למה גנבה רחל את התרפים?

 

בפרשה אנו קוראים על כך שרחל גנבה את התרפים של לבן אביה. בפשט הכתובים המעשה הזה, יחד עם האמירה שנאמרה בבלי דעת על ידי יעקב, מובילים בסופה של דבר לפטירתה. מהם אותם תרפים?

רש"י כתב שהתרפים היו ע"ז של לבן ורחל גנבה אותם כדי להציל את אביה שלא יעבוד ע"ז. זהו בהחלט מהלך נעלה שמתאים לאופייה האחראי של רחל, אך קשה להבין שרחל גנבה את הע"ז ושמרה אותה במקום להרוס אותה. אם נקבל את דברי הדעת זקנים ע"פ המדרש ניתן יהיה לקרב את זה אל הדעת:

אומר בפרקי רבי אליעזר, מהו תרפים? היו שוחטין אדם בכור וחותכין אותו ומולחין אותו במלח ובשמים וכותבין על טס של זהב שם רוח טומאה ומניחין אותו תחת כלי לשונו ונותנין אותו בקיר ומדליקין לפניו נר ומשתחוים לו והוא מדבר כדכתיב התרפים דברו און.

על פי זה התרפים היו שאריות של גופת אדם, אולי של אחיה הבכור של רחל. כשם שדאגה רחל לאחותה, כך (להבדיל) דאגה לאחיה. רחל רצתה להביא מנוחה לנפשו ולקבור אותו ולא יכלה לעשות זאת בתוך טלטולי הדרך המבוהלת.

אך עדיין תקשה קושיית הרמב"ן - הרי את התרפים מצאנו גם בשמואל (יט). מיכל בת שאול שמה את התרפים במיטה כדי שייראה לחיילי אביה רודפי דוד כאילו דוד שוכב שם. כך הרוויח דוד זמן והצליח להימלט דרך החלון. אם התרפים הם ע"ז, כיצד יכול להיות שנמצאו בבית דוד המלך לפי זה?!

ואמנם המפרשים בשמואל שם מסבירים שמדובר במעין בובות בגודל של אדם ממשי שהיו מניחים עליהם את הבגדים (בדומה לבובות בחלון ראווה או קולב משוכלל). על פי הסבר זה הגנבה הייתה מעין מעשה של לקיחת חפץ שלא אישרו לה במפורש לקחת. הסיבה לגניבה עשויה להיות פשוטה. לאחר הנאום של יעקב על רמאותו של אביה והחלפת משכורתו עשרת מונים, רחל שלא קבלה אפילו נדוניה לחתונתה (רש"י לא, טו) חשה שהיא לוקחת בצדק את המגיע לה ולקחה דבר קטן (ואולי מזכרת) מבית אביה. לבן בקמצנות ורשעות עושה מזה עניין שלם וכנראה מבקש להוכיח את טענתו - אם את התרפים גנבתם זה מראה כי באמת מאשר לי עשיתם את כל הכבוד הזה. אמנם על פי פרוש זה קשה כיצד נכנסו בובות גדולות כל כך בכר הגמל עד שלבן לא ראה אותן.

האבע"ז והרמב"ן מסבירים שהתרפים לא היו באמת ע"ז אלא סוג של כישוף, מעין WAZE רוחני שלבן היה יכול להשתמש בו כדי למצוא את מיקומם של משפחת יעקב אבינו. כיוון שרצו לברוח, גנבה רחל את הכלי הזה על מנת שלא יוכל להשתמש בו. הבכור שור עושה שלום בין הפירושים – לבן התייחס לתרפים כע"ז ורחל ככלי כישוף בלבד.

מעניין במיוחד הוא פירושו של הרב חרל"פ (מופיע בפירוש על הגדה של פסח). רחל אימנו זלזלה בכוונה בתרפים כי בכך מבטלים את כוחם. כל כוחם של הכשפים מגיע בגלל שאנשים מאמינים בהם ולכן בביטול האמונה בהם כוחם אובד.

פולמוס הלכתי באתרי אנטרנט?! - זה לא ייפתר אם לא נדבר

 

בשנים האחרונות אנו מוצאים עצמנו תחת מטר של תשובות פייסבוק 'אמיצות' בידי רבניות, רבנים, נושאי תפקידים ובעיקר פובליציסטים, יחס מחבק כלפי התנועה הרפורמית, ביטול ההרחקות בשבעה נקיים, שינויים סיטונאים של נוסח התפילה ועוד.

למרות ההסתייגויות הברורות מאליהן שיש לי, כמו לרוב רבני ישראל, מההצעות המוזרות הללו, אני חייב לומר משהו שאני חושש שלא תשמעו במקום אחר. בעיניי הבעיה העיקרית שיש בהצעות האלו היא לא הגישה הלא מתבטלת לתורה, היא לא ההנמכה של הרף כשקצת קשה, והיא גם לא הרפורמה שההצעות האלו עלולות ליצור. על אף שכל הטענות הללו נכונות בעיניי במידה מסוימת, בעיניי יש בעיה אחרת שמצויה בכל הציבורים. אך לפני שמדברים על בעיות, כדאי שנדבר על הנקודה הטובה שההצעות האלו עשויות לבטא. מתחת לפני השטח יש בהלך רוח הזה שאיפת אמת גדולה שעליה אסור לכולנו לוותר.

הכוונה שלי לא לתוכן ההצעות עצמן, שאליהן אני מתנגד בתוקף כפי שאני מעריך שכבר הבנתם, אלא לשאיפה לאותנטיות שהן מנסות לייצג. כבר שנים שאני מוצא שהרבה יותר מעניין ואפקטיבי לחלק את העולם לאנשים אותנטיים ושאינם אותנטיים מאשר לדתיים וחילוניים. הרבה מאחינו הדתיים לא חשים כל סתירה או צרימה בין ההלכה לנקודות מסוימות בחייהם פשוט כי הם לא אותנטיים. אתן דוגמא פשוטה לדבריי – אדם ש'קורא' תהלים ואומר פסוקים כמו 'הריעו לה' כל הארץ' או 'הללוהו בתוף וכינור', אך אם מישהו ינגן קצת או ירצה לשיר בהלל זה יקפיץ אותו, הוא אדם שחסרה לו אותנטיות. בלשון החסידית זה נקרא שהוא לא 'פנימי' לזה. כשהבת שלי שואלת אותי שאלה שמכאיבה לה על היחס ללימוד תורה לאשה למשל, אני מבין שיש בזה רק טוב. לא רק שהיא מבקשת ללמוד תורה, העיקר נמצא – היא מקשיבה למה שהיא לומדת ומעמתת אותו עם חייה. רק מתוך עימות אפשר להגיע לאימות. זהו סוד כל שאלה בגמרא, דבר מסוים לא מתיישב עם ההיגיון שלנו בסוגיה, ואנחנו מנסים שוב ושוב להבין אותו על ידי שאלות וראיות.

במובן הזה כשאדם מדבר על הקושי שלו שלא לראות סרטים, למשל, אני מבין אותו ואפילו מעריך אותו. הוא לא 'ישן בעמידה', הוא לא מרמה את עצמו. הוא מבין שיש סתירה בין איך שהוא חי לאיך שהתורה אומרת לחיות, והוא מבקש ליישב את הסתירה הזו. אישית, אני בטוח שהפתרון לא נמצא במציאת היתר לצפייה בסרטים עם הפניית הראש לצדדים מעת לעת והשתדלות שלא ליהנות מיופייה של השחקנית שעל במסך (שחקנית שכנראה נבחרה לתפקיד לא רק בגלל כישורי המשחק שלה אלא גם ובעיקר בגלל איך שהיא נראית). אני סבור שהפתרון נמצא במציאת אלטרנטיבות של עיסוק תרבותי חיובי כמו לימוד תורה בחברותא סוערת, פאנלים מעניינים, ספורט, סדנאות יצירה, פעילויות חסד ולבסוף יש גם מקום שיישאר תסכול מסוים על רצון בלתי ממומש. לעיתים דווקא תסכול של רבים הופך לכח מניע מבחינה ציבורית ליצירת חלופות טובות יותר של יצירה תרבותית מקורית (סרט טוב הוא אמצעי בעל כח אדיר לעורר למחשבה).

אז מה הבעיה העיקרית שבהצעות הפייסבוק ועלוני השבת? שהן מדלגות על השלב הקשה באמת. השלב של להתחבר בענווה עם בית המדרש החי של עם ישראל.

אין ספק שלימוד התורה שבעל פה עבר מטמורפוזה רצינית מאז חורבן בית הדין הגדול. בעבר בית הדין היה בעל יכולת לדרוש את התורה מחדש בכל דור, לתקן ולבטל (בתנאים מסוימים) תקנות ובעצם להנהיג בצורה חיה את עם ישראל. מאז חורבן המוסד התורני בו התכוון הקב"ה שתוכרע הלכה, ולאחר הפיזור של עם ישראל בגלות, 'קפאה' ההלכה במידה רבה (אך כמובן לא לגמרי), התרבו החומרות בשל חוסר ההכרעה וישנם דיסוננסים רבים שנראה שצריכים להגיע לידי הכרעה עם פתיחת בית הדין הגדול מחדש. אלא שב"ה מסר הקב"ה את העולם לשומרים, לגדולי הדורות שה' בחכמתו שתל בכל דור ודור והם היו למנהיגי העדה ולעומדים בפרץ. עם סמכויות מוגבלות מאוד אמנם אך באחריות גדולה הביאו אותנו חכמי ישראל עד פתחה של ארץ ישראל ועד בכלל. כל זה היה פתרון אפשרי כל עוד היינו מפוזרים בגלות. כך מנהג המקום היה המכריע והכל היו עושים כמו המרא דאתרא. לא היה צורך בהכרעות לכלל ישראל פשוט מפני שלא עלו שאלות כאלה, עם ישראל היה כעצמות מפוזרות. כדי לחדש דברים משמעותיים, גם משמעותיים הרבה פחות מההצעות שהובאו בראש המאמר, יש צורך לעשות כדברי התורה ללא התחכמויות ולחדש את הרעיון של בית הדין הגדול – דיון בין כל גדולי ישראל והכרעה ע"פ הרוב. ללא זה אין לנו סמכות לגעת בדברי התורה. וזו בעיניי הבעיה הראשית באותן תשובות פייסבוק - הייאוש מהדיון עם חכמי ישראל, ההתנשאות כאילו אנו גדולים מכדי לקחת חלק בבית המדרש החי שבכל הדורות. אצל רוב הכותבים ישנה קפיצה בפני גדולים, ובניית במה לעצמם בצורה שעלולה להביא פירוד אדיר ובפועל רק להרחיק אותנו מאותנטיות. לכל היותר ישנה בדבריהם קריאה לדיון שנשמעת מאוד לא משכנעת לאחר שהמסקנה כבר נכתבה בראש חוצות ואף נעשתה למעשה ע"פ הודאתם האישית.

אינני יודע אם בדורנו נזכה לראות את חידוש הסמיכה ואת הסנהדרין בתפארתה אבל אנו יכולים להתחיל את הדרך לשם. נדון ביחד בכבוד ובלי פופוליזם, את מסקנותינו (מרחיקות הלכת) נשמור לתוך בית המדרש ולא ננסה להשפיע עליו על ידי לחצים ציבוריים ותקשורתיים מן החוץ.    

 

השאלה הראשונה שכדאי לשאול כשקוראים את התורה

 Photo by Ana Municio on Unsplash

רבות הפעמים שהלב איננו מתעורר מעצמו לשאלה או תובנה מסוימת אך לאחר שרואים אותה בספר או שומעים אותה מרב שואלים את עצמנו איך לא חשבנו על זה קודם. זהו סוג הלימודים החביב עלי, כאשר התורה והלב נפגשים. וכך את אחת השאלות המפתיעות בפשטותן קראתי בספר. בספר בית אלוקים [1] שואל המבי"ט - מי הוא המספר של התורה.

אם התשובה נראית לכם ברורה מאליה, אל תענו מייד, תשהו בשאלה רגע. התורה לא כתובה כאילו ה' הוא המספר וגם לא משה – יוכיח הפסוק הנפוץ ביותר בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמור", לא "דברתי אל משה" ולא "וידבר אלי ה'". אם כן מי הוא המספר?

נראה כי התורה נכתבה באופן נסתר בצורה מכוונת, כדי שהאדם יבין שיש בה סוד ושותפות בין שמיים לארץ. אם ננסה לומר את התשובה במשפט אחד – נראה שהמספר של התורה הוא חיצוני לסיפור של העולם הזה כאשר ניתן רק לומר שהוא מצד הנבראים ולא הבורא, בלשון המבי"ט – 'כללות הנבראים שבכל העולמות' כביכול מספרת לנו. לו היה עניין התורה ציוויים ואזהרות שנוגעים לעולם הזה בלבד היה מתאים שתיאמר על ידי אדם. לו הייתה מתאימה לעולמות העליונים בלבד היה מתאים שתיאמר על ידי גילוי אלוקות. אך התורה נאמרה כביכול על ידי הנקודה בה הכל כלול, בקבלה נקראת הנקודה הזו נקודת הראשית. בגמרא מסופר על שבעים זקנים שהוכרחו לתרגם את התורה והשינוי הראשון שעשו בה היה למקם את המילה בראשית לאחר המילה אלוקים כדי שלא יווצר רושם ש'בראשית' ברא את 'אלוקים'. לאור מה שכתבנו הדברים מובנים עוד יותר, יש משמעות חשובה למילה בראשית ודווקא לכן היא עשויה לבלבל. הגילוי שבו אנו עסוקים (התורה) אכן נגלה אלינו מתוך נקודת הראשית, שאיננה אלוקים. אך כדי להמנע מקיצוץ בנטיעות חשוב להבהיר אלוקים ברא את הראשית והיא איננה עומדת בפני עצמה.     

האמירה אל הקורא בתורה היא מעין זו: התורה כפי שתקרא אותה כאן כתובה על ידי הראשית. הכל כלול בה. ולכן ישנן נקודות מבט שונות שבהן אותיות התורה יוכלו להתחלק באופן שונה וללמד אותך את התורה המתאימה לעולמות עליונים יותר.

זו הסיבה שהמילה בראשית חשובה כל כך עד שבמדרש ובזוהר מפענחים אותה בשבעים אופנים כל פירוש בה הוא אופן קריאה שונה לכל התורה שלה שבעים פנים.

---

[1] בית אלוקים שער היסודות פרק לב. המבי"ט עונה שם שתי תשובות שסובבות סביב הפסילה של האפשרות שמשה יהיה הדובר או שה' יהיה הדובר. לקחתי מדבריו שני עיקרים אך הרוצה להבין דבריו יעיין שם.

לדמותו של יצחק אבינו

 Photo by Call Me Fred on Unsplash

בשונה מתיאור חייהם של אברהם ויעקב נראה כי דמותו של יצחק מסתורית יותר. אין בו מפריצת הדרך של אברהם ולא מיסוריו וטלטוליו של יעקב. לכן להבנת דמותו יש צורך לחדור לעומק ולפתוח בכמה שאלות.

אברהם אבינו היה רועה צאן, וכך גם יעקב[1]. יצחק לעומתם היה עובד אדמה. את עושרו עשה מזריעה בשדה (ויזרע יצחק בארץ ההיא וכו') וכל ימיו כרה בארות, הן את בארות אברהם שסיתמום פלישתים והן בארות חדשים. מה פשר הקו המיוחד של יצחק?

מקום התפילה הקבוע של אברהם היה בבאר שבע[2]. אך כאשר רצה יצחק להתפלל התפלל בבאר לחי רואי. מדוע?

בגמ' שבת פח: ישנו דו שיח בין האבות לבורא עולם שנוגע לזמן עתידי בו לא ניתן עוד לסנגר על ישראל.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! הוְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״.

איך דווקא במקום שנכשל אפילו אברהם אבינו שהצליח לסנגר על סדום, מצליח יצחק. כיצד יצחק הופך להיות המסנגר הגדול?[3]

מהו עניינה של הבאר?
הבאר היא השער לעולם הנסתר של המים שמתחת לפני השטח. המים האלה מאפשרים חיים גם במקומות ללא מקור מים חשוף כמו אגם או נהר. אך בעומק המים מבטאים דבר עליון. כזכור, ביום השני של הבריאה הפריד ה' מים ממים. חלק מהמים הגיעו למעלה והפכו לשמים וחלק למטה יהפכו להיות ביום השלישי חלק מהארץ. ע"פ המדרש המים התחתונים מבקשים לעלות ונמשכים אל המים העליונים. הסוד שבמים של פרשת בראשית הוא שהם מסמלים את אורו של הקב"ה. בהיפרדות המים ביום השני יש רמז לבירור שעשה הקב"ה באורו כך שחלק יוכל להיות היסוד של הארץ ממש ולהשאר שם (שכינה), ובהיקוות המים ביום השלישי יש רמז לצמצום אורו של הקב"ה למקום אחד[4]. אך עיקר המים ירדו אל מתחת לקרקע והזוהר מספר שעיקרן נמצא מתחת לאבן השתיה, לקודש הקדשים. גם בעולם שנראה צחיח מקדושה מגלה לנו הבאר כי מתחת לפני השטח יש קדושה שרוצה לפרוץ החוצה ויכולה להחיות את העולם ברוחניות ובגשמיות.

לכן האבות ראו ערך גדול בכריית בארות, וכך ליד הבארות קראו האבות בשם ה' – לימדו תורה, גיירו והתפללו[5]. משכך סתימת הבארות ביד פלישתים מבטאת את הניסיון של הפלישתים לסתום בעד אור ה' מלהתגלות. ואכן כך מוסבר ברבינו בחיי (בעקבות הזוהר) פשר היעלמותם המסתורית של הנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן, עשרות אלפי אנשים שהתגיירו ואיננו יודעים עליהם מאומה. סתימת הבארות הביאו לסתימת אותם נפשות וחזרתם אל מולדתם בכל המובנים.     

העיור הקדוש
יצחק אבינו חושף בארות שנסתמו, כאלה שיש שמנסים להסתיר. בחפירת בארות מתבטא הכח לראות את הפנימיות המחיה הגנוזה אפילו באדמה שנראית צחיחה. ההבנה שיש מתחת לאדמה היציבה והלא משתנה זרמים תת קרקעיים עוצמתיים[6] שייכת לראיה עמוקה וחודרת שלא מתרשמת מהחיצוניות. זוהי למעשה עין טובה שע"מ להסתכל בה יש צורך להסתיר את המציאות הנגלית לפעמים, ובכך לצמצם את המניעות מהסתכלות פנימית. לפעמים כדי לראות היטב צריך להיות עיוור[7].

 זהו הרעיון שמבטאים חז"ל במדרש אודות הבעיה שהייתה ליצחק בעיניים, "עיוורון" כתוצאה מהעקידה (אף שמסתבר שכבדו עיניו בפועל רק מאוחר יותר). יצחק שחווה את העומק היותר גדול שבחיים – עד כדי מיצוי הנפש, מדמעות המלאכים הוא כבר לא רואה שטחיות, הוא מלא בביטחון בטוב הגמור שקיים בכל ובכך הוא זוכה לעין טובה שאין כמותה. העין הרעה עניינה הסתכלות בצדדים החיצוניים של החיים ואין לה מקום אצל יצחק העיוור הקדוש. זהו תוכן הסנגוריה של יצחק, הסתכלות חודרת בכל יהודי המגלה שבעומקם מצוי קשר בלתי נפרד לאלוקות שמתבטא בעת מסירות נפש. לכן כשרבקה רואה לראשונה את העתיד להיות בעלה היא מבינה שעליה להוסיף כיסוי לפניה, החיצוניות עלולה לבלבל[8].

 

יצחק ישמעאל ועשיו
עד עתה היו לפנינו ב' אופני הבנה ב'טעותו' של יצחק בעשיו: או שיצחק הלך שבי אחר החיצוניות ש הרי עשיו פשט טלפיו כחזיר והראה עצמו צדיק, או שיצחק ידע שיעקב צדיק יותר אלא שחשב שמבחינת העוה"ז יש צורך להסתכלות חיצונית - מעשית שבה הוא לא מבין וכנראה עשיו איש השדה מתאים לכך יותר מיעקב התם. אך לאור האמור נגלה בפנינו אופן הבנה שלישי. יצחק אבינו באמת רואה את הפנימיות הטובה שבעשיו יצחק שיודע לשוח בשדה מגלה באיש השדה את הבאר החבויה. ואכן לעת"ל תתגלה בחינת קדושה בפיו של עשיו וזו בחינת קבורת ראשו של עשיו במערת המכפלה[9]. 

ואולי זוהי הסיבה שלאחר פטירת שרה יצחק לא גר עוד עם אברהם. הוא יורד למקום מגוריו של אחיו האובד ויושב בארץ הנגב[10]. הוא גם מתפלל במקום היראות המלאך להגר, במקום בו ניצלו חיי ישמעאל – באר לחי רואי (רמב"ן שם). משכך יצחק הוא המחזיר את הגר לאברהם אבינו ע"ה (רש"י), וככל הנראה הוא גורם לבסוף לכך שישמעאל אכן חוזר בתשובה. יצחק הוא המאמין הגדול בכוחות הפנימיים של הנשמה. נראה שדווקא לכן הוא מזוהה עם מידת הדין, הוא איננו ותרן משום שהוא מכיר במים התחתונים ולכן הוא תובע מהמציאות לגלות את פנימיותה.

הגמ' בשבת מסתיימת בכך שיצחק מראה בעיניו על ה' וישראל מכוונים את ההודיה לרבונו של עולם. גם כלפי ישראל מגלה יצחק את הבחינה הפנימית בהתגלות ה' יתברך כביכול. ה' לא חפץ במחייתנו על קדושת שמו כפי שעלולים היו לחשוב לאחר תשובתם של אברהם ויעקב. ה' חפץ להצדיק את ישראל וכמו שרואים לאורך המדרש שעל תשובותיהם של שאר האבות הקב"ה כביכול לא שמח בהם ומחפש להצדיקנו [ואע"פ שתשובותיהם נראות "צדיקות" יותר אינן מכוונות לרצון הפנימי של ה'].  

 

 

---

[1] גם משה רבינו ודוד המלך היו רועי צאן ויש להעמיק עוד בעניין רועי ישראל ועבודת רעיית הצאן.

[2] יש לדבר גם על עצם מגורי האבות בבאר שבע ברשומה נפרדת.

[3] ובפרט שיצחק קשור למידת הגבורה?

[4] זוהר חדש בראשית טז ע"א – ע"ב.

[5] בראשית כא, לג.

[6] ואדרבה כשזרמים אלה מתפרצים הם חזקים מאוד יותר מהזרמים שעל פני השטח כדוגמת גייזרים והרי געש.

[7] באופן דומה מסביר הראי"ה את מאמר רב יוסף ייתי ואחמיניה ואיתיב בכופיתא דחמריה, דווקא רב יוסף העיוור היה יודע להתעלם מ'רעשי הרקע' של הגאולה ולראות את העיקר. ועיינו בדמותו של העיור הקדוש במעשה מסעבען בעטלערס.

[8] כמו שמביא ר' צדוק בצדק"ה שהניסיון הוא דווקא במקום בו האדם אמור להיות הכי חזק. וכן המדרש לגבי הדפיקה על הכד שיכול לעמוד בה.

[9] ומהו ענינו של עשיו שלכאורה הוא רשע מבטן שנטה לע"ז? לענ"ד שייך לומר כתירוץ התניא בפרק כ"ז על 'בראת רשעים' שאמר איוב שעשיו היה אמור לתקן את המקומות היותר נמוכים ולהיות בחינת גיבור הכובש את יצרו ויעקב היה אמור להיות בחינת צדיק. ואכמ"ל.

[10] בראשית כד, סב.

אברהם ויצחק מבאר שבע

 

לרבים מאיתנו באר שבע היא רק תחנה בדרך למצפה רמון או לאילת. אך כמו תמיד לתורה יש הרבה לחדש לנו בעניין הקשר שבין העם לכל חלק מחלקי הארץ.
בתחילת הפרשה בא אברהם כדי לקבור את שרה, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
ויש לשאול, היכן היה ומניין בא? כולנו מכירים את המדרש שמביא רש"י, אברהם הגיע מניסיון העקידה ובעקבות ניסיון זה מתה שרה. אך אם נעיין בפשט הכתוב נגלה שאפשר ללמוד אחרת.

כמפורש בפרשתנו, שרה נפטרת בחברון ולאחר העקידה שב אברהם לעיר באר שבע, "וַיָּ֤שׇׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע". מה פשר העניין? אם לאחר העקדה ישב אברהם בבאר שבע, מדוע שרה נמצאת בפטירתה בחברון? לכן הרמב"ן סובר שע"פ פשטי הפסוקים אברהם לא רק נטע אשל בבאר שבע וקרא שם לה' אל עולם (בראשית כא, לג), אלא שם גם נולד יצחק (ולכן הגר לאחר גירושה תועה במדבר באר שבע), שם נצטווה על העקידה ולשם חזר לאחריה וכרת ברית עם אבימלך. ורק לאחר שישב עם שרה שם עוד זמן עברו לחברון ושם נפטרה. ואם נצרף לזה את מה שמובא בזוה"ק שבאר שבע הייתה מקום השכינה לפני הר המוריה יעלה לפנינו שיש לעיין בעניינה של עיר מיוחדת זו.

כאמור אברהם נטע אשל בבאר שבע, אין כאן עוד אוהל נודד אלא ביטוי לקביעות, נטיעה וחפירת באר. את השם באר שבע קבלה העיר בעקבות שבע הכבשים שאברהם מעמיד במעמד השבועה בינו לבין אבימלך בפרשת וירא.  אלא שלאחר מכן יסתמו הפלישתים את בארותיו של אברהם אבינו ויצחק בנו יהיה זה שיחפור אותן מחדש. מהו פשר העניין? בהמשך בפרשת תולדות (פרק כו) יצחק יגיע לבאר שבע ויבנה בה מזבח. שם הוא גם יחפור באר שביעית (ספורנו) יקיים מעמד שבועה מחודש עם אבימלך וגם שם תכתוב התורה שעל כן נקרא שם העיר באר שבע[1]. גם ילדיו של יצחק אבינו יעקב ועשיו ייוולדו בבאר שבע ושם יישבע עשיו ליעקב על מכירת הבכורה.

הבאר היא השער לעולם הנסתר של המים שמתחת לפני השטח. כזכור, ביום השני של הבריאה הפריד ה' מים ממים. חלק הגיעו למעלה והפכו לשמים וחלק למטה יהפכו להיות ביום השלישי חלק מהארץ. ע"פ המדרש המים התחתונים מבקשים לעלות ונמשכים אל המים העליונים. הסוד שבמים של פרשת בראשית הוא שהם מסמלים את אורו של הקב"ה. בהיפרדות המים ביום השני יש רמז לבירור שעשה הקב"ה באורו כך שחלק יוכל להיות היסוד של הארץ ממש, ובהיקוות המים ביום השלישי יש רמז לצמצום אורו של הקב"ה למקום אחד. אך עיקר המים ירדו אל מתחת לקרקע והזוהר מספר שעיקרן נמצא מתחת לאבן השתיה, לקודש הקדשים. גם בעולם שנראה צחיח מקדושה מגלה לנו הבאר כי מתחת לפני השטח יש קדושה שרוצה לפרוץ החוצה ויכולה לחיות את העולם.

לכן האבות ראו ערך גדול בכריית בארות וסתימתם ביד פלישתים מבטאת את הניסיון של הפלישתים לסתום בעד אור ה' מלהתגלות, גם בפשט – ליד הבארות קראו האבות בשם ה' דהיינו הקימו ישיבות. 

יהי רצון שנזכה להתחבר באופן עמוק לכל חלקי ארץ הקודש!    

---

[1] המפרשים עוסקים בשאלה מדוע העיר נקראת פעמיים באר שבע. האבע"ז מעלה אפשרות שמדובר בבאר שבע אחרת, הספורנו מחלק בין באר שבע בשין פתוחה שקרא אברהם לבאר שבע בשין סגולה שקרא יצחק. לענ"ד התשובה פשוטה יותר. לולי עבודתו של יצחק קריאת השם של אברהם הייתה משתכחת בגלל עבודת הסתימה שעשו הפלישתים. רק לאחר שפתח יצחק את הבארות ואף כרה את הבאר השביעית נתקבע שמה לכזה עד היום הזה.

למה אברהם לא סיפר לשרה על העקדה?

בפרשת השבוע אנו מתוודעים לניסיון הידוע ביותר בתורה, אברהם מתבקש לעקוד את בנו היחיד ולהעלות אותו לעולה לה'. במדרש מתואר שהדבר היה קשה עליו יותר מאשר אם ה' היה מבקש ממנו למסור את נפשו בעצמו. אך בירידתם מההר מתבשרים אברהם ויצחק על פטירת שרה האהובה. המדרש מספר ששרה נפטרה לאחר ששמעה על העקדה מהשטן: וּמֵתָה שָׂרָה מֵאוֹתוֹ צַעַר, לְפִיכָךְ נִסְמְכָה עֲקֵדָה לְוַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. והשאלה עולה מאליה – מדוע לא שיתף אברהם אבינו את אשתו, נביאה גדולה וצדקת עצומה, במה שציוה אותו ה'?

ניסיון העקדה היה ניסיון בו עקד האדם את המוסר ורגשות היושר הטבעיים שלו אל מול המוסר האלוקי. אברהם שלחם כל ימיו נגד עבודת המולך והקרבת הבנים מצא עצמו מול ציווי הפוך לטבעו. הוא כופה את רגשו למה שמבין בשכלו. בדרך חינוך האיש ישנו מימד של שבירה כדי לקבל מדרגה גבוהה יותר. אך באשר לחינוכה של האשה לא זו הדרך. האשה מתחילה נבראה כדי לעזור לאיש לצאת ממצב הביש וכך הייתה ל'עזר כנגדו'. היא נבראה מלכתחילה בצורה ישרה ומתוקנת יותר ולכן מברכת – 'ברוך... שעשני כרצונו'. שרה לא מתנסה בניסיון זה, רגשותיה כלפי בנה נכונים ועמוקים מאוד ואין צורך למעטם אפילו למראית העין בלבד. ליבה מכוון כנגד הרצון העליון שבאמת 'לא עלה על ליבו' לרגע שאברהם ישחט את יצחק (עיין תנחומא בובר, וירא מ:ב).   

מה נאכל בשנה הזאת?

 

שאלה: כצרכן אני מוצא עצמי מבולבל בשמיטה. אני שומע מסביבי המון מושגים 'שמיטה לחומרא', 'אוצר בית דין', היתר מכירה, יבול נכרי, יבול חו"ל - מה נכון לקנות?

תשובה: יישר כוח על השאלה החשובה. ראשית, יש להסביר את המושגים ולאחר מכן נוכל לענות על הדירוג הנכון שביניהם.

היתר מכירה מתייחס להיתר קדום של מכירה לזמן של הקרקע לגוי (בדומה למכירת חמץ). היתר זה נזכר כבר לפני כמאתיים שנה בכרמי חברון (שו"ת שמן המור יו"ד סי' ד) ונהג בא"י בכל השמיטות מאז, כעדות הראשון לציון הרב היש"א ברכה. עם העליות הציוניות בהם עלו רבים מאחינו האשכנזים ערערו חלק מהרבנים (בעיקר אלו שהתנגדו לכל המהלך של השיבה לציון) על היתר זה, אך בדורנו ביססו והרחיבו הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

אוצר בית דין מוקם לתועלת הציבור ומקורו קדום ומגיע עד ימי שבתנו בארץ ישראל לפני אלפיים שנה ויותר. ההיגיון פשוט, אנשים רבים אינם יכולים לגשת בעצמם אל המטעים והפרדסים ללקט את פירות השביעית, בפרט אלו הדרים בערים המרוחקות מן המטעים והפרדסים. לפיכך שולח בית הדין פועלים מטעמו ללקט את הפירות לצורך הציבור, לא למכרם, אלא לחלקם בערים. כמו כן, בעלי המטעים עלולים לזנוח בשביעית את אילנותיהם, ולא לבצע בהם אף את המלאכות המותרות, שהרי ממילא אסור להם למכור את הפירות. כתוצאה לא יימצאו פירות לשומרי שביעית. לפיכך שוכר בית הדין פועלים מטעמו שיטפלו בעצים כפי המותר, ועל ידי כך יימצאו פירות לחלוקה לכל דורש. התשלום ניתן על עבודתם בלבד ולא על הפירות. היתר זה בוסס ע"י החזון אי"ש ואף נהג על ידו החל משנת תש"ה. ישנם כיום כמה אוצרות בי"ד, כאשר אוצר הארץ למשל (המצוי בעירנו בת ים) הוקם על ידי הרבנים הגאונים חתנו של הגרע"י זצ"ל הרב בוטבול ורבה הראשי של ר"ג לשעבר הרב יעקב אריאל.

שמיטה 'לחומרא' הוא מושג פרסומי - שיווקי שמתייחס בעיקר לגידולים שבהם 'אין חשש שביעית' (כמה המושג רחוק מהתורה שדברה על קדושת שביעית ולא חשש שביעית). תחת מושג זה נכללים בד"כ יבול חו"ל (ארצות כמו תורכיה, בלגיה וכדומה) אך גם יבול נוכרי שגדל בארץ, שהוא למעשה בד"כ יבול אויבים – ערבים מיהודה ושומרון וברבים מהמקרים מעזה. הקונים של שמיטה לחומרא באים בעיקר לאפוקי מהיתר המכירה.

למעשה - מכיוון שבקניה מערבים שברובם אינם מצטיינים באהבת ישראל יש משום נתינת אחיזה בקרקעות ישראל, וכן בעיה של חבלי ארץ שגזולים בידם ואז אין כלל היתר בקניה מהם, היה בנו של הגרע"י הגאון הרב יעקב יוסף זצ"ל מתנגד בחריפות לסמיכה על היתר זה. בימינו שחלק מהכסף מגיע לבניית רקטות ומנהרות בעזה קשה מאוד להתיר קניה מיבול אויבים (המכונה יבול נוכרי) מצד 'לא תעמוד על דם רעך' ובוודאי שאין לקרוא לו פתרון 'לחומרא' אלא קולא בחיי עם ישראל ובזכותנו על הארץ. לכן זהו הפתרון הגרוע ביותר.

לאחריו ישנם את היתר המכירה ויבול חו"ל, נראה כי יש יתרונות וחסרונות בשני סוגים אלו. היתר המכירה תומך יותר בחקלאי הארץ, אך כאמור יש שפקפקו בו מבחינה הלכתית מה שאין כן ביבול חו"ל – והבוחר יבחר. לבסוף מגיע הפתרון של אוצר בית דין שלרובא דרובא מן הפוסקים הוא עדיף. יש להוסיף שבשונה מהיתר המכירה בטווח הרחוק נוכל להשתמש בפתרון זה גם כשהשמיטה תהיה בעלת תוקף דאורייתא. 

לכן המלצתי להעדיף קניה מאוצר בית דין (ניתן למצוא במרכז המסחרי אנה פרנק פינת רב מימון - אסולין), לאחר מכן לקנות היתר מכירה, ולאחר מכן יבול חו"ל. כשקונים מחנויות שמפרסמות עצמן כשמיטה לחומרא יש לבדוק עם בעל החנות שהארגזים לא מגיעים מתוצרת של אויבינו. 

מעשה ידי אדם או מעשה ידי שמיים?

רבים מביאים מפשט הכתובים ראיה לכך שהקב"ה הוא זה שעתיד לבנות את בית המקדש או להקים את בית הדין הגדול מחדש. "ואשיבה שופטייך כבראשונה", "ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך" וכו'. בדרך כלל אותם אנשים הסבירו כך גם את הנבואות הקדומות על כך שהקב"ה הוא זה שיגאל אותנו מן הגלות על 'ענני שמיא' ולא ראו במהלך הארצי של עלייה וישוב הארץ חלק ממעשה ה' עם עמו. למרות שחלקם הגדול של האנשים שהחזיקו בעמדות אלו מצאו את מותם בשואה בשעה שאלה שעלו נצלו דומה שאופן הקריאה הזה בתורה, ותפיסה רוחנית שטחית זו עדיין לא סרה מאיתנו.

עיון פשוט בפשט התנ"ך מגלה את טעותה של שיטה זו. עוד בהיותם במצרים בא משה רבינו לפני עם ישראל ומתנבא: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ". המילים 'והבאתי' ו'ונתתי' מורות בפשטות שהארץ תינתן בידי שמים לישראל, לפי הדעה שהוזכרה קודם היו צריכים ישראל לחכות לניסים גלויים וודאי לא להלחם או להתאמץ. ואף אם תאמר שהיו צריכים ישראל להיכנס ללא מלחמות אלא שגרם חטא העגל ולבסוף היה צורך במלחמת כיבוש, מכיוון שנבואה טובה לא חוזרת ריקם חובה לומר שגם מלחמות יהושע ולאחר מכן כיבושי השופטים והמלכים כולם בכלל המושג נתינה מיד ה'.  

דוגמא נוספת לכך היא האמירה השגורה 'ה' יעזור' מול הביטוי התנ"כי 'לעזרת ה' בגבורים'. השותפות בין האדם לאלוקים היא המכוון בתורה.

יהיו הדברים קריאת כיוון גם במצוות נוספות שמרגלא בפומיה דאינשי שיקרו בידי שמים, כמו הקמת בית הדין הגדול או בניין בית המקדש. 

סמינריון ערכים או בית חב"ד?

 

אנשים חכמים בעלי חוש צדק ואחריות עלולים לעיתים להיות אנשים שלא נעים לחיות בקרבתם. הם נוטים לחשוב (בד"כ בצדק) שהם צודקים יותר מהאחר ושיש להם מעין חובה להעביר את האמת שלהם הלאה. לעיתים קרובות הם מתווכחים וככל שחוש הצדק שלהם מפותח יותר כך קשה להם להפסיק בטרם הם וידאו שבן שיחם השתכנע. מה עשוי לאזן תפיסה זו?

על נח מוסבר בדיוק מדוע ה' דיבר איתו – נח מצא חן בגלל שהיה 'איש צדיק תמים'. אך הפרשה שלנו לא מסגירה לכאורה מדוע אברהם נבחר להיות האיש שממנו יתחיל עם ישראל. במדרש אמנם נמסרו לנו פרטים אודות עברו המפואר של אברהם, הוא שובר פסילים בבית אביו ואף קופץ לאש על קידוש השם באור כשדים. אך כל זה לא כתוב במפורש בתורה. מהי הסיבה לבחירתו של אברהם?

בזוהר חדש בפרשת נח הזוה"ק מבדיל בין אברהם לנח, נח הוכיח את בני דורו אך לא התפלל עליהם. לעומתו, אברהם התפלל וחפץ בשלום ובטובת העולם כולו, אפילו בטובת אנשי סדום. דומה שזה הפרט שנמסר על אברהם – כששמע את הקול שאומר לו 'לך לך' לקח יחד איתו גם 'את הנפש אשר עשו בחרן'. מי הם אותם אנשים וכיצד עושים נפשות? המדרש מסביר שמדובר באנשים ונשים שהתגיירו על ידי אברהם ושרה. העשייה במובן הזה היא תיקון, כמו 'ועשתה את צפורניה' בפרשת כי תצא. אברהם ושרה היו מורי דרך לקרבה לה'. הם ראו עצמם אחראיים לקרוא בשם ה' בכל מקום אליו הגיעו, הם גם חשו שעליהם להתרחק מדור הפלגה וממגדל בבל כדי לעשות זאת כראוי. זו סיבה טובה לבחור בהם.  

אך עוד לפני תקופת חרן גר אברהם אבינו באור כשדים. התורה מספרת על "הנפש אשר עשו בחרן", אך מה עשה אברהם באור כשדים? אנו יודעים כי גם שם לא שקט על השמרים – הוא התווכח ויכוחים רעיוניים עזים ומרים ואף עשה מעשים כנגד התרבות האלילית. מדוע התורה לא מזכירה את הפרק הזה בחייו? היכן הנפשות אשר עשה אברהם באור כשדים?

נראה שיש כאן שינוי בדרכי העבודה של אברהם אבינו. לאחר שבאור כשדים אברהם מנהל ויכוחים וסימפוזיונים שלא מניבים תוצאות משמעותיות יותר מניסיון התנקשות בחייו על ידי נמרוד, אברהם אבינו נוקט בגישה חדשה, הוא עובר מקום בציווי ה' ומשנה גם אג'נדה. בחרן ובכל מקום אחר בו נטה את אוהלו, אברהם מנהל בית מלא בחסד והכנסת אורחים ולאחר ארוחה טובה הוא מעודד את האורחים להודות ולהכיר למיטיבם הגדול – בורא עולם. אברהם שמביא את האמת והצדק לעולם לא עוסק בלשכנע אלא בלהיטיב. הוא מונע מאהבה וחסד ולא מתחושות אמת וצדק בלבד.

לפני כמה שנים אמר לי הרב זמיר כהן שליט"א שלא כדאי להתווכח ויכוחים שכלתניים ארוכים. הוא טען שזה בד"כ לא משכנע, גם אם משכנע לא מביא לשמירת תורה ומצוות בפועל, וגם את המיעוט שכן מביא, התהליך אורך זמן רב מאוד. בדרך של אהבה ונתינה הדברים זורמים אחרת. 'אוהב את הבריות' הוא תנאי מקדים ל'ומקרבן לתורה'.

האם תורת משה מתאימה לחייזרים?

 

Photo by Greg Rakozy on Unsplash

מסע בין כוכבים

לפני כחודשיים עבד בביתי בחור צעיר ושאפתן, הוא היה רחב דעה, נטה לווכחנות וניכר היה שמחפש קצת להתנגח בנושאים מסוימים בתורה. עם הזמן והשיחות הקצרות שהתפתחו באופן טבעי, הוא סיפר שבעברו למד בישיבה וכעת הוא מעריך את התורה כחכמה יהודית אך איננו מאמין כי התורה מן השמים. כשניסה למקד את הנקודה נגע בשאלה שנשאלתי כמה פעמים בהזדמנויות שונות, והרי היא לפניכם.

כיום ידוע לנו על גלקסיות וריבוי כוכבים עצומים. הקטנים שבכוכבים שאנו רואים מנצנצים על פני הלילה הם בעצם שמשות אדירות הגדולות בהרבה מהשמש שלנו. על ידי טלסקופים מיוחדים אנו מביטים על גרמי שמיים שרחוקים מאיתנו שנות אור רבות. בהקשר זה עולה השאלה מדוע כל העושר האדיר של הגלקסיות נכלל בתורה במילים "ואת הכוכבים" בלבד. יתרה מזאת, כיצד ניתן לקרוא לשמש המאור הגדול בשעה שאנו יודעים שכל כוכב שאנו רואים בשמים כמעט גדול ממנה? אם בורא העולם על כל גרמי השמיים כותב את התורה, מדוע זה כתוב לא נכון?

התשובה שלי קשורה להסבר כללי על התורה. כידוע, עם הגילויים של קופרניקוס וגליליאו גליליי על העובדה שכדור הארץ איננו עומד במרכז אלא הוא מקיף את השמש בא גל אדיר של חילון לעולם הנוצרי. הכנסייה ממש נלחמה עד זוב דם כדי שדעות אלו לא ישמעו בפרהסיא. הסיבה לכך מובנת – אם כדור הארץ לא במרכז אלא בשולי גלקסיה אחת מתוך שלל גלקסיות, אזי הבורא לכאורה לא שם את האדם במרכז. לעומת הנצרות, היהדות לא התרגשה כל כך מהגילוי המדעי הזה. הראי"ה קוק סבר שהרמב"ם הוא הסיבה לכך שהגילויים המדעיים של גליליאו לא יצרו שבר אמוני ביהדות. מאות שנים לפי קופרניקוס וחבריו כבר שאל הרמב"ם מהי תכלית העולם וענה בספרו מורה הנבוכים תשובה מונומנטלית בפשטותה – 'איננו יודעים'. השאלה שאנו יכולים לענות עליה ולכן עלינו גם לשאול היא רק - מהי תכלית האדם בעולמו. אך מצד הבורא ברוך הוא אולי יש תכליות רבות מנבראים שונים ואפילו מעולמות שונים.

לכן כל כך חשוב שהתורה תתחיל במילה בראשית. במעשה בראשית שום דבר כמעט לא ברור, וכך הוא לכתחילה. בעשרה מאמרות נברא העולם אך אם נספור את הפעמים בהם אמר ה' נמצא רק תשע. הגמרא מסבירה שהמילה בראשית גם היא מאמר, המאמר הראשון, זה שהתחיל את הכל, נשאר סתום. ובכל זאת דווקא במילה זו מצאו חז"ל רמזים חשובים בשאלה המקדימה החשובה ביותר, מהו הנושא של העולם ושל התורה וממילא למי היא מיועדת? ב – ראשית, בשביל ראשית. בשביל ישראל שנקראו ראשית. התורה כפי שכתובה לפנינו מתאימה לבני האדם בעולם הזה, וזה מה שחשוב. 'זאת תורת האדם'.   

עבור האדם העומד על כדור הארץ יש מאור אחד גדול ומאור אחד קטן, דבר זה לא ישתנה גם לאחר שהמדע ילמד אותנו את גודלי כל הכוכבים והמרחקים שביניהם. שמש וירח הם המאורות המשפיעים ביותר על חיינו וממילא המשמעותיים ביותר עבורנו.

המרוץ לחלל החל בשנות החמישים של המאה הקודמת וגבה משתי המעצמות הגדולות בעולם רוסיה וארה"ב סכומי עתק דמיוניים. באותו זמן ממש עשרות מיליון אזרחים סובייטיים חיו בתת תנאים וחלקם מתו ברעב. כהמשך לכך, בשנות השמונים של המאה הקודמת העלה רייגן תכנית יומרנית במיוחד שנקראה פרויקט מלחמת הכוכבים. התוכנית עסקה בנשקים בעלי פוטנציאל השמדה רחבי היקף כמו רובי לייזר מהחלל ויחד עם פרויקט גילוי החייזרים של נאס"א עלו טריליוני דולרים (במושגים של ימינו). הכסף והמשאבים שנשפכו כמים על החלל החיצון יכלו למלא חללים רבים בעולם שלנו. המרדף אחר הכוכבים הוא לעיתים בריחה מאחריות כלפי אחינו בני האדם וכלפי העולם שהוא בעצם העולם היחיד שבאמת שלנו. זו אולי הסיבה שהתורה לא עסקה בכוכבים - מבחינה מוסרית ומצד חובת האדם בעולמו הוא חייב להתכוונן לעולם שלנו. אדם שראשו עוסק במה שמעבר לכדור הארץ עלול בקלות למקד את הכח שלו במקום הלא נכון.