעודד, מדינת ישראל הגיעה למקום הרביעי בעולם במדד האושר העולמי. בין ישראל לבין המקום הראשון ניצבות שלוש מדינות סקנדינביות – פינלנד, נורבגיה ואיסלנד. לכל יהודי גאה סקר שכזה מעט צובט בלב – ראוי לה למדינת היהודים בארץ הקודש להגיע למקום הראשון. ואכן אם משקללים נתון נוסף מבינים שיש טעות שבסקר. שלושת המדינות שהוזכרו לעיל מככבות ברשימה נוספת, מפוקפקת יותר, רשימת המדינות בעלות שיעור ההתאבדויות הגבוה ביותר בעולם. מרשימה זו ב"ה ישראל נעדרת. כך שמי שנשאר חי באותן מדינות ולא התאבד אכן מדווח על אושר אל מול כלל האוכלוסייה שמאושרת יותר במדינת ישראל.

סקר נוסף מלפני כחודש מונה את מדינת ישראל כאחת מעשרת המדינות החזקות ביותר בעולם במדד הכלכלי והבטחוני. וגם ברמה העולמית אנו רואים שב"ה העולם מסתדר -מי שבעד ישראל עולה מעלה מעלה (טראמפ בארה"ב, מיליי בארגנטינה ועוד) ומי ששונא ישראל יורד מטה מטה (טרודו בקנדה, מקרון בצרפת ועוד). מצרים שדרכה הועבר נשק לחמאס לאחרונה הפכה באופן מפתיע ומנוגד לתחזיות מיצואנית גז ליבואנית גז (כשהמדינה שמייצאת לה גז היא אנחנו). סוריה ולבנון כבר לא מהוות איום, ועזה בעז"ה תתיישב מחדש ביהודים שמחים.

כאמור, חלק עיקרי מאוד מהשיבה לציון וחזרת השכינה למקומה הוא שהצדק ישרור בעולם. כשהמדינה המאושרת ביותר בעולם היא גם המדינה היחידה בעולם שמוסדותיה שובתים בשבת, שמתקצבת לימוד תורה ושהעם היושב בה הוא עם ה' - אזי אך טבעי הוא שהצלחתה והתקדמותה יהוו הקידוש השם הגדול ביותר בנמצא.  לזה קוראים גאולה. אשרי מי שיזכה לקחת בה חלק!

 

 

יום שני, 3 במרץ 2025

איפה השם?

 

מאז שמשה מופיע בתורה, שמו נזכר בכל פרשה. הוא נקרא רבן של כל ישראל ולדורות מוסר התורה – משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע (אבות א, א). אך בפרשת תצוה, שמו של משה לא מוזכר אפילו פעם אחת בפירוש, מדוע?

 לאחר חטא העגל מציע ה' למשה איתחול מחדש. הוא ימחה את ישראל וממשה יתחיל העם מחדש. לא עוד שלושה אבות אברהם יצחק ויעקב, מעתה משה יהיה אבי האומה היחיד. משה מוותר על זכרונו האישי ומתפלל לה' בכל כוחו שיסלח לעם. בסיום תפילתו מהדהדות המילים "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". בפירוש דעת זקנים של בעלי התוספות נאמר על כך שדבריו של משה אכן התקיימו בצורה סמלית. אמנם ה' סלח ושמו של משה לא נמחה מכל התורה, אך בפרשה אחת שמו לא נכתב. השאלה עולה כמעט מאליה – משה הרי ויתר על זכרונו האישי למען עם ישראל, מדוע אם כן הוא 'נענש' בכך שלא ייזכר שמו? התשובה לכך היא שאולי שמו של משה לא בולט אך הוא נמחה אל תוך התורה, משה הופך לחלק מהתורה ממש[1].  "ואַתָּה תְּצַוּה אֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ..." – פסוקי הפרשה לא כתובים בצורה מאולצת, לכל אדם שקורא את פסוקי הפרשה ברור מאוד אל מי הפסוק פונה. לאחר שמשה מאיין (מלשון אין) ומבטל את עצמו בפני עם ישראל ובעומק בפני ה' הוא הופך לחלק מהתורה ובכך מתייתר הצורך לכתוב במפורש את שמו. כשמסתכלים בעומק אין כאן עונש, יש כאן הפיכה של משה לנצחי דרך ה'מחייה' אל קרביה של התורה.

הגמרא אומרת שבשונה מחנוכה, בפורים איננו אומרים הלל משום שקריאת המגילה מחליפה את ההלל. אלא שמקריאה שטחית של המגילה עולה ששם ה' לא נזכר בה אפילו פעם אחת. אם כן, כיצד המגילה מחליפה את ההלל לה'? כפי שאמרנו, כאשר אנו קוראים את המגילה בציבור לכולנו ברור מי על מי אנו מדברים. הסיפור איננו על מלך שיכור, צורר מרושע או אפילו על צדיקה נשגבת, סיפור המגילה כולו עוסק בה' ובדרך בה הוא מנהיג את עולמו בצורה נסתרת ושומר על עמו ישראל.

 



[1] מעין מחיית שם השם אל המים במי סוטה.

יום רביעי, 12 בפברואר 2025

יחס לאחים שאינם שומרים תו''מ (חילונים ודתלשים) דף מקורות

 יחס לאחים שאינם שומרים תו"מ

רמב"ם הלכות אבל, א, י 
כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן ואינן נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות וכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המינים והמשומדים והמוסרין – כל אלו אין מתאבלין עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר: "הלוא משנאיך ה' אשנא".

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש יג, יד
ה"שונא" שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר – הרי זה מצווה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו, ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישתהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה. והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת. שנאמר: "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".

תניא לב
...וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת].

רמב"ם הלכות ממרים ג, ג
במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו, וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס, וכן כל התועים אחריו. אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגידלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם […] לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.

חזון אי"ש הל' שחיטה ב, טז
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענויות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהא בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.

איגרות הראיה א, קלח
כן, ידידי, הנני מבין הרבה את דאבון לבבו. אבל אם יחשוב כבוד תורתו כרוב המון הלומדים, שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר אותם הבנים אשר סרו מדרכי התורה והאמונה על ידי זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך אשר ד' חפץ בה. כשם שכתבו תוספות סנהדרין כו ע"ב ד"ה החשוד, דיש סברא לומר דלא יפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו, וכהאי גונא שכתבו כן תוספות גיטין מא ע"ב ד"ה כופין, שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאנוסים, כי יש "שפחה בישא" של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכל לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון.

מרגניתא טבא לח"ח (נדפס בסוף ספר אהבת חסד)
יז. להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום, ולהזהר מלאו ד"לא תשנא" (ויקרא יט, יז), ואף ברשע גמור אסור לדעת מהר"מ מלובלין (שו"ת "מנהיר עיני חכמים", סימן יג) לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו, כמו שאמרו (אבות ב, ד) "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". וכל שכן שאסור לקלקלו [לקללו], רק לבקש רחמים עליו, שיעזרהו ה' על תשובה שלמה. ולא יכנה שם לחברו, ולא לקראהו בכנוי שכנוהו אחרים.

יג. להוכיח במי שמקבל תוכחה או ספק מקבל או אפילו ודאי אינו מקבל בדאורייתא המפורש בתורה, ויזהר מאד בזה כי גדול עונש המונע תוכחה . ויבקש מקודם מהשם יתברך עזר על זה, שיתקבלו דבריו שיהיה באופן היאות.


אורות ישראל פרק ה
א. אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.

ד. כל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבע״פ, שיוכל לרפות קצת את האהבה של ישראל, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים, הם נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השי״ת. עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם.

להעמקה נוספת – אגרת תקנה, מאמרי הראי"ה על במותינו חללים (עמ' 89)

יום רביעי, 25 בדצמבר 2024

חלום והקיץ


ראשוני הפסיכולוגים עסקו בשיטת פסיכולוגיית המעמקים. לכן הם התייחסו ברצינות רבה לחלומות. זיגמונד פרויד טען שהחלום הוא חלון לתת-מודע של האדם. קרל יונג היה מאבות הפסיכולוגיה האנליטית, וכמו פרויד גם הוא ייחס משמעות רבה אל הלא-מודע שבאדם. אך הוא טען שהחלום הוא חלון לעל-מודע הקולקטיבי של כולנו. לדבריו יש מעין תודעה גדולה שמתקשרת איתנו דרך רעיונות וסמלים שמופיעים בתרבויות רבות והם בעצם מושגים יסודיים בנפש האדם (ארכיטיפים). יונג עצמו תיעד סדרה של חלומות שלדבריו חזתה את מלחמת העולם הראשונה חודשים לפני שפרצה.

ביהדות יש התייחסויות שמזכירות את שתי הגישות. בתורה הנגלית, התלמוד אומר שאדם חולם מהרהורי לבו וממראות שראה ביום ונקלטו אפילו מבלי משים בנפשו. כיישום של זה ישנו ציווי תורני על האדם שלא להרהר הרהור רע ביום שמא יבוא לידי טומאת קרי בחלום הלילה. בתורת הסוד, הזוהר הקדוש בפרשתנו מסביר שחלומו של פרעה משמעותי משום שהיה מלך. ניתן לומר אולי שבהיותו מלך המעצמה העולמית נשמתו מחוברת לתודעה הכללית. הוא חולם כי נשמתו חשה ברעב הגדול שמבקש להגיע לעולם דבר שקשור לתהליכים לא רק של רעב גשמי אלא גם של רעב רוחני, של מיעוט שפע בעולמות העליונים וצורך בהבאת שלום ואיזון. הנשמה שלו יכולה לחוש בתהליכים שקשורים להשפעות של ספירות עליונות אך בגלל שתודעתו הגלויה עסוקה רק בחומריות כל מה שהוא רואה זה פרות שמנות ורזות. יוסף הצדיק לעומתו שומע דרך החלום את דבר ה' ובשפת הזוהר וחז"ל הוא בעצמו חולם את החלומות עם פתרונם.

היכולת של האדם לחלום באופן בהיר ולהבין את המשמעויות של החלום נובעת מבירור פנימי של אדם שיודע מה הרהר וראה ביום משום ששמר את מחשבתו ועיניו. היכולת הזו נובעת גם מבירור נשמתי שמבין תהליכים קבליים שנמצאים מאחורי הקלעים של העולם.

אך הגדולה האמיתית היא שהחולם יהפוך עצמו ללוחם ויוכל לספק לחם ("לכו לחמו בלחמי"). יוסף הצדיק לא רק יודע לחלום ולברר חלומות הוא גם יודע כיצד להלחם כדי שהם יקרו. ואכן עצתו מתקבלת, הוא פועל את פעולותיו, וכשחלומותיו מתגשמים מתגלה שהוא המשביר לחם לכל הארץ.

גם המכבים נאמנים לחלום העצמאות של ישראל בארצם נלחמים נגד הפולשים ומנצחים במהלך של מעטים מול רבים כמו חלום שמתגשם. רק למי שלא מתבייש לחלום ולהציב חזון יש את הכח להלחם עליו. וכמו בימים ההם כך בזמן הזה, עלינו להעמיד את החלום לנגד עינינו – הבטחת ארץ ישראל השלמה לאבות ובניין בית המקדש. זהו החלום ועתה אנו נלחמים עליו.

ניקח מיוסף הצדיק ומהמכבים את הכח לחלום ולהלחם ובכך להתחבר לחלום הגדול של שיבת ציון עליה נאמר "היינו כחולמים". 

יום ראשון, 15 בדצמבר 2024

מלאכים כבני אדם


חייו של יעקב מלאים במפגשים עם מלאכים. כשיעקב יוצא מארץ ישראל לחרן הוא רואה סולם שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. מלאך נגלה אליו ליד הבאר כשהוא צריך לברוח מבית לבן, ומחנות של מלאכים הוא פוגש בחזרתו לארץ. אך זה לא מסתיים שם. ליעקב יש גם מפגשים פרסונליים עם מלאכים. הוא שולח מלאכים עם מתנות אל עשיו אחיו, והוא אפילו נאבק עם מלאך וגם יכול לו. לא פלא שבסוף החומש, בברכתו לאפרים ומנשה, יעקב יברך בשם 'המלאך הגואל אותי מכל רע'...

וכמובן - "אלה תולדות יעקב יוסף", מה שקרה ליעקב קרה ליוסף (רש"י על אתר). בפרשתנו יוסף הולך אל אחיו במצות אביו. הוא תועה בשדה ואיש מראה לו את הדרך. האבן עזרא שדורך בדרך הפשט מלמד שמדובר באיש כפשוטו. אך רש"י בפירושו מביא מדרש חז"ל שהמילה איש רומזת למלאך גבריאל. דומה שיש כאן מחלוקת, אך באמת אולי אפשר לומר דבר עמוק יותר.

התורה מלמדת שהארץ מתפקדת לפי מצבו הרוחני של עם ישראל, אם הם טובים הגשם יורד בעיתו והארץ נותנת יבולה, אם לא הארץ עלולה להקיא. המקובלים מלמדים אותנו יותר מזה - השכינה שורה רק בארץ ישראל ובה ההשגחה האלוקית גדולה יותר. רבי נחמן מרחיב ואומר שארץ ישראל היא ארץ הניסים והטבע בה הוא עליון יותר. מלאך הוא שליח ה'. אלו הקדמות חשובות כדי להבין את העניין לעומקו.

בארץ ישראל רואים מלאכים. אך עם תחילת הירידה למצרים אנו מתחילים לראות יותר ויותר אנשים שנמצאים בזמן הנכון ובמקום הנכון. אשת פוטיפר מזכירה ליוסף את אביו וגורמת לו ללמוד ענווה בבית האסורים. שר המשקים ושר האופים הם אנשים שמזכירים ליוסף שמצבו של אדם עשוי להשתנות במהירות מן הקצה אל הקצה. שר המשקים גם משמש תפקיד מפתח ביציאתו של יוסף מבית הכלא ובעלייתו לגדולה. הגורם הממצע הוא אותו אדם פלאי, איש – מלאך שיוסף פוגש בדרך. במפגש רגיל ובעצתו הסתמית הוא מביא לכך שיוסף נמכר לעבד, ישראל יורדים למצרים והכל למען הקים ה' את בריתו לאברהם.

התורה מלמדת אותנו כאן שיעור חשוב. אנו נפגשים עם בני אדם אך לעיתים קרובות הקב"ה מדבר איתנו דרך המפגשים הללו. עד שעינינו יזכו לראות מלאכים והשגחה יותר ויותר גלויה, כך היא הדרך.

כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו יותר מפעם ביום - מהי השליחות שעליי למלא בסיטואציה בה אני נמצא. בין אם זו סיטואציה שהייתי שותף בתכנונה ובין אם זו כזו שנקלעתי אליה בתכנון שמיימי בלעדי - איך אהיה מלאך (שליח) באותו מקום.

קהילת מחזיקי תורה נוסדה על עניין השליחות, ה'מלאכות' (להיות מלאך). רבנו ניסים בכר היה איש שראה עצמו מלאך שליח כל ימיו להיות לעזר לאחיו בגשמיות וברוחניות. כך הוא עלה לארץ ופתח את מרכז התורה במפואר בארץ הקודש. כך הוא גידל דורות שאמונים על להיות אנשים מלאכים – שליחים של הקב"ה ושל הפצת חום של תורה ויהדות.

זכיתי גם אני להיות לכמה שנים ממעבירי הלפיד ועתה זוכה לכך ידידי הרב רועי בן טולילה שליט"א. אאחל לקהילה כולה הצלחה עצומה ולהמשיך להיות מלאכים כבני אדם.


יום ראשון, 8 בדצמבר 2024

להיות חסיד ע"פ תורתו של האדמו"ר מפיאסצ'נה / דף מקורות נלווה לשיעור

לשמיעת השיעור במקביל לחץ כאן

מבוא השערים פרק ו – האדמו"ר מפיאסצ'נה

השם חסיד אשר ההולכים בדרך הקדוש הבעש״ט ותלמידיו זצוקלל״ה נקראים, אינו חדש, עוד בדברי הנביאים מוזכר איזה פעמים השם חסיד על איש המעלה הקרוב יותר אל הקדושה, כגון ״אבד חסיד״ [מיכה ז׳], ״שמרה נפשי כי חסיד אני״ [תהלים פ״ט], ״תהלתו בקהל חסידים״ [שם קמ״ט] וכו׳, אבל לא נאמר בפרטיות איזה מעשים יעשה שיעלה על אשר ישראל להיקרא בשם חסיד, כי לקיים התורה ומצוות, כל איש ישראל מצווה ולא אתה בן חורין להפטר ממנה, א״כ החסיד צריך לעשות יותר ממצות התורה...
ובדברי חז״ל נשמע שהחסיד הוא שבכל מעשיו עושה לפנים משורת הדין, ובאבות [ה׳ י״ג] אומרת המשנה שלי שלך ושלך שלך חסיד, אבל גם פעולות אחרות שאינן תלויות בדין ולא בלפנים משורת הדין, נאמרות בדברי חז״ל על החסיד, כגון חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפילה, וכו׳, לא אמרו שהקדימו זמן התפילה או שהו בתפילתם בעצמה יותר, שיש בזה דין זמן תפילה והם עשו לפנים משורת הדין, רק דבר חדש, היו שוהין שעה אחת קודם ואחר התפילה, [ברכות פרק ה׳ מ״א]...
אבל הרמב״ם ז״ל בפ״ו מח״פ כבר מבאר את מצב הרוח של החסיד, שגם מעצמו נפשו שונאה את הדברים שגם דעת האדם מבין שרעים הם, כגון גנבה, גזלה וכו׳, משא״כ מי שאינו חסיד נפשו מתאוה להם וצריך להתגבר ולכבוש גם בהם את יצרו, והוא ז״ל מחלק בין מצות שכליות כנ״ל שרק בהם נפש החסיד בוחלת משא״כ חוקים שאין שכל האדם תופסן אדרבה עליהן אמרו חז״ל אל תאמר א״א בבשר חזיר וכו׳ רק אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי׳, ע״ש,
ובשע״ק מהרח״ו ז״ל חלק א׳ שע״ג איתא, שהחסיד, כל המידות טובות מוטבעות בו בטבע גמור שאין יצרו מתגרה בו להן ויצטרך לכבשו, רק מקיים התרי״ג מצות בשמחה מאהבה, ע״ש, היינו שגם החקים גם מעצמה נפשו רוצה לקיים, ואין להקשות מהגמרא אל תאמר א״א בבשר חזיר וכו׳ הנ״ל, כי הגמרא אומרת שלולא שאסרה התורה היינו מתאוים לו כי מצד עצמו אין להרחיקו, אבל מאחר שאסרתו התורה, אז כ״כ הכנסנו את רצון ד׳ בקרבנו עד שגם מעצמנו כבר אין מתאוים לו...
והנה בזוה״ק פ׳ נשא קמ״ה מגלה בקדשו יותר...
יסוד ועצמיות החסיד בחי׳ חסד הוא, ומה הוא חסד, בפתח אלי׳ אומרים חד ארוך וחד קצר וחד בינוני, ארוך היינו שאין הכלי מסוגרה כ״כ ואורה מאיר ומשפיע ממנה הרבה, וחד קצר, גבורה, שהכלי שלה מסוגרה ואורה נסתר יותר ורק מעט ממנה מתגלה, וחד בינוני, תפארת, ולפ״ז אין להשם חסידות עצמיות מוגבלת לומר שרק זו היא, כי רק חסד והתגלות היא, שנפשו של החסיד אינה מוסתרת בהכלים וחומריותו כי זיככם כנ״ל בשע״ק.
והוא גם הענין שאיתא ברש״י פסחים דף מ׳ הבאנו בהכשה״א, בעל נפש, חסיד, היינו שאין נפשו טמונה ומוסתרת כ״כ בגופו, רק בחי׳ חסד, חד ארוך עד שנפשו גלוי׳ בו, ועלי׳ נקרא ״בעל נפש״, ונפשו הגלוי׳ שוקקה לד׳ עד שגם מעצמו אינו מתאוה לעבירה רק למצות וגם מרבה במעשים טובים שונים כדי להתקרב יותר לד׳. עושה לפנים משורת הדין, ושוהה שעה אחת קודם התפילה ולאחר התפילה ובשעת התפילה, וזהיר בכל המעלות המנויות בברייתא דרפב״י עד שבא לרוח הקודש. כי זהו ראשית התקרבות לרוה״ק לגלות את שורש נפשו כמו שאיתא בהקדמה שבשע״ק, שהבאנו בראשית הכשה״א, עד שנעשה כמלאך ד׳ צבאות. אף ברכות ממשיך לעוה״ז, כיון שכל מעשיו ופעולותיו מעשי נשמה הן.
הן בכל דרך עבודה מן הנביאים והלאה היתה בחי׳ חסידות, כנ״ל מהפסוקים ודברי חז״ל שהשם חסיד מוזכר בהם, כיון שאין להחסידות דרך ועצמיות מוגבלת רק התגלות הנפש והקדושה היא, וההתגלות היתירה אשר בכל דרך עבודה, בכל דור ודור אשר מלפנים בשם חסידות נקראה, אבל דרך והתגלות הבעש״ט, שלא את האור אשר בתוך הכלים לבד הוא מגלה רק גם את הכלים בעצמם, וגם את אשר חשבנו לכלי, גוף ומסתור, מעתה מאיר, האם יש לקראותה שם אחר אם לא את השם, חסידות, והאם יש התגלות וחסידות כזו גם בהכלים עצמם, זו היא באמת חסידות של ראשית התגלות המשיח ב״ב.

ובזה נראה יותר צד התדמות החסידות להנביאות, שכמו הנביאות גם איש הפשוט אשר לא לפני הנביאים אם הי׳ רוצה להתקרב להם ואורם גם עליו יזרח, גם הוא נתהפך לאיש אחר וגם ניבא עמהם. ואף אם לעצמו לא הי׳ נביא, וגם חדלה נבואתו כשנתרחק מהם בגוף ונפש, כמו שאול ואנשיו, מ״מ כשבאו לפני שמואל הנביא גם הם נבאו. כן גם החסידות גם אנשים פשוטים אם רק היו יראי ד׳ שומרי המצות, תמימים ובעלי אמונה, נעשו חסידים לפי ערכם כשהיו דבוקים אל רבם, אף אם החסידות מדרגה עילאה היא. ולקדוש ישראל הבעש״ט זצוק״ל עם כל גדולי החברייא מלאכי אלקים תלמידיו שנסעו אליו, גם אנשים פשוטים בעלי מלאכה ומוכסנים [ארענדארין] נסעו והוא זצ״ל הי׳ מקרבם, ואף שלח לפעמים מגדולי תלמידיו צדיקים וגאונים לאיזה איש פשוט להתלמד ממנו איזה מדה טובה תמימות או בטחון, אמונה פשוטה, אמונת חכמים, או אהבת ישראל וכדומה. כי הלא גם בהם נמצאה נשמת ישראל חלק אלוק ממעל רק שלא נתגלה בו, וכשבא האיש אל רבו וניצוצין די נור עליו יפלו גם נשמתו תבער ואשה תתלהב. [ועוד נדבר אי״ה בפנים הספר למה יש לאנשים פשוטים, לפעמים אמונה יותר פשוטה וחזקה, וכן שאר מדות פשוטות הנ״ל עד שהבעש״ט ז״ל הי׳ שולח לפעמים מגדולי תלמידיו להתלמד מהם]...
כי הקדושים בעלי הקבלה אף שגם הם קדשו את הבא אליהם, אבל שגם לימודי הקבלה, השגותיהם והבנת חכמת קדשם יכנסו פתאום אל איש שלא למד ולא יגע, לא מצינו לא בהם ולא בבעלי התלמוד, עד שחקקו ואמרו לא יגעתי ומצאתי אל תאמין [מגילה י׳] וההדיוטים ועמי הארץ היו מרוחקים מהם, ואותם שרצו להתקרב אליהם היו רק בבחינת עַלים שכל תכלית קיומם הדא רק לשמור את הפירות, כמו שאיתא בגמרא חולין צ״ב, לא כן הוא בנבואה וביותר בחסידות שכל עיקרה הוא להרחיב ולפשט את אור קדושתו יתברך גם במקומות הרחוקים, גם הכלים אור וגם המסתירים אשר לנו נראו כמסתירים, קדושה הם, ומכש״כ ישראל שהוא יתברך דבוק בהם והם בו, כולם קדושים, ואפילו אם הוא איש הדיוט מ״מ בהתקרבו אל אור המאיר ואל האש הבוער גם נשמתו העמומה בו תדלק ואורו יאיר כנ״ל.
ועוד בתדב״א, נרמז מן החסידים ההדיוטים. וז״ל הק׳ רפי״ב, חסידי עמי הארץ, אע״פ שלא קראו וכו׳ הואיל והוקרו והושנו את בניהם, ואין בהם עע״א, ואין בהם חמס וגזל, ואין בהן ג״ע וש״ד, והיו מהנין ת״ח מנכסיהם. הקב״ה מביא אותם ויושבים אצל הצדיקים, ויהיו נהנים מן השמש שיזרח לצדיקים לימות ב״ד ולעה״ב עכ״ל הק׳. כמעט כדברי קודש שבנ״א. שע״י שגם היו נשמרים מעבירות פשוטות. ואת בניהם לתורה גדלו, והם דבוקים בת״ח, קורא אותם אליו הם חסידים וגם לעוה״ב ולעתיד אצל הצדיקים ימצאו ומאור שמשם יהנו.
אדרבה זהו אחד מעיקרי החסידות לא לרחק רק לכַלל גם את בעלי הבתים גם את ההדיוטים, ואף שגם בפעולת העַלים יש להפשוטי עם גם בהחסידות, לשמור את הפרי לעסוק בשבילם במסחר ומלאכה ולפרנסם, אבל לא זהו בלבד כל תכליתם בעולם, רק שוחד עם רבם ועם החסידים הגבוהים גם הם ידלקו ומכולם יחד תעשה אבוקה שתבער ותאיר אף את כל העולם באור ד׳ ואש של מעלה, ולא להם לבד ייטיבו בזה, רק גם להצדיקים עובדי ד׳ הגדולים, שגם הם יעלו יותר כשיתקשרו עם שאר ישראל אפילו ההדיוטים, ובספה״ק בית אהרן פ׳ נצבים איתא וזלה״ק, וכפי שאומרים בשם הרה״צ הק׳ מורינו הרב רש״ק זצ״ל, למשל שהי׳ צריך מלך אחד ליקח איזה דבר ממקום גבוה מאוד ולא הי׳ לו כ״כ סולמות הרבה, מה עשה, העמיד כמה אנשים אחד על חברו עד שהגיע העליון למקום הגבוה וכו׳, והנה אין זה אפשרי לומר שהאיש העומד על הארץ אינו נצרך לזה, הלא אם ילך האיש ההוא ממקומו יפלו כולם, כן הוא הדבר ממש בקדושת הקב״ה, כי באמת אין זה אפשרי להשיג הבורא ב״ה בלתי אם יש ס״ר ישראל והם כוללת ישראל, והגם שיש בזה אנשים קטני ערך, עם כל זה בלעדם לא ישיגו הגדולים חיות הבורא (ברוך) ב״ה ע״ש, לא רק כעלים הם לשמור, אך גם הגדולים לא ישיגו בלתי קטני הערך.
ובמה גדול כחם שגדולי הצדיקים עליהם ועל ידיהם יעלו, מפני שהם מן עמידתם אינם נשמטים, רק על עומדם עומדים, ואת עבודת קונם עובדים, כי כיון שפעל הבעש״ט ותלמידיו זצוק״ל להמשיך קדושתו ית׳ ולגלותה גם בעולם הזה, אף בנמיכיות וכלים, לכן כל איש ישראל גם בגופו ונמיכיותו, במצבו, ברצונו, מידותיו, אמונתו גם הפשוטה מבלי השגות גדולות, יכול לאחוז בכבודו ולהתקשר בו ית׳....

אף בענין רוח הקודש עתה בימינו רואים שדרכה החסידות את דרכה, כי גם בשע״ק חלק ג׳ שע״ז איתא וזלה״ק, בהנהגת רוח הקודש עתה בזמנינו, וזה וכו׳ אל יתיאש האדם וכו׳ והנה באזנינו שמענו ובעינינו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקודש בזמננו זה, והיו מגידים עתידות ובהם בעלי חכמה לא נתגלו בדורות שקדמו אלינו ע״ש, אומר הוא זצ״ל בקדשו שגם עתה אפשר לבוא לידי רוה״ק ולאמר עתידות שלא הגיעו לה דורות שלפנינו, אבל טעם...
למה אפשר עתה יותר לזכות לרוה״ק מאשר בימי הנביאים, מפני שאחר החורבן נמשך האור עוד יותר למטה, גם לגלות, כנ״ל מהמגיד הגדול זצ״ל, ובמה יכול האיש לקרב עצמו שגם הוא יזכה לרוה״ק, ע״י שהוא יכניע את עצמו יותר כנ״ל במאו״ש, זהו דרכם הקודש להמשיך האור גם בכלים ובנמיכיות, אל השמים עלו ״דרך הארץ״, ובג״ע טיילו ועם המלאכים התווכחו ולפני כסא הכבוד השתטחו ובעד ישראל המליצו, והכל ע״י דרכם דרך ההשפלה להמשיך ולגלות האור גם בנמיכיות ושגם בשפלות אלקותו יתברך נמצא.

נחזור להנ״ל גם אנשים הדיוטים כשנוסעים להרבי ומתחברים עם חסידים נקראים חסידים... אבל צריכים לעזור זה לזה, הגבוהים להקטנים אף לההדיוטים, וגם ההדיוטים להגדולים מהם כבמשל הנ״ל שזה עומד על זה, ובכלל אין החסידות רק לבעלי ערך אחד בלבד, רק לכולם, התגלות הנפש לכולם, לכל אחד כפי מצבו ועבודתו וכמש״א המשיח להבעש״ט זצ״ל, שיבא, כשיפוצו מעיינותיו החוצה, החוצה דייקא, לכולם, ולזה היתה נחוצה החברותא הקדושה.

יום חמישי, 5 בדצמבר 2024

תורת ה' תמימה משיבת נפש (להיות תייר בכל התורה) - דף מקורות

 למעבר להקלטת השיעור ביוטיוב, ובספוטיפיי

רד"ק בראשית כה, כז איש תם יושב אהלים
ואמר אהלים, לשון רבים, כי היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה, והיה תם מבלי שום מרמה ועול:

שיחות הר"ן כח
ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים, וללמוד כלם, כדי שיהיה בכל מקום; כמו שנמצא השרים הגדולים שהולכים ועוברים במדינות, ומוציאים הוצאות רבות על זה כדי שיוכל אחר כן להתפאר ולומר שהיה במדינות, כמו שדרך השרים להתפאר ולומר: "הייתי בורשא", וכיוצא בזה, כמו כן ראוי שיהיה האדם בעולם הזה בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעולם הבא שהיה בכל מקום, דהיינו בכל הספרים הקדושים כנ"ל
. ולעתיד – בעולם הבא – מזכירין אותו כל מה שלמד בעולם הזה.

אגרות הראי"ה אגרת מג
ידע כבודו שכל עיקר כוונתי בחוברותי, ובכל מה שאני כותב, הוא רק לעורר לבב ת"ח, זקנים וצעירים, לעסוק בעיון בפנימיות התורה, בין במוסר בכל הדרכים הנמצאים עמנו מקדושי עליון, בין במחקר בכל הספרים הקדושים שהנחילונו רבותינו הגאונים בעלי מחקר בין בקבלה על פי כל הדרכים שהם מורשה לנו מאבותינו זי"ע, בין על דרך הראשונים, בין על דרך האחרונים, בין על דרך החסידות, בין על דרך רבינו הגר"א והרמ"ח לוצאטו ז"ל. וללמוד את כל הספרים עם דברי זהר הקדוש וספרא דצניעותא, ספר הבהיר וספר יצירה; וכל מדרשי חז"ל, בעיון ובבקיאות, צריך על זה התמדה גדולה, ממש כהתמדת הש"ס ופוסקים.

פלא יועץ מוסר
וראוי
 ללמד כל ספרי מוסר אחד לאחד חזור חזור, חק ולא יעבר, יום ליום ולילה ללילה. ואף כשיחזר בספרים שכבר קרא, יהיו בעיניו כחדשים וימצא התעוררות חדש לפי העת ולפי מצב נשמתו, כי לא כל העתים שוות, כאשר צדיק יבחן. ומאחר שאמרו דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב, מה טוב ללמד פרקי אבות ומוסרי הש''ס ומדרשים וספר הקדוש ראשית חכמה וספר החסיד הרב של''ה וכהנה ספרי הקדש כלם קדושים... והלועזים יבקשו וירדפו אחר ספרי הלעז, כגון תקון הנפש, שבט מוסר וכדומה, כאשר ירדף הקורא בהרים או יבקש לשמע בלמודים:

שבט מוסר פרק א
לעולם יהיה עיקר לימודך בדבר של תורה שליבך חפץ יותר, אם בגמרא גמרא, ואם בדרוש דרוש, ואם ברמז רמז, ואם בקבלה קבלה, ורמז לדבר כי אם בתורת ה' חפצו, כלומר תורת ה' תלויה בדבר שלבו חפץ לעסוק, וכמ"ש האר"י זלה"ה בספר דרושי הנשמות והגלגולים פרק שלישי, וז"ל: יש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעסקם בדרוש, ויש ברמז, ויש גם כן בגמטריאות, ויש בדרך האמת, הכל כפי מה שעליו נתגלגל בפעם ההוא, כיון שהשלים פעם אחרת בשאר העניינים, אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכלם, עכ"ל. ואל תביט ותשגיח לדברי המנגדים על מה שחשקת לעסוק בתורה בגמרא או בפשט או בדרוש וכו', באומרם לך למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה, משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם, ואם תשים דעתך לדבריהם, יכריחוך להתגלגל בזה העולם פעם אחרת ולעבור נפשך בחרב חדה של מלאך המות ולטעום טעם מיתה, ולכן לא תשמע לדברי המשחית נפשך, כי דע שהשטן מתלבש באלו האנשים לדאוג ולהצטער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה, בחלק שֶׁאִוְּתָה17 נפשו לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה, ולהכריחו גלגולים אחרים, וכשם שבדבר שחושק יותר האדם ללמוד, משם יבין שעל דבר זה נתגלגל להשלים, כך צריך האדם שידע שורש נשמתו ומהיכן נמשך ועל מה בא לתקן ולהשלים, כמו שאמר בזוהר שיר השירים על הגידה לי את שאהבה נפשי וכו'. וכדי שיבין יראה באיזה מצוה תקיף יצרו יותר לבטלה יתחזק בה לקיימה, כי בודאי על מצוה זו נתגלגל, וכדי שלא ישלים חוקו מנגדו יצרו לבטלה להוציאו מן העולם בידים ריקניות, וזהו שתמצא בחכמי התלמוד השלימים, שברוב חכמתם היו משיגים על קיום איזה מצוה נתגלגלו, והיו מחזיקים בה יותר משאר המצות, כדאמרינן בשבת דף קי"ח ע"ב, שאל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אביך במה היה נזהר טפי, והשיבו במצות ציצית וכו'. ויש במצות אחרים, לפי שהיו מכירים בחכמתם על מה באו להשלים.

שו"ע הרב אדה"ז הלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ד)
מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה... דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים... ואף שיש בהן חלוקי דעות... ואפילו המצות שאין נוהגות עכשיו... וכן אמרו חכמי האמת: שכל נפש מישראל צריכה לבא בגלגולים רבים עד שתקיים כל התרי"ג מצות במעשה דבור ומחשבה ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן ...ועוד אמרו חכמי האמת: שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע . וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט, צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות . כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה, ואי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו. ולכן אמרו חכמים: 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם הזה.

 

יום שלישי, 26 בנובמבר 2024

ספונטניות בתפילה ושינויי נוסח דף מקורות חלק ב


נוסחי התפילה (ספונטניות ונוסח חלק ב)

שו"ת הרא"ש כלל ד סי' כ
יש לי קונטריס מעשה ישן וכתוב בו כל הברכות של כל השנה וסכום כמה תיבות יש בכל ברכה וברכה וכנגד מה נתקנה.

בעל הרוקח בפירושו על הסידור ח"א עמ' רכט  
אני אלעזר הקטן, קיבלתי טעמי התפילות מאבא מרי, רבינו יהודה בר קלונימוס, וממורי רבינו יהודה חסיד אב החכמה, כאשר קיבל מאביו רבינו שמואל הקדוש בן רבינו קלונימוס הזקן בן רבינו יצחק. והם קיבלו רב מרב, גאון מגאון, עד רבינו משה בן רבנא קלונימוס שהביאו המלך קרלא עמו ממדינת לוקא. ורבנא משה קיבל מאבו אהרן בן רבנא שמואל הנשיא, וקיבלו רב מרב עד שמעון הפקולי. ואבותינו הראשונים גנזום ולא היו מוסרים כי אם לצנועי וחסידי הדור, עד שבא רבינו יהודה חסיד זצ"ל ומסרו לי. והוא ציוה עלי להעתיקו ולגלותו לחסידי הדור, למען ידעו מהסוד בברכות ובתפילה ויכוונו ליבם, ולא יותירו ולא יחסרו אפילו אות אחת, כל שכן תיבה.


 טור או"ח קיג

לשון אחי ה"ר יחיאל ז"ל דורשי רשומות הם חסידי אשכנז אשר היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפלות והברכות וכנגד מה נתקנו אמרו... וברכה ראשונה יש בה מ"ב תיבות ולא נתגלה לי טעמם ואקח מן הבא בידי עד שיודע ויכולני לומר כנגד ואעשך לגוי גדול (בראשית יב) שיסודו ממנו ובו ח' תיבות וכנגד ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (שם יד) שמשם בא זה המטבע ובו תשעה תיבות וכנגד כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (שם יח) וזה הוא וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם וגו' ויש בו כ"ה תיבות הרי מ"ב... וכנגד שם מ"ב שפירשתי אותו על האבות ולכן אות הראשונה של ברכה ב' והאחרונה מ' הרי מ"ב:

ב"י סו"ס קיג

כתב ה"ר דוד אבודרהם יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה מי"ח והביאו פסוקים על כל ברכה מענינה שעולין תיבותיהן כמנין תיבות הברכה וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה ואח"כ נ"ל שאין לו יסוד ולא שורש כי לא תמצא מקום בעולם שאומרים י"ח בענין אחד תיבה בתיבה אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין וא"כ המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאו ולא לזולתו ולמה נטריח על הסופרים לכותבו:

מגן אברהם סי' סח

האר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת, אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמרא שוה לכל (הכוונות) וז"ל הגמרא ירושלמי אף על פי ששלחנו לכם סדר התפלות אל תשנו ממנהג אבותיכם עכ"ל וכ"כ בס"ח סי' רנ"ו וכתב שגם הפסוקים שאומרים על הפיוטים צריך לנגן כמו שמנגנים הקרוב"ץ - ובש"ל האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה וכו' ליהטה אש סביבותיו עכ"ל:

קשר גודל לחיד"א יב, ט
מנהגי שרשי התפלות אין לשנות ממנהג הקדום כי י״ב שערים כנגד י״ב שבטים ותפלות כל א׳ עולה בדרך אחד ותפלה נסח הספרדים עולה בכל א׳ מי״ב שערים. האר״י ז״ל:

יעב"ץ סידור בית אל עמ' קלט
הנה ראית כמה מדוקדקים נוסחי תשע עשרה ברכות הללו שבידינו האשכנזים... בלשון צח ובמספר התיבות תפוחי זהב במשכיות כסף... לא נמצא בהן שפת יתר או חסר אין בהן נפתל ועיקש... ולא מפני שאנו נמשכים אחר מנהגי האשכנזים מבטן ומלידה אנו נוטים אחריהם... אכן בזאת הדין עם אבותינו בודאי הגיע אליהם הנוסח הישר.

נפש החיים שער ב פרק י
ולא זו בלבד שבתיבת ברוך אתה שפירושו הוא תוספת רבוי ברכה ושפע שייך זאת הכוונה אלא שגם בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפלה. שייך ג"כ זאת הכוונה הק'. כי כל תיבה מהתפלה או של איזה ברכה. היא העולה למעלה מעלה ע"י מארי קלין וגדפין דנטלין לה. לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה. והוא נעשה בזה כביכול שותפו של יוצר בראשית. לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות. כמ"ש בתקונים (תקון י"ח ל"ה ב') וכד ב"נ אפיק הבלים ודבורים בצלותיה כמה עופין פתחין גדפייהו ופומייהו לקבלא לון. הה"ד כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים גו'. ונטיל קב"ה אינון מלין ובני בהון עלמין דאתמר בהון כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה גו'. ורזא דמלה ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וגו' ולאמר לציון עמי אתה א"ת עמי אלא עמי בשותפי. וכ"ה שם (בתס"ט ק"ו ב').

והמשכיל יבין מדעתו שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה. לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא. מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה (ועוד שם פרק יג - )... והעצה היעוצה על זה. הוא כמו שאמר המגיד להב"י באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים ז"ל. ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות כי אם בתיבות התפלה עצמם. דוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התפלה. אין אתנו יודע עד מה. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפל' מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין. ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים. אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלה. שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים וכל מבין יבין. דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א'. התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים. וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים. שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב"ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל. דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו' כמ"ש בתקונים תכ"ב. וכן כל יום לחברו שלפניו ואחריו. ולכן ארז"ל (חגיגה ט' ע"ב וברבה במדבר פ"ט) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כו' או תפלה כו'. וכמ"ש באורך בפע"ח פ"ז משער התפלה ע"ש. והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות. שם הוא ית"ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עומק כוונתו ית"ש. איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם:

שו"ת חת"ס או"ח טו
הנה
כבר גליתי דעתי לכל העומדים לפני כי כך קבלתי מרבותי זצ"ל והם מורי הגאון חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדליר זצ"ל והגאון רבן של כל בני הגול"ה הפלא"ה ז"ל אשר מימיהם שתיתי ת"ל וממקורם חצבתי כי כל הנוסחאות שוות זו כזו וכל שיש בזו יש בזו אלא שאין אתנו יודע עד מה ואנו מתפללין ע"ד מתקני תפלות ונוסחאו' הללו כי כולם לדבר א' נתכוונו כמו סגנון אחד לכמה נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד כי כל נוסחא ונוסחא אינה אלא סגנון אחד משונה מחברתה אבל הם עולים למקום אחד וכשבא נר האלקי' האר"י זצ"ל ואיזן וחיקר ותיקן כי הוא ידע תוכן הדברים הוא העמיד בסידורו כל דבר על מכונו וגילה תעלומות של הנוסחא ההיא הספרדי' יען כי היה ספרד ואילו היה נמצא באשכנזי איש כמוהו היה עושה כיוצא בזה בסידור אשכנזי ועתה בדורות האחרוני' הבאים בסוד ה' די להם שמבינים דברי האר"י זצ"ל אבל אין אתנו יודע להוציא כן מנוסח אשכנזי ע"כ טוב להם להתפלל מסידור ספרדים שנרשם שם מקום ההכלות והיחודים ע"פ האר"י ז"ל ומה שיתפללו אשכנזי אע"פ שגם שם נרמז הכל והמתפלל על דעת המתקן הנוסחא ההיא עד מהרה ירוץ דברו ומ"מ נוח להם להתפלל מה שמבינים ממה שמתפלל ע"ד המתקן וע"כ מורי הגאון החסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער זצ"ל הוא בעצמו עבר לפני התיבה והתפלל ספרדי בסידור האר"י זצ"ל וכן מורי הגאון בעל הפלאה זצ"ל כי רק אך המה התפללו בנוסח האר"י ושום אחד מהאנשים המצורפים להמנין לא התפללו כ"א אשכנזי ואפילו בנו הגאון בעל מחנה לוי זצ"ל לא שינה נוסחת אשכנזי ומיד אחר פטירת אביו הגאון זצ"ל ביטל הכנסת שלו והתפלל בבהכ"נ של קהל בפפד"מ והוא דבר מפורסם וידוע והכל מטעם כי מי שאינו יודע עד מה אין לו לשנות נוסחתינו כמצווה עלינו במג"א רס"י ס"ח בשם ירושלמי ושכ"כ האר"י עצמו והיוצא מדברינו שהמתפללי' ספרדי' מסתמא באו בסוד ה' ונכנסו בסתר המדרגה ויודעי' מה שאומרי' יפה עשו ומי שלא הגיע לכך כגון אנחנו מה שאנו מתפללין ע"ד מתקני תפלות נוסחי אשכנזי גם תפלתינו נשמעת אבל אין לומר שתפלה זו משונה מחברתה.


שו"ת בני בנים חלק ב סימן ב מול יביע אומר חלק ו, סי' י



ספונטניות בתפילה ושינויי נוסח דף מקורות חלק א

 

ברכות יא ע"א
מַתְנִי׳
בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרוּכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר, לְקַצֵּר — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתּוֹם — אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם, שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם — אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתּוֹם.

רשב"א שם
...ונראה לי דמאי דקתני מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לאו למימרא שאינו רשאי לקצר ולהאריך בנוסח הברכה, כלומר לרבות ולמעט במלותיה, דאם כן היה להם לתקן נוסח כל ברכה וברכה במלות מנויות ובענינים ידועים ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה, וזה לא מצינו בשום מקום, ולא אמרו אלא במלות שיש הקפדה בהן לבד כמחלוקתן בהזכרת גשמים (לג, א) וטל ורוחות (תענית ג, א), וכן בברכת המזון שאמרו לקמן (ברכות מט, א) כל שלא אמר ברית בארץ או שלא הזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים מחזירין אותו וכן אם לא הזכיר תורה בארץ וכיוצא בזה בקצת מלות באמת ויציב כגון יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורים (תוספתא פ"ב, ה"א; ירושלמי פ"א, ה"ו), אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות לא פחות ולא יותר, ולא אמרו כמה מלות יאמר בזו שתקרא ארוכה או קצרה, ולא עוד אלא שבפירוש אמרו (ע"ז ח, א) בשמונה עשרה של תפלה שאילו רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מעין הברכה מוסיף, ואפילו יהיו מלות התוספות יתרין על העיקר אף על פי שאותן הברכות הויין קצרות, ובברכת הפירות אמרו בסמוך (יב, א) נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא יצא, כלומר אפילו אמר בהדיא שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, כדעת הגאונים ז"ל. ואף על פי שברכת הפירות היא קצרה ועכשיו האריכה, וברכת הזן ארוכה קרינא לה בתוספתא ובירושלמי, ואפילו הכי אסיקנא לקמן (ברכות מ, ב) גבי בנימין רעיא דאפילו אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא יצא, ומשמע התם בגמרא דאפילו לכתחילה מדמייתינן עלה אלו נאמרין בכל לשון וההיא אפילו לכתחילה וכדמשמע עלה נמי בירושלמי (פ"ו, ה"ב). וכן ההיא דאמרינן לקמן (שם) לא אמר אני ה' אלהיכם אינו אומר אמת ואומר מודים אנחנו לך, ואף על פי שאותו נוסח קצר מאד מן הנוסח המתוקן למי שאומר אני ה' אלהיכם וכמו שאמרנו למעלה.
אלא ודאי נראה שאין ההקפדה ברבוי הנוסח ומיעוטו אלא במטבע שטבעו בו חכמים והוא שיש ברכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך והיא שנקראת בכל מקום ארוכה, וכדגרסינן בירושלמי (שם) אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. ויש מן הקצרות שפותחות ואינן חותמות כברכת הפירות והמצות וברכת הזימון, דהיינו ברוך שאכלנו, וברכה אחרונה שבברכת המזון. ויש שחותמות בברוך ואינן פותחות בברוך כברכת הערב נא למאן דאית ליה שהיא ברכה בפני עצמה, ותפלה קצרה וברכת גשמים ותפלת הדרך וכן ברכה סמוכה, ואלו אם הן סמוכות לברכות שיש להן סדר כגון ברכות של שמונה עשרה הרי אלו כמטבע ארוך, שכל אחת כיון שהיא סמוכה לחברתה והראשונה פותחת בברוך הרי אלו כולן כאילו פותחות בברוך וכן ברכות אמצעיות שבברכת המזון, אבל אם הם סמוכות ואין להן סדר, כברכות שניות שלפני קריאת שמע דשחרית ודערבית שאילו רוצה להקדים ברכה לחברתה מקדים ואין בכך כלום כדאיתא בסמוך (יב, א), הרי אלו כאילו מעיקרן נתקנו לחתום ושלא לפתוח ואף היא נקראת קצרה.

ע"ז ח
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר א"ר חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים אמר ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יוה"כ אומר:

ירושלמי ברכות פרק ו משנה ב (ועיין ברכות מ ע"ב לפנינו)
תַּנִּי רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל־הַמְּשַׁנֶּה עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּֽבְעוּ חַכָמִים לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר כָּל־שֶׁנִּשְׁתַּנֶּה מִבְּרִייָתוֹ וְלֹא שִׁינָּה בִּרְכָתוֹ לֹא יָצָא. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֲפִילוּ אָמַר בָּרוּךְ שֶׁבָּרָא הַחֵפֶץ הַזֶּה. מַה נָאֶה הוּא זֶה יָצָא. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרִבִּי מֵאִיר. מִילְתֵיהּ דְּרַב אָֽמְרָה כֵן. חַד פַּרְסוֹי אָתָא לְגַבֵּי רַב בְּגִין דַּאֲנָא אֲכַל פִּיסָּתִי וְלָא אֲנָא חֲכִים מְבָֽרְכָה עָלֵיהּ וַאֲנָא אֲמַר בָּרוּךְ דְּבָרָא הָדֵין פִּיסָּא נְפִיק אֲנָא יְדֵי חוֹבָתִי. אֲמַר לֵיהּ אִין.

רמב"ם הל' תפילה פרק א, א - ד
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג כה) ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳
אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יג) ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:

וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה׳ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:

אִם הָיָה רָגִיל מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם מְדַבֵּר כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ. יֵשׁ מִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. וְיֵשׁ מִתְפַּלְּלִין פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְהַכּל יִהְיוּ מִתְפַּלְּלִין נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עֶזְרָא:

כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג כד) ״וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית״ וְגוֹ׳ (נחמיה יג כד) ״וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם״. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה׳ וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:

הל' תפילה ו, ב-ג
הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר לֹא יַאֲרִיךְ אֶת תְּפִלָּתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אֲבָל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ אֲפִלּוּ כְּסֵדֶר וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר. וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכָה מוֹסִיף:

כֵּיצַד. הָיָה לוֹ חוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בְּבִרְכַּת חוֹלִים כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ. הָיָה צָרִיךְ לְפַרְנָסָה מוֹסִיף תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה בְּכָל אַחַת מֵהֶן. וְאִם רָצָה לִשְׁאֹל כָּל צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל. אֲבָל לֹא יִשְׁאַל לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת:

הלכות ק"ש א,ז
בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה פּוֹתֵחַ בָּהּ בְּבָרוּךְ וְחוֹתֵם בָּהּ בְּבָרוּךְ. וּשְׁאָר בִּרְכוֹתֶיהָ חוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן בְּבָרוּךְ וְאֵין לָהֶם פְּתִיחָה בְּבָרוּךְ. בְּרָכוֹת אֵלּוּ עִם שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת הָעֲרוּכוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל עֶזְרָא הַסּוֹפֵר וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִפְחֹת מֵהֶם וְלֹא לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לַחְתֹּם בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וּמָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לַחְתֹּם אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְתֹּחַ. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לִפְתֹּחַ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת הֲרֵי זֶה טוֹעֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כַּמַּטְבֵּעַ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִּיב בְּשַׁחֲרִית וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה בְּעַרְבִית לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

הלכות ברכות א, ה-ו
וְנֹסַח כָּל הַבְּרָכוֹת עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם. וְאֵין רָאוּי לְשַׁנּוֹתָם וְלֹא לְהוֹסִיף עַל אַחַת מֵהֶם וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה. וְכָל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. וְכָל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם וּמַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲבֵרְתָהּ:

וְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּעֵין שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וְאִם שִׁנָּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַזְכָּרָה וּמַלְכוּת וְעִנְיַן הַבְּרָכָה אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל יָצָא:

כס"מ שם
על מ"ש רבינו ואם שינה את המטבע וכו' יצא.
כתב הרמ"ך תימה דבהלכות ק"ש כתב לא יצא וכו' וצ"ע עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהתו דבריש הלכות ק"ש מיירי ששינה שחתם בברוך או פתח במקום שהתקינו שלא לחתום או שלא לפתוח או ששינה ולא חתם או לא פתח בברוך במקום שהתקינו לחתום או לפתוח והכא מיירי ששינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה וזה מבואר בדברי רבינו:

ב"י או"ח קפז ס"ב
ומ"ש ומשה רבינו תקנה לישראל כשירד להם המן וכו' ג"ז בפ' ג' שאכלו: כתב הרשב"א הא דאמרינן משה תיקן להם ברכת הזן יהושע תיקן להם ברכת הארץ וכו' קשיא לי והא קי"ל בסמוך דברכות אלו דמדאורייתא נינהו ויש לומר דמטבען הוא שטבעו להן דאי מדאורייתא אם רצה לאמרה באיזו מטבע שירצה אומר ואתו משה ויהושע ודוד תיקנו להם מטבע לכל אחד ואחד בזמנה וכדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות מ:) סד"א כי אמרינן בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקינו לה רבנן (אבל כי לא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן) לא יצא קמ"ל דאלמא המטבע הוא שטבעו רבנן ובודאי דקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלים לא היו אומרים כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין וכמו שאין אנו אומרים כאותו מטבע שתיקנו דוד ושלמה שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית והם היו מבקשים להעמיד מלכות ולהעמיד בנין הבית ולהמשיך שלות הארץ עכ"ל. וכ"כ גם כן הרא"ש וכתבו רבינו בסימן קפ"ח. והרמב"ן כתב בספר ההשגות אין מטבע ברכת מזון מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו כענין (שם מ:) מנימין רעיא אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ובאו הנביאים ותיקנו להם נוסח מתוקן הלשון וצח המליצות ושנינו בו ומלכות בית דוד משיחך במהרה תחזירנה למקומו ותבנה ירושלים כי הענין תיקון שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר עכ"ל:

טור או"ח סי' סח

בענין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע לומר קרוב"ץ ראוי היה שלא להפסיק והרמ"ה נשאל על זה והשיב כך ראינו שאסור להפסיק והרי בפי' שנינו ברכות (יא.) במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך ועוד שנינו (שם מ: עיין ברמב"ם ובכ"מ פ"א מהלכות ברכות הלכה ז') כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק אמת הוגד לכם ולא מפני שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרוב"ץ אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות והקדישים ועניית אמן ולהתפלל עם הצבור אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם האמת על כן אמרתי הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וזו היא סיבת שתיקתי ומנהגי ביום הקרוב"ץ כיון שהתחיל ש"צ ביוצר אור אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן וקורא ק"ש ומברך אחריה ברכת אמת ויציב אך איני גומרה מיד רק עד העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו ומשם ואילך אני שותק איני מברך ולא מדבר בדברי תורה ולא בדברי שיחה עד שש"צ מגיע למקום שפסקתי ואני חותם עם הצבור ברכת אמת ויציב בגאולה ואני סומך גאולה לתפלה ע"כ. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהם אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ. וגם הראשונים אשר תקנום היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו וכן כתב הראב"ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות: וגם ר"ת דחק לפרש ההיא דבמקום שאמרו לקצר וכו' כדי לקיים המנהג ומ"מ טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי גם פירוש ר"ת שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א"א ז"ל:

ב"ח שם
ומ"ש אמנם נוהגים בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ כו' תימה דכיון דאמר דגדולי עולם תקנו וגם הראב"ד ור"ת הסכימו שאין בו איסור היאך כתב אח"כ ומ"מ טוב ויפה הדבר לבטלה וכו' הלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומי לנו גדול כהראב"ד ור"ת כ"ש ר"א הקליר דהוא ר"א בר"ש בר יוחאי דאיתא בויקרא רבה פ' שלשים כד דמך ר"א בר"ש בר יוחאי היה דורו קורא עליו מי זאת עולה וגו' מהו מכל אבקת רוכל אלא דהוה קריי ותניי ופייטן ודרשן ובמדרש חזית סוף פסוק מי זאת עולה גריס קרובוי ופייטוי והתוספות פרק אין דורשין (חגיגה דף יג) הביאו להך מדרש וכתבו שהוא היה תנא ובימיו היו מקדשין על פי הראייה שמעולם לא יסד רק קרוב"ץ מיום ראשון וכ"כ הרא"ש ס"פ אין עומדין וא"כ מי יבא אחריו לבטל מה שתיקן ויסד לכל ישראל ונהגו אחריו וא"כ לא היה רבינו רשאי לומר טוב ויפה לבטלה וכו' ונראה ליישב דדעת רבינו היא דאף ר"א הקליר וחבריו לא יסדוהו אלא לאנשי דורם והנוהג מנהגם שנותנים עיניהם ולבם לומר הקרוב"ץ והפיוטים בכוונה אבל מיום שנתקלקלו הדורות שמפסיקין בשיחה בטילה ובדברי הבאי אף ר"א הקליר ודאי מסכים לבטלה זה נראה ליישב דעת רבינו אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה ואחד היו בזמנינו שהתחיל לבטל מלומר קרוב"ץ בקהלו ולא הוציא שנתו וכ"כ שבולי הלקט וז"ל אבל ר"ע ורב כהן צדק ורב פלטוי גאון והרב רבינו יונה ורבינו קלונימוס ור"י ט"ע ור"ש הגדול ורבינו סעדיה גאון וכל גאוני לותי"ר כתבו כולם שיש לומר פיוטים וכ"כ בהגהת אשיר"י מא"ז בפ"ק דברכות וז"ל וכבר נחלקו בהם ר"י ט"ע ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר וכו':

חיד"א ברכ"י קיב סק"ה תשובת ר"י מגאש סי' מז (בשם הרי"ף)
שאלת הפיוטים שנהגו החזנים לומר ולהכניס אותם בכלל הברכה כמו מגן ומחיה דיוצר אם זו מותר ויודיענו דעת רבינו יצחק הרב בזה. תשובה אם החזיר החזן ענין הברכה קודם החתימה כדי שתבוא החתימה עליה הרי זה מותר ואין אצלנו מי שימחה בזה ובפרט הואיל והוא מנהג פשוט לכל העולם וזוהי סברת רבינו הרב ז"ל... עין רואה דהרב ז"ל העד העיד בנו דזוהי סברת הרי"ף וכך הסכים הוא ז"ל. ויש להעיר מזה על הרמב"ם בתשובה דאסר בברכות ק"ש נגד רביה ורביה דרביה.

משנה ברורה סח – מביא את הרשב"א והרמב"ם אחד אחרי השני

גמרות שמהן מוכח שהתפילה הייתה ספונטנית:
ברכות לג – לד אותו תלמיד שעלה בפני ר"א

 

יום שני, 25 בנובמבר 2024

האבות ואנחנו - דף מקורות

 לשמוע את השיעור

באר מים חיים בראשית כז, ג
ועל כן אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו כ"ה) לעולם יאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, כי לא יעצל בענוה של שקר לומר מי אני לעבוד כל כך ולבקש גדולות ונפלאות, אעשה ככל שארי ישראל המוני העם הפשוטים אשר אינם מדקדקים כל כך בזהירות המצוות והנם עוסקים תמיד במקח וממכר וישיבתם בשוקים וברחובות ואף על פי כן ישראלים הם גם אני אעשה כמעשיהם. וזה הוא ענוה של שקר, והס"מ מעלה ענוה הזאת בלב האדם לבטלו מתורה ומצוות, ועל כן הזהירו שחייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם ויצחק כי אם ארצה בכל לבי לעבוד לבוראי כאשר אוכל בכל עוז ותעצומות אפשר יהיו חשובים מעשי כמעשה אברהם ויצחק כיון שבכל כוחי אעשה.

מילון הראי"ה ע"פ פנקס ב קצח
בני החורין של האנושיות. אנשים שהעול המשעבד של הרבים לא הוטל עליהם. הם שחררו את עצמם ברוח גבורת° הטוהר° אשר להם. ככה היתה הכרת האמת גדולה בנשמתם, עד אשר מצאו און בתור אנשים יחידים לעמוד נגד הזרם של עולם מלא השקוע בעבדות°. ומקור החפש° מצאו באלהים חיים קונה שמים וארץ.

לקוטי מוהר''ן השמטה שבין שני חלקי לקוטי מוהר"ן                 
'
אחד היה אברהם' . שאברהם עבד ה' רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: 'אחד היה אברהם'. וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת ה', אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינת שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון: אביו ואימו או חותנו ואישתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: 'אחד היה אברהם' כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל.

צדקת הצדיק רמח
עיקר האדם הוא החשק שבלב שבו הוא יתרונו על המלאכים והוא הנקרא יצר יצ"ט ויצ"ר ‏כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב ואם לאו כו'. ואז"ל (סוכה נב.) כל הגדול יצרו גדול כי ‏גדלות א' על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב דהיינו כח היצר כי יצ"ט ויצ"ר א' זה לעומת ‏זה בב' חללי הלב כפי החשק שבלבו בימין לטוב כן בשמאל לרע ולכך יצ"ר ג"כ גדול. וזה שאז"ל ‏‏(מנחות כט:) עוה"ז נברא בה' ועוה"ב ביו"ד כידוע דב' אותיות אלו דשם מורים על חכמה ובינה ‏שהם מוחא ולבא ובעוה"ז רחמנא לבא בעי ומעלת האדם כפי החשק שבלב. אבל בעוה"ב שישחט ‏היצה"ר ולא יהי' עוד מקום לבחירה אז יהי' המעלה כפי יתרון החכמה וההשגה שבמוח. והאבות נק' ‏איתנים (כמ"ש ר"ה יא.) שמעתי פי' עקשנים פי' שהי' להם תוקף החשק בוער כאש שלא ישקוט ‏וינוח עד שיגיע למילויו. אברהם אע"ה במדת האהבה עד שהגיע לתכלית אהבת ה' שהוא בהרחקת ‏כל אהבות זולתו. עד שהוליד יצחק שהוא הי' תוקף החשק ליראת ה' שנאת רע וכל מיני אהבות ‏זרות וחמדות עוה"ז היו מרוחקים אצלו בתכלית. עד שהוליד יעקב אע"ה שהי' לו תוקף החשק ‏לשניהם אהבת הש"י ושנאת רע. ואין קורין אבות אלא לג' אלו (ברכות טז:) שהם כ"כ נגבר חשקם ‏כ"א למדתו בטוב עד שהגיע לתכליתה להיות כולו כך. כי כאשר החשק בוער באדם הוא כלהב אש ‏עד שכולו עם כל כחותיו שקועים בזה עד שכל זרעם אחריהם תולדותיהם כיוצא בהם. כמו שהאדם ‏יוליד אדם ובהמה יוליד בהמה וכיוצא כך הם עצם גופם וכל כחותיהם היו משונה מפאת רתיחתם ‏לאותו דבר שחשקו עליו להגיע לו. והם מיוחדים בתוקף זה עד קצה עד שראויים להקרא אבות שכל ‏זרעם אחריהם כן. ואברהם אע"ה ביחוד נקרא איתן בתהלים (פט וכמ"ש ב"ב טו.) כי תוקף החשק ‏הוא באהבה כמו שרואין באהבות זרות וכן מצד הטוב באהבת הש"י והוא המתחיל כי בזה התחלת ‏החשק. ובשנאת ה' בזה הוא מדת הכעס שנקרא אש בכל מקום בכתוב וחרון שהוא ג"כ לשון יובש ‏האש כי הוא בא מכח האש וא"צ לזה עקשות ותקיפות כח כי הוא עצום ממילא. רק שזהו ברע אבל ‏בטוב שנאת רע ג"כ אינו מצד הכעס חלילה רק מצד יראת ה' המרחקת זה אין בו תוקף כ"כ. וב' אלו ‏הי' בחשקם נטיי' לאיזה צד ביחוד אבל יעקב אע"ה מדתו חשק מעורבב לא לאיזה צד ודבר פרטי ‏רק לב' הקצוות יחד והוא הולך בקו האמצעי שהוא מדת האמת לבחור בכל דבר האמת אם לצד זה ‏אם לזה. ואז"ל (עירובין סה:) בג' דברים אדם ניכר ההכרה הוא בהתגברות החשק לאיזה דבר אם ‏היצ"ט שבחלל ימין גובר להטותו לרצון הש"י. ובכיסו וכעסו הם ב' הקצוות דתוקף החמדה לממון ‏דלכן נדרש ע"ז בכל מאדך ולשון מאד משמע שהאדם חומד לזה מאוד מאוד. וכוסו הוא בירור קו ‏האמצעי כאשר הדיעה מעורבבת ואין לו נטיי' לשום צד כלל שיכוין אז האמת כד"ש (שם ע"א) כל ‏המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו: ‏